ההומואים הדתיים אינם איום / אוריה מבורך
 

התפיסה הדתית השמרנית נוטה לראות את תופעת ההומוסקסואלים הדתיים כחלק ממגמה מתירנית מערבית שמאיימת על מוסד המשפחה. אך מבט מעמיק יותר מגלה שההומו הדתי והלסבית הדתייה קרובים יותר לשיח ההטרוסקסואלי הדתי – זה שמדבר על ברית, על קדושת הזוגיות ועל חשיבות ההורות – מאשר לשיח הלהט"בי החילוני. דווקא אם מוסד המשפחה חשוב לנו, עלינו לראות את השיח ההומו-לסבי הדתי כתת-שיח של הבשורה היהודית בתחום הזוגיות והמשפחה

 

האדם והמעשה בסל אחד

מאמר זה נכתב מתוך הכרה במוסד המשפחה כנכס החשוב ביותר של החברה האנושית, הנמצא גם בלב לבה של היהדות. נוספת לכך ההכרה הכואבת בכך שמוסד זה הולך ומתפרק לנגד עינינו, כאשר רבים כיום בחברה המערבית אינם חוברים אליו, לאחר שמיקמו אותו כמוצג מוזיאוני שאין בו כל אמון. אציין עוד כי דבריי נכתבים מתוך תפיסה אידיאולוגית, שאמנם איננה מקבלת הנמקה במאמר זה, הרואה במשפחה האידיאלית מבנה הטרוסקסואלי המורכב מגבר, אישה וילדים.

 

במאמר אבקש לדון ביחסה של החברה הדתית אל תופעת ההומוסקסואלים הדתיים (ובכלל זה גם הלסביות הדתיות). אציג את שורת המחץ של הדיון כבר בתחילתו: לטענתי, ההומוסקסואלים הדתיים אינם מאיימים על מוסד המשפחה. כדי להבין כיצד מסקנה זו נובעת מתוך הנחות היסוד שלעיל, ברצוני להציע הבחנה שלמיטב הבנתי לא מקבלת מספיק התייחסות – בין השיח הלהט"בי הליברלי-מערבי לבין השיח ההומו-לסבי[1] היהודי-דתי. כפי שנראה להלן, הבחנה זו תאפשר לנו לבצע משהו שנדמה לכאורה כבלתי אפשרי: מחד גיסא, נוכל לזהות אלמנטים מסוימים של השיח הלהט"בי המערבי כאיום על מוסד המשפחה, ומתוך כך להתנגד אליהם באופן אפקטיבי מתוך עמדה יהודית (שאיננה נחלתם של שמרנים בלבד); מאידך גיסא, נוכל להפסיק להתגונן מפני השיח ההומו-לסבי הדתי, להבין שאין בו איום ממשי על מוסד המשפחה ושמא אפילו להפך, ומתוך כך לקבל את ההומוסקסואלים הדתיים כחלק אינטגרלי מן הקהילות הדתיות, גם אלו שאינן בהכרח ליברליות. הבחנה זו תאפשר לנו לגלות שהקהילה היהודית עשויה לצאת נשכרת כתוצאה מהכלה של ההומוסקסואלים הדתיים בתוכה, תוך הצבתם כאנטיתזה לשיח הלהט"בי המערבי.

 

על מנת לעשות זאת, יש צורך בשתי הקדמות. ראשית, אטוש כל יומרה "לסדר את העניין" מבחינה הלכתית: שאלת היחסים ההומוסקסואליים נעוצה עמוק בתסבוכת הלכתית שאין בכוונתי לנסות ולרכך אותה. אך למעשה, לדעתי ההתנגדות של המגזר הדתי לזוגיות ומשפחה הומו-לסבית נשענת הרבה יותר על תפיסות אידיאולוגיות לגבי מודלים של משפחה ומיניות מתוקנת, ופחות על הקושי לקבל אנשים העוברים על איסורי דאורייתא או דרבנן.[2] על כן, מאמר זה יעסוק אך ורק בתפיסות אידיאולוגיות ולא בהלכה.

 

שנית, עלינו לערוך הפרדה חשובה בין כמה מרכיבים. לצורך הדיון בהומוסקסואליים הדתיים, נהוג בדרך כלל להציע את ההבחנה בין המעשה לבין האדם,[3] כדי לשלול את המעשה מבלי לשלול את האדם עצמו. בעיניי, הבחנה זו מפספסת את העניין. ברצוני להציע חלוקה אחרת, המכניסה את ה"אדם" ואת ה"מעשה" לסל אחד, ומבחינה את שני רכיבים אלו מהמושג "שיח", שמיד נעמוד על טיבו.

 

כפי שאנסה להראות, מה שמאיים על מוסד המשפחה הוא לעולם לא אדם פרטי המזוהה כהומוסקסואל. למרות התכווצות הקרביים של חלק מאתנו, שנתפסת בעינינו בטעות כערובה לכך שאנו נתונים לאיום, מה שמאיים על מוסד המשפחה איננו גם המעשה של אותו אדם הצועד לבית הכנסת בשבת עם בן זוגו ושני ילדיו. מה שמאיים על מוסד המשפחה הוא אפילו לא העובדה שאותו אדם כבר מזמן לא מסמן מקרה בודד, אלא שייך לתופעה סוציולוגית של משפחות חד-מיניות, שחולקות זוגיות וילדים.

 

בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא התופעה ההומוסקסואלית היא זו שמאיימת על מוסד המשפחה. האויב האמתי של מוסד המשפחה הוא השיח הציבורי סביב התופעה. אם השיח הוא האויב, מוטלת עלינו המשימה לייעל את אמצעי המאבק נגדו. טענתי היא שאחד ההיבטים של התייעלות זו עשוי להתברר דווקא כקבלה עקרונית של ההומוסקסואלים הדתיים אל תוך הקהילה: לא רק אמפתיה, אלא גם לגיטימציה.

 

הרקדניות לא אשמות

 

הבה נתעכב לרגע על המושג "שיח". "שיח" הוא האופן שבו חברה כלשהי משוחחת על אודות פעולות מסוימות ומעניקה להן משמעות. לצורך הבהרת ההבחנה בין "שיח" לבין "אדם פרטי ומעשיו" או "תופעה", אציע כאן דוגמה מתחום אחר: נניח שמתוקף היותי פמיניסטית, מפריע לי שמושג הנשיות כיום מוצמד למישור הגופני, תוך הצבתו כמנוגד למרחב האינטלקטואלי. יהיה זה לחלוטין פספוס של הנקודה אם בשם הביקורת הפמיניסטית, אתחיל להטיף לסגירת חוג המחול בקהילה שלי. שכן, תרגול מחול כשלעצמו איננו מאיים על המרחבים האינטלקטואליים של נשים, ויש המוצאות בו מזור עצום לנשמתן. אם אני חוששת מהתעצמות התופעה החברתית של נשים הנרתעות מפעילות למדנית או אינטלקטואלית, משום שעיסוק בגופניותן מרגיש עבורן "נשי" יותר מחשיבה שכלתנית, המאבק הפמיניסטי שלי צריך להתמקד ב"שיח": אותו שיח ניו-אייג'י מסוים, שניתן לאתר אותו בקטעי מדיה, בעלוני שבת, בספרי זוגיות ועוד, המייצר קשר בין מחול כמו גם היבטים גופניים אחרים, לבין נשיות, באופן שממצב את הגוף ואת האישה כהיפוכם של המרחב השכלתני. הרקדניות אינן אחראיות מבחינה סוציולוגית על צמצום האישה לגוף. שלילת התופעה של רקדניות באשר הן כדי לקדם אג'נדה פמיניסטית כמוה כיריית חץ בכיוון ההפוך למטרה, והיא נובעת מקריאה שגויה ביותר של המציאות.

 

דוגמה פשוטה זו מוכיחה עד כמה חשוב לנתק בין האדם והתופעה לבין השיח: המשמעות המאיימת הנלווית כיום להומוסקסואליות לא מתגוררת בביתו של הומוסקסואל כזה או אחר, אלא שוכנת בשיח הציבורי, שלמעשה מתנהל מעל הראש של כולנו. החלת השיח על ראשו של האדם הפרטי מעצם היותו הומוסקסואל היא אבסורד: האמירה שלפיה "הומוסקסואלים מאיימים על מוסד המשפחה" כמוה כאמירה: "נשים הלומדות מחול מאיימות על מאמצי הפמיניזם". על כן, אנו מוכרחים לבצע את המעבר הקריטי מהדיון באדם, בסובייקט, או בתופעה שהוא לוקח בה חלק, אל הדיון בשיח. אמרו מעתה: "השיח הלהט"בי (ולא ההומוסקסואלים עצמם) מפרק את מוסד המשפחה".

 

לא אותה הגברת

 

לאחר שהבנו שמה שמקדם או בולם תופעות חברתיות אינו אנשים פרטיים שמבצעים פעולות מסוימות, אלא השיח על אודות פעולות אלו, נוכל כעת לערוך הבחנה נוספת בין שני שיחים מנוגדים לחלוטין זה לזה: השיח הלהט"בי בגרסתו המערבית אל מול השיח ההומו-לסבי היהודי-דתי. נדמה ששני שיחים אלו נתפסים בטעות כאותה הגברת בשינוי אדרת, ובשורות הבאות אנסה להראות שהם למעשה דבר והיפוכו.

 

נפתח בניתוח היבט מסוים של השיח הלהט"בי, המתמקד בנרמול ובהאדרה של החוויה החד-מינית. כמי שעוסקת בביקורת תרבות אוכל להעיד כי אין-ספור טקסטים מתוך המדיה הפופולארית הישראלית בשנה האחרונה עושים בדיוק את זה, תוך דריסה של מושג המשפחה. כאלו הן למשל כתבות העוסקות בחייהם של ידוענים (זמרת, שחקן, שדרן רדיו), שבהן מוצגת החוויה החד-מינית כמכשירה מעשה של ניאוף, שנתפס כראוי להערכה אפילו כאשר הפרטנר הוא בעל משפחה וילדים.

 

שיח זה איננו רווח אך ורק בקרב תרבות ה"סלבס" הנמוכה, אלא נישא גם בפיהם של סופרים ואמנים ישראלים מוערכים, כמו גם בפי מומחים לבריאות הגוף והנפש. כך, פורסמו השנה בתקשורת הישראלית אין-ספור כתבות בעלות אופי מדעי או מייעץ, המפצירות בקוראים להתנסות בחוויה חד-מינית כדי לשפר את איכות חייהם. המגמה הייתה כה דומיננטית, עד כי לאחרונה הופיע מאמר שהוכתר כ"מפתיע", המצהיר שלמרבה הפלא, אין חובה ללכת אחר צו האופנה ולהתנסות במיניות חד-מינית, משום ש"לא תמיד חוויות שכאלו מיטיבות עם כל אחד".

 

כעת נשאל: האומנם מיניות ממוקדת-אגו המפרקת כל אלמנט של מחויבות ומשפחה היא חידוש מבחינת ההיכרות שלנו את השיח המערבי-מתירני? ברצוני לטעון שאידיאולוגיות אלו הנוגעות למיניות חד-מינית אינן שייכות באופן מובהק לשיח הלהט"בי, אלא הן תת-סעיף של שיח המיניות המערבי הכללי, כלומר, זה שעוסק במיניות באופן כללי ולאו דווקא במיניות חד-מינית. אין זה חידוש ששיח המיניות המיינסטרימי, הבנאלי והרווח כיום במערב, רואה כיום במיניות את הנתיב העיקרי והכמעט בלעדי להגשמה עצמית, שכמו כל מטרה נעלה, היא מקדשת את האמצעים. ואם "התענג בכל דרך אפשרית" הוא הצו הקטגורי העליון, אל לנו להתפלא שהציווי להתנסות בחד-מיניות התמקם באופן כה חזק בקונצנזוס, עד כי היגדים המערערים עליו נחשבים ל"מפתיעים". במילים אחרות, במסגרת השיח המערבי, מיניות חד-מינית היא כבר מזמן נורמטיבית, כאשר היא מוצגת פעמים רבות כ"טעם נרכש" ששווה לאמץ, ולא רק כ"טבע מולד".

 

לאחר שזיהינו את האדרת המיניות החד-מינית כענף של שיח המיניות המערבי הכללי, עלינו לשאול שלוש שאלות בנוגע לשיח הלהט"בי המערבי: ראשית, האם אין בנמצא שיח להט"בי המעוניין דווקא להעצים את מושג המשפחה? שנית, האם השיח הלהט"בי יזדהה עם תיאור המיניות החד-מינית כנובעת מבחירה אישית של הפרט העומד כביכול בפני "בופה" של אובייקטים מיניים, ובוחר מתוכם את זה שימקסם את חווייתו? שלישית, כיצד יוכל השיח הלהט"בי לטעון להדרה, כאשר המיניות החד-מינית כבר מזמן איננה מאיימת על הפריים-טיים המערבי, אלא דווקא משתבצת בו היטב (ויעידו על כך גם שלל הסרטים והסדרות המציגים זוגיות להט"בית באופן מנרמל)?

 

טענתי היא כי כמובן שישנם להט"בים שמזדהים עם מוסד המשפחה ומוקיעים תופעות של מיניות נטולת מחויבות. כמובן שקיימים מקרים, ואף ייתכן שרוב רובם כאלה, של זהויות הומוסקסואליות שאינן נובעות מבחירה, והן מנותקות לחלוטין מאותו המון העומד בתור לבופה. ולבסוף, כמובן שישנם להט"בים שעדיין סובלים מהדרה, מהתנכלות מזעזעת, ועינינו הרואות – אפילו מרצח. אך למרות זאת, הקוראים חדי העין יוכלו להבחין בכך שהמענה שנתתי כעת על שלוש השאלות הוא מענה מתוך ה"שטח", על אודות אורח חייהם של הלהט"בים עצמם. זאת כמעט מבלי שיהיה למציאות זו תיקוף הולם ברמת השיח המערבי הפופולרי שכולנו מכירים, שמקפיד לגנות התנכלויות להומוסקסואליים, באותה נשימה שבה הוא מריע לבוחרים בחוויה חד-מינית. כפי שאמרנו לעיל, השיח הוא הזירה שמעצבת תהליכים חברתיים, ולא האדם הפרטי ומעשיו.

 

הילדים כאויב הזוגיות

 

אך הטענה חמורה הרבה יותר. למעשה, גם כאשר מוצאים בקרב השיח הלהט"בי היגדים הנוגעים לחשיבות מוסד המשפחה, הם עדיין לא מצליחים לשכנע. מדוע? פשוט מפני שאין כל הבדל עמוק ושיטתי בין השיח הלהט"בי לבין שיח המיניות המערבי הכללי. גם שיח המיניות המערבי הכללי יכול לדבר גבוהה גבוהה על חשיבות מוסד המשפחה, להתקומם כנגד מעשים של בגידה ולהחמיא ללא הרף לאמהות ולאבות. ועדיין, הוא יפיק מתוכו, בלא הבחנה, היגדים כגון אלו: "כך תחזיקו ידיים גם אחרי עשרים שנה ביחד, למרות הילדים" (כותרת של מאמר פופולרי שפורסם לאחרונה).

 

מושג ההורות המערבי מוכרח להיבחן לאור ניסוחים כמו זה שבציטוט הבא, הלקוח מתוך ראיון עם ידוענית ישראלית, אם לשתי בנות מנישואין שהסתיימו: "האימהות זו משימת חיי. הדבר היחיד שאני אומרת לבנות שלי זה לא להתחתן. לחיות, ליהנות, להגשים את עצמן". על הזוגיות עם בן זוגה הנוכחי היא אומרת: "אני מאוהבת ברמות. אני לא חיה עם בן זוגי, וזה הכי מעולה שיש. בניגוד לחיי הנישואין, שבהם את לא מכניסה בלו"ז שלך 'זמן-בעל', אלא רק עבודה, והבנות, ומריבות על היוגורט הפתוח שנשאר במקרר, כשיש לך חבר ואתם לא גרים יחד, הזמן הזה הוא זמן שלכם נטו. זה עובד הכי מעולה וזה משאיר את ההתרגשות" (ynet, 2015).

 

המשפחה המערבית, גם זו ההטרוסקסואלית, פושטת את הרגל, משום ששלוש הצלעות שלה (אבא-אמא-ילד) מנהלות מאבק זו בזו ובאות זו על חשבון זו: פסגת המימוש הזוגי נתפסת כהבלחות אוטופיות שבהן בני הזוג "סוף סוף לבד עם עצמם", והילדים נתפסים כמחבלים בזוגיות, האמורה להצליח לשרוד "למרות" נוכחותם. כך קורה שהמודל היחיד שמתפקד, ושלמרבה הפלא הפונקציונליות שלו מוּעלַה לדרגת אידיאל, הוא מודל של אמהות\אבהות לחוד וזוגיות לחוד, כאשר הזוגיות ההורית קורסת תחת היוגורט הפתוח במקרר ומפנה מקום לזוגיות סטרילית שנראית כלקוחה מעולמם של מתבגרים. בעקבות זאת, תפקיד הילד למעשה מתהפך: באופן לא מודע, הילדים ממלאים עבור ההורה המערבי את הפונקציה של הקשר הזוגי, ומעניקים להורה את שני ההיבטים שבהם כשל מוסד הנישואין המערבי: האחד – יציבות משפחתית (מילד לא מתגרשים), השני – קשר רגשי שבו ההורה זוכה מחדש בתמימות האבודה, בקסם וברומנטיקה שאיננה נגועה ביחסי הכוח הנלווים ליצריות האגוצנטרית שהשיח המערבי מטעין בה את הקשר המיני.

 

נמצאנו למדים ששני השיחים, גם השיח הלהט"בי הפרו-משפחתי וגם השיח המערבי שמשבח ומהלל את מוסד המשפחה, מעולם לא הצליחו לבדל את עצמם מן המוסר הכפול הנוגע לזוגיות ומיניות, ונמצא ששניהם כאחד מייצרים את מוסד המשפחה באופן רווי סתירות וחסר קוהרנטיות. כשלים אלו, שניתן לאתרם ברמת השיח, מסוגלים להסביר את העובדות הזועקות מהשטח: מוסד המשפחה המערבי מתפרק, חרף מחמאות כאלה ואחרות שהוא זוכה להן ברמה המוצהרת.

 

כעת נשאל את עצמנו: האם קיים בנמצא שיח הומו-לסבי שאיננו כזה? שיח שמהווה אנטיתזה מוחלטת לשיח המערבי? למרבה ההפתעה, התשובה נמצאת ממש מתחת לאפנו, בארצנו הקטנה ובמגזרנו הקטן עוד יותר, בקרב ההומוסקסואלים הדתיים. נשים לב שהאופן שבו ניתחנו עד עתה את השיח הלהט"בי היה באמצעות הצבתו בתוך מסגרת שיח המיניות המערבי הכללי. אך מה באשר לשיח של ההומואים והלסביות הדתיים? האם הוא משתלב בשיח המיניות המערבי, או שמא הוא דווקא הפוך ממנו?

 

 

קודם "דתי", אחר כך "הומו"

 

כדי לקבל תמונה אמינה של השיח ההומו-לסבי הדתי, מומלץ לשמוע את דבריהם בגוף ראשון, כמו למשל במאמרו של נדב (שם בדוי) שהופיע בגיליון 69 של דעות, ולא להסתפק בתיאור המובא כאן בגוף שלישי. אך גם תיאור מבחוץ יכול להצביע על מאפיינים קריטיים העולים מתוך אותן שלוש שאלות שהפנינו קודם לכן כלפי השיח הלהט"בי.

 

באשר לשאלת הבחירה, השיח ההומו-לסבי הדתי מעולם לא היה כפוף לצו הקטגורי "התענג בכל מחיר". רבים מההומואים הדתיים מתארים את גילוי הנטייה המינית כאירוע הדרגתי, נטול אלמנטים של בחירה, אפילו טראומתי, שמופיע בדרך כלל במנותק מהשלב בחיים שבו אנו נעשים נמענים של איזשהו ציווי מערבי התובע מאתנו לבחון את גבולות המיניות שלנו. לו יכלו מלכתחילה לבחור, כך יטענו רבים מהם, היו בוחרים אחרת (וכמובן שהדבר איננו צריך לעמוד בסתירה לעובדה שרבים מהם שואפים להשלים עם זהותם הנתונה ולקבל את עצמם באהבה).

 

באשר למוסד המשפחה, השיח ההומו-לסבי הדתי מעולם לא יצא כנגד מושגי ההורות, המחויבות והברית, ושאיפותיו לילדים ולזוגיות הורית אינן שונות משאיפותיו של כל אדם דתי. יתרה מכך: מדהים לגלות כי חלקם מתעקשים לתרגם אל תוך עולמם פרקטיקות הלכתיות שלכאורה הם יכלו להיפטר מהן בקלות, כגון שמירת נגיעה והלכות טהרת המשפחה.

 

באשר לסוגיית ההדרה, גם כאן מצבם של ההומואים הדתיים הוא ייחודי: בשונה מהלהט"בים המשתייכים לשיח המערבי, שטענתם להדרה תמיד לוקה בכשל מסוים, היות והפריים-טיים המערבי מקשה עליהם להוכיח שהם מושתקים, הרי שההומוסקסואלים הדתיים אכן מודרים, פשוטו כמשמעו, מקבוצת ההתייחסות של המגזר הדתי. אין להעניק משקל יתר לשום "פיצוי" בדמותו של שיח מערבי כזה או אחר המקבל את ההומואים הדתיים לזרועותיו הפתוחות. שהרי העובדה היא שהם נאבקים מאבק כמעט חסר סיכוי על השתייכות לקהילה הדתית דווקא, קהילה שלרוב איננה מפצה אותם על דבר.

 

אך למעשה, ההבדל המרכזי בין השיחים איננו נעוץ בשלושת הקריטריונים הללו. מסתבר שההבדל הבסיסי בין השיח ההומו-לסבי הדתי לשיח הלהט"בי הוא שהשיח ההומו-לסבי הדתי, הוא, ובכן, "דתי". המאמץ של ההומוסקסואלים הדתיים להשתייך דווקא למגזר הדתי, לפרקטיקות הדתיות ולמוסד המשפחה היהודי, לא רק שהוא אמור לעורר אצלנו התפעלות והשתאות אל נוכח מסירות הנפש שבו, אלא לפני הכול, עליו להדליק אצלנו נורה אדומה.

 

שהרי אם קיבלנו את הניתוח לעיל, המראה כי בשיח הלהט"בי המערבי אין כל "בשורה ייחודית" השונה במהותה מן השיח ההטרוסקסואלי המערבי, ניאלץ להמשיך ביושר עם הקו הזה ולגלות שהשיח ההומו-לסבי הדתי מוכיח את עצמו שוב ושוב כענף של שיח הזוגיות היהודי-דתי, שעל ברכיו התחנך ושאליו הוא מתעקש לשייך את עצמו. במילים אחרות: כאשר אנו עומדים בפני הומוסקסואל דתי ובוחנים האם בכוחו לאיים על מוסד המשפחה, המהלך הנכון יותר מבחינה סוציולוגית, תיאולוגית ואידיאולוגית יהיה לראות בו בראש ובראשונה "דתי", ולאחר מכן "הומו". כך נוכל סוף-סוף לנשום לרווחה ולהכיר בעובדה המציאותית: השיח ההומו-לסבי הדתי חסר בדיוק את כל המרכיבים שהופכים אותו לכזה המעודד בחירה במיניות חד-מינית או בפירוק משפחה. אם העולם המערבי מידרדר (והוא אכן מידרדר) לקראת מציאות דיסטופית של חברה רב-מינית העשויה טלאים טלאים של שברי משפחות, הדבר יקרה למרות השיח ההומו-לסבי היהודי-דתי, ולא בגללו.

 

אמנם, לא ניתן לטעון שהבחירה להביא ילדים אל תוך משפחה חד-מינית חפה מקונפליקטים אתיים. אין ספק שבאופן עקרוני, משפחה חד-מינית אוחזת בנתוני פתיחה פחות מוצלחים מנתוני הפתיחה ההטרוסקסואליים שהיהדות מעלה על נס. אך האם בכך מתמצה הפער בין האופן שבו זוגיות, מיניות ומשפחה מעוצבות בקרב התודעה הדתית, לבין המקבילה המערבית? היכן שוכנת נקודת הכובד המעניקה לשיח הדתי את מיקומו כאנטיתזה שיטתית, מבוררת ומנומקת, של השיח המערבי? האם היא נעוצה בשאלת הזהות המינית של ההורים? כיצד ייתכן שהפרמטר "אבא-אמא ולא אבא-אבא", על אף חשיבותו העקרונית, גובר בעינינו על פרמטרים אחרים, עד כדי כך שהציפייה המגזרית והרבנית הרווחת כיום כלפי הומוסקסואלים דתיים היא או להישאר לבד, או להיות בזוגיות אך ללא החובה להחיל על עצמם את מושג הברית?

 

השיח הדתי שייך לכולם

 

כאשר אנו בוחנים את האופן ההגותי והתרבותי שבו מעוצבים מושגי המיניות-זוגיות-משפחה, ניתן להראות כיצד השיח היהודי מהווה אנטיתזה ברורה (ויש שיגידו אף כזו שמספקת הוכחות בשטח) לשיח המערבי, הלוקה בסתירות וקורס תחת עצמו. לא כאן המקום לפרט את שיח הזוגיות היהודי ולהעמידו על אדני שיטתו המורכבת, רק נציין כי מושג ה"ברית" היהודי, הלקוח מתוך עולם שבו מושגים כמו מחויבות ואהבה משובצים בתוך תיאוריה ופרקטיקה דתית, הוא חידוש עצום על רקע שיח הזוגיות המערבי.

 

שמא עלינו להודות שמרבית העומק של חידוש זה נשען על היבטים שאינם עומדים בסתירה למשפחה הומוסקסואלית דתית: חוויית הצאצא המשותף כמי שאיננו עומד בניגוד ל"ביחד"; תפיסת המיניות כ"הגשמה זוגית" הנובעת ממסגרת מחייבת, ולעולם לא כ"הגשמה עצמית" הנובעת ממסגרת משחררת; תודעה לפיה "קשר אפלטוני" (חברות אמת, טוהר מידות ונקיות מאינטרסים) ו"קשר מיני" אינם דבר והיפוכו; מציאות שבה תמימות איננה נאיביות, ועל כן היא איננה שוכנת אך ורק בקרב העולם הילדי, אלא גם בקרב זוגיות מינית של שני אנשים בוגרים ואף מתוחכמים; אמונה בזוגיות שעשויה מאותם חומרים שמהם עשויה האמונה באלוהים, ועל כן היא איננה מתפוררת בקלות אל נוכח הציניות, הספקנות והפרגמטיזם המערבי שמכלה את האמונה באל כפי שהוא מכלה את האמונה בזוגיות. כל אלו ועוד מהווים מכנה משותף עמוק בין ההומוסקסואלים הדתיים לבין ההטרוסקסואלים הדתיים, ומבחינים בינם לבין המודל המערבי.

 

דווקא אם מוסד המשפחה חשוב לנו, עלינו להפסיק לתפוס את השיח ההומו-לסבי הדתי כשייך למגמה המערבית, אלא לראות אותו כתת-שיח של הבשורה היהודית. על אף שהרכיב ההטרוסקסואלי הוא חשוב ביותר, צמצום מוסד המשפחה האידיאלי אך ורק לרכיב זה, תוך העדפתו על פני קריטריונים יהודיים של ברית, מרדד את השיח שלנו ופוגם בייחודיותו. שהרי, כפי שראינו לעיל, גם כאשר העולם המערבי דוגל בזוגיות הטרוסקסואלית, ספינת המשפחה המערבית עדיין טובעת, וההטרוסקסואליות איננה מצליחה לסתום את החור הענק שנפער בה. כאשר אנו מבצעים דה-לגיטימציה כלפי הומוסקסואלים דתיים, אנו מאדירים בכך את הרכיב ההטרוסקסואלי תוך הפחתה רדיקלית בחשיבותם של הרכיבים היהודיים האחרים, מה שגורם לנו למצוא את עצמנו עם השיח המערבי על אותה ספינה מתנדנדת.

 

לסיום, אני פונה אל ההומוסקסואלים הדתיים בקריאה לראות את עצמם כשייכים ואף כמחויבים לשיח הזוגיות והמשפחה היהודית, ולבדל את עצמם באופן מוצהר מהשיח הלהט"בי המערבי. "תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול יבוא וייטול" (יומא ב ע"ב). איש לא יכול לקחת מכם את השיח. השיח שייך לכל מי שמוצא עצמו שייך אליו. מכאן שגם אם מושגי הנישואין והקידושין מופקעים מכם מבחינה הלכתית, עדיין מושג הברית היהודי שייך לכם, מושג המשפחה היהודי שייך לכם. וכפי שמאמר זה ניסה להראות, מי שטוען כי אתם מאיימים על מוסד המשפחה, למעשה מרדד את בשורת המשפחה היהודית, גורם לה להידחס בעל כורחה אל ירכתי הספינה המערבית השוקעת, ופוגם בכך בקהילה הדתית כולה.

 

 

*אוריה מבורך היא יועצת הלכה, דוקטורנטית בתכנית למגדר באוניברסיטת בר אילן ועמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

 

[1]  החלטתי שלא לכלול במאמר זה התייחסות לטרנסג'נדרים ולביסקסואלים, מאחר והדיון בהם ראוי למאמר נפרד. המחשבה שלפיה סיפורו של טרנסג'נדר דומה לסיפורו של הומוסקסואל, ולכן ניתן לדון בשניהם בכפיפה אחת, היא נגזרת של פוליטיקה מערבית ליברלית ולדעתי היא שגויה בהקשר הדתי.

[2]  ניטול לדוגמה את העובדה הסטטיסטית הידועה כיום, לפיה כשישים אחוז מההומוסקסואלים בעולם המערבי כלל לא מעוניינים במעשה הספציפי שההלכה מגדירה אותו כאיסור דאורייתא, ומסרבים להימצא במערכת יחסים הדורשת מהם מעשה שכזה. האם הקהילה הדתית תתרכך לאחר שיוצע לה, באופן היפותטי, לקבל רק את אלו שנמנים עם שישים האחוזים הללו? מסופקתני.

[3]  סוגיית ההומוסקסואלים הדתיים נתקלת כיום בשלוש צורות התייחסות נפוצות בקרב המגזר הדתי: מצד ימין, הגישה השמרנית הקיצונית נוהגת כלפי ההומוסקסואלים הדתיים בדחייה מוחלטת. בקרב קהילות אלו, לא רק שההומו הדתי ובן זוגו לא יהיו זכאים לעלות לתורה, הם גם לא יזכו להארת פנים וליחס אנושי בסיסי. מצד שמאל נמצאת הגישה הליברלית, המבקשת לחבק את ההומוסקסואלים ולראות אותם כחלק אינטגרלי מהקהילה על שלל הריטואלים הדתיים שלה, בנימוק של "הכלת כל אדם באשר הוא אדם". באמצע מופיעה גישה שמרנית-נאורה, המבקשת להעניק להומוסקסואלים אמפתיה, אך לא לגיטימציה.

ההבדל בין גישות אלו לבין הגישה המוצעת במאמר זה הוא כדלהלן: הגישה השמרנית הקיצונית מסרבת לראות בהומוסקסואל הפרטי אדם, ומסוגלת לנהוג בו ברשעות משום שהיא מצמצמת את כל הווייתו ל"ייצוג" של תופעה. דה-הומניזציה מסוג זה יכולה להתרחש רק בתנאים של העדר יראת שמיים, והיא ראויה לכל גינוי. לעומת זאת, הגישה הדתית-ליברלית גם היא שוגה בעיניי ולוקה בחוסר יושר, מאחר והיא מתייחסת להומוסקסואל אך ורק כ"אדם פרטי", ומסרבת לראות בתופעה שההומוסקסואל משתייך אליה תופעה פוליטית. המחשבה כי אורח החיים של אדם כלשהו מנותק מהיבטים אידיאולוגיים, סוציולוגיים ופוליטיים, היא מחשבה מודרניסטית נאיבית, הסבורה ש"כל אחד יעשה מה שהוא רוצה, כל עוד הוא לא פוגע באחרים". יתבוננו נא הדתיים הליברלים מעל אפם כאשר הם נוסעים למשל בנתיבי איילון, וישאלו את עצמם האומנם הם עושים מה שהם רוצים כאשר מבטם נאלץ להיתקל שוב ושוב בשלט חוצות שעליו מופיעה בר רפאלי, והאומנם הם לא נפגעים או נפגעות מכך. מהי מידת החופש, החירות והאינדיבידואליזם שנגזרת כיום על החברה הישראלית כתוצאה מן האידיאולוגיה שבר רפאלי מטמיעה בה, כאשר היא מצטלמת, מתוך בחירה חופשית כמובן, ובלי לפגוע באף אחד?

דווקא הליברלים הם אלו שבדרך כלל רגישים לחשיפת הפוליטי מאחורי מה שנדמה לנו כסיפור פרטי. חלקם נוטים לומר, למשל,  שכאשר אני מעוניינת לרדת שני קילו, זה לא באמת משהו שנולד מתוכי באופן עצמאי, אלא זה "בעצם" בגלל שיח שוביניסטי שבר רפאלי היא השופר שלו. העיקרון הזה, שמסביר את ההתנהלות הפרטית של היחיד על בסיס כוחות סוציולוגיים שמופעלים עליו, מכונה "האישי הוא הפוליטי". לכן, תמוה בעיניי כיצד דווקא במקרה של הומוסקסואלים, הפוליטי לפתע נושר והקונפליקט מצטמצם כביכול רק לרובד האישי: "צריך לקבל כל אדם באשר הוא אדם", כאילו שמדובר פה במשהו שאפשר "לסגור בינינו", "כבן אדם לבן אדם", כאילו אין כאן כל היבט פוליטי שחורג מהסיפור של האדם הפרטי. גם אם אותו אדם חי את חייו באופן אותנטי שאיננו תוצאה של כוחות סוציולוגיים שהופעלו עליו (ובמקרה של ההומואים הדתיים, זהו אכן המצב), המחשבה שהחיבוק הקהילתי העקרוני של אורח החיים של ההומוסקסואל הוא חיבוק "אישי", שאיננו מהדהד במישורים פוליטיים, מעידה על העדר חוש ביקורת בסיסי.

הגישה השמרנית הנאורה דווקא רואה בהומוסקסואל חלק מתופעה פוליטית רחבה יותר, ולכן היא  מעוניינת לחלק את היחס שלה לשניים: ברובד האישי, הוא יזכה לאמפתיה, אך ברובד העקרוני, שבו נלקחות בחשבון המשמעויות הפוליטיות שסובבות את תופעת ההומוסקסואלים, נשללת ממנו הלגיטימציה. כאן ההומוסקסואלים הדתיים בדרך כלל מתקוממים. הם לא מעוניינים רק ביחס אישי מחבק, אלא גם בהצהרה עקרונית, שבאה לידי ביטוי בהשתתפותם בריטואלים דתיים, וזאת בדרך כלל על בסיס הנימוקים הליברליים: "אנחנו בני אדם, איננו פוגעים באף אחד, זוגיות הומוסקסואלית היא לגיטימית".

כפי שארצה לטעון, נימוקים הללו לוקים אף הם בהתעלמות מהפוליטי. השיח הלהט"בי המערבי הוא שיח פוליטי מאוד, עם אידיאולוגיה מוגדרת גם אם לא מוצהרת, שעניינה לייצר חברה רב-מינית (כלומר חברה שבה המשיכה המינית מלכתחילה איננה כלפי המין השני, אלא ברירת המחדל היא ש"כולם נמשכים לכולם"), להעמיד אותנו בתור לבופה של אובייקטים מיניים, או לכל הפחות להותיר אותנו בידי הצהרות פרו-משפחתיות שקורסות תחת עצמן בדיוק מאותן סיבות שבגינן שהמשפחה המערבית ההטרו-סקסואלית קורסת. אך יחד עם זאת, כפי שאטען, זוהי שגיאה חמורה לראות בהומוסקסואלים הדתיים חלק מהאידיאולוגיה הזו. זאת לא מפאת הטיעונים הליברליים המבקשים להכשיר את תופעת ההומוסקסואליות תוך התעלמות מהפוליטי, אלא מתוך נימוקים פוסט-ליברליים, המתמקדים אך ורק בזירה הפוליטית, שהיא השיח.

 

IMG_7270 (1)