not memberg

 

בגיל 12 היה אבשלום (שם בדוי) קרבן לסדרה של מעשי אונס ביישוב שלו. עשר שנים אחרי, הוא מוצף זיכרונות קשים ומתקשה להסתכל בעיניהם של אנשי הקהילה שהגנו על האנס. על חוויית האחרות של מי שהחברה הפנתה לו עורף, ועל הפצע שלא מגליד

 

השמים שנבצרו ממני

 

אֱלוֹהִים יוֹשֵב הֵיכָן
שֶיָּשַבְתִּי לִפְנֵי רְגָעִים
וְסֵפֶל קָפֶה בְּיָדוֹ.
הוּא מַבִּיט וּמִתְרַתֵּק
כְּשֶגּוֹבְרִים הַקּוֹלוֹת וְהַתְּנוּעוֹת נַעֲשׂוֹת
מְהִירוֹת וְהָעֵינַיִם פּוֹרְצוֹת סִכְרָן
אֱלוֹהִים מְשַלֵּב אֶת רַגְלָיו
וּמֵשִיב לִי מַבָּט
קַר כְּשֶׁאֲנִי מְאוֹתֵת לוֹ וְזוֹעֵק
לוֹ וְקוֹרֵא לוֹ וּמְגַלְגֵּל
אִישוֹנָיו אֶל עַל, אֶל הַשָּׁמַיִם שֶׁמִּזְמָן
נִבְצְרוּ מִמֶּנִי

 

אני קורא את המילים האלו שכתבתי לפני כמעט עשור, בתקופת החקירות הראשונות במשטרה, שבהן העדתי וגוללתי לראשונה את סיפור האונס הממושך, משך שנתיים, שעברתי – וכאב עמום, כמו כאב פנטום, לופת אותי מהבטן. היכן שפעם היה מונח מטען כבד נותרה עכשיו רק תחושת המשקל שרבצה עליי.

עשור שלם עבר מאז הותקפתי בפעם הראשונה. במהלך העשור הזה אותו אדם שפגע בי הספיק להיכנס לכלא, ולהשתחרר. את עיקר המטען כבר פרקתי מעליי, וגם לי, לפעמים, קשה לזהות את נזקיו. זכיתי לטיפול פסיכולוגי יסודי וממושך שהציל את חיי, כפשוטן של מילים, והעניק לי יכולת לדבר היום על מה ששתקתי כל אותה עת. ובכל זאת, גם היום, כשאני עומד על רגליי וכותב בשביל הילד האילם שהייתי, נותר אותו רעד במעמקי הנפש מול הזיכרונות והמראות מאותן שנים.
אני יושב לכתוב את הדברים בחוסר שקט לא אופייני. אני יוצא לנשום אוויר, סיגריה, וחוזר אל המסך המרצד. כבר כמה ימים שאני מיילד מקרבי מילים לסיפור העתיק הזה, שהוא הסיפור שלי אבל כל כך זר לי היום, סיפור ישן ורחוק אבל יומיומי כל כך. זאת החוויה שלי; עבורי, הפגיעה מעולם לא הסתיימה. אני נוגע בחיה הרדומה במערה חשוכה בתוכי, והיא פוקחת חצי עין ונוהמת עלי מתוך תרדמת. הנהמה הזאת מעיפה אותי קילומטרים אחורה, ומציפה אותי בזיכרונות חיים וטריים, כאילו לא חלף זמן כלל.

נשאר מאחור

שבת אחרי שבת, תפילה אחרי תפילה. בפעולות בסניף, בליל הסדר אצל סבתא. אני מוקף אנשים שמחים וחיים ומרגיש כבוי ורחוק. ילד הולך עם כיפה לראשו ושואל את אלוהיו כל רגע מחדש – למה. איך עשית לי, אלוהים, כדבר הזה. שיחות הרבנים לא מעניינות אותי. פלפולים תיאולוגיים וקושיות על היתכנות האל לא מעסיקים אותי. עבורי, אלוהים הוא עובדה, אל חי וקיים: אנחנו נתונים במערכת יחסים צפופה, אינטנסיבית וכעוסה מאוד. אין לי ספקות באמונה, כמו שקראו לזה חבריי לכיתה בראשית גיל ההתבגרות. אני מאמין ומפחד ממי שבו אני מאמין. מוטב היה אילו לא האמנתי, כך אולי השאלות היו קלות יותר.

הר"מ שלי מקבל עדכון בנוגע לסיפור שלי ומזמין אותי לשיחה אישית. אלוהים הוא לא רע ולא טוב, הוא משנן באוזניי ומציג את שיטת הרמב"ם הסבוכה שאהב. אין לי כוח להסברים שלו. הוא לא מבין אותי. אינני מפציר בו, אינני מפציר באף אחד סביבי להבין. הסוד הנורא שהולך אתי מצוי במרחב אחר, מבודד, שנפתח ונסגר עבורי בלבד, מנותק לחלוטין מכל עולמי שבחוץ. אני לא מצפה שמישהו יבין.

והגוף שלי. בין החברים שלי מפציעים דיבורים על הגוף. אני מדבר את הגוף, יום ולילה. בכיעורו, בעלבונו ובחולשתו. הוא אינו מושא למחקר חיצוני עבורי. זרים לי דיבוריהם. הוא נוכח, קיים וממשי ובוגדני. והגבריות שלי, שאחוזה בביולוגיה שאינה מתחשבת בסערות הנפש, מסתמנת בסימן שאלה גדול וכואב. אני מפחד להישאר מאחור כל הזמן.

 

אצבעות על הצלקת

איש אחד, חובש כיפה, ניצל את גופי במשך שנתיים לצרכיו המיניים. הייתי ילד בן 12 כשזה התחיל. הטירוף הזה התחולל בדירה קטנה ששכר ביישוב, בנוסף לדירה שבה גר עם משפחתו. כמעט בכל יום הייתי מגיע אליו. הוא יצר בי, על ידי איומים, השבעות והבטחות, ספק ובלבול בנוגע לאכזריותו ולאכזריות המעשים. יום יום התחננתי שמישהו ישים לב ויבחין. פיללתי להיתפס, וכדי להיתפס פיזרתי ראיות: ירדתי במשקל, הייתי מדוכא, כתבתי שירים גדושי רמזים. התקלחתי כמה פעמים ביום, השלכתי תחתונים לפח האשפה.

כשהכול נגמר, אחרי שעל אותו איש נגזרו כמה שנות מאסר, התחלתי לשאול את עצמי – יחד עם מקהלה שלמה שהקיפה אותי בדמות אנשים מהקהילה, חברים, פרקליטי מדינה ושוטרים – מדוע הלכתי כצאן לטבח. מדוע לא התנגדתי. מדוע לא סיפרתי לאף אחד. אני מעביר אצבעות על הצלקת ונזכר בכל גופי ולבי בתחושת הקיפאון. את הקיפאון הזה ניסיתי להסביר לעצמי כל כך הרבה פעמים. ניסיתי להסביר אותו למי ששוחח אתי על המקרה, לעורכי הדין, לפסיכולוג שלי. קיפאון הוא חוסר יכולת להתנגד. הוא הדחקה, התעלמות ממסך הנורות האדומות שמהבהב במעמקי הנפש; הוא חוסר תפקוד. אבל תמיד הוא נשאר רחוק מהתחושה הפנימית, מנותק מהחוויה.

בגוף שלי נחרטו זיכרונות שלא אפשרו לי להלביש עליו כל בגד שרציתי. בשלב מסוים באותה תקופה חשתי שמלתחת הבגדים, ארסנל התשובות והרעיונות שמציעים לי הרבנים השונים שהכרתי או הדמויות החינוכיות-תורניות (לא היה אז חילוק בין השניים בעולמי) שסבבו אותי – לא עונה על מה שביקשתי. השיח הדתי שהכרתי פנה לקבוצות איכות: הוא דיבר אל שומרי הברית, גיבורי היצר, המאופקים שמקדשים את גופם. אני הרגשתי מלוכלך. כשאזרתי אומץ לשוחח על כך עם אחד הרבנים שלי, שאלתי אותו האם העבירות שבהן האדם נופל תמיד מלכלכות את נפשו, גם אם האדם לא התכוון לבצע אותן. הוא חייך ואמר – אנחנו מכירים בהלכה את המושג 'שוגג'. אדם שלא רצה לעבור עבירה, לא בהכרח ייענש עליה. ובכל זאת, המשיך, דמיין שאתה תוקע מסמר בגדר. החור יהיה שם בין אם התכוונת ובין אם לא. נפרדתי ממנו בייאוש מהול בשמחה: הוא לא ניחם אותי בנחמת סרק. לא האמנתי שקיימת נחמה. היום אני יודע שלא כך הם הדברים, ואולי היה פתח ליד מושטת שהייתה עשויה להוציא אותי מהבור. אבל באותן שנים חוויתי את העולם בנפרדות גמורה, כמו שחוויתי את עצמי – ישנו ילד מתבגר, שגדל לתוך שפה דתית וחברתית שעוסקת בתשובה, בטוב, בקדושת הגוף ובטהרת המידות, ילד שעובר את מסלול החיים הקלאסי בציונות הדתית,  בית ספר יסודי-ישיבה תיכונית-הדרכה בבני עקיבא – וישנו הילד שמביט ישירות לפתח התהום שמכלה הכול. הדיסוננס הזה הנדס לי עולם רוחני שהכיל דלת סתרים, תהום חבויה מאחורי ארון ספרים כבד, ומאחוריה התנהל הדיאלוג האמתי – כך חשתי – ביני לבין אלוהיי.

הטיפול הנפשי הראשון שקיבלתי הכיל רגעים של גילוי. ישבתי לראשונה מול הפסיכולוג שליווה אותי שנים אחר כך, ושמעתי מילים חדשות, נקיות, לא מגויסות ולא מטויחות. שמעתי רגישות שהייתה חסרה לי כל כך. שכן החינוך הדתי שקיבלתי נשא עמו גסות מרתיעה: גסות של תובענות והתייחסות אל הכלל כמייצג יותר מאשר מקרהו הפרטי של כל אדם. החריגות שלי מצאה לה בית בקשר האינטימי שלי ושל אותו מטפל.  לראשונה נשאלו שאלות שלא העזתי לשאול. באמת לא העזתי. שנים של שתיקה ושל מילים תיאורטיות, מרוחקות ומנוכרות התנפצו על סכר הקונקרטיות. אז, רק אז, החלה החלמה.

 

רעה גדולה נפלה על כולנו

היא לא יודעת כמה תוכל למשוך, היא לא יודעת כמה תוכל לנשוך
וכבר חשבה לברוח מכאן
זה לא עניין
רק שאין לה לאן
(שלל שרב, מאיר אריאל)
                                   

כשהתחלתי לחבוש את הפצעים איבדתי את היכולת להעמיד פנים. המחיצה שהפרידה ביני לבין העולם ואפשרה את הדיכוטומיה שבה חייתי עד אז קרסה, ופתאום הייתי אחד. הטיפול פקח את עיניי לראות את מה שהיום, כבר לא ילד וכבר כמעט גבר, אני מסוגל לראות. הרשיתי לעצמי להיות חלש, כעוס וכאוב. הפניתי אצבע מאשימה לעולם, אצבע כועסת ומאוכזבת.

*

שיעורים נישאים בבתי הכנסת היישוב. רעה גדולה נפלה על כולנו, מוסר רב היישוב בפנים אבלות. חילול השם גדול. הימים הם ימי תשובה, חודש אלול, והוא מתפייט על תשובה שלא נבצרת מאיש, גם החוטא הגדול מכולם, ומצטט מהגמרא על אלעזר בן דורדיא. אני לא מאמין להם. אני כבר יודע מה קרה, אני יודע שרעה גדולה נפלה עליי. לא אתמסר לסליחותיהם החסודות.

הם הולכים לבקר אותו. הוא יושב במעצר בית, כך אני יודע מהכתבה שמתפרסמת בעיתון. אני קורא בשניות כתבה שמתפרסת על פני עמוד שלם. הוא מרגיש שנעשה לו עוול, מוסרת אחת המבקרות. מי היא אותה מבקרת? אני חושד בכולם. כל אחד כשר לשיתוף הפעולה האכזרי הזה. אני פוצע את עצמי במילות הטוקבקים משולחות הרסן: הילד הוזה, אני מכיר את המשפחה, כותב אחד מהם, בן היישוב שלי. מחפש תשומת לב. אין לו לב? מה יהיה על הילדים ועל האישה המסכנה. הלב שלי מאיים להתפוצץ. אינני מוגן בעולם הזה, ביישוב הזה, בקהילה הזאת, אינני שייך לבית הכנסת ולחגים, אינני מסוגל להתפלל. אני מנסה ומתמלא זעם ודמעות.

אני לא נרדם בלילה. אתמול נקראתי לשיחה אצל הקומונרית. הכול בסדר, היא מחייכת ומיד מרצינה: שמעתי על המקרה. אני מביט בה ומייחל לחום ואמפתיה. היא ממשיכה: אני לא רוצה לפגוע, כמובן. אבל היו כמה הורים שהתקשרו. התקשרו? התקשרו לשאול, היא אומרת ומפרטת: הם חוששים שאולי הדבר הנורא הזה, היא מדגישה את המילה נורא כדי שלא אחשוד במניעיה, אולי הדבר הנורא הזה השפיע על נטיותיך המיניות.

איני מוגן. אני פונה לקבל טיפול פסיכיאטרי, לטפל בנדודי השינה, בדיכאון ובחרדה.

*

מה יכולתי להסביר להם? מה יכולתי להסביר לעצמי?

אני זוכר את עצמי שוכב בקרים שלמים במיטה בישיבה שבה התחלתי ללמוד בשבוע שבו הוא השתחרר מהכלא. 'אנוס רחמנא פטריה', אני משעשע את עצמי בעצב. אני לא יכול לקום. לא יכול לתפקד. הפגיעה לעולם לא נגמרת. הגוף זוכר הכול.

הילד שהייתי היה חזק ממני. מחצבים עמוקים של כוח ואנרגיה אינסופית עמדו לרשותי. נלחמתי על חיי וביקשתי בכל מאודי להישאר בחיים. ניסיתי לשמור על שגרה נורמטיבית ככל שיכולתי: כך צמח ילד כפול, שכן במקביל לחיי הרגילים התקיימו דיונים בבתי המשפט, שימועים, וכמובן הטיפול הפסיכולוגי. הייתי נוסע לעולם ההוא וחוזר מותש ותובעני יותר. כעסתי על מי שהעז להמשיך את חייו כרגיל, ומצד שני ביקשתי בעצמי להמשיך בחיי.

 

להתעורר עם תרופות

אינני שומר שבת יותר. אני לא מוכן לרצות את האל הזה, שיושב ושותק כשאני מטיח בו שאלות קשות, כשאני זועק אליו ממיטת חוליי. אני מתמסר למרד הזה בתענוג שנגמר מהר מאוד, ובמקומו הריקנות מאיימת לבלוע אותי. בזמן הזה, שבו אני מתעקש לקרוא לעצמי חילוני, גדל הרעב שלי לקרבת אלוהים יותר מאי פעם. אני מבקש לדבר עם רב היישוב. הוא מקבל אותי במאור פנים, מתעניין בשלומי. אני לא שומר מצוות יותר, אני מספר לו בחשש. זה לא טוב, הוא מממלמל לתוך הזקן. חבל להתרחק. אני לא מתרחק, אני חושב לעצמי, אני משתוקק להתקרב.

אני מרגיש שאין פשר למילים מחוצה לי. אני מסביר את עצמי לעולם ולא מוצא משמעות למילים, הפרצופים נותרים חתומים, הבעה מבולבלת נסוכה לכול. רק הפסיכולוג שלי מבין אותי, ורק בתרופות אני מתעורר בבוקר.

*

אני זוכר את הטיפול האחרון. אני זוכר את היום שבו הפסקתי לקחת תרופות. אני זוכר את השבת הראשונה ששמרתי אחרי חודשים ארוכים של ניתוק מעולם המצוות. אני זוכר את הריקודים משבוע הישיבה, את העיניים המאירות של הרב שלחץ לי את היד, את תחושת הבית שחשתי כששכבתי לישון בערב השבת ההיא. השנים נקפו, ואני גדלתי, והכעסים שככו והפכו עגולים וסלחניים יותר.

את הקהילה ביישוב אני בקושי פוגש. מיעטתי את הימצאותי בו לכדי מינימום הכרחי למען כיבוד הורים. גם היום, אחרי שנים רבות, המבטים מצטלבים עם כל מיני דמויות זכורות לשמצה מהתקופה ההיא. אני מביט בהם ואומר בעיניים: שתקתם. רגליכם בחרו לרקוד על הדם הזה. אל הקב"ה אני מנסה להתקרב הרבה יותר. בחרתי לחיות חיים תורניים ולשקוע בישיבה. לפעמים אני מתעורר ובמקום להתפלל אני עומד מול בתפילין מול החלון ולא יוצאות לי מילים של תפילה מהפה. במקומן, זיכרונות מציפים אותי. ואלוהים, אז והיום, בכולם.

 

אתה רוצה להיות כאן?

אני מתעורר למסדר בוקר בבסיס שבו אני משרת. טירונות קרבית, משמעת נוקשה. כל הלילה עברו עליי סיוטים. הוא חזר לחלומותיי על רקע הצעקות והאיומים שמופנים כלפיי במסגרת הצבאית הזו. המפקדים שלי מכריחים אותי לקום, לזוז, לנוע. אני לא יכול להישאר במיטה. אני מפציר בו שיניח לי, אחרת לא אוכל לתפקד. מפקד הפלוגה שלי קורא לי לשיחה. אתה רוצה להיות כאן, הוא שואל? אם לא, אוכל לסדר שתעזוב בהקדם. הגבריות שלי עומדת למבחן. החוסן שלי עומד למבחן. והוא מסתכל בי, הוא, ומביט כי כמו יודע שגם בקרב הזה אפסיד לו, וגם עכשיו אכנע. אני לא מוכן לתת לו את העונג.

אני רוצה להיות כאן, אני משיב למפקד מבט נחרץ. אני אשאר.

יום אחרי השחרור מצה"ל אני מטייל בתל אביב, ותוך כדי שיטוט עובר ליד הקליניקה שבה התקיים הטיפול, שבע דקות הליכה מהים. אני נזכר בילד שהלך בשבילים הזרים האלה של תל אביב, זר בה, קטן בה, עם תיק בית ספר על הגב והרבה מילים שמחכות להישפך לחלל החדר. אני נזכר בילד שישב על הכורסה ושתק וצחק וצעק, הילד שרץ בגשם אל האוטובוס כשראשו עוד מסוחרר מהפגישה המתישה, בילד שלא תמיד האמין בחייו.

ואני נחנק מדמעות.

 

*

זה לא נעלם. זה לעולם לא נעלם. גם היום, כשאני שוב בישיבה. זה לא נעלם. אני מדדה בעייפות מהמחשב  לשתות מים, ובדרך עוצר ליד הרב שלי. הוא מסתכל עליי בחיוך. אני עייף, אני לוחש, עייף וחלש. הוא מחבק אותי. אני מבין, הוא אומר לי באוזן, אל תתייאש. ה' אוהב אותך.

 

לידים

איש אחד, חובש כיפה, ניצל את גופי במשך שנתיים לצרכיו המיניים. הייתי ילד בן 12 כשזה התחיל. הטירוף הזה התחולל בדירה קטנה ששכר ביישוב, בנוסף לדירה שבה גר עם משפחתו. כמעט בכל יום הייתי מגיע אליו. הוא יצר בי, על ידי איומים, השבעות והבטחות, ספק ובלבול בנוגע לאכזריותו ולאכזריות המעשים. יום יום התחננתי שמישהו ישים לב ויבחין. פיללתי להיתפס

 

הם הולכים לבקר אותו. הוא יושב במעצר בית, כך אני יודע מהכתבה שמתפרסמת בעיתון. אני קורא בשניות כתבה שמתפרסת על פני עמוד שלם. הוא מרגיש שנעשה לו עוול, מוסרת אחת המבקרות. מי היא אותה מבקרת? אני חושד בכולם. כל אחד כשר לשיתוף הפעולה האכזרי הזה. אני פוצע את עצמי במילות הטוקבקים משולחות הרסן: הילד הוזה, אני מכיר את המשפחה, כותב אחד מהם, בן היישוב שלי. מחפש תשומת לב. אין לו לב? מה יהיו על הילדים ועל האישה המסכנה. הלב שלי מאיים להתפוצץ. אינני מוגן בעולם הזה, ביישוב הזה, בקהילה הזאת, אינני שייך לבית הכנסת ולחגים, אינני מסוגל להתפלל. אני מנסה ומתמלא זעם ודמעות

 

הר"מ שלי מקבל עדכון בנוגע לסיפור שלי ומזמין אותי לשיחה אישית. אלוהים הוא לא רע ולא טוב, הוא משנן לי ומציג את שיטת הרמב"ם הסבוכה שאהב. אין לי כוח להסברים שלו. הוא לא מבין אותי. אינני מפציר בו, אינני מפציר באף אחד סביבי להבין. הסוד הנורא שהולך אתי מצוי במרחב אחר, מבודד, שנפתח ונסגר עבורי בלבד, מנותק לחלוטין מכל עולמי שבחוץ. אני לא מצפה שמישהו יבין