"הייתי עגונה, הייתי אוויר" – ריאיון עם מסורבת גט / ענת סילברסטון
 

 

 

 

 

"הייתי עגונה, הייתי אוויר"
ענת סילברסטון

לקראת יום העגונה הבין-לאומי פגשתי את הלן (49), מסורבת גט ועגונה כבר שנים ארוכות, שרק לאחרונה, בעזרתם של ארגוני סיוע למסורבות גט ועגונות, הותרה מעגינותה. הלן הסכימה לחשוף את סיפורה האישי ולתאר את השנים הקשות מנשוא שעברו היא וילדיה עד קבלת הגט, ואת המחיר הכבד שהיא משלמת עד היום

 

הלן, אחות במקצועה ובעברה קצינה בצה"ל, מתגוררת עם שני ילדיה ביישוב חקלאי באזור הבקעה, בבית מקסים ומטופח. את ביתם היא בנתה, במלוא מובן המילה, בשתי ידיה, אחרי שבעלה הרס אותו עד לבלי הכר. לאחר עשר שנות נישואים לבעל מתעלל, המתינה קרוב לשמונה שנים עד שקיבלה את הגט מבעלה, ובמהלכן הכיר בה בית הדין הרבני בתור אישה עגונה.

"כשהכרנו, לא זיהיתי אף רמז של אלימות", מספרת הלן. "הכרנו כשהייתי בת 26, חיינו ביחד שנתיים לפני שהתחתנו, ומיד אחר כך התחילה אלימות קשה מאוד, שנמשכה כעשר שנים, עד שהוא הורחק מהבית". הלן מצאה עצמה שקועה בהליכים משפטיים שנמשכו עוד עשר שנים: המדינה תבעה את בעלה בפלילים, ולאחר ארבע שנים של סחבת משפטית הוא הורשע בהתעללות בנסיבות מחמירות בחסרי ישע – בנם (כיום בן 18) ובתם (כיום בת 12), באיומים ברצח ובנזק בזדון. כשעזב את הבית הוא שבר עם פטיש את הכול – את הרצפה, את הקירות. על עבירות אלה נגזרו עליו שישה חודשי עבודות שירות בלבד. במקביל פנתה הלן לבית משפט לענייני משפחה, ובשנת 1999 פתחה תיק בבית הדין הרבני.

האם תוכלי לספר קצת על ההתנהלות מול בית הדין הרבני?
"התהליך בבית הדין הרבני היה בדיחה, קוריוז. היום, כשאני שומעת 'בית דין רבני', ישר עולים לי לראש 'עולם שלישי', 'ימי הביניים'. בדיחה אחת גדולה. כאישה – אני איננה. ועליי לא צעקו הרבנים. מאחר שהייתי אישה מוכה התייחסו אליי יחסית יפה. את בעלי, לעומת זאת, ליטפו. הציעו לו כסף מ"קרן העגונות", לא הפסיקו להתרפס לכיוון שלו – "אולי תיתן לה גט?". לא מכריחים כמובן. ל-50% מהדיונים הוא בכלל לא הגיע. העניין השתרך לו באטיות. פעם בחצי שנה איזה דיון מסכן. בעלי לא היה מגיע – לא נורא. אין קנסות, אין צווי מאסר. ואם יש צווי מאסר, אז סולחים לו, לא נורא. תבוא בפעם הבאה. ממש בעדינות מתייחסים אליו. ואני זבל. איתי לא דיברו, דיברו עם עורך הדין שלי. מי אני? אני אפס, אוויר. יכולתי לא לבוא, או כן לבוא – בכל מקרה אני איננה.

"בשלב מסוים בעלי אמר שהוא ייתן גט רק בתנאי שיפגוש את הילדים. בבית המשפט לענייני משפחה הוא הוגדר כמסוכן לעצמו ולאחרים על ידי פסיכיאטר מחוזי. זאת אומרת, מדובר באדם לא סתם מסוכן, אלא מסוכן מאוד. יש לי צווי הגנה שאוסרים עליו להתקרב אליי ואל הילדים. בית הדין הרבני ידע את זה, כי הבאנו להם את המסמכים. הם ידעו על כל מסכת ההתעללויות שלו, ועדיין העסק הזה נמשך כמעט שמונה שנים. למרות זאת הם התעלמו מכך שהוא הוגדר כמסוכן, וביקשו לראות את הילדה, שהייתה אז בת שבע וחצי, כדי לנסות להכריח אותה לפגוש את אבא שלה. זה היה האבסורד הכי גדול שראיתי בחיים שלי. הם ניסו לסכן את החיים של הילדים שלי, ופה לא הייתי מתפשרת כמובן, אפילו אם הייתי נשארת עגונה עוד 200 שנה. מה פתאום הם מתעלמים מפסיקות של בית המשפט ומנסים לסכן את הילדים שלי? זה פשע מבחינתי".

ואיך זה נמנע, בסופו של דבר?
"היא הייתה ילדה מאד חכמה, והיא עמדה על שלה, ובסוף החליטו שלא לכפות עליה. זה לא בזכות הרבנים. אני נותנת את הקרדיט לילדה הזאת, הילדה שלי, שהייתה קטנטונת".

***

האם תוכלי לתאר בפנינו איך נראה דיון בבית הדין?
"אני נמצאת עם שלושה רבנים ועם המזכיר – שהוא גם גבר כמובן. אין שם נשים. גם עובדי הניקיון הם גברים. אפילו עובדי המזכירוּת למטה. נאמר לי שאני צריכה לבוא בלבוש צנוע. הייתה לי תלבושת מיוחדת לבית הדין הרבני. גם עורך הדין שלי, עד שפניתי ל"מבוי סתום" ול"יד לאשה", היה גבר. אני הייתי אוויר. לא דיברו איתי, לא שאלו אותי. איננה, לא קיימת בכלל. דיברו עם עורך הדין שלי, וכמובן עם הבעל שלי. לא איתי. מי אני? אני הייתי כמו זבוב על הקיר".

במהלך הדיונים בבית הדין קרה פעם שפנו אלייך בצורה אישית?
"לא. פעם אחת אני דיברתי, אבל לא הם פנו אליי, אלא דיברתי מיוזמתי, ובכיתי. אני לא מסוגלת לשחזר לך את ההרגשה שלי, את האפסיות שלי. את חוסר האונים שלי. ההתקוממות שלי, זה שבא לי להרוג את כל העולם, להרוס את המדינה שאני חיה בה, את חוסר ההוגנות. אי אפשר לתאר את זה בצורה נורמלית, כי כל זה הזוי ולא נורמלי, אז אני לא יכולה לתאר לך איך הרגשתי. הרגשתי זבל. זבל זו מילה יפה, כי זבל זה משהו שאת רואה".

היו סיטואציות בבית הדין שהרגשת בהן שהיחס כלפייך היה הוגן ואנושי?
"אני לא ראיתי שום אנושיות. הם סחבו אותי כל כך הרבה. הייתי אז בת 38, יכולתי לחיות מחדש את החיים שלי, לחשוב שאולי יש תקווה, שאני אשקם את החיים שלי. הם גזלו ממני את הכול. את היותי אישה, את האפשרות להתחתן שוב. רציתי להביא עוד ילד. הם גזלו ממני את החיים. גנבו אותי. לא רק הם, אלא כל בתי המשפט.

"במישור האישי, אמנם יכולתי כאישה חילונית לקיים קשרים, אבל יש לי פה שני ילדים. כאישה נשואה אני לא אכניס גבר הביתה ולא אחיה עם אף אחד, כי זה הסטנדרט החינוכי שלי. לא הייתי עושה את זה. יש לי בן מתבגר וילדה, ולא ככה אני מחנכת אותם. זה מאד אמביוולנטי, כי מצד אחד אומרים לי: 'מה אכפת לך? את חילונית, תעשי מה שאת רוצה. הגט לא מעניין'. אבל זה לא נכון כי יש פה ילדים.

"נוסף לכך, יש תחושה שאורבים לך מהרבנות, שמחפשים אותך אם את יוצאת עם מישהו, כי אז את פסולה, לא עגונה אמיתית. אם יראו אותי עם גבר אין לי סיכוי לקבל גט. לכל אישה עגונה יש פחד מהרבנות, שהיא לא תתנהג 'כמו שצריך'. כשאת עגונה את נתונה לחסדי הרבנים, ואת נזהרת שמא תעשי מהלך שישבש את העניינים. עד היום לא הצלחתי לעשות את הסוויץ' הזה בראש, שמותר לי, שהרבנים לא יכולים להגיד לי כלום".

איך הגעת ל"יד לאישה" ול"מבוי סתום"?
"אחרי שבע שנים עם עורך דין פרטי, ששילמתי לו סכומי עתק, פשוט לא היה לי כסף להמשיך. זה לא נגמר, וזה לא היה עתיד להיגמר אף פעם. הוא אמר לי שקיימים הארגונים האלה, ופניתי אליהם. אני חושבת שתוך מספר חודשים מועט, מאז שהם טיפלו בי, כבר הייתי גרושה. אני לא ידעתי שהארגונים האלה קיימים, פשוט מאוד. אני לא חושבת שאף אחד מהסקטור החילוני בכלל יודע. אני פניתי ל'יד לאישה', והם טיפלו בעניין הגט, ובבתי המשפט האחרים טיפלו 'מבוי סתום'. ויחד הם ליוו אותי וטיפלו בי כל הדרך, עד הגט".

מה הייתה עבורך המשמעות של הקשר עם הארגונים האלה?
"הן [עורכות הדין והטוענות הרבניות – ע"ס] היו באות איתי לכל דיון, לא משנה איפה. וזה לא היה רק במישור המשפטי. קודם כול, הן נשים, וזה עשה לי טוב. הן אמהות, אז הן מבינות. והן תותחיות, אריות, חזקות. היית צריכה לראות איך הן נעמדו מול הרבנים. והיה גם העניין האנושי, שמעבר לבתי המשפט – זה לבכות איתן, להתקשר אליהן כשרע לי, ואת זה לא היה לי בשום מקום אחר, כי אף אחד אחר לא מבין. אני חושבת שהן עושות עבודת קודש. אם הייתי יודעת עליהן מראש, אז מצבי היה שונה, מבחינה כלכלית ונפשית. עד היום הן איתי, מלוות אותי".

איך הצלחת לקבל את הגט?
"ארגון 'יד לאישה' פנה לרבנות הגדולה, וחברת חקירות מצאה את בעלי בתאילנד. הוא היה שם שנה, טייל באזור מזרח אסיה. הסיפור היה מסובך. חברת החקירות מצאה אותו ושיכנעה אותו להגיע לארץ, ואז התקיים דיון בבית הדין הרבני. כמובן שוב היו ליטופים – 'אולי תיתן לה גט?…', והוא סירב לתת. היו דיונים כל שבוע. באחד הדיונים האחרונים הטוענת הרבנית הלכה לדבר איתו והבינה שלא יהיה גט. פשוט לא יהיה גט.

"היא דאגה שאני אוציא פקודת מאסר למזונות לפני הדיון, ולפני שעלינו לדיון הייתה לי הברקה וקראתי למשטרה. באו השוטרים ועצרו אותו על פקודת מזונות שהבאתי איתי לרבנות. ואז הוא סירב לעלות לרבנים לדיון. שלחו שליח, והוא שוב סירב. זה פגע בכבודם של הרבנים והם מאוד כעסו עליו, והם החליטו שעד שהוא לא נותן לי גט הוא יישב בבית סוהר. זה היה קטע הזוי, לא ייאמן, כמו סרט. אז ביטלו את פקודת המזונות והושיבו אותו בכלא על זה שהוא לא נתן לי גט.

"הוא ישב בכלא. קיבלתי הודעה שיש עוד דיון. הוא הגיע, ואני חושבת שתוך רבע שעה היה לי הגט ביד. זה היה פשוט לא ייאמן. גם סופר הסת"ם שכותב את הגט – אני לא יודעת איך הוא כתב כל כך מהר. למה לא עשו את זה לפני כן?

"לדעתי, לשלוח גברים לכלא זה הפתרון היחיד. גם אם לא הייתי סובלת מאלימות, והייתי מחליטה שלא לחיות איתו, וזו זכותי המלאה, ולא משנה מה הנסיבות – אין שום חוק שיכריח אותי לחיות עם מישהו, על אחת כמה וכמה במקרה שלנו. הכלא עובד יופי. אצלי זה עבד. אחרי שמונה שנים, תוך שבוע מהרגע שהוא נכנס לכלא הייתי אישה גרושה. זאת הייתה קומבינה, בהברקה של הרגע. לא מתוך רצון שלו, ולא מתוך רצון וכפייה של הרבנים עליו, אלא מהתרגיל שעשינו באותו רגע – ככה קיבלתי את הגט. צ'יק-צ'ק".

את יכולה לתאר את התחושה שהייתה לך ברגע קבלת הגט?
"כשקיבלתי את הגט פשוט לא האמנתי. באה איתי לרבנות חברה שלי, שליוותה אותי כל השנים. כשיצאתי ואמרתי לה שקיבלתי את הגט, היא התחילה לצעוק ולרקוד ולשמוח במסדרונות הרבנות. יצאו הרבנים וצעקו עליה, אמרו לה שזה לא דבר משמח שזוג מתגרש, והיא ענתה להם: 'מה שהאישה הזאת עברה אתם לעולם לא תבינו', והיא הסבירה להם כמה זה משמח".

מה את מרגישה כלפי הרבנים בבית הדין?
"כשאת רואה את הרב, הוא נראה כמו סבא שלך. נורא רחמנים, אנשים דתיים שיש סביבם מין הילה של טוב, של קודש. אני לא חושבת שזה נובע מרוע, אלא מפרימיטביות, מתפיסה מיושנת וגלותית של הגבר את האישה, שהיא סוג ב'. אני רוצה לחשוב שהם בני אדם טובים, אני גם לא חושבת רע נגדם. אני חושבת שהם מסכנים, כי הם תקועים בתפיסה מיושנת וגלותית. חשבתי שמאחר שהם בני אדם טובים, אז במקרה הספציפי שלי הם ינהגו אחרת. וכאן התבדיתי, ופה הייתה האכזבה הגדולה שלי. אם אני כאישה שעברתי את מה שעברתי, שבעלי הורשע בהתעללות ובאיומים, לא התירו אותי מעגינותי – מה תעשה אישה רגילה שפשוט לא רוצה לחיות עם בעלה?".

איך התמודדו הילדים עם המצב לאורך השנים?
"כשמדברים על אישה עגונה, לא שואלים איפה הילדים. הרי לאישה עגונה גם אין מזונות, אז איפה הילדים? וכשאישה עגונה נלחמת וצריכה להופיע בבתי משפט וזה מעיב על הבית, אז איפה הילדים? מי חושב בכלל על הילדים? מי חושב בכלל על הצרכים של הילדים? אישה עגונה זה ילדים עגונים. אם את מגדלת את הילדים, אז בהכרח הם מצדדים באמא, ומפתחים אנטי כלפי האבא. בהכרח זה לא נורמטיבי, חיים לא נורמטיבים של הילדים. אז זה לא רק אישה עגונה – זה משפחה עגונה. זה משפיע על הבית. הם היו מסכנים, אומללים. מהרגע שקיבלתי את הגט ראיתי שיפור, הקלה, שינוי בהתנהגות. רק בדיעבד הבנתי איזו השפעה הייתה על הילדים, למרות כל המאמץ להגן ולגונן עליהם. לילדים יש אנטנות, והם מרגישים וחווים, והגט נתן שינוי, יותר לילדים מאשר לי".

הלן מוגדרת היום נכה, אחרי שעבדה במשך שנים ימים ולילות במשמרות כפולות בתור אחות טיפול נמרץ ובניקיונות, ובזיעת אפה בנתה מחדש את ביתה, גידלה את ילדיה והעניקה להם כל מה שהיו זקוקים לו ויותר – כל זאת בלי סיוע כלכלי מבעלה, ותוך כדי ניהול ההליכים המשפטיים השונים, על ההוצאות הרבות שהיו כרוכות בהם.

גידול הילדים בתור אישה עגונה, מספרת הלן, היה קשה במיוחד תחת עינם הפקוחה של העובדים הסוציאליים: "מאחר שחייתי תחת זכוכית מגדלת, הייתי צריכה שהילדים יקבלו הכול, והכול זה אומר חוגים, טיפולים פסיכולוגיים, שיעורים פרטיים. את לא יודעת באיזה לחץ אישה כמוני נמצאת, כי זו לא רק מלחמה מול הבעל, אלא מלחמה נגד בית המשפט ועובדים סוציאליים, שבוחנים אותנו כל הזמן. יש תסקירים לבתי משפט, עובדים סוציאליים נכנסים הביתה ובודקים בציציות את הילדים, וזה אומר שהייתי צריכה להשקיע בילדים מעבר למה שאמא רגילה או זוג הורים רגיל משקיע. זה פגע בי, פגע בילדים, לא נתן לנו את הנורמליות של החיים. בתי המשפט 'יושבים' על נשים כמונו ובודקים אותנו בציציות. צריך שהכול יהיה פרפקט. אני צריכה להיות סופר-אמא, סופר-אישה. להראות שהכול בסדר. אז עבדתי בניקיונות ובמשמרות כפולות, וגם בבית נאלצתי לעבוד 24 שעות ביממה, והפכתי להיות נכה. עברתי ניתוח ואני צריכה לעבור עוד ניתוח".

את חושבת לפתוח דף חדש?
"ממש לא. קודם כול, ברבנות – לעולם לא. הילדים שלי יודעים שהרבנות זה לא בשבילם. ברור להם שהם יעשו הסכם קדם-נישואים. אין לי מחשבות על קשר חדש. לא רוצה ולא מאמינה יותר. אחרי כל מה שעברתי? מה פתאום. הם גזלו ממני את החיים שלי, את הנשיות, את האמהות, את הכול הם גנבו ממני. הם דיכאו אותי, גרמו לי להרגיש כמו אפס. בזה אני מאשימה את הרבנים ואת בתי המשפט האחרים".

האם כיום, לאחר כמעט עשר שנים, את מצליחה לראות התקדמות כלשהי במצבן של נשים עגונות?
"היום יש יותר תודעה לגבי נשים מוכות, אבל לא לגבי עגונות. לגבי נשים עגונות יש יותר עשייה מצד ארגוני הנשים, אבל מבחינת החקיקה, ובוודאי מבחינת בתי הדין הרבניים ממש לא הייתה התקדמות. אני חושבת שזה רק הולך אחורה. אולי השינוי יבוא מנשים שמובילות את המאבק במגזר הדתי; הן יודעות איך לדבר עם הרבנים, מכירות יותר את החוקים.

"עד היום המונח 'עגונה' אינו מעוגן בחוק. הרבה פעמים שואלים אותך אם את נשואה, פרודה או גרושה. ואני לא אף אחד מהם. אני לא מעוגנת בחוק כעגונה. אין לזה מעמד חוקי, ונפלתי הרבה פעמים בין הכסאות במוסדות כעגונה. בכל טופס רשמי שואלים מה את, ולא ידעו איך לאכול אותי. אני בין לבין. הרבה שנים הייתי במעמד לא חוקי מבחינת החוק הישראלי. לא הבינו מי אני, איך להתייחס אליי. למשל, הייתי צריכה לקבל מענק מהביטוח הלאומי לצורכי לימודים של הילדים, והם ביקשו ממני לשלוח טופס על מצבי המשפחתי. אמרתי להם שאני עגונה, ואמרו לי שלא מופיע להם במערכת מה זה עגונה, וזה אומר שאני לא אקבל את המענק הזה, שמאוד הייתי צריכה אותו. ערערתי, וקיבלתי את המענק באיחור של חודשים.

"אנחנו חסרות מעמד חוקי, על כל המשתמע מכך. הנשים העגונות הן אפסיות. זה רק מחדד את היחס כלפינו ברבנות ובכל המוסדות".

לקראת סיום הייתי רוצה לשאול איך את רואה את העתיד שלך?
"היום אני צריכה לעבור ניתוח, אבל אני לא עושה זאת כי יש לפניי עוד משפט [תביעה שהגיש לאחרונה בעלה של הלן לבית המשפט לענייני משפחה – ע"ס], ובני עומד להתגייס. אני מאוד רוצה ללמוד לתואר שני, אבל אני תקועה, ואני גם לא מסוגלת נפשית.

"עברתי עשר שנות נישואים עם בעל מתעלל, ועשר שנות בתי משפט. התחלתי בת 30, והיום אני בת 50. אז איזו תקווה יכולה להיות לי? יש לי תקווה שהילדים שלי ילמדו ממה שעברתי. אני דואגת לדבר בכל פורום שאני יכולה. אם יש זוגות צעירים שמתחתנים, אני דואגת ליידע אותם במה שאני עברתי, שיעשו הסכם קדם-נישואין. אני מסבירה ומדברת, שחלילה לא יעשו את השגיאות שאני עשיתי.

"אני רוצה שישמעו אותי. ברור לי שצריך לעשות משהו. אני בטוחה שיש עוד נשים כמוני. אני רוצה לעורר את המערכת, לזרוק כפפה לאיזה עורך דין או ארגון צדק, לתבוע את המדינה. התביעה שלי צודקת. המדינה התעללה בי, לא הבעל הקודם שלי. הוא פסיכופת, אני לא באה אליו בטענות. המדינה הפילה אותי – לא הוא, לא בעלי".

"עיקר" – הקואליציה הבין-לאומית לזכויות העגונה ומסורבת הגט
"עיקר" היא קואליציה של 27 ארגונים, הפועלת לקידום פתרונות במסגרת ההלכה לבעייתן של עגונות ומסורבות גט ולמניעת התופעה. הקואליציה מאחדת ארגונים חברתיים, ארגוני נשים, ארגונים למען זכויות אדם וצדק חברתי, ומרכזים אקדמיים בעלי תפיסות עולם וגישות דתיות שונות ומגוונות. לפרטים נוספים ראו: www.icar.org.il