הדרך לשוויון בנטל עוברת בברית כל הציונים / שחר אילן
 

הדרך לשוויון בנטל עוברת בברית כל הציונים

שחר אילן

שחר אילן הוא סמנכ"ל מחקר והסברה בעמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון.

שאלת גיוס החרדים היא שאלה שמהווה נושא לוויכוח כבר עשרות שנים במדינת ישראל; ואולם להתעוררות המחודשת לעיסוק הציבורי הנרחב בסוגיה בחודשים האחרונים יש רקע משפטי ופוליטי משמעותי אשר הוביל אליה. את הרקע הפוליטי אשר משפיע על  ההחלטות בנושא אפשר אולי לשנות. שחר אילן שחקר את הנושא ופעיל בתחום פורש את הרקע ומציע דרך חדשה להתמודדות עם הסוגיה.

בחודשים האחרונים הייתה כאן הזדמנות היסטורית: הזדמנות לשוויון בנטל, לשילוב החברה החרדית בשירות צבאי או אזרחי ובעבודה. אבל עם פיזור הכנסת בסוף יולי, נראה שההזדמנות הזאת הוחמצה. הממשלה לא הצליחה להגיש לכנסת הצעת חוק שתחליף את חוק טל. קשה שלא להגיע למסקנה, שיותר משממשלת נתניהו ששה להזדמנות ההיסטורית שנקראה בדרכה היא ראתה בה איום: איום על שלמות הקואליציה הנוכחית, ואיום על המשך השותפות של הליכוד עם ש"ס ויהדות-התורה. לא עזרה אפילו העובדה שהקואליציה גדלה עד לכדי 80% מהכנסת ויכלה בעצם להעביר את מה שהיא רוצה.

המועד הקובע היה ה-25 ביולי, היום שבו נערכה  הישיבה האחרונה של מושב הקיץ של הכנסת. בתחילת אוגוסט הפך הסדר דחיית השירות לבחורי הישיבות לבלתי חוקי, בלי שיימצא הסדר חליפי. לא צפוי שהמדינה תזדרז לגייס את בחורי הישיבות. אבל המצב של הפרת חוק המונית על ידי המדינה ללא ספק אינו מוסיף לממלכה כבוד.

אי אפשר שלא לראות בכך שהכנסת התפזרה ללא פתרון למשבר הקשה כל כך, עדות נוספת לאוזלת היד של המערכת הפוליטית הישראלית. משמעות אפשרית של המצב היא שהכנסת והממשלה שוב החזירו בעצם את ההחלטה לבג"צ, אותו בג"צ שעל ההתערבות שלו הן כה מרבות להתלונן. אפשרות אחרת היא שפתרון הבעיה ידחה עד לאחר הבחירות. אלא שאז, כשהבוחר כבר אינו מאיים, הסיכויים להחלטה מהפכנית שתביא ליותר שוויון בנטל, קטנים בהרבה. ההזדמנות ההיסטורית נכנסה אם כן לתרדמת ורק נס ישיב אותה לחיים.

שנת ההכרעה

ההזמנות ההיסטורית או, כפי שכינו אותה במטה המאבק, "שנת ההכרעה" נוצרה משילוב של שלושה גורמים:

  1. העובדה ש'חוק טל' נחקק מראש כהוראת שעה, כלומר כחוק זמני אשר יש לאשרו בכל פעם מחדש. אין המדובר במקרה: יותר מכל דבר אחר, נועד החוק להכשיר את הסדר דחיית השירות של תלמידי הישיבות, כלומר לתת פטור המוני ומפלה משירות צבאי. אפילו השופט טל לא הסתיר את דעתו כי המלצות הוועדה שלו אינן צודקות ואינן שוויוניות. ההמלצות הוסברו בצורך להניע בחברה החרדית תהליך חברתי של השתלבות בחברה הישראלית. לכן, הדרך היחידה לשכנע את בג"צ שלא לפסול את החוק הייתה להעביר אותו כחוק זמני, אשר אִפשר להאריך את תוקפו לפרקי זמן של עד חמש שנים ויישומו והצלחתו נבחנים בכל פעם מחדש. ב-1 באוגוסט פג  תוקפו של החוק.
  2. החלטת בג"צ, מפברואר השנה, כי החוק אינו חוקתי כיוון שהוא פוגע פגיעה קשה ובלתי מוצדקת בשוויון, ולכן אין להאריך את תוקפו פעם נוספת. בג"צ קבע כי יישום החוק נכשל וכי הוא לא הביא לשילוב משמעותי של חרדים בצבא או בעבודה.
  3. ייתכן ששתי העובדות האחרונות לא היו מספיקות אלמלא העובדה שנכנסנו לתקופת בחירות. בתקופה כזאת, מפלגות שהיו שמחות להתפשר על השוויון בנטל בימים כתיקונם כמו קדימה (שהאריכה את 'חוק טל' בפעם הקודמת) או ישראל ביתנו הופכות לנחרצות להרבה יותר. העמדות האידאולוגיות (או האלקטוראליות) שלהן מתחזקות על חשבונם של שיקולים קואליציוניים.

במקביל, בשנה האחרונה, הגבירו שורה של ארגונים את המאבק הציבורי למען שוויון בנטל. בין הארגונים: הפורום לשוויון בנטל, המחנה המשותף (המוכר יותר כמאהל הפראיירים), עמותת חדו"ש (שאני משמש כסמנכ"ל שלה, וגם נאמני תורה ועבודה. זאת, כדי שהנושא יעמוד במרכז סדר-היום הציבורי והלחץ הציבורי על הממשלה לא יאפשר לה לחמוק שוב מהכרעה.

לעיסוק הגובר בנושא 'חוק טל' גרמה גם העובדה שלפני שנתיים וחצי הקימה ועדת החוץ והביטחון צוות יחיד במינו, בראשות ח"כ יוחנן פלסנר, לשם פיקוח על יישום 'חוק טל' (גילוי נאות: השתתפתי כמומחה בחלק גדול מהישיבות שלו). הצוות הזה דרש וקיבל בקביעות מידע ודו"חות על יישום החוק מכל הגופים הרלוונטיים. בג"צ מתבסס על הדו"ח שהגיש הצוות (שאין לבלבל אותו עם הדו"ח שהגיש פלסנר החודש, לאחר פירוק הוועדה לשוויון בנטל) הרבה יותר מאשר על מסמכי הממשלה. עבודת הצוות הפכה את פלסנר למועמד הטבעי לראשות הוועדה לשוויון בנטל שהקימה הקואליציה כדי לפתור את משבר 'חוק טל'. בהערת אגב יש לציין כי בדרך-כלל הכנסת מתקשה מאוד לתפקד כגוף מפקח, ונראה שיהיה כדאי למנות צוותים כאלה לכמה עשרות חוקים נוספים.

שאלה קיומית

כאשר הנהיג בן-גוריון את הסדר דחיית השירות של בחורי הישיבות ("תורתו אומנותו"), נכללו בהסדר 400 תלמידים ואברכים בכל הגילים. על-פי דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, נכללים השנה בהסדר זה 54 אלף. זהו גידול של יותר מ-13,000%. לשם השוואה, גדל מספר תושבי המדינה באותה התקופה רק ב-1,200% בקירוב. מהי המשמעות של הגידול הענק הזה בהיקף מקבלי דחיית השירות, אשר רובם מקבלים בפועל פטור?

בעבר, כשהמספרים היו נמוכים בהרבה, זה היה ויכוח על צדק ושוויון ואפליה בין דם לדם. וגם אז זה היה אחד הוויכוחים הקשים בחברה הישראלית. הרמטכ"ל לשבר רפאל איתן הפך אותו למנוף להצלחת מפלגתו צומת; אהוד ברק רכב בשנת 1999 על-גבי ההבטחה "גיוס לכווווווולם" אל כיסא ראש הממשלה. אבל היום ברור שאין זה רק ויכוח על השאלה "האם נצא פראיירים או לא", ואפילו לא על החלק של כל מגזר במנת הדם הלאומית זהו ויכוח על עתיד המפעל הציוני, או אם תרצו על עתיד הבית השלישי.

עד לפני חמש שנים, התרחק הצבא מהוויכוח הפוליטי הטעון על גיוס בחורי הישיבות ונמנע מכל הבעת עמדה. הסיבה לכך הייתה שגל-העלייה ממדינות ברית-המועצות לשעבר סיפק די חיילים והצבא הסתדר גם ללא תלמידי הישיבות החרדים. לעומת זאת, בשנים האחרונות הולכים ונוצרים חסרים בכח-אדם בחלק מהתפקידים והמקצועות הצבאיים. אולם, מה שמפחיד את צה"ל באמת אלו הן התחזיות הברורות כל-כך בנוגע לעתיד: שיעור תלמידי הישיבות שאינם מתגייסים עומד כיום על 13%, אבל 25% מתלמידי כיתות א' בחינוך היהודי לומדים במוסדות חרדיים; משמעות הדברים היא כי בעוד 12 שנים, ואולי קודם לכן, לא יהיו די חיילים קרביים ולא יהיו די תומכי לחימה. מדובר בבעיה אמיתית של חוסן לאומי.

לכן, ראשי הצבא מודיעים שוב שוב בשנים האחרונות כי הצבא מעוניין בחרדים וצריך אותם; לכן, הצבא מוכן למהלכים מרחיקי-לכת כמו הקמת גדודים חרדיים שאין בהם כלל נשים; לכן, הציג הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי את המתווה המשמש היום בסיס לרוב הצעות החוק לגיוס חובה המונחות על שולחן הכנסת: עד גיל 18 מתייצבים כולם בלשכת הגיוס, והצבא בוחר את מי שהוא צריך. מי שהצבא אינו מעוניין בו, ישרת בשירות-לאומי או אזרחי באורך דומה. חשוב לשים-לב: מתווה אשכנזי יכול לשחרר את הצבא מעודפי כוח-האדם שיש לו במקצועות בלתי חיוניים. במערכת הפוליטית נהוג להוסיף להצעה הזו חריג של מכסת תלמידי ישיבות אשר יקבלו פטור משירות צבאי כדי לשמור על עולם התורה.

במקביל, נוצר קונצנזוס הולך וגובר בין בכירי הכלכלנים בישראל כי אם החרדים לא יצאו לשוק העבודה, צפוי המשק הישראלי להתרסק ולהתדרדר לעולם השלישי. מנכ"ל בנק ישראל סטנלי פישר ומנהל מכון המחקר טאוב פרופ' דן בן-דוד אינם מפסיקים להתריע על הסכנה הזו. ראש המועצה הלאומית לכלכלה יוג'ין קנדל אמר ביוני האחרון כי ההשתתפות הנמוכה של החרדים בשוק העבודה מהווה איום קיומי.

על רקע זה, מדינת ישראל משקיעה זה עשור מאות מיליוני שקלים בשנה בהוצאת החרדים, גברים ונשים, לשוק העבודה. למרות זאת, על-פי נתוני בנק ישראל רק כ-40% מהגברים החרדים עובדים. נתון זה אינו אומר כי המאמץ הושקע לשווא; סביר שבלעדיו המצב היה גרוע בהרבה והיינו מתדרדרים לעבר שיעור של 20%. אולם, נתון זה אומר בפירוש כי כל מי שמדברים על מהפכה שעובר הציבור החרדי, מגזימים מאוד. אין מהפכה. לכל היותר, ישנן התחלות של שינוי. גם הכלכלה בישראל היא עניין של ביטחון לאומי מדינה פושטת רגל תתקשה מאוד להגן על עצמה בסביבה הזו.

ברית כל הציונים

הסכנה הקיומית הנשקפת למדינת ישראל, למפעל הציוני, הייתה צריכה, לכאורה, ליצור ברית בין כל הגורמים הציונים כדי לכפות שירות של רוב הגברים החרדים ויציאה שלהם לעבודה. קשה לראות מה ההבדל לעניין זה בין שמאל, מרכז וימין, חילונים, דתיים או חרדים חדשים. מדובר כאן על גורלו של המפעל הלאומי החשוב ביותר של המאה ה-20, על השאלה אם נשרוד במזרח-התיכון או נהפוך לצלבנים מודרניים.

בהקשר הזה, כדאי מאוד לעסוק בתקדים הירושלמי: בירושלים הרגישו הדתיים-הלאומיים והחילונים מקופחים מאוד בתקופת שלטונו של ראש העירייה אורי לופוליאנסקי מיהדות-התורה; הייתה תחושה שזו עירייה המעדיפה את צרכי המגזר החרדי באופן ברור. התוצאה הייתה שבבחירות 2008 לא בחר הציבור הירושלמי במאיר פרוש החרדי, איש מוכשר ככל שיהיה, אלא בניר ברקת החילוני.

המיתוס אומר שברקת ניצח בגלל הצבעת חסידי גור בעבורו ונגד פרוש. האמת היא, שהצבעת חסידי גור מסבירה רק חלק קטן מהפער שברקת ניצח בו. שתי הסיבות העיקריות לניצחונו של ראש העירייה החילוני הן הגידול באחוז ההצבעה, שפעל לטובת ברקת, והמהפך בהצבעת הציבור הדתי-הלאומי. הציבור הדתי-הציוני בירושלים הבין שגורלו קשור בגורלם של הציונים החילונים, ולא בגורלם של החרדים, משום שהחרדים מתפללים אמנם עם ה"סרוגים" באותם שטיבלעך, אבל רוצים מדינה אחרת לגמרי. הברית הזאת באה לידי ביטוי גם בהקמת הסיעה החילונית-הדתית המשותפת, ירושלמים, והיא מביאה לכך שנשים דתיות-לאומית מובילות את המאבקים נגד הדרת נשים ביחד עם ארגוני פלורליזם חילוניים.

אבל הברית הזאת לא הועתקה עדיין למישור הארצי. כמו שתושבי גוש-דן החילונים עדיין לא הפנימו באמת את העובדה שישראל הולכת ומתחרדת, כך גם תושבי גוש-דן הדתיים-הלאומיים. אפשר היה לצפות שהדתיים-הלאומיים יובילו את המאבק לשוויון בנטל, שהרי, בסופו של דבר, מי כמוהם רואים ערך בשירות הצבאי ומי כמוהם יודע שאפשר לשלב לימודים בישיבה בשירות צבאי. אולם, בפועל, הדתיים-הלאומיים מצטרפים, לכל היותר, למאבק שמובילים חילונים, ובציבור החרד"לי רבים אף תומכים בהמשך הפטור.

שוויון בנטל אינו כולל רק את הצבא; הוא כולל גם השכלה ועבודה ותשלום מִסים. השאלות שאפרט להלן הן השאלות שיקבעו את גורל המדינה:

  • האם נקבע כי מוסד חינוכי שאינו מלמד תכנית-ליבה אינו מקבל מימון מהמדינה?
  • האם נצליח ליצור מצב שבו הרוב המכריע של הגברים החרדים משרתים שירות משמעותי ויוצאים לעבודה?
  • האם נתנה את מתן קצבאות הרווחה והדיור במיצוי כושר השתכרות, כדי שמי שבוחר ללמוד ולחיות בעוני ולא לעבוד, יעשה זאת על חשבונו ולא על חשבון משלמי המִסים?

 כדי שזה יקרה, דרוש איחוד של המערכת הפוליטית הציונית על כל חלקיה.

מה טבעי פה?

בעוד אנחנו מתקשים ליצור ברית כלל-ציונית להצלת עתיד המדינה, בליכוד נוהגים לכנות את ש"ס ויהדות-התורה: "השותפות הטבעיות". קשה להבין מה טבעי כל-כך בשותפות הללו. אלו הן מפלגות הנאבקות כדי לשמר מבנה חברתי של השתמטות מהשכלה, שירות ועבודה, מבנה חברתי שקודח חורים בסירה שאנו שטים בה ומאיים להטביע את כולנו. לא ברור כיצד מפלגה ציונית-לאומית כמו הליכוד יכולה לראות בהן שותפות טבעיות.

סנקציות במקום מאסר

רוב ההצעות שעלו במערכת הפוליטית לפתרון בעיית גיוס בחורי הישיבות מדברות על שירות חובה לתלמידי הישיבות, לצד מכסה של עילויים ומתמידים: שר הביטחון אהוד ברק הציע מכסת פטור ל-400 תלמידים מכל מחזור, ח"כ יצחק הרצוג מהעבודה הציע מכסה של 4,000 תלמידים (אחד מכל שני בחורים) והצעות נוספות שעלו נעו בין השתיים. הדו"ח שהגיש ח"כ פלסנר בחודש שעבר, לאחר פירוק הוועדה בראשותו (להלן, דו"ח פלסנר 2), הציע מכסה של 1,500 תלמידים שיזכו לפטור. המשמעות של המכסה היא כי כל מי שמסרב לשרת ואינו כלול במכסה הוא משתמט. השאלה במקרה כזה היא, אם כן, כיצד אוכפים על המשתמטים לשרת.

אם יש דבר-מה אשר יש עליו הסכמה רחבה מאוד הוא כי מאסר יהיה אמצעי מאוד לא יעיל נגד משתמטים חרדים. מעצר אינו אפקטיבי כשמדובר בציבור מאורגן ותומך. פרשת האפליה הגזענית בעמנואל הוכיחה עד כמה הציבור החרדי אוהב לראות את עצמו ואת אנשיו כקדושים מעונים ולצייר לעצמו את השלטונות הישראלים כפריץ הגוי. אם נתחיל לאסור עריקים חרדים, הם יהפכו את בתי-הכלא הצבאיים לישיבות. גיוס לא יצא מזה.

לכן, הפתרון אינו יכול להיות כפייה ישירה, אלא רק כפייה עקיפה באמצעות שלילת הטבות כלכליות מה שנהוג לכנות סנקציות. ממשלת שרון כבר ניסתה זאת פעם: היא קיצצה בצורה דרמטית בקצבאות הילדים. ספק אם היה משהו שתרם לתהליך היציאה של נשים וגברים חרדים לעבודה יותר מן הצעד הזה.

רעיון הסנקציות מבוסס במידה רבה על התקדים השוויצרי: שם, במדינת הניטראלית המוקפת במדינות ידידותיות, מי שאינו עושה שירות צבאי משלם במהלך עשור מס-הכנסה גבוה בשיעור של 3%. האם זה יעיל? דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מגלה כי רק כמה עשרות גברים שוויצרים משתמטים מדי שנה. מובן, עם זאת, כי הפתרון של מִסים גבוהים יותר אינו רלוונטי בישראל שכן האוכלוסייה הרלוונטית אינה עובדת ולכן אינה משלמת מִסי הכנסה.

נושא הסנקציות האישיות הוא השנוי ביותר במחלוקת בדו"ח פלסנר 2. המפלגות החרדיות מוכנות לסנקציות על ישיבות שרוב תלמידיהן לא ישרתו, אבל   פלסנר המליץ גם להטיל קנס על כל תלמיד שלא ישתמט וכן לשלול ממנו את קצבת האברך, קצבת הבטחת ההכנסה לאברכים, הטבות בארנונה ובביטוח-לאומי וכן הטבות בדיור. הסיבה לכך שהמפלגות החרדיות מתנגדות כל-כך לסנקציות האלו ברורה: גם הן יודעות עד כמה הן יעילות. אורח החיים של האברכים מתאפשר רק בגלל ההטבות האלה; בלעדיהן, לא תהיה להם ברֵרה אלא לצאת לעבוד, ולשם כך לשרת שירות צבאי או אזרחי.

הרעיון של הסנקציות, אם כן, אינו לגרור את הצעירים החרדים לבקו"ם; הרעיון הוא ליצור מצב שבו הם ינהרו אליו בעצמם ולישיבות יהיה עניין בכך שרבים מתלמידיהן ישרתו. הרעיון הוא לעבור ממצב שבו עולם התורה תלוי בתקציבים המממנים את השתמטות תלמידי הישיבות למצב שבו עולם התורה תלוי בכך שהם לא ישתמטו.

שאלה של מנהיגות

השאלה מה יאמר החוק החדש ומה תהיינה הסנקציות שתתלווינה אליו חשובה מאוד, אבל חשובה הרבה יותר הדרך שבה תאכוף אותו הממשלה וכמה נחרצת היא תהיה. זאת משום שכל תהליך של כפייה גם כפייה עקיפה באמצעות סנקציות יהיה כרוך בקרע חברתי קשה, במשבר גדול לא פחות מההתנקות. תהיינה הפגנות-ענק, המונים יקרעו קריעה וילבשו שקים ויטענו שזוהי גזֵרה נוראה וגלות בין יהודים ושומו שמים (ורבים מהם גם יאמינו בזה). וכמובן, יהיו שיטענו, איך אפשר בלי… שאפילו הנאצים לא התנהגו בצורה כזאת.

רק ממשלה נחושה ונחרצת, המאמינה בדרכה ובכך שאין דרך אחרת, תוכל לעמוד בלחץ ולהביא לשוויון בנטל. כדי שזה יקרה, דרושה קואליציה רחבה ויציבה של המפלגות הציוניות ודרוש מנהיג שיעז להתמודד עם האתגר וללכת לקרע החברתי בעיניים פקוחות. בישראל יש היום רק מועמד אחד אמיתי לראשות הממשלה בנימין נתניהו. המעמד הזה מאפשר לו, לכאורה, לצמוח למֵמדים של מנהיג לאומי אמיתי ולקבל וליישם החלטות ערכיות בעלות משמעות היסטורית. אבל נתניהו עצמו אינו מעז בינתיים להיות מנהיג ומקפיד להמשיך לא לקחת סיכונים פוליטיים.

כך רשם נתניהו בחודשים האחרונים את אחד הסלאלומים המפוארים בתולדות הפוליטיקה הישראלית: כדי לפתור את המשבר הוא הקים ועדה חצי-קואליציונית – חצי-ציבורית לשוויון בנטל בראשות ח"כ יוחנן פלסנר (קדימה) אלא שבמקביל הוא שלח את יו"ר הקואליציה זאב אלקין (הליכוד), שהיה חבר באותה הוועדה, לנהל דיונים עם המפלגות החרדיות על הסדר שימשיך בעצם את המצב הקיים. אחר כך, כשהמפלגות החרדיות איימו, הוביל נתניהו מהלך פירוק של הוועדה שהקים. כשקדימה איימה והציבור יצא לרחוב, אימץ נתניהו את מסקנות ועדת פלסנר (המפורקת) והקים את צוות יעלון – פלסנר.  אחר כך כשהשניים לא הגיעו להסכמה, התייצב נתניהו שוב לצד המפלגות החרדיות, וקדימה פרשה מהקואליציה. מההזדמנות ההיסטורית לא נותר כמעט דבר.

לא רק עבודה

ככל שגובר המאבק לשוויון בנטל, גוברים גם הדיבורים בנוסח: "טוב, אז ניתן להם לצאת לעבוד בלי לשרת". הדיבורים הללו, המגיעים באופן מוזר מכיוון משרד האוצר מצד אחד ומחוגי השמאל מצד שני, אינם רק בלתי מוסריים הם בעיקר בלתי מעשיים. אין שום דרך חוקתית לפטור רק מגזר יהודי אחד משירות. גיוס החובה מתקיים עד היום בזכות השקר המוסכם של הסדר דחיית השירות, כלומר השקר שחובת השירות חלה על החרדים. זאת, למרות שבפועל יותר מ-80% מהם מקבלים פטור מלא משירות צבאי מבלי ששירתו כלל. ללא השקר הזה, כל צעיר בן 18 יכול היה לעתור בדרישה לפטור גם אותו משירות צבאי.

בג"צ כבר אינו מגלה נכונות להעלים-עין מהשקר. בפסק הדין שאסר להאריך את 'חוק טל', קבעה נשיאת בית-המשפט העליון לשעבר דורית בייניש כי יש לשלול מתלמיד הישיבה את זכות הבחירה אם ישרת או לא. אם נקבע רשמית שחרדים יכולים לא להתגייס, לא יהיה שום בסיס חוקי להטיל חובת שירות על חילונים או על דתיים-לאומיים. המשמעות של הדבר הזה היא צבא מקצועי.

היבט נוסף שכדאי לזכור: כיוון שלרוב הצעירים החרדים אין כל השכלה כללית, קשה להם מאוד להשתלב בשוק העבודה. קיימים שני פרויקטים חרדיים עיקריים בצבא: שח"ר לגברים נשואים והגדוד הקרבי 'נצח יהודה' לרווקים צעירים. שח"ר מקנה בדרך-כלל מקצוע טכני וגם ניסיון; 'נצח יהודה' נותן שנת השלמת השכלה. יותר מ-80% מבוגרי שח"ר עובדים; 90% מבוגרי 'נצח יהודה' עובדים או לומדים. לסיכום: אין משלב טוב יותר בשוק העבודה מן הצבא.

סיוט הצבא המקצועי

עצם הדיון על צבא מקצועי מטיל עליי אימה; אציין בעניין זה כמה הערות (ואף אחת מהן לא תתייחס לנושאים כלכליים):

  • צבא מקצועי יהיה נחות איכותית וכמותית מצבא שביכולתו לבחור מכל חלקי האוכלוסייה הישראלית. קיימת סכנה שלא יהיה בו ייצוג לחלקים מסוימים מהאוכלוסייה היהודית, בייחוד לאליטות החילוניות, ושהוא יתקשה לגייס כוח-אדם מקבוצות איכות גבוהות;
  • בשעת מלחמה, הצבא מתבסס על כוחות המילואים. צבא מקצועי יתקשה לקיים כוח מילואים בהיקף סביר;
  • אחד הגורמים המחזקים את הדמוקרטיה הישראלית היא העובדה שהצבא הוא בעצם אנחנו, ההורים שלנו, הילדים שלנו. לכן, בניגוד למדינות אחרות, קשה מאוד להפעיל את הצבא כנגד הדמוקרטיה. היתרון הכל-כך חשוב הזה יישבר אם יהיה לישראל צבא מקצועי;
  • לשוויון בנטל ולתחושת השותפות בשירות, בהקרבה ובסיכון, יש משמעות גדולה בתחום המורל והמוטיבציה לשרת ולהילחם. במדינה שצבאה מוצא עצמו שוב ושוב מתמודד בקרבות אמיתיים יש משמעות גדולה למורל, למוטיבציה ולתחושת צדק.

עצם הדיון על צבא מקצועי מהווה ביטוי למשבר הערכי העמוק שאנחנו נמצאים בו. היה מדהים במיוחד לשמוע את ח"כ ישראל אייכלר מיהדות-התורה מנהל מסע הסברה למען צבא מקצועי. נניח לשם הדיון שאייכלר יצליח יש הסתברות גבוהה לכך שהוא מכניס מדינה שלמה למצב של פיקוח-נפש. דומה כי בסולם הערכים של אייכלר פיקוח השתמטות דוחה ביטחון.

ניפוץ מיתוסים

בואו נבדוק כמה מיתוסים הרלוונטיים לנושא השוויון בנטל:

למשל, הטענה כי יש מהפכה של צבא ועבודה בחברה החרדית. המציאות בפועל היא כי ישנן התחלות של שינויים. נכון, יש כניסה של חרדים לאקדמיה, אבל מדובר ב-7,000 סטודנטים, שמתלקים על 4 שנות לימוד (מכינה ושלוש שנות תואר). מה קורה בתחום השירות? כ-1,300 חרדים התגייסו בשנת 2011 לצה"ל, פחות מ-1,100 הצטרפו לשירות האזרחי. זאת, מתוך 54 אלף מקבלי דחיית שירות. שיעור הגברים החרדים העובדים עומד עדיין על כ-40%. השינויים הקיימים הושגו במידה רבה הודות לקיצוץ הדרמטי בקצבאות הילדים. סביר להניח שסנקציות על בחורי ישיבות משתמטים יאיצו אותם מאוד;

למשל, המיתוס שצבא העם חוסל והיום בפועל יש "צבא חצי העם", המשמש כדי לשכנע שכולם אינם מתגייסים.

  • נכון, חצי מבני ה-18 אינם משרתים בשירות צבאי, אבל החצי הזה כולל את הערבים. פתאום (ורק לצורך החישוב הזה), הערבים הישראליים הופכים לחלק מהעם לא מהמדינה, מהעם.
  • כשמחשבים רק יהודים (כולל נשים), שליש מכל מחזור אינם מתגייסים.
  • אולם, המערך הקרבי ותומך הלחימה מוחזק בעיקר על-ידי גברים. כשמדובר בגברים יהודים – רבע מבני כל מחזור אינם מתגייסים.
  • מתוכם, מרבית אלו שאינם מתגייסים הם תלמידי ישיבות חרדים. כשמדובר בגברים יהודים שאינם חרדים – רק עשירית מהמחזור אינם מתגייסים. לכן, צריך להיות ברור כי רוב מכריע של בני הקולקטיב היהודי-הציוני, 90%, עדיין מתגייסים.

מהנתון הזה אפשר להבין גם עד כמה מנופח מיתוס ההשתמטות החילונית. ההשתמטות החילונית ראויה לכל גינוי משום שהיא מגיעה בחלקה מהאליטות, אבל מדובר בשניים-שלושה אחוזים ממחזור בני ה-18 היהודים, לכל היותר, לעומת תלמידי הישיבות שמהווים 13% מהמחזור. המשמעות: חמישה מכל שישה תלמידי ישיבות חרדים אינם משרתים. רק אחד מ-30 בני 18 יהודים שאינם חרדים – משתמט.

העמדה החרדית

נציגי הציבור החרדי אוהבים מאוד להתייחס אל עצמם במונחים של מיעוט נרדף. זהו שימוש ציני מאוד ברטוריקה של זכויות אדם ודמוקרטיה. בפועל, מאז שנת 1977, המפלגות החרדיות הן חלק מהרוב הפוליטי כמעט ברציפות, והן חלק דורסני הסוחט תקציבים עודפים ומנסה לכפות את אורח חייו על היתר. השותפות הזו בשלטון היא שאפשרה למפלגות החרדיות להפוך את הפטור מהשירות הצבאי ואת אורח החיים של לימודים במקום עבודה לתופעה המונית המסכנת את עתיד המדינה.

אין מקום להטיל ספק בכך שרבים מבני הציבור החרדי אכן מאמינים שלימוד התורה מגן על  ביטחון המדינה, אלא שאי-אפשר להתעלם מכך שהמגזר החרדי מעלים-עין מתופעה רחבה של אברכים העובדים בשעות הלימודים. כתב 'ידיעות' אמיר שואן פרסם לפני כשנה מודעה שבה חיפש אברך לעבודה בין השעה 9:00 לשעה 16:00. מאה איש ענו למודעה, אשר מבקשת מהם בעצם לעבוד בשעות הלימודים. תשעים מהם ביקשו לקבל את השכר ב"שחור". גם בציבור החרדי מסכימים רבים שאורח החיים של לימוד תורה אינו מתאים לכולם.

באופן רשמי הרבנים מכריזים כי מי שאינו לומד צריך לשרת. אז למה ההכרזה הזאת אינה מתממשת? מדוע אין שולחים את הבחורים האלה לצבא? התשובה היא כי המטרה העיקרית של מסלול הלימודים החרדי הממושך היא למנוע מהצעירים מפגש עם השפעות זרות, היכולות לגרום להם לנטוש את החברה החרדית או "להתקרר" באמונה. הצבא חרף ההתחשבות הגדולה שהוא מגלה במתגייסים החרדים נחשב לאיום מספר אחת. זו הסיבה העיקרית לכך שהרבנים מעודדים את ההשתמטות ההמונית של מי שלומד וגם של מי שאינו.

מה עם הערבים?

קשה מאוד להבין מה גרם לישראל ביתנו ולבית היהודי לפרוש מוועדת פלסנר, ועוד על רקע שירות הערבים. כדאי לדעת כי דו"ח פלסנר 2 מקדיש פרק לשירות הערבים ומקבל את העיקרון של שירות חובה לכול. אלא שבעוד השיח האינטנסיבי על שירות החרדים נמשך מאז הקמת ועדת טל בשנת 1999, השיח על שירות הערבים רק החל. עובדה זו אינה אומרת שיש לתת לערבים 13 שנים כדי להתארגן לשירות חובה ולהידברות, אבל שנתיים-שלוש נראות הוגנות וסבירות לחלוטין. ועדת פלסנר עצמה הוקמה בעקבות בג"צ בנושא שירות תלמידי הישיבות, ולא היה לה זמן ללבן כראוי את נושא השירות לערבים.

לכן, הציע דו"ח פלסנר ליישם את חובת השירות לערבים בהדרגה. בשלב ראשון, הוא הציע למנות צוות שיכין תכנית מפורטת לשירות הצעירים הערבים, יקיים הידברות עם ראשי המגזר הערבי ויסיים את עבודתו עד לסוף השנה האזרחית. ניתן היה לצפות כי כל מפלגה המעוניינת בשירות חובה לערבים תברך על מסקנות פלסנר, וקשה שלא להתרשם כי מי שבחר לפרק את הוועדה על רקע שירות הערבים, מעוניין יותר לנהל מערכת בחירות סביב נושא שירות חובה לערבים מאשר בשירות עצמו.