בית ספר בונה קהילה בונה בית ספר / אורית לסר
 

 

 

המאבקים בין הפלגים בציונות הדתית הביאו בשנים האחרונות להקמתם של בתי ספר פרטיים ו'תורניים' רבים, במחיר התפלגות הקהילה ונטישת האוכלוסיות המוחלשות בבית הספר הישן. במקרים אחרים, המאבקים מתנהלים בתוך בית הספר, מעל ראשי התלמידים ועל חשבונם, עד שצוותי בתי הספר דורשים מההורים לא להתערב כלל בתהליך החינוכי. אבל אפשר אחרת. אפשר להשאיר את המאבקים מחוץ לכיתה וללמוד יחד תוך שמירה על כמה עקרונות פשוטים. כל הצדדים יצאו נשכרים

מלחמות הדת בחזית הכיתה

מזה כעשור נמצא הציבור הציוני־דתי על קו השבר בין שתי קבוצות זהות ההולכות ומתרחקות זו מזו. משני צדי המתרס חיות ופועלות שתי 'קהילות' המשויכות לכאורה לאותו מחנה, אולם הן חושבות ונוהגות בשונה מאוד אחת מהשנייה כמעט בכל תחום, עד כי אפשר לומר שרב המפריד על המדביק. השוני מתבטא בפוליטיקה, בדרכי לימוד התורה ומסירתה, בלבוש החיצוני ובמנהגי הבית והמשפחה, בתחושות וביחס למדינה, ואולי יותר מכל – בחינוך.

תחילת הפיצול נטועה אי שם בשנות השבעים, עם הקמתם של בתי הספר הראשונים ברשת החינוך 'נעם', שהציעה חינוך מבודל עבור ילדים שהוריהם לא הסכימו להתפשר על סביבה דתית הומוגנית עבור ילדיהם. ההומוגניות הזו באה לידי ביטוי ברקע הדתי, המעמדי־כלכלי ובהשקפת עולם דתית־אזרחית. משם התפתח זרם דתי, המכונה חרדי־לאומי, שעיקר מאפייניו נוגעים לבחירה בחינוך נפרד מגדרית, והומוגני מבחינת ההזדהות עם הקו הנזכר. בערים רבות מאוד בישראל יש כיום בית ספר נפרד המשויך לזרם החרד"לי, וברוב המקרים שעריו אינם פתוחים בפני משפחות מסורתיות. בתוך החמ"ד מתנהלות דה־פקטו שתי מערכות חינוך זו לצד זו. לעיתים פיצול של מוסד לשני זרמים חינוכיים שונים על רקע קו אידאולוגי שונה, הוא פתרון הכרחי ואף מתבקש. הרי קהילות בישראל כבר התפצלו, ישיבות ומדרשות קמו ומתעצמות סביב אידיאולוגיות וקווים שונים, כנסים וסמינרים נבדלים לציבורים השונים, וספרים נכתבים בבלעדיות של צד אחד מבלי שיסתנן אליהם מאמר או דעה שונים באופיים. אם כך, מדוע שלא יאמצו בתי הספר את השיטה, ייפרדו בכבוד, וימנעו התכתשויות מיותרות?

שתי תשובות לכך. הראשונה פרקטית – לא תמיד זה אפשרי מבחינת גודל המוסדות, בעיקר בישובים קטנים או בריכוזים קטנים של אוכלוסייה דתית. אם אין מספיק ילדים לפתיחת שני מוסדות שונים, ייאלצו ההורים והתלמידים להמשיך לדור תחת כיפה אחת. התשובה השנייה מבקשת להזהיר מפני התוצאות האפשריות של פיצול כזה. מניסיון ארוך שנים וממעקב אחרי מוסדות שהתפצלו, כמעט באופן חד משמעי, הקבוצה שקמה והתפצלה והקימה מוסד 'מתחרה', הצליחה להשיג אהדה ציבורית ויצרה תדמית של בית ספר יותר 'איכותי', כזה המובל על ידי קו אידיאולוגי מובחן ודומיננטי יותר. בית הספר הזה נדמה להורים כיוקרתי יותר וכבעל זהות איתנה יותר, ועל כן הם יעדיפו את בית הספר החדש על פני הוותיק. במציאות המרה הזאת, בית הספר החדש יציב גבולות ברורים יותר באשר לאופיו ולדרישותיו, כולל מסננת עבה יותר לקבלת תלמידים. בכך הוא דווקא יגדיל את התחרותיות ויצדיק את נהירת כלל המשפחות אליו. ומה יקרה לממ"ד שננטש? התשובה בגוף השאלה. הוא יוכתר, לא בהכרח בצדק, בתואר המפוקפק של בית ספר מוחלש, לא מאורגן, לא קהילתי, ובהכרח יקלוט אוכלוסיות ממעמד חברתי נמוך יותר מזה החדש שהוקם.

יש שיראו בתהליך זה ברכה, הגברת תחרותיות טובה, היחלצות מ'בינוניות' ועוד נימוקים ותירוצים להקמה של עוד בתי ספר 'תורניים', 'פרטיים' או ייחודיים. אבל בתמונה הגדולה זהו תהליך בעייתי, המוסיף לחברה שלנו זה עוד פיצולים ומחלוקות. עבור הילדים שלנו זוהי פשרה חינוכית, אם אנו חפצים בחיזוק הלכידות החברתית בישראל, ומבינים שדווקא דרך מערכת חינוך מאוחדת נצליח למסור לילדינו את האמונה שאפשר לחיות יחד בשלום. ובסופו של יום, התהליך המדובר אף אינו פותר רבות מהמחלוקות שיש בבתי הספר.

בלי לערב הורים

הזירה החינוכית ממשיכה לרתוח. בתי הספר נתונים באופן תמידי לסערות של מאבקי כוח וניסיון להשלטת דעה. הוויכוחים נסובים סביב אינספור עקרונות וסוגיות: הליך הבחירה להנהגת הורים, כתיבת התקנונים, תשלומים, קבלה ומיונים, חלוקת שעות במערכת, מגדר, דמויות אורחות בבית הספר, קוד לבוש, הנהגות בתפילה ומה לא. הורים נאבקים זה מול זה מעל ראשי הילדים, ואין לכך סוף. וכשההורים רבים ביניהם, מה עושה הנהלת בית הספר? האם וכיצד היא יכולה לפתור את המחלוקות, לנהל אותן או לחיות איתן?

בבית ספר ממ"ד באחת הערים הגדולות, כך סיפרו לי הורים, שלחה המנהלת מכתב ברכה להורים בתחילת השנה. את המכתב היא פתחה בברכות הרגילות: "ברוכים הבאים לבית הספר … אצלנו הילדים שלכם ילמדו ויספגו תורה, ערכים, ויתמלאו בחוויות מלאות משמעות. אתם יכולים להיות בטוחים שהילד שלכם יבוא מדי יום לבית הספר בחדווה …", אך בהמשך המכתב הוסיפה: "אני מאמינה בקהילת הורים מעורבת אך לא מתערבת. אלו הם הכללים של בית הספר שלנו, ואני מבקשת שתכבדו אותם". מה עומד מאחורי הבקשה־דרישה של אותה מנהלת? מדוע היא ראתה לנכון כבר בפתיחת השנה, בהמשך לברכות ולאיחולים לשנת לימודים פורייה ומוצלחת, להגדיר להורים את מקומם המועדף מבחינתה – מאחורי הקו הלבן או מחוץ לכניסה למוסד החינוכי? האם יש קשר בין השניים? האם מבחינתה הצלחת שנת הלימודים תלויה בכך שההורים לא יתערבו?!

לדעתי יש בהחלט קשר. הסיבה לכך שזו עמדתה של המנהלת, וכנראה גם של הצוות החינוכי שהיא מובילה, היא שהם מעוניינים לעשות את מלאכתם מבלי שההורים יהיו שותפים לתהליך. באופן מסוים, מבחינתם, ההורים אינם תורמים לתהליך החינוכי במקרה הטוב, ואף מעכבים אותו או מזיקים לו במקרה הפחות טוב. עוד נפרט בהמשך מדוע זה כך.

המנהלת מבקשת את אי התערבות ההורים, מפני שהיא והצוות התעייפו ממלחמות ההתשה של ההורים או ממעורבות היתר שלהם בענייני הפנים של בית הספר. ככל שירבו המחלוקות בין ההורים, או בין ההורים להנהגה החינוכית, כך ימתחו המנהלים את הקו המפריד באופן עבה יותר. למעשה, המנהלת שכתבה כך מנסה להקדים רפואה למכה, ולכן דרשה כבר בתחילת השנה מההורים – הישארו בחוץ! את השקפת עולמכם בנושאים שעל סדר היום החינוכי של ילדיכם, אל תביאו לבית הספר. אנחנו, המנגנון הקובע והמבצע של החינוך, נעשה זאת בלעדיכם, וכך ייטב לכולם. אמנם יש כאן ניסיון שיכול להיתפס כמונע מריבה וכמייצר שקט תעשייתי, אולם למעשה אין הוא פותר מאומה. ההורים הזועקים נשארים מחוץ לגדר לריב זה עם זה, או לזעוק חמס נגד שיטת הניהול. כאשר אין הסכמות, חזון משותף, הבנה והכלה של צדדי המחלוקת, נוצר פילוג – שמאפשר למעשה להנהלה לעשות מה שבדעתה. ההורים מבינים שהם אינם נלקחים בחשבון, ולכן תגובה טבעית שלהם למהלך כזה תהיה בדרך כלל קושי גדול יותר לשאת בתוצאה, וניסיון שלהם לשנות ולהפוך את הגזֵרה. במילים אחרות – עוד חזית נפתחה. וכולם מפסידים מכך. ההורים מפסידים כי קולם אינו נשמע, אפילו בסוגיות חשובות וקריטיות לדעתם; ובית הספר מפסיד, כי חינוך שההורים אינם מעורבים בו הוא מצג שווא של חינוך.

מי אחראי לחנך לדתיוּת

הדברים הם תולדה ושיקוף של תהליך פנים־דתי בעייתי. במובנים מסוימים, קיימת אצלנו הפרדה של הדת מהחיים ומהמוסר הטבעי. הפרדה מלאכותית זו יוצרת אשליה שחינוך דתי מורכב משתי שכבות שונות של צמיחה ולמידה באדם. האחת היא חינוך לדרך הישר והטוב, והשנייה – חינוך לקיום מצוות. ישנם הורים רבים ששוגים לחשוב שהם אמורים לטפח את הזהות והאישיות הנורמטיבית של הילד, וכן את היסודות לאמונה ולהזדהות עם בסיס האם, אולם את השכבה של 'דתיוּת', קרי: לימוד תורה, מחויבות לקיום מצוות, הבנת טעמי המצוות והפנמה של הזהות הדתית השלימה – כל אלה כבר יולבשו עליהם בעזרת החינוך הדתי בבית הספר. מכיוון שכך היא התפיסה, אזי ישנה חלוקה והפרדה בין התפקידים של בית הספר והבית, באופן ששני הגורמים המחנכים אינם אמורים להתערב זה בתחומו של זה. ההורים אמונים על חינוך בסיסי שילמד את הילדים להתנהג ולחיות כיצורים אנושיים וחברתיים מועילים (או לא מזיקים), ובית הספר יחדיר את הפרקטיקה הדתית. הנזק שבהפרדה הזאת משפיע גם על תפיסת ההפרדה בין ההורים לבית הספר שתוארה לעיל.

אם כל הידע, הסמכות והכוח לחנך ולגדל דור של ילדים דתיים, נמצא רק בידי המחנכים, אזי ההורים נדחקים החוצה – ובצדק. רק מי שיש לו מנדט וניסיון מוכח בתחום, רשאי לגעת בחומרים הרגישים האלה. באופן מוקצן עוד יותר, ההורים לעיתים נתפסים כחוליה החלשה, שעלולה אף להזיק בבניית הדתיות של הילדים. ייפוי הכוח לכך ניתן על ידי ההורים עצמם, אם וכאשר הם מקבלים עליהם את דין המוסד לסגור את דלת הכיתה מאחוריהם. וזאת הסיבה שבית הספר מנסח את הכללים בצורה הברורה שתוארה לעיל: נא לא להפריע! אל תתערבו לנו בחינוך של ילדי בית הספר שלנו!

אולם, לא כל ההורים בהכרח עונים לתיאור שלעיל. ישנם כאלו שאינם מקבלים את ההנחה שרק בית הספר רשאי או מסוגל לחנך לדתיות. הם מבקשים להיות נוכחים בשלב הנחלת ה'דתיות', בעיקר כדי לוודא שבית הספר מתפקד לפי סגנונם הדתי המסוים כפי שהם בחרו ובמוסד שבו הם הפקידו את ילדיהם למשימה. כאן מתחילות מלחמות הדת באופן מובהק, ולאו דווקא בהקשר החינוכי. לדוגמה, כשהורים יוצאים למאבק נגד סעיף מקומם בתקנון בית הספר, זה יכול להיות משהו מאוד עקרוני עבורם, כי זאת תמונת הדתיות שהם רוצים לשים לנגד עיניהם ועיני ילדיהם. באופן בולט זה מופיע בוויכוחים על קוד הלבוש, ובאופן מתוחכם יותר כאשר בית הספר מנסח את חזון 'דמות הבוגר'. כך גם בהקשר של נורמות כאלו ואחרות, המונהגות בבית הספר – תמיד יש סיכוי שהן יתפרשו בצורות שונות, ואז יתחיל מחול שדים. הוא יכוון כלפי הרשות המחוקקת, אולם מתחת לפני השטח הוא יתמרד ויפגע גם במייצגים של הדעות השונות מקרב ההורים. התוצאה, כפי שתיארתי לעיל, היא שאותה רשות שחוקקה את התקנון תדאג לבטח את עצמה ולהוסיף אמירה נחרצת להורים: אל תכניסו את העמדות האישיות שלכם לתוך השיח, ותנו למערכת להתנהל ולמנגנון לפעול את פעולתו החינוכית.

להכניס את הבית לבית הספר

ומה היה קורה אילו? אילו ההיבטים הדתיים של החינוך היו משתלבים באופן הרמוני יותר עם החיים ועם הדרישה למוסריות טבעית, לדרך ארץ ולזהות קוהרנטית של אדם דתי? אם ה'דת' לא הייתה עוד לבוש, אלא זהות שלמה ואחידה? נדמה לי שאו אז, המחנכים היו פחות חוששים מ'השפעות חיצוניות' שהילדים מביאים איתם מהבית, וההורים היו פחות מודאגים ממה שבית הספר מנסה להנחיל או לכפות על אורח החיים של הילדים ושל המשפחה כולה. בתי הספר וההורים היו מצליחים לייצר יותר הסכמות, יותר שותפות ויותר הבנה והכלה של הקולות השונים. כמו שאין אנו מצפים מאנשים להיות דומים זה לזה, ואין אחד דומה לחברו, כך גם היה קל לנו יותר לקבל שהעולם ה'דתי' יהיה שונה וייחודי בזהות הפנימית. זה נכון גם ביחס לאמונות, תפיסות העולם, הרקע המשפחתי, המוצא והמסורת העדתית, וכן – אפילו בנראות החיצונית (שגם היא לפעמים פועל יוצא של הניואנסים הללו). יש שוני, ועדיין כולם יכולים להיקרא 'דתיים', ולהשתייך לקהילה דתית או לבית ספר דתי.

לבית הספר יש תפקיד חשוב במובן החברתי ובעיצוב התפיסות הללו אצל הילדים. משום כך, הייתי שמחה לראות דרישה ובקשה של מנהיגי החינוך, דווקא לשתף ולהכניס את ההורים למעורבות פעילה. ממש להכניס אותם תחת כנפי החינוך, לתוך המשפחה הגרעינית של בית הספר. מהלך זה חייב לכלול נכונות להכלה ולהנכחה של קולות ההורים. לפתוח את הדלת לרווחה, גם לזהויות ומשפחות מגוונות. להדגיש להורים ולילדים, שמה שהם מביאים אתם מהבית הוא חשוב וקריטי, ועל גבו נבנית קומה נוספת של זהות שכוללת עוד ידע וערכים שנלמדים בבית הספר. כלומר, במקום להיאבק על הזהויות, במקום לסגור בפניהן את הדלת – מחנכים אמיצים מכניסים פנימה את ההורים ואת הבית, והופכים אותם לחלק מהשיח. מבלי לפחד כלל.

אני מבקשת לנסח זאת לפי הכלל "סור מרע ועשה טוב", ולהציע כללי 'עשה' ו'לא תעשה' לחינוך הממלכתי־דתי – הן כלפי מנהיגי החינוך והן כלפי ההורים.

אל תעשה: צוותי בתי הספר מתבקשים להשתדל שלא לעשות מניפולציות על הילדים שלנו. לא בניסוח של תקנונים דרקוניים, לא בניסיון לשנות סדרי והשקפות עולם שאינם קרובים או קוהרנטיים לרוב הגדול של המשפחות המיוצגות בבית הספר. אל תראו בהורים ובמשפחות איום על מה שאתם מנסים לחנך אליו. אל תראו אותם כמיותרים או כמזיקים לתהליך.

אנו ההורים מתבקשים שלא להילחם בבית הספר, אלא לראות אותו כשותף האמיתי שלנו. אל תילחמו מלחמות קודש אחד בשני על גב בית הספר או הילדים. אין צורך להחיל אוטומטית על בית הספר את כל מה שאנחנו נהנים להתווכח עליו בגבולות הז'אנר המגזרי. לא לעלות על בריקדות היכן שרק אפשר, ולו רק כדי שקולכם יישמע. לא כל ויכוח הלכתי או פילוסופי שלנו בבית או בקהילה, חייב למצוא את ביטויו גם בכיתה של הילדים שלנו.

עשה: למנהיגי החינוך – נסו להיות אלו שמובילים את הקהילה לשביל הזהב בפתרון מחלוקות פנים בית ספריות, עקרוניות ומהותיות ככל שתהיינה. ראו את בית הספר כחלק אורגני מהקהילה שסביבו, ונסו למצב גם אותו כקהילה בפני עצמה; קהילה שלומדת יחד, לומדת על כל אחד ומכל אחד מחבריה, ופועלת לשם האחווה היהודית־דתית־ציונית. הבינו כי ההקשבה והדיבור בשפת הקהילה יסייעו בתהליך החינוכי ויקרבו את בית הספר ואל הערכים המיוצגים בו. וגם מכך לא לפחד כלל.

ולהורים שבחרו בבית הספר הממ"ד, דווקא בציבורי, הפתוח והמכיל, ולא בכזה המסנן בקפידה את המשפחות המתדפקות על שעריו – בָּרכו על ההזדמנות של הילדים ושלכם לחיות בקהילה מגוונת. בסופו של דבר, מעבר ללימודים ולערכים שנלמדים בבית הספר, יש מסר סמוי חשוב לא פחות שגם לנו יש אחריות עליו, והוא היכולת לקיים חיים משותפים עם מי ששונה מאיתנו. לצערי, ילדים שלומדים במוסדות הומוגניים נחשפים פחות לאתגרים הללו. בחוויה ההטרוגנית, לעומת זאת, קל ונכון יותר ללמד באופן אותנטי כיצד לקיים שיח, איך לכבד, ואפילו איך לנהל מחלוקת. רק במציאות אותנטית שכזאת נצליח לבנות חברה אזרחית מתוקנת ומשגשגת. תוצאה נפלאה לא פחות היא העשרה של עולם הילדים בידע ובחוויה של מסורות שונות ומורכבות, של תפיסות עולם מגוונות ושל מתינות דתית ואישית.

*אורית לסר היא ראש תחום חינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה