"הבית ובית הכנסת ניצחו את מוסדות החינוך ההגמוניים" – ראיון עם הרב אורי שרקי / חגית ברטוב ושרגא בר-און
 

 

 

 

 

"הבית ובית הכנסת ניצחו את
מוסדות החינוך ההגמוניים"

ראיון עם הרב אורי שרקי

 

חגית ברטוב ושרגא בר און

 

חגית ברטוב היא
חברת מערכת "דעות", מנהלת אתר "מדרשת" ורכזת פרויקטים במרכז
יעקב הרצוג. שרגא בר און הוא יו"ר לשעבר של תנועת "נאמני תורה
ועבודה" וחבר מערכת "דעות".

 

הרב אורי שרקי, יליד אלגי'ריה ובוגר ישיבת "מרכז הרב", הוא אחד הדמויות הבולטות והמרתקות
במכון מאיר ובארגון "ראש יהודי". בראיון עמו הוא עומד על התכונות
הייחודיות של העולם המזרחי ומתאר את הדחקתו בתוך הציונות הדתית. ככלים להשבת
המסורות המזרחיות למקומן הוא מציע את בית הכנסת והקהילה, במקום את דרך ההשטחה
התרבותית והפוליטית שנוקטת כיום ש"ס.

 

סדר יומו של הרב אורי שרקי, כבן 50, מלא עד אפס
מקום בשיעורי תורה שהוא מלמד במסגרות שונות, בעיקר במכון מאיר, שם הוא משמש ראש
המחלקה המרכזית, ובבית הכנסת של קהילתו בשכונת קריית משה בירושלים. הוא ידוע כמרצה
מרתק ואהוד, שמשלב בשיעוריו את התכנים מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק עם ידע
כללי מרשים בספרות, בפילוסופיה ובהיסטוריה.

הרב שרקי נולד באלג'יריה והגיע לארץ כנער, לאחר
כעשר שנים שהתגורר עם משפחתו בצרפת. בארץ למד בספינות הדגל של הציונות הדתית – בישיבה
התיכונית הירושלמית "נתיב מאיר", ולאחר מכן בישיבת "מרכז הרב"
(בין השאר, אצל הרב צבי יהודה קוק). כיום אחד ממאמציו העיקריים קשור לארגון
"ראש יהודי", העוסק בהפצת יהדות בקרב חילונים ובהחזרה בתשובה ברוח
הציונות הדתית מבית מדרשו של הרב קוק.

השיחה עם הרב שרקי נעימה וקולחת, מלאת הומור,
ומדי פעם גם מפתיעה. בפתיחת הראיון, כשאנו מציגים לו את נושא הראיון – ציונות דתית
ומזרחיות – הוא אומר כי לצערו טעינו והגענו למקום הלא נכון, "אם כן, היה נעים
מאוד. חג שמח ולהתראות". למראה תמיהתנו הוא מוסיף: "אני פשוט לא דתי ולא
מזרחי. אחת הבעיות היא שמכנים את כל הספרדים 'בני עדות המזרח'; מוצאי הוא מאלג'יר,
שהיא כלל לא במזרח. בכלל, אני חושב שאחד הגורמים המרכזיים להידרדרותה התרבותית של
היהדות הספרדית, הוא האחידות ההלכתית שנכפתה עליה ברוח הכינוי 'עדות המזרח', או אם
תרצו – ברוח השולחן ערוך בלבד".

 

אתה מתכוון לרב עובדיה יוסף ולתנועת ש"ס.

אני לא מדבר על אדם זה או אחר באופן אישי, אבל
בהחלט אפשר לומר שתנועת ש"ס "החליטה" שהיהדות מסתכמת בהלכות על פי
שיטת השולחן ערוך ובדרשות עממיות. זהו סוג של פשע כלפי מה שאני גדלתי עליו, כלפי
מסורת אבותיי ורבותיי מדורי דורות. בית המדרש שלי כולל את ר' יהודה הלוי ואת ה"מורה
נבוכים" של הרמב"ם, ואת מסורת אבותיי, שהיו גדולים גם בקבלה, גם
בפילוסופיה, גם בהלכה וגם בשירה – ולאו דווקא שירת קודש! לרבי יהודה לוי או לרבי
אברהם אבן עזרא יש שירים שאני לא יודע אם כיום היו מרשים למישהו בישיבה לכתוב
אותם; מן הסתם היו מרחיקים אותם מהישיבה. זהו עולם עשיר ביותר, שהניסיון ליצור
אחידות במקום ליצור אחדות הרס אותו.

ולמה אתה מתכוון כשאתה אומר שאינך דתי?

אצל הספרדים לא היה הקיטוב "דתי-חילוני"
שאנחנו מוצאים היום בעולם האשכנזי. אני גדלתי במדינה אירופית, בצרפת, והכרתי את
המושגים "דתי" ו"חילוני" מהשפה הצרפתית; לא ידעתי שהם קיימים
ביהדות. הכרתי יהודים שונים וידעתי שיש מי ששומר הרבה מצוות, ומי ששומר פחות. רק
כשהגעתי לארץ גיליתי שהחברה היהודית חיה על פי הקודים האלה.

בעולם האשכנזי אתה מוכרח להגדיר את עצמך על פי אידאולוגיה כלשהי, וכך, אדם אשכנזי
שאינו רוצה להקפיד על המצוות מוכרח להגדיר את עצמו כקונסרבטיבי, למשל. אצל הספרדים
הצורך הזה מעולם לא הורגש משום שכל יהודי התקבל באשר הוא,
ולכן גם היהודי שנסע בשבת או ביום הכיפורים לבית הכנסת הרגיש שיש לו מה לחפש בבית
הכנסת. הקהילות היו בנויות ממעגלים קונצנטריים של מסורתיות דה-פקטו מסביב
לאורתודוקסיה דה-יורה, ללא אידאולוגיה.

 

הלכה,
קהילה, משפחתיות

זה אומר שהחברה המזרחית פטורה משאלת הזרמים
ומהמלחמה ב"שדים" רפורמים או קונסרבטיבים?

הרבנים הכירו את המילה "אורתודוקסיה"
והיו נאמנים להלכה האורתודוקסית, אבל הגישה שלהם הייתה
שונה. דוגמה קלאסית לגישה כזאת היא פסיקתו של רבי יוסף משאש ששימש רב בעיר תלמסאן שבאלג'יריה. בתקופה מסוימת החלו הקצבים היהודים
בעיר לפתוח את חנויותיהם בשבת, וכידוע אסור לאכול בשר של קצב מחלל שבת משום שהדבר
מעיד שהוא אינו נאמן להלכה. לפני הרב משאש עמדו שתי אפשרויות: האחת היא לקבוע
שאסור לקנות ממי שמחלל שבת, וכך ליצור בקהילה מעין "קהל מחזיקי הדת",
ולמעשה לדחות חלק מהקהילה – הקצבים מחללי השבת ומי שקנה אצלם. אך הוא בחר באפשרות
אחרת, וכתב תשובה הלכתית ובה הוא התאמץ להראות שנאמנותו של קצב מחלל שבת נפסלת רק
אם הוא מחלל שבת בעבירה דאורייתא ולא דרבנן, ואילו הפעולות שנעשות באטליז שייכות
לקטגוריה השנייה. לכן הוא לא פסל את נאמנותם של הקצבים והתיר להמשיך ולקנות מהם.

צריך להבין שהמאמץ ההלכתי שהוא עשה נובע מעמדה שלפיה גם הלכידות של הקהילה היא ערך, ערך
דתי אם תרצו. עמדות כאלה מצויות גם ביהדות האשכנזית, אבל הן יותר נדירות. למשל, את
הרב אוירבך שאלו פעם האם מותר לערוך סמינריון עלייה בחו"ל, כשידוע שחלק
מהמשתתפים יגיעו בשבת עם עגלות ילדים בלי "עירוב". הוא ענה לשואל:
"האישה טובעת בנהר ואתה שואל שאלות?!".

הרב אוירבך גם סבר שאת ההלכה יש לקבוע על פי
המסורת של הדורות. כששאלוהו אם מותר להכין סלט ביצים בשבת – שכן ההכנה כרוכה בהרבה
ספקות לגבי איסורי שבת – הוא ענה: "מותר, כי סבתא שלי הייתה מכינה סלט ביצים בשבת",
והוסיף: "וגם אם לא אמצא הסבר מספק מבחינת ההלכה, עדיין יהיה מותר כי הסבתא שלי נהגה כך". עמדה כזאת, שהיא
ייחודית בנוף ההלכתי היום, היא העמדה שהייתה מצויה בציבוריות הספרדית, עד שהגיע
הספר "ילקוט יוסף" [ספר הלכה המבוסס על פסיקתו של הרב עובדיה יוסף ונכתב
על ידי בנו], ואיתו המסר שיש לבנות מחדש את ההלכה הספרדית על פי הספר בלבד ולא על פי
המסורת; ומה שעשה סבא שלך – זה כבר לא רלוונטי ואינו נכון מבחינה הלכתית.

 

האם לדעתך חסר היום אותו אומץ הלכתי שהיה לרב משאש?

פה יש לכם טעות. אין כאן "אומץ הלכתי"
– יש פה הלכה. הרב משאש אינו
ליברל, הוא פשוט סובר שזהו הדין; הלכידות של הקהילה היא
אחד משיקולי ההלכה שלו בתוך מכלול שלם של שיקולים. גם אני לא ליברלי; זה רחוק ממני, ולדעתי רחוק גם מן התורה של הספרדים. עמדה
ליברלית היא כבר עמדה לא תורנית, כי היא הופכת את ההלכה
לאידאולוגיה חיצונית לתורה.

 

מה עוד מאפיין לדעתך את המסורת המזרחית, מלבד
פסיקה הקשובה למסורת החיה?

למשל הנורמליות הקיימת בבית הכנסת הספרדי. אין
דבר יותר זר למסורת שבה גדלתי מאשר מניין של "בני תורה", מניין של אברכים. בבית הכנסת שלי יושבים אנשים שלפי החזות
שלהם הייתם משייכים אותם ל"רחוב", אך הם מרגישים בבית ויודעים להתפלל.
בבית כנסת אשכנזי ספק אם הם היו נכנסים, ואם היו נכנסים, כולם היו מסתכלים עליהם.

עוד דוגמה לנורמליות הזו היא הלחץ האדיר על
הפרדה בין נשים לגברים שקיים באורתודוקסיה האשכנזית, ויצר
כריאקציה את המניינים המשותפים – לחץ שלא קיים אצל הספרדים. אמנם ישנה מחיצה, אבל
כשמוציאים ספר תורה הנשים מנשקות אותו. יותר מזה, בהרבה
קהילות ספרדיות בחוץ לארץ, ביום כיפור, בזמן ברכת כוהנים של תפילת נעילה הנשים היו
נכנסות לעזרת הגברים ונעמדות מתחת לטלית של בעליהן. בהתרגשות הגדולה של סיום היום
הקדוש רצתה המשפחה להיות יחד, והרבנים העלימו מזה עין. היום אף רב לא מתיר לעשות דבר שכזה, אבל זוהי דוגמה לנורמליות המשפחתית שהייתה
קיימת בבית הכנסת.

ובכלל, המשפחתיות והקהילתיות משחקות כאן תפקיד
חשוב, שכן הישיבה, כפי שהיא התפתחה במזרח אירופה והיום
בארץ ישראל, היא מוסד מלאכותי שהמציא דרך חיים חדשה – הפנימייה. פעם אדם היה בא
ללמוד אצל הרב שלו, לאו דווקא במוסד שנקרא ישיבה, והתלמידים היו מתארחים אצל
משפחות, וכך הם הכירו את החיים. היום אדם לומד בישיבה, אחרי 15 שנה הוא יוצא דיין, אבל מעולם לא ראה את הצרות של הבית
והקהילה – אדם שמשקר, אדם שגונב; הוא לא ראה החלפת חיתולים, גידול ילדים. כיום
בישיבה התיכונית מעודדים את התלמידים לעשות שבתות וימים נוראים בישיבה. אני מחנך את התלמידים שלי שילכו הביתה בימים נוראים;
שיתפללו בבית כנסת שלהם, של המשפחה.

 

מה לדעתך המקור לנורמליות הזו במסורות
המזרחיות?

יש בספרדיות משהו מטבעיות החיים וקבלת החיים
כמות שהם. יש למשל ביטוי שמשתמשים בו לגנאי בנוגע לספרדים אבל הוא אמיתי מאוד – "יהדות
של שולחן"; האדם הוא מה שהוא אוכל. הבן איש חי
מספר בספר "בן יהוידע" על מקרה שקרה בימי רבו, רבי עבדאללה סומך: בזמן
השלטון התורכי בעיראק היה בבגדד יהודי אחד שרצה להתאסלם. על פי החוק התורכי, מי
שרצה להמיר את דתו יכול היה לעשות זאת רק לאחר שראש העדה
שלו ניסה לשכנע אותו שלא לעשות זאת. הרב הוזמן לשכנע את היהודי שלא להתאסלם, אך גם לאחר שעה ארוכה של דיון עדיין לא הצליח הרב
לשכנעו. אז הגיע חבר ילדות של אותו יהודי ואמר לו: אתה יודע, אם תתאסלם לעולם לא
תוכל לטעום יותר את הטעם שיש לביצים בחמין של שבת. ואכן, הוא לא התאסלם!

הסיפור מעיד על משהו מאוד עמוק: לפעמים מאכל,
מנגינה או אסוציאציה הם הקושרים את האדם ליהדותו. אפשר להגיד
שזה מצחיק, אבל כל פסיכואנליסט יודע שהאופציות העיקריות של החיים שלנו מתחילות מכל
מיני דברים של מה בכך, שאם אתה מנתח אותם אתה לא מבין מאיפה הם הגיעו. כלומר, טבע
החיים כולל הרבה יותר מאשר את האידאולוגיה עצמה.

קחו למשל פילוסוף כמו סארטר, שאני לא חושד
באי-יכולתו האינטלקטואלית – סארטר הגדיר את עצמו כאתאיסט עד יום מותו, ואף על פי
כן בסוף ימיו אמר שהתקווה של העולם זו האמונה של עם
ישראל. עכשיו, אם שואלים מבחינה לוגית – זה באמת לא
מסתדר, אבל מבחינה קיומית זה כן מסתדר. מכאן הגעתי למסקנה: האתיאיזם הוא מונותאיזם,
או יהדות, אם תרצו [כפרפראזה על המכתם של סארטר: "האקסיזטנציאליזם הוא הומוניזם"].

היחס הנורמלי של החיים הוא חלק ממה שהעולם
הספרדי יכול לתרום לעולם האשכנזי.

 

הציונות הדתית
פוגשת במזרחיות

לאור הדברים שלך עולה השאלה, מדוע המודל הבריא
הזה לא רווח בחברה הישראלית בכלל ובציונות הדתית בפרט. האם הדבר קשור לאפליה
שמרבים לדבר עליה כלפי בני עדות המזרח? האם אכן הייתה כזו אפליה בציונות הדתית?

צריך להודות שבזמן הקמת המדינה היה בן-גוריוניזם
השואף לאחידות תרבותית בכל המגזרים. גם הממסד הדתי של
תקופת בן-גוריון היה מפא"יניק, בדרכו שלו, וגם הוא שאף לאחידות תרבותית. היה
מובן מאליו בשבילו שלהיות יהודי טוב זה להיות אשכנזי. אני רגיל לומר שמי שהקים את ש"ס היה הרב משה צבי נריה, כשמנע את התפילה הספרדית
בישיבות התיכוניות.

 

הרב נריה מנע באופן אישי תפילה ספרדית בישיבות?

כן, בוודאי, אינכם יודעים? לקח המון זמן עד שהוסכם שתלמידים ספרדים יוכלו להתפלל
בנוסח שלהם. אגב, עד עצם היום הזה בבני-עקיבא הנוסח הוא אשכנזי. כלומר, אם אתה
מחפש ספרון עם תפילת מנחה וערבית של תנועת בני עקיבא – אוטומטית
הנוסח הוא אשכנזי; זה מובן מאליו. זה לא נובע מכוונות רעות או עוינות, אלא מתוך
הנחות יסוד מוטעות שלפיהן להיות יהודי זה להיות אשכנזי.

 

ומה לדעתך המצב היום? הציבור
הספרדי זכה להשתלב באופן מלא ב"ציונות הדתית"?

 אספר לכם
אנקדוטה. בזמנו, במסגרת המאבק נגד הירידה מהגולן,
התקיימה בביתי ישיבה של המטה לעצירת הנסיגה בגולן.
בישיבה השתתפו כל מיני אנשים שרצו להתייעץ איתי ועם עוד כמה אנשים בשאלה, "איך
פונים אל הציבור הספרדי" כדי לגייס אותו למאבק. מה מונח מאחורי השאלה הזאת? שהספרדי הוא יצור מאוד מוזר, טרה אינקוגניטה,
שצריך ללמוד איך הוא עובד.

כך גם היה בעניין ההתנחלויות. אני זוכר שלפני
שנים רבות, אחרי שקמו ההתנחלויות הראשונות, מישהו כתב בכתב העת "נקודה"
מאמר ובו הוא הסביר שעכשיו, אחרי שברוך ה' התחלנו את התהליך, הגיע הזמן לעבור מן
האיכות לכמות ולפנות לעיירות הפיתוח. שימו לב לביטוי "לעבור
מהאיכות לכמות", כלומר – לפנות לעיירות הפיתוח. אלו תפיסות שנשארו איתנו עד היום.

כך גם כשבאים לתקן את האפליה. מה אומרים אז? ש'צריך
להתחשב בספרדים' – לשים יותר דגש "על הרגש", ושהשירים בשבת יכללו כמה
נעימות מזרחיות בעלות אופי ערבי פופולרי; כמה שיותר פשוט ופרימיטיבי – יותר מתאים
לעדות המזרח.

 

ולך עצמך לא הפריע לך שלכל המסורת שהבאת מהבית ומרבותיך
לא נמצא מקום ב"מרכז הרב"? האם לא חסרים לך בישיבה
ר"מים מזרחים ותלמידים ספרדים שירגישו שם בבית?

השינוי הזה בהחלט מתחיל שם כיום. לגביי באופן
אישי – אני באתי לישיבה בגלל השקפת העולם שהייתה שם,
שתאמה בצורה שלמה את מה שקיבלתי מאבותיי ומרבותיי, כך שאני לא ראיתי באשכנזיותו של הרב קוק משהו שמעכב אותי מלקבל את תורתו. את
האמת צריך לשמוע ממי שאמרהּ. העולם לא תמיד מתחלק ל"ספרדים" ו"אשכנזים",
ובכלל – לדעתי בארץ ישראל נוצר משהו חדש, ואי אפשר להתעלם מזה. אני לא בעד ארכאיזם
או ריאקציוניזם , ואני לא יכול ליצור נוסטלגיה מלאכותית של שיבה למסורות ספרדיות
מקומיות.

ש"ס אמנם הצליחה ליצור בועה כזאת, אך כדי להתקיים היא צריכה להרגיש מנותקת מן הציונות במובן הרחב של המילה, מן ההוויה
הארץ-ישראלית: "אנחנו דווקא ספרדים", ובמילים אחרות – אנחנו חיים בעולם
שלפני מאתים שנה, חולמים על ארצות שאינן, ועושים כאילו
אנחנו שם. אני חושב שזה בעייתי כי בסופו של דבר זה מנתק את הציבור מהצבא, מהמדינה
ומההתפתחות התרבותית. אני לא מרגיש שזה מבטא את המסורת
שגדלתי עליה.

 

אולי גם זה חלק מהיעדר סממנים ספרדיים מובהקים
בציונות הדתית – הניתוק של ש"ס מהציונות לעומת התמיכה וההתגייסות של הציונות
הדתית לטובת המדינה?

בעניין הזה אני רוצה לצטט איגרת קצרצרה ומאוד
מעניינת של הרב יוסף משאש. מישהו שלח לו שאלה על יום העצמאות, וטען כי יש שמתענים
ביום הזה ואומרים סליחות.
התשובה, שנכתבה בעידן הקדם-ש"סי, אומרת כך: "אין לך לסכסך דעתך בעניינים
אלו. אתה ספרדי חרד – עשה מה שאנחנו עושים. עושים אותו
יום טוב בהלל גמור ובהודאה למלך הכבוד ברוך הוא ואוכלים ושותים ושמחים ואין לנו עסק עם אחרים". מה הוא רוצה לומר? אתה ספרדי – למה נכנסת בכלל לסוגיה
הזאת? ברור שאומרים הלל! כלומר, לפני ארבעים שנה, כשנכתבה התשובה הזאת, לא עלה על
דעתו של שום רב ספרדי להיות אנטי-ציוני או לא לומר הלל
ביום העצמאות.

היום המצב הוא הפוך. התפתחה
אצל הדתיים המחשבה המוטעית שיום העצמאות זה יום אשכנזי; הלל ביום העצמאות – שייך
לאשכנזים. לכן, כשהוצאתי את התפילות ליום ירושלים וליום
העצמאות התחלתי דווקא מסידור ספרדי. מאותה סיבה זה חמש
שנים אני מארגן תפילה המונית בכותל בליל יום העצמאות, ואני מקפיד על שני דברים: שיהיה הלל, ושהתפילה תהיה ספרדית – בין השאר, מפני שצריך
לשבור איזושהי תחושה רווחת, שאם יש אירוע ציבורי דתי-ציוני, אוטומטית התפילה היא
אשכנזית.

 

אם כן, אין הבדל בין ציונות
"אשכנזית" לציונות "מזרחית"?

ישנו הבדל מאוד מעניין – ההתנגדות האידאולוגית
לציונות כמעט לא עלתה אצל הספרדים, בניגוד לאשכנז. אני תולה את זה בלימוד
התנ"ך – יש לי תאוריה שלפיה בכל המקומות היהודיים שבהם קמה ההתנגדות לציונות,
לא למדו תנ"ך. מכיוון שאצל
הספרדים לימוד התנ"ך היה דבר מובן מאליו, כמעט אצל כולם השאלה לא עלתה, ולכן
אפשר לומר שהציונות הטבעית פעפעה אצלם.

הרב צבי יהודה קוק
תמיד היה נהנה לציין את העובדה שהרצל היה ספרדי. הוא אמנם מהונגריה במקור, אבל סבא שלו היה החזן בבית הכנסת
של הרב אלקלעי בסרייבו. אני חושב שהרב צבי יהודה קוק ציין את זה לא סתם כקוריוז; הוא
רצה לומר שייתכן שהעובדה שהוא היה ספרדי היא שאִפשרה לו
את החשיבה המדינית שלו. אולי יש בזה הד רחוק לימיו של דון יוסף נשיא, שרצה ליזום
פה בארץ הקמה של מעין מדינה תחת חסות תורכית. מי שהתנגד
היו הרבנים האשכנזים.

 

מביקורת
לתיקון

יהיה מי שיגיד שהמודל המסורתי-המזרחי שהצגת קודם לא
מאפשר התקדמות; שהוא כובל אפשרות לשינויים משמעותיים בתוך החברה הספרדית. שהרי אם
אתה דבק במה שסבא שלך עשה, כמו שטענת קודם – אתה נשאר במקום.

ודאי שיש למזרחיות גם צד כזה, ויש הרבה קיפאון
מחשבתי שמעכב אותה. אי אפשר להעתיק באופן מלאכותי הוויה שהייתה נכונה בתקופה
מסוימת, ולטעון שכך המצב צריך להישאר.
בכלל, לא חסרים גם חסרונות לחברה הספרדית, ואני מכיר גם בהם. למשל, אי-המסוגלות
לנקוט מנהיגות אמיתית, לקחת אחריות – עוד לא ראיתי אחריות לאומית אמיתית (לא
סקטוריאלית או עדתית) שצמחה מתוך החברה הספרדית. יש לכך שורשים עמוקים. עמי המזרח,
דהיינו עולם האסלאם, ידעו שקיעה תרבותית נוראה במאות השנים האחרונות, מאז הכיבוש העותמאני, ובכל העולם נוצר
הרושם שהמזרח מחכה לנאורות המערבית שתשפיע עליו.

 

האם לא היו בדורות האחרונים רבנים ספרדים שיכולים
לשמש מודל ומופת?

יש תופעות יוצאות דופן של
רבנים מנהיגים שהצליחו לשמר, בגאונות מסוימת, את המסורת הספרדית האותנטית ואת
הפתיחות להשפעות אירופיות. אני הייתי מונה ביניהם את הרב אליהו בן אמוזג מליוורנו,
את רבני אמסטרדם בזמנו, את הרב יהודא אשכנזי, את הרב
עוזיאל ואת הרב יצחק נסים. משום מה הדגם האנושי הזה, עם כל הייחודיות שלו, לא
הונחל להמון. אולי מפני שהיה צריך לדאוג לבעיות הראשוניות, בעיות סוציאליות
מיידיות. ש"ס לדוגמה, אמנם לא שימרה את הדגם הרבני הזה ובוודאי לא הנחילה
אותו להמון, אך ייאמר לזכותה שבסופו של דבר היא הצליחה
לשלוח את הילדים לתלמוד תורה במקום לכלא, ובכל זאת יצא משהו מפועלה. אבל בכל זאת –
זה רק שירות סוציאלי, לא נשאר מזה כלום מבחינה תרבותית.

 

אולי בגלל בעיית המנהיגות הזאת גם אין ישיבות מזרחיות ציוניות-דתיות שמנסות להחזיר עטרה ליושנה?

כן, ודאי. זה חלק
מאוזלת היד הספרדית. אגב,
לאחרונה נעשו מעט ניסיונות להקמת ישיבות כאלו, אבל האמת היא שאני לא יודע אם לא מאוחר
מדי. אני תוהה אם יש היום מספיק כוחות כדי להקים ישיבה
כזו, שכן המסורת הספרדית כבר לא קיימת בכל מלוא תוקפה.
מסורות רבות הלכו לאיבוד.

על עצמי אני יכול להעיד כי אני גיבשתי את הזהות
הספרדית שלי במקומות אחרים, מחוץ לישיבה – בתוך ההקשרים הקהילתיים והמשפחתיים שבהם
המסורת הספרדית חיה ופועמת. במובן הזה הבית ובית הכנסת ניצחו את הבן-גוריוניזם ואת מוסדות החינוך ההגמוניים.

 

אם כן, איך עוד אפשר לחזור ולתת קול למסורות
המזרחיות שהלכו ונדחקו?

צריך לפעול באופן פרקטי, אך לא בצורה ילדותית של אפליה מתקנת. אדרבה, במקום להעניק לספרדים מעמד מיוחד, יש להכיר בנורמליות של הזהות הספרדית. יחד עם זאת, יש
בהחלט מקום להקפדה על ההלכה הספרדית, על המסורת הספרדית, וצריך לתת לה מקום בתוך הכלל-ישראליות.

אני עצמי מנסה לטפטף את המסורת הספרדית בשיעורים
שאני מעביר, למשל במכון מאיר, אך מתוך זהירות רבה לאחווה הכלל-ישראלית. כל
התלמידים שלי יודעים שכשאני רוצה לציין מחלוקת בהלכה בין
ספרדים לאשכנזים אני תמיד אומר: "אחינו הספרדים אומרים כך, אחינו האשכנזים
אומרים כך". הדברים נאמרים לא מתוך עוינות או שבטיות
אלא מתוך המשפחה. כך גם בבית הכנסת שבו אני משמש כרב – זה מקום שבו אנו מפתחים את
עולם הערכים שנראה בעינינו נכון, בלי מיליטנטיות ובלי תרועות, הרחק מאור הזרקורים.