האומץ לפסוק
השבוע עמדנו מול הכנסת במשמרת מחאה על הפסיקה השערורייתית של הרב שרמן, שפסל למפרע את הגיור של הרב דרוקמן. בזמן שעמדנו נזכרתי בבדיחה נוסטלגית ששמעתי פעמים רבות מהרב פרופ' דוד הרטמן במהלך מאבקיו הציבוריים. הבדיחה שיקפה דינמיקה פוליטית-הלכתית שאפיינה במשך שנים רבות את המדיניות הציונית-הדתית: חברי הכנסת של המפד"ל רוצים לקדם יוזמה למען כלל הציבור בישראל, אך הם חוששים ממה שיגידו חברי הכנסת של אגודת ישראל. חברי הכנסת של אגודת ישראל רוצים לתמוך ביוזמה אך חוששים ממה שיגירו האדמו"רים וראשי הישיבות הליטאיות. אלו מכשירים את היוזמה, אך חוששים ממה שיגידו ראשי העדה החרדית. אלה חוששים ממה שיגיד ר' עמרם בלוי, ור' עמרם בלוי פוחד ממה שתגיד אשתו, הגיורת הצרפתייה. כך המדיניות הדתית בישראל מתנהלת לאור הגחמות של הרבנית בלוי.
הבדיחה הזו כבר כמעט אינה רלוונטית, והיא ממחישה את הישגינו בעשרות השנים האחרונות: ה"ציונות הדתית" הגיעה להישגים מפליגים בשישים שנות מדינת ישראל; עולם התורה השתבח והוא מבוסס על ראשי ישיבות, תלמידי חכמים ופוסקים ציונים-דתיים; מערכת החינוך מבוססת על מחנכים שמשמשים מופת לתלמידיהם; לאנשי "תורה ועבודה" נציגות בכל מגזרי המשק, בכל המקצועות, באקדמיה, בתעשייה ובחקלאות, בהיי-טק ובתקשורת, במערכת המשפט ובצבא; גם הפוליטיקאים הציונים-הדתיים כבר אינם מביטים לצדדים, אלא מקדמים יוזמות. רבים מנציגי המגזר בכנסת אינם נמנים עם מפלגה סקטוריאלית ופועלים באופן עצמאי. גם מבחינה פמיניסטית הציונות הדתית התקדמה, והפכה את סיום הבדיחה לסרת טעם.
במה לא התקדמנו? בהבנה שהשינויים הסוציולוגיים הללו מצריכים שינוי במדיניות הפסיקה. הישגים מקומיים, כמו הצלחת מאבקנו לטרפוד מינויו של הרב מצגר לנשיא בתי הדין הרבניים, הם נחמה פורתא שאינה פותרת את בעיות היסוד. בערב הפסח התכנסנו לשבת עיון של "נאמני תורה ועבודה" עם הרב ביגמן. הרב ביגמן דיבר על שבירת הדיכוטומיה המקובלת בין תוצרים מוצלחים של החינוך הדתי – אלו שנותרים דתיים – ובין אלו שהופכים לדתל"שים או ל"דתי דב"ש" (=דתי בדרכו שלו). כפוסק אמיץ הוא הביא דוגמאות לפתרונות הלכתיים שיאפשרו שיתוף מלא יותר בין דתיים לחילונים בחיי היום-יום, בחיים הדתיים ובחיים הציבוריים. הדוגמה האחרונה – פסילת גיוריו של בית הדין לענייני גיור – המצטרפת למאבק על השמיטה, למאבק על זכותם של רבני "צוהר" לחתן ולמאבקים אחרים, צריכה להוליך אותנו סוף-סוף לניתוק הקשר הסימביוטי שבין ההלכה למדינה. עלינו להקים בתי דין אלטרנטיביים – להתיר את העגונות אשר אין להן מנחם ושבתי הדין מרחקים אותן מכוחה של תורה, לקדם את חוק דוד רותם, שיחזיר את המצב לקדמותו ויקנה לכל רב עיר את הסמכות לגייר, ובאופן כללי – ליישם מדיניות פסיקה כלל-ישראלית, מדיניות פסיקה שתעמיד את שירותי הדת לרשות כלל אזרחי ישראל, בתור שירות ידידותי ומשמעותי.
במה לא התקדמנו? בהבנה שתפקידנו הדתי אינו להיות שומרי הכשרות של המפעל הציוני. בעיית החמץ בפסח צריכה להיות בעיה יהודית-ישראלית ולא בעיה של המגזרים הדתיים. היא צריכה להטריד יהודים ולא רק דתיים. אילו ביאליק בן דורנו היה מוביל חוק חמץ – היה זה הישג; כשחוק החמץ הופך להיות אינטרס לכאורה של דתיים, שאינם אוכלים לא בפהרסיה ולא בצנעא לא חמץ ולא שאר חומרות – החקיקה תפלה. רק בהשתלבות מלאה, בשיתוף פעולה מלא ובתפיסה ממלכתית מלאה יוכלו "נאמני תורה ועבודה" לקיים ברית מלאה עם כלל אזרחי ישראל, ברית שתהפוך את ישראל לפנינה יהודית-דמוקרטית.
בברכת חברים,
שרגא בר און
יו"ר נאמני תורה ועבודה
נייד: 050-8828312
