הייאוש נעשה יותר נוח: ראיון עם איתן רגב / אריאל הורוביץ
 

המצב הכלכלי ההולך ומחמיר, ההסתמכות על הקצבאות, האחוז הנמוך של סטודנטים חרדים והקריסה הפיננסית הבלתי-נמנעת: איתן רגב, חוקר בכיר במכון טאוב, שחקר את המאפיינים הכלכליים והחברתיים של החברה החרדית בישראל, משרטט בראיון ל'דעות' תמונה מדאיגה של עתיד החברה החרדית בישראל, ומתריע מפני היווצרותו של "דור אבוד", שלא יהיו בידו הכלים להשתלב בחברה הישראלית

במשרדו שבמכון טאוב בירושלים מראה לי איתן רגב כותרת של השבועון החרדי "משפחה", שמכריזה באותיות קידוש לבנה על "קריסה". זו כותרת מלפני שנה, ימי גלותן של הסיעות החרדיות באופוזיציה, כשממשלת נתניהו ולפיד דנה בשוויון בנטל ומקצצת בקצבאות. אני נפגש עם רגב ערב חתימת ההסכמים הקואליציוניים, שהחזירו את נציגי המפלגות החרדיות אל עמדות ההנהגה והשיבו על כנם את הקצבאות ואת ההסכמים. "זה לא יכול להחזיק מעמד לנצח", אומר רגב, דוקטורנט בחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית וחוקר במכון טאוב, מכון מחקר העוסק במדיניות כלכלית וחברתית בישראל. בשנים האחרונות פרסם רגב מחקרים מקיפים העוסקים בהיבטים כלכליים וחברתיים של החברה החרדית. מחקריו, שעוררו תהודה רחבה ומשמשים כיום כמעט את כל העוסקים בתחום, מציגים תמונה מדאיגה על ההווה ועל העתיד של החברה החרדית בישראל, והנתונים שבהם עשויים להדיר שינה מעיניהם של רבים.

 

מצוקה חמורה

נתחיל מהמצב הכלכלי של החברה החרדית. אתה טוען שהחברה החרדית נמצאת כיום במצוקה כלכלית חמורה. מה הגורמים למצוקה הזו?

"יש למצוקה הכלכלית כמה גורמים. הראשון הוא מה שאני מכנה 'תסמונת הדור השלישי'. מרבית הצעירים החרדים כיום הם דור שלישי או רביעי לחברה החרדית בישראל. הדור הראשון של המגזר החרדי, מקום המדינה ועד שנות השבעים, ברובו הגדול עבד. הנתונים מראים שב-1979 84 אחוזים מהגברים החרדים עבדו. כעבור כמה שנים, התמונה הזו מתחילה להשתנות. בגין עולה לשלטון שנתיים קודם לכן, מגדיל את הקצבאות ומרחיב את הפטורים מגיוס לצבא של בחורי הישיבות, וכך מתפתחת חברת הלומדים וממדיה גדלים. הדור הראשון, שעבד, היה מסוגל לתמוך כלכלית בילדיו, בני הדור השני, שאימצו אורח חיים תורני. אך בני הדור השני כבר לא מצליחים לתמוך באותו אופן בילדיהם, בני הדור השלישי, שגם הם אימצו את אורח החיים התורני".

"גורם שני הוא הגידול באוכלוסייה החרדית. בשנת 1948 החרדים היו אחוז אחד מאוכלוסיית ישראל; היום החרדים מונים כ-13 אחוזים באוכלוסייה. היקף התמיכות והתרומות מחו"ל לא גדל באותו קצב, ולכן הכסף הזה כבר לא מספיק היום. אם נוסיף לכך את הקיצוץ בקצבאות הילדים ובתמיכות ציבוריות אחרות ב-2003 ואת העלייה ביוקר המחיה, התוצאה היא מצוקה כלכלית. כל הדברים האלה יחד הובילו לעלייה משמעותית במספר הנשים החרדיות שיוצאות לשוק העבודה ולעלייה מתונה אצל הגברים, אף שהמצב שם שונה. היום, קצת פחות מחמישים אחוז מהגברים החרדים עובדים. כמעט כל גבר חרדי שני עובד. זה לא מעט, אבל זה לא מתקרב לנתונים של שנות השבעים. קרה תהליך מעניין שבו התפקידים במשפחה החרדית התהפכו. אם בסוף שנות השבעים 84 אחוז מהגברים החרדים עבדו ו-16 אחוז מהם לא עבדו, היום כאמור המצב הוא שכחמישים אחוזים מהגברים לא מועסקים. בקרב הנשים, שבשנות השבעים עבדו פחות מהגברים – רק כ-40% – כיום, 71 אחוז מהן עובדות. רוב הנטל של פרנסת הבית נופל על כתפיה של האישה".

הסיבה למיעוט הגברים החרדים בשוק העבודה, טוען רגב, נובעת לא רק מן האידיאולוגיה החרדית, אלא גם מהעדר השכלה תיכונית פורמלית. "אין ספק שהנתונים האלה קשורים גם להיווצרות של חברת הלומדים, כלומר, למניעים אידיאולוגיים", אומר רגב, "אך הם גם דומים מאוד למגמות הירידה בתעסוקה שאנו רואים בקרב יהודים לא-חרדים שהשכלתם הפורמלית נמוכה, פחות מחמש שנות לימוד. קשה היום למצוא עבודה בלי השכלה פורמלית. שיעורי התעסוקה של גברים חרדים עם תואר אקדמי יותר מכפולים משיעורי התעסוקה של חרדים ללא תואר, והשכר שהם מרוויחים גבוה ב-80% משכרם של חרדים ללא תואר. אדם חרדי שרוכש השכלה המתאימה מצליח למצוא עבודה. במחקר שעשינו גילינו שאצל יהודים לא-חרדים, הדור הצעיר משכיל יותר מן הדור המבוגר. כלומר, בקרב הדור הצעיר בישראל יש תודעה חזקה יותר של הליכה לאקדמיה ורכישת מקצוע. אצל הציבור החרדי קרה תהליך הפוך: הדור הצעיר פחות משכיל מהדור המבוגר. לפני עשור, שליש מהגברים החרדים בגילאי העבודה היו בעלי השכלה פורמלית של בית ספר יסודי, ורבע מהגברים החרדים היו בעלי השכלה תיכונית ללא בגרות. בעשור האחרון, שיעור הגברים החרדים עם השכלה תיכונית בלבד ירד לשנים-עשר אחוזים, ושיעורם של הגברים החרדים בעלי השכלה של בית ספר יסודי בלבד עלה לכחמישים אחוזים. מה שקרה הוא שלפני שניים-שלושה עשורים, הורים חרדים הפסיקו לשלוח את ילדיהם לתיכונים, ושלחו אותם לישיבות קטנות שבהן לא לומדים לימודי ליבה. כך אפשר להסביר את הירידה בשיעור בעלי השכלה תיכונית".

אך הנשים החרדיות בכל זאת מצליחות להשתלב בשוק העבודה.

"מכיוון שהן כן רוכשות סוג של השכלה תיכונית בסיסית. הן אמנם לא מסיימות את הלימודים עם תעודת בגרות מלאה, אבל הן עושות מבחנים שנחשבים כמו חצי תעודת בגרות, ולכן מצבן טוב יותר. הן מצליחות לסיים את לימודיהן האקדמיים ולמצוא עבודה. זו הסיבה שכשנוצרה מצוקה כלכלית והיה צריך למצוא מקומות עבודה יותר טובים, לנשים היה יותר קל, וחלקן השתלבו בעבודה בהיי-טק".

אצל הגברים, כאמור, המצב שונה. "אין מגמת עלייה בשיעור בעלי תואר אקדמי אצל גברים חרדים. יש עלייה במספר הנרשמים למכללות ואוניברסיטאות, אבל קשה להם מאוד בלימודים, בגלל העדר השכלה תיכונית. רבים מהם נושרים. למרות המוח החריף והאינטליגנציה שנרכשת בישיבה, הלימודים האקדמיים אינם קלים. לגבר חרדי שלא למד בתיכון יש שתי אופציות – או לנסות את מזלו בשוק העבודה, או לחיות חיי אברך. כשאין אלטרנטיבות ממשיות, הנטייה לבחור בחיי האברכות חזקה יותר, אבל אם השכר בשוק העבודה הוא שכר גבוה, הדילמה נעשית מורכבת יותר. הפרדוקס הוא שבעוד שהחשיבות של ההשכלה בשוק העבודה עלתה, רמת ההשכלה הפורמלית בציבור החרדי ירדה. בשוק העבודה הישראלי יש היום יותר חשיבות לתואר האקדמי, אך עם זאת, הנתונים של בעלי השכלה תיכונית ואקדמית בציבור החרדי יורדים. בשנים האחרונות כבר יש הפנמה של המצב הבעייתי. ועדיין, אותם גברים ששוברים את הראש כדי להשלים את הפערים לא מעזים לשלוח את ילדיהם לתיכונים, כי הם ייענשו על כך בקהילה. המחיר החברתי יקר מדי. הרב אלישיב זצ"ל התבטא בשעתו בחריפות נגד זה, ויש לכך אפקט".

דור אבוד

אתה מדבר על מצוקה כלכלית חריפה. איך נראה מאזן ההכנסות של משפחה חרדית ממוצעת?

"ההכנסות של משפחה חרדית מבוססות על העבודה של הבעל או של האישה ועל תמיכות חיצוניות. ההכנסות מעבודה הן בסביבות 5,200 שקלים לחודש. התמיכות מגיעות גם מהמדינה וגם מתורמים פרטיים. החרדים דווקא מקבלים הכי פחות כסף מביטוח לאומי: הם האוכלוסייה הצעירה ביותר, ולכן הם לא מקבלים הרבה קצבאות זקנה. שאר הכספים מגיעים ממוסדות כמו משרד הקליטה, משרד הבינוי, משרד הרווחה וכוללים. היקף התמיכות החודשיות למשפחה חרדית ממוצעת הוא כ-3,300 שקלים. התמיכות הללו יחד עם ההכנסות מעבודה עומדות על כ-8500 שקלים לחודש. זה לא פשוט. ההכנסות האלה גם לא מאפשרות לחסוך מספיק כדי לקנות דירה. זוג חרדי שרוכש דירה נסמך על הון עצמי של ההורים, על הלוואות מגמ"חים ועל משכנתאות גדולות מהבנק. אנשים לוקחים הלוואות של מאה או מאתיים אלף שקלים מגמ"חים, משתמשים בכסף כהון עצמי לצורך נטילת משכנתא, וקונים דירות באזורים זולים, בעיקר ביהודה ושומרון – בית"ר עלית, מודיעין עלית ועוד. הכסף לגמ"חים מגיע ברובו מתרומות מחו"ל".

כמחצית מתקציבי הכוללים – המספקים קצבאות חודשיות לאברכים – מגיעה מתורמים פרטיים, וכמחצית מן המדינה. סכום הקצבה הממוצעת עומד על כ-1,500 שקלים לחודש, אך במקרים מסוימים יכול הסכום להגיע גם ל-4000 שקלים. ההסכמים הקואליציוניים האחרונים הגדילו את התמיכה של המדינה בקצבאות.

"הגדלת הקצבאות מקטינה את הכורח הכלכלי שהביא את החברה החרדית לצאת מחדש לעבוד", אומר רגב, "כתוצאה מכך, התהליכים שכבר התחילו לקרות יתעכבו. היום, עשרים אחוזים מתלמידי היסודי הם חרדים. בעוד 15 שנה התלמידים האלה יהיו בגיל המתאים ליציאה לשוק העבודה, ואם הם לא יקבלו את החינוך המתאים, אנחנו בבעיה. הסכנה היא שיגדל כאן דור נוסף, אבוד, שלא יקבל השכלה תיכונית וייכנס למעגל של חברת הלומדים. ההגדלה של הקצבאות לאברכים תעשה את הייאוש יותר נוח. הלחץ לצאת לעבודה יפחת. מצד אחד, היכולת להתפרנס הולכת ויורדת ויוקר המחיה עולה, והמצוקה הכלכלית גורמת לכך שאי אפשר לשמר את אורח החיים כפי שהוא; אך מצד שני, כוחם הפוליטי של החרדים גדל, והם יכולים להשיג יותר תקציבים ולהישאר במקום. בעקבות הגידול באוכלוסייה, יותר ויותר משאבים של המדינה יוזרמו בעתיד לטובת תִחזוק המערך הזה. לא הרגשנו את זה בעבר משום שאחוז החרדים באוכלוסייה היה קטן יותר, אבל האוכלוסייה החרדית מכפילה את עצמה כל 15 שנה, ולכן בקרוב זה יורגש יותר. כל עוד יש תקצוב שמסייע לשמר את אורח החיים הזה, ייקח הרבה יותר זמן עד שתגיע הקריסה הבלתי נמנעת".

וכשזה יקרה?

"כשזה יקרה, זה יכאב יותר – גם לחרדים וגם לשאר המגזרים בחברה הישראלית. אבל חשוב לי להבהיר שאני לא חושב שהשינוי יבוא רק באמצעות לחץ כלכלי. בעיניי, הפתרון נעוץ בחינוך. לאדם שקיבל השכלה תיכונית יש יותר אופציות ביד, וזה מאפשר לו לעבוד. לפי הנתונים שמצאנו, גברים חרדים עם תואר אקדמי במשרה מלאה מרוויחים 13 אלף וחמש מאות שקלים בחודש. זה שכר גבוה, בוודאי לעומת השכר של חיי האברכות. אם יש לאדם אפשרות לרכוש השכלה אקדמית ולעבוד, יש סיכוי שזה יקרה".

התהליך בלתי נמנע

"השאלה לאן כל זה הולך תלויה מאוד במה שיקרה בהנהגה החרדית", אומר רגב, "יש ניגוד אינטרסים בין ההנהגה לפרט החרדי. להנהגה יש אינטרס שהמצב יישאר כמות שהוא. ככל שהציבור עני יותר, הוא תלוי יותר בתקציבים ובפוליטיקאים. היכולת לשמר את המצב ולהעצים את כוחה של ההנהגה גדולה יותר דווקא אם החרדים יישארו במצב הנוכחי, ללא השכלה פורמלית, כי אז אין להם אלטרנטיבה, והם יישארו תלויים בהנהגה ובתקציבים שהיא תשיג. הגדלת הקצבאות בוודאי תביא לכך שההנהגה החרדית תרשום לעצמה הישגים מאוד משמעותיים, וכאמור, בטווח הקצר זה יעכב את הקריסה הכלכלית ויקנה למנהיגים החרדים נקודות בקרב הציבור החרדי. אבל זה רק יעכב את הקריסה. זה לא ימנע אותה. אפשר להגדיל את הקצבאות בעוד מיליארד שקלים פה ועוד מיליארד שקלים שם, אבל בסוף זה יתפוצץ. הציבור הישראלי לא יהיה מוכן לממן את זה. כבר היום המודעוּת של הציבור הישראלי לנושא גדולה יותר, ויש חוסר רצון לקבל את זה. לא משנה איפה אתה במפה הפוליטית, רוב הסיכויים הם שאתה לא מוכן שהמדינה תשלם לאנשים כדי שלא יעבדו. זה משהו שקשה מאוד להשלים אתו. אז ייתכן שבעתיד הנראה לעין, המגמות של ההשתלבות בשוק העבודה ייבלמו; הגדלת הקצבאות תעכב את ההבנה ההכרחית שצריך לשלוח את הילדים לתיכון; בתי הספר שאין בהם לימודי ליבה יוכשרו בחוק עוקף בג"ץ. אבל בעתיד הלא רחוק זה יתפוצץ לכולנו בפנים. אני אומר את זה בצער, ולא מתוך איבה לציבור הזה, חס ושלום. אבל אלה הנתונים, והם מדאיגים".

למה בעצם המצב לא יכול להישאר כמות שהוא? מדוע תגיע קריסה?

"המצב הזה לא יכול להימשך כיוון שמישהו צריך לממן אותו. נוצרה קונסטלציה פוליטית משונה שבה המפלגות החרדיות איבדו מכוחן מבחינת מספר המנדטים, אך קצבאות הילדים והאברכים יוגדלו. להערכתי, הציבור הישראלי לא יהיה מוכן לאי-נשיאה בשוויון בנטל כלכלי. יותר משמדאיגה אותי שאלת השוויון בנטל בצבא, מדאיג אותי העיכוב בתהליך ההכרחי של חזרה של חרדים להשכלה ולשוק העבודה. הכורח יוצר שינוי, וכשאין כורח, אין שינוי. אין לי ספק שרוב מוחלט של הציבור הישראלי מתנגד להגדלה הזו של הקצבאות, אבל הקונסטלציה הפוליטית היא שהמפלגות החרדיות הן לשון מאזניים.

"יש גם נקודת אור בכל הסיפור הזה", אומר רגב, "והיא שבסופו של דבר התהליך כבר התחיל, והוא כנראה בלתי נמנע. גם אם יש רצון לשמר את אורח החיים התורני, המצוקה הכלכלית מחייבת אנשים למצוא דרכים להתפרנס. יותר ויותר חרדים יחליטו שהם רוצים לחולל שינוי באורח חייהם ולצאת לעבוד. השאלה היא כמה זמן זה ייקח, כמה זה יכאב, ומה יהיו ההשלכות הכלכליות על המשק עד שזה יקרה. אני גם חושב שאפשר להסכים שהמצב הנוכחי לא כל כך תורם לאיחוי הקרע בעם. לתחושתי, כשחרדים יצאו לשוק העבודה, אחת התוצאות של המהלך הזה הייתה התקרבות של המגזר החרדי לכלל החברה הישראלית. המגמה של התכנסות פנימה והסתמכות על הקצבאות, לעומת זאת, יוצרת ניכור ואנטגוניזם. צריך להבין שמצופה כאן מהחברה החרדית לעשות צעד לא פשוט בכלל: מדובר, בעצם, בשינוי טוטלי של הדרך שבה הם רגילים לחשוב על עצמם. זה קשה, אבל כל הנתונים מצביעים על כך שאין מנוס מהתהליכים האלה. השינוי יבוא אם תהיה הפנמה בציבור החרדי ובכלל החברה הישראלית שהמצב צריך להשתנות. לצערי, אם המצב יימשך כפי שהוא, גם אם הילדים החרדים של היום ירצו בעוד 15 שנה לצאת לשוק העבודה, לא יהיו להם הכלים לעשות זאת".