האמנם פטורים בני ישיבות מגיוס? / הרב שי פירון
 

 

 

 

 

האמנם  פטורים בני ישיבות מגיוס?

הרב שי פירון

הרב שי פירון הוא ראש מוסדות ישיבת פתח תקווה, רב השכונה הדתית באורנית, מנכ"ל תנועת "הכל חינוך" ועמית במכון הישראלי לדמוקרטיה.

הטיעון המרכזי שראשי הציבור החרדי נאחזים בו בדיון על אודות הגיוס לצה"ל נוגע בפטור בסיסי מן השירות בצבא בשל לימוד התורה בישיבה. האמנם קיים בסיס הלכתי לפטור שכזה? מהיכן נובעת המוטיבציה למאבק לטובת גיוס החרדים? מתוך דיון הלכתי הבוחן את טיעוני הבסיס של העולם החרדי, פונה הרב שי פירון לעסוק בשפה והסגנון המאפיין את הטיעונים החרדיים, אשר בנידון דידן אינם חשובים פחות מתכני הדיון עצמו.

האמנם פטורים בני ישיבות מגיוס? שאלת גיוסם של בני הישיבות מסעירה, שוב, את החברה הישראלית. בטרם אתמודד עם השאלה, אני סבור שראוי לבחון על מה ולמה עלתה השאלה לראש סדר-היום הציבורי. האם רק הנחיית בג"צ הובילה למחאה הגדולה? האמנם, שאלת גיוס החרדים גורלית לשלומה של החברה בישראל?

איני סבור שהקמפיין סביב גיוס החרדים נובע משיקולים כלכליים. אכן, יש מי שמוכנים "לוותר" על השירות הצבאי של החרדים תמורת השתלבותם בשוק התעסוקה. מספרם ההולך וגדל של החרדים מסכן את עתידה של ישראל, משום שהחברה לא תוכל לעמוד בתחרותיות המאפיינת את העולם הגלובלי אם אחוז גדול כל-כך של צעיריה לא יעסקו במקצועות חופשיים ועתירי-ידע.[i]

איני משוכנע גם כי השימוש במושג 'שוויון בנטל' מדויק. אם בשוויון בנטל עסקינן, הרי שמעמדם של בני ישיבות ההסדר ראוי גם הוא לבחינה מעמיקה – הרי גם הם אינם נושאים בנטל באופן שווה; וכך הדבר גם בנוגע לספורטאים צעירים, נח"לאים או עתודאים.

"רבנן לא בעי נטירותא?"

ראשית, היחס ההלכתי לשאלה מצריך דיון מחודש. האמנם פטורים בני ישיבות משירות צבאי? דומני שאין חולק על כך שהתשובה היא פשוטה וחדה: לא. תלמידי-חכמים פטורים משירות צבאי; בחורי ישיבה זכאים, אולי, לדחיית שירות. זו אינה סמנטיקה, אלא תפיסת-עולם מהותית, שהשתבשה בחצרות ובהיכלי התורה של העולם החרדי. אכן, יש לבחון את מעמדם של אותם שנטלו על עצמם את השליחות להעברת התורה מדור לדור.

אולם, גם שאלת הפטור של תלמידי-חכמים צריכה להיבחן נוכח הגדרת מצבנו כמצויים במלחמת מצווה.[ii] מלחמה זו מטילה על כולם לצאת לקרב: היא אינה מבחינה בין דם לדם, וכנראה שאינה מבחינה אפילו בין איש לאישה.[iii] היעלה על הדעת שהחברה הישראלית תגן על עצמה מפני סכנות קיומיות המתרגשות עליה ויהיה מי שפטור – באופן קטגורי – מהשתתפות במאבק קיומי זה?

דברים נוקבים כבר נכתבו על ידי הרב ש.י. זווין זצ"ל, מחשובי הרבנים בתקופת הקמת המדינה. הרב זווין פרסם חוברת מיוחדת בשם 'אחד הרבנים – לשאלת גיוסם של בני הישיבות'. את החוברת מפנה הרב למרנן ורבנן, ראשי הישיבות. בפתח מאמרו מהדהדת השאלה:

"זו מנין לכם, שבני תורה ותלמידי-חכמים פטורים מלהשתתף במלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד הצר הצורר העומד עליו לכלותו ולהשמידו, חלילה? זו מנין לכם, לפרסם בצורה של הלכה פסוקה ו"דעת תורה" שבני הישיבות אין להם לא להירשם ולא להיפקד ולא להתייצב ולא כלום?"

שאלתו-תמיהתו של הרב זווין מורכבת מנימוקים הלכתיים ומוסריים גם יחד. בהמשך דבריו, מתמודד הרב זווין עם הטיעון המבקש לפטור בחורי ישיבות על בסיס דברי התלמוד הבבלי: "רבנן לא בעי נטירותא" ( =חכמים אינם צריכים שמירה). הרב אינו מהסס לעמת את האמירה הזו עם המציאות הכואבת שחווה בתקופתו:

" 'רבנן לא צריכי נטירותא' (בבא בתרא ז, ע"ב)? רבש"ע, כלום מותר לסמוך על הנס במקום של סכנת נפשות ממש ולומר שאין רבנן צריכים שמירה? וחברון של תרפ"ט (לא תקום פעמים צרה) תוכיח, כלום לא נפלו לפני בני עַולה צעירים קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים, מבחירי הישיבה וחכמיה? במטותא מינייכו רבנן, הקדושים ההם היו 'צריכי נטירותא', או לא היו 'צריכי נטירותא'? והרי הם הם אותם האויבים-הערבים שפרעו ורצחו אז והם הם אותם הפורעים ורוצחים עכשיו! ואם אמרו על 'נטירותא' של בנין חומה וכיוצא, ובזמנים רגילים, במטרת שמירה מפני שונאים העלולים לבוא (ראה רש"י, בבא מציעא קח, ע"א) מה זה עניין לזמן של סכנת נפשות ולחובה של מלחמת מצוה? הגיעו בעצמכם: הנה יצאה הוראה מ'משמר העם' להדביק את השמשות של כל החלונות בבד או נייר משום סכנת הפצצה. כלום יעלה על הדעת שתלמידי חכמים לא יעשו כזאת בטענה ש'רבנן לא צריכי נטירותא?' כלום היה אף מי שהוא מהעוסקים בתורה שהשתמטו ממילוי הוראה זו? ולמה עזבו תלמידי-החכמים, יחד עם שאר אחינו בני ישראל, את שכונות-הספר הנפגעות מיריות הצלפים ולא השתמשו בסגולה זו של 'רבנן לא צריכי נטירותא?' וכי רק בשביל זה בלבד שבמקרים אלה אי-אפשר לסמוך על אחרים? וכי זוהי דעת התורה? ולמה אפוא להשתמש שלא בזמנה ושלא במקומה באמרה זו של 'נטירותא', שכשהיא לעצמה, בזמנה הנכון ובמקומה המתאים, היא פנינה נחמדה."

דבריו של הרב זווין הזכירו לי את התחושה המוזרה שליוותה אותי בשעה שתלמידי ישיבות באשדוד עזבו את ישיבותיהם, על-פי הוראת בכירי הרבנים, נוכח סכנת הטילים בדרום. ברור שהשמירה שחז"ל מדברים עליה אינה רלוונטית למציאות כאוטית כמו זו שאנו חווים מאז קמה המדינה. איומים מצפון, מדרום, ממזרח ופעמים גם מים, אינם מאפשרים למי מאתנו להשתמט מהחובה ההלכתית לקחת חלק במלחמת ההגנה.

            בין הלוויים לכלל ישראל

אחרים סבורים שפטור תלמידי הישיבות קשור לדברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל:[iv]

"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. לפיכך הובדלו מדרכי העולם; לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר: 'ברך ה' חילו', והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר: 'אני חלקך ונחלתך'.

'ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהי' ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללוים, הרי דוד עליו השלום אומר: 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי.' "

דברים אלו של הרמב"ם שימשו מקור השראה לתפיסת-עולם שלמה המבקשת להעמיק את הפטור על סמך היותם של בחורי הישיבה ממשיכי דרכם של הלוויים.[v] השימוש בדברי הרמב"ם הללו מעורר תהיות רבות: ראשית ההשוואה לשבט לוי מחייבת הקבלה מלאה – לשבט לוי אין חלק ונחלה בארץ; האמנם לומדי התורה מוכנים לקבל על עצמם פטור משירות צבאי בתמורה להבטחה מִצדם שלא ירכשו דירה ויפרקו מעל צווארם את "עול חשבונות הרבים"?! שנית, ראוי לבחון מה היה מעמדם של בני שבט לוי בזמן מלחמת מצווה. הרב קוק זצ"ל[vi] מניח שבני שבט לוי נטלו חלק במלחמת מצווה:

"ונראה דאף-על-פי שאין שבט לוי עורכין מלחמה, היינו לעשות מלחמה פשטית. כמו שאפשר שיזדמן ששבט אחד עושה מלחמה בשביל התנחלות שלו, שימצא לו בזה. אבל כשכל ישראל יוצאין למלחמה, מחויבים גם הם לצאת."

מעבר להנחה הפשוטה שבני שבט לוי נוטלים חלק במלחמה, מנמק הרב קוק את חובתם של בני שבט לוי לצאת למלחמה בהסבר מחודש:

"ומלחמה של כלל ישראל זאת היא גם כן עבודת ה', שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה' הוא שייך לה יותר משאר כל העם."

כלומר, מלחמת מצווה היא חלק מעבודת ה', מהיכולת להתמסר לטובת הכלל; לכן, יכולתם של הלוויים לתרום למלחמה גדולה משל אחרים.

דברים אלה של הרב קוק נראים בעיניי חשובים ביותר משום שהוא אינו מגדיר את ההליכה לצבא כוויתור, כאילוץ, כגזֵרה של קיסר רשע ומרושע, כי אם כחלק מעבודת ה' של הלוי.

יפים ונאים הם דברי הסיכום של הרב זווין לסקירה ההלכתית שלו:

"אדרבה, היא הנותנת! ישתתפו בני התורה במערכה, וזכות התורה תגן עליהם ועל חבריהם."

ניתן היה להמשיך ולפלפל במקורות ההלכתיים – שאינם רבים – ולדון בשאלת מעמדם ההלכתי של בני הישיבה. אולם דומני שלא זו השאלה.

בטח לא פראיירים

יחסה של הקהילה החרדית למדינה ומידת האחריות של הקהילה לחברה הם אלה המשפיעים יותר מכול על ההתייחסות ההלכתית לשאלה שבנידון: בני עלייה המתעתדים לגדול בתורה ולהפוך למורי ההוראה של הדורות הבאים זכאים להסדרים שונים מכלל האוכלוסייה – הוויכוח הוא על הסגנון הקטגורי המבקש לפטור קבוצה שלמה של אזרחים מחובת השירות. קהילה המתייחסת לשירות בצה"ל כבררת-מחדל המיועדת לנפלטים ולנושרים, פוגעת פגיעה אנושה ביכולתה לקבל פטור משירות לסוגיו. השפה, הטרמינולוגיה המלווה את השיח, קשה לפעמים יותר מההשלכות. קשה לנו לשמוע התייחסות הרואה בהליכה לצה"ל כגזרה להעברה על דת. גם הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, אף שהורה לתלמידיו לשקוע בלימוד התורה, הקפיד להשתמש בביטוי 'דחיית שירות' ולא 'פטור'.

לא כל מי שהולך להיות 'מלמד' או ר"מ בישיבה כזו או אחרת זכאי לפטור מהשירות. לא כל מי שלמד ארבע, חמש או שש שנים, פטור משירות-לאומי או אזרחי. לאלה, אין פטור משירות. הם יצאו לעבודה, הם יתפרנסו, ירכשו בתים, יצאו לטיולים בחו"ל ועוד. כל אלה מוזמנים לתפוס את מקומם המתאים בצבא או בכל שירות אזרחי-לאומי ולתרום את חלקם לחברה כולה.

            מדוע התעוררה הסוגיה מחדש? החברה הישראלית מחפשת זהות. המחאה החברתית ומחאת השוויון בנטל לצד דיאלוג מעמיק בבתי-המדרש הציונים-הדתיים בנוגע למקומה של המדינה בחיינו – כל אלה הם חלק מתהליך בירור נוקב ועמוק, המלווה את החברה הישראלית בשנים האחרונות. אין ספק שהבירור הוא חלק ממשבר עמוק, הגורם לנו להתפורר לקהילות שונות המנהלות חיים תרבותיים וחינוכיים נפרדים לחלוטין. החוטים הדקים המחברים את כלל הקהילות לאומה אחת הולכים ונפרמים. קואליציות ישנות קורסות, ואחרות – נבנות מחדש. בני-ברית של אתמול הופכים לאויבים, ואחרים חוברים אלה לאלה. שאלות של זהות מייצרות רעידת אדמה תרבותית. להערכתי, אנו מצויים כעת בשלביה הראשונים של רעידת אדמה כזאת.

הדיון על השוויון בנטל לא יצלח אם נקודת המוצא שלו תהיה 'מחאת הפראיירים'. אבל, אם הדיון יונע מכוח הרצון להעמיק את הזהות היהודית-הישראלית ואת השותפות בין החלקים השונים בישראל – הוא יוביל לשינוי גדול. המאבק שלי בגיוס הקהילה החרדית קשור במידה רבה, בעיניי, ברצון לפרק את הקהילתיות המאיימת. לא שנאת חרדים מניעה אותי, כי אם הרצון לחיות יחד, לגור יחד, להיות שותפים אמיתיים בבניית תרבות יהודית וגם – למות (חס וחלילה) יחד. איני מוכן לוותר על החרדים כי אני יודע שתרומתם לבניית המרקם הלאומי המתחדש חיונית לזהות הלאומית של מדינת ישראל, ואני סבור שהשירות הצבאי המשותף הוא חלק מהזהות שלנו.

אני נלחם בעמדה המשתמטת בעיקר מפני שאני מבין שלא נימוקים הלכתיים מובילים אותה: כל תלמיד-חכם יודע בדיוק מה מעמדה ההלכתי של המלחמה עם החיזבאללה או החמאס, שלא לדבר על סוריה ואירן. גם התאמה של השירות לצרכים התרבותיים וההלכתיים של החרדים לא תעמוד לנו לרועץ. אז מה מפריע לנו? כולם מבינים שהליכה של הכלל לצבא משותף תפרק את הקהילתיות המסוכנת. אם בקרב תלמידי כיתה א' בשנת 2012 יש רוב לציבור החרדי, אפשר ללמוד מנתון זה כי בעוד שתים-עשרה שנה נחזור, באופן מעשי, לשבטיות מאיימת. זו סכנה גדולה יותר מכל הסכנות המאיימות עלינו.

מהי הדרך הרצויה: הפגנות או הידברות? קשר עם גדולי תורה או עם הציבור הרחב? התקדמות הדרגתית או מהפכה חדה? כל אלה שאלות שיש להפנות למומחים. ברור לי שאסור להותיר את הסוגיה הזו למאבק פוליטי נמוך; ברור לי שיש בחברה כוחות חיוביים רבים המעוניינים להילחם על העתיד המשותף של כולנו בארץ הזאת.


[i] עיינו, 'פורום קיסריה להתוויית מדיניות כלכלית-לאומית', דוח מס' 18, יוני 2010:  http://www.idi.org.il/events1/CaesareaForum/Documents/CF_2010/Ultra_Orthodox_Employment.pdf

[ii] רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים, ה, א-ב.

[iii] סוטה ח, ז.

[iv] רמב"ם, משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל, יג, יב-יג.

[v] הרב ברוך דב ליבוביץ, ברכת שמואל, שיעורים סוף מסכת קידושין.

[vi] איגרת הנמצאת בידיו של הרב חיים דרוקמן שליט"א.