המאבק בהתאבדות: קריאה ליחיד ולציבור / חנה בר יוסף
 

אפשר למנוע התאבדויות. הקשבה, תמיכה, ערבות הדדית והפניה לגורמים מקצועיים הן חלק מהדרכים שבידינו. מהם הגורמים להתאבדות, ואיך נוכל להציל חיים?

בני אדם שוקלים להתאבד כאשר צרכיהם הנפשיים, יותר מאשר הפיזיים, אינם נענים. החלטה על התאבדות נובעת מתחושה כבדה של חוסר אונים, תחושה של כאב נפשי עמוק שאין בכוחם להפסיקו ותחושה נלווית שאין מישהו שיכול לסייע להם למנוע את הכאב שהם חשים. עם זאת התאבדות היא אמביוולנטית; לצד הרצון למות אנו מוצאים את הצורך להינצל: בקשות לעזרה, פניות של הרגע האחרון, התקשרות לקווי מצוקה ולאמצעי תקשורת.

כפילות זו מזמינה התערבות של הסובבים, מאפשרת מניעה, ומחייבת לגייס אמצעים נרחבים לשמירת החיים. מחקרים ועדויות אישיות שנאספו בעשורים האחרונים בכל מדינות המערב מוכיחים באופן מובהק שבמקרים רבים מאוד אפשר למנוע התאבדות. בידינו ממצאים חוזרים ועדויות מאומתות רבות של אנשים שעשו ניסיון אובדני בעל סיכויי הצלה אפסיים, ניסיונות שהיו אמורים להסתיים במוות בטוח, ניצלו באורח פלא ודיווחו על חרטה ברגע הביצוע.

בישראל מתאבדים כ־500 אנשים בכל שנה, ועוד כ־6000 איש עושים ניסיון אובדני המסתיים בחדר מיון. מספרים רשמיים אלה אינם כוללים ניסיונות התאבדות שלא הגיעו לידיעת השלטונות, ולא מוות מהתאבדות שמסיבות שונות הוסווה כתאונה.

איך נאבקים בהיקף כזה של אובדן חיים?

הניסיון המדעי הראשון להתמודד עם בעיית האובדנות נעשה על ידי אמיל דורקהיים, שכתב בשלהי המאה ה־19 כי "נאמנויות משותפות וסולידריות הן גורמי המפתח ללכידות חברתית, המתבססות על קשרי קהילה, ערכים משותפים, תחושת השתייכות והיכולת לעבוד. אלה מהווים 'חיסון' חברתי כללי נגד התאבדות". מאה שנים לאחר מכן, כתבו רוסל ומקסוול דברים דומים עם מסקנה דומה: העדר סולידריות יוביל לעלייה בהתאבדות. בצה"ל עשו בשנים האחרונות שימוש בעקרון הערבות ההדדית, ולאחר הטמעה מסודרת, המשכית ומבוקרת של תוכניות ייעודיות, הצליחו להפחית את מספר ההתאבדויות בעשרות אחוזים.

עוד תמיכה בתיאוריה של דורקהיים נמצאה במגזר הדתי. מצוקות נפשיות, ניסיונות התאבדות, והתאבדות סופנית אינן פוסחות לצערנו גם על ציבור שומרי המצוות, אף שעל פי סטטיסטיקות משרד הבריאות שיעורם באוכלוסייה זו נמוך יותר. בניגוד למחשבה הרווחת שאנשים מאמינים מתאבדים פחות בגלל איסור דתי, הסיבה האמיתית לכך היא לכידות חברתית, וערבות הדדית אשר שוררת יותר בחברה הדתית ובחברה החרדית. חברות אלו מאופיינות בדגש על השתייכות, על אכפתיות ועל מעורבות בחיי הזולת.

לגבי התמודדות ברמה לאומית – ישראל נמנית על המדינות המפותחות החתומות על אמנת הלסינקי משנת 2005. באמנה מתחייבת המדינה לדאוג למניעת אובדנות, וליישם אמצעים לאומיים למניעת התאבדות. לפני ארבע שנים הוכרזה בישראל התוכנית הלאומית למניעת התאבדות. תפקידה לרכז פעילויות מניעה רבות שכבר קיימות, ליישם שיטות מניעה שיעילותן הוכחה ולהביא להפחתה במספר ההתאבדויות וניסיונות ההתאבדות. אסטרטגיות מניעה המוטמעות עתה הן: הגבלת הגישה לאמצעי התאבדות (חסימת מגדלים וגשרים, הגבלות על הוצאת נשק לחיילים בחופשה מהצבא), זיהוי אקטיבי של אנשים בסיכון, הכשרה נרחבת של מטפלים ושומרי סף, הגדלת מערך המטפלים, טיפול בשארים, הגברת מודעות בציבור הרחב, הפחתת סטיגמות ועוד.

התערבויות הכוללות הגבלת הגישה לאמצעי התאבדות הביאו לירידה מובהקת בשיעור ההתאבדות. באנגליה, בעקבות ריבוי ניסיונות התאבדות באמצעות תרופות, קודמה חקיקה להגבלת הגודל של חפיסת כדורי אקמול, ולאחריה הייתה ירידה בשיעור ההתאבדויות. מכיוון שאין מדובר בתרופת מרשם אין בעיה להשיג כמות גדולה של כדורים על ידי רכישת חפיסה קטנה במספר בתי מרקחת, אבל הדבר לא קרה. מסתבר שהמתאבד הפוטנציאלי יעדיף שיטה מסוימת ובהעדר נגישות נוחה אליה, יוותר על הכוונה להתאבד. אולי המאמץ הנוסף הנדרש הטה את הכף האמביוולנטית ממילא, לעבר החיים.

גם גורמי התנדבות כמו עמותת 'בשביל החיים', סה"ר, ער"ן ועוד, עושים פעולות מניעה והתערבות נחוצות, באמצעות דרכים שונות כגון: עזרה נפשית 24/7 דרך הטלפון או הרשת, תקשורת, הפעלת קבוצות שארים, העברת הרצאות חשיפה והכשרות נרחבות של 'שומרי סף'.

אפשר למנוע התאבדות גם באמצעות הגישה הרפואית הקלסית של בירור וניתוח הסיבות והגורמים המובילים להתנהגות אובדנית. גורמי סיכון מרכזיים כוללים: הפרעות נפשיות כדוגמת דיכאון, היסטוריה של התעללות פיזית או ניצול מיני בילדות, קשיי הסתגלות, בידוד חברתי, שימוש באלכוהול ובסמים, נטיות חד־מיניות, אובדנים במשפחה, ניסיון אובדני קודם, עוני, אבטלה, משבר רומנטי ועוד. הכרות עם גורמי הסיכון מאפשרת לכל אחד ואחת מאיתנו להיות שומרי סף. חשוב להבהיר, עם זאת, כי מדובר בטריגרים אשר אינם מחייבים מחשבות אובדניות, מאחר שכל איש ואישה חווים משברים בצורה אינדיבידואלית ומתמודדים איתם באופנים שונים.

מה יכולים אנחנו – אני, את ואתה – לתרום?

מתברר שהרבה מאוד. בראש וראשונה, עם כל האי־הבנה, החרדה והאימה שמחשבות אובדניות מעוררות, הפחד לגעת בנושא ולדבר עליו והחשש (המופרך!) שמא הדיבור רק יחזק את כיווני המחשבה הללו – מוטלת עלינו חובת שמירת החיים. דיבור בנושא עם האדם הסובל מאפשר תחושת ביחד, הבנה וקבלה של המצוקה הגדולה. הדיבור הגלוי מציל ממוות ובהחלט אינו מגביר סיכון אובדני. כל אחד ואחת מאיתנו יכולים, בעזרת אכפתיות, הקשבה והפנייה מתאימה, להציל נפש. אל לנו לסמוך על כך שהאדם במצוקה יפנה לקבלת עזרה. נהפוך הוא: פעמים רבות, האדם הסובל לא יפנה לקבלת עזרה ולא יזהה אפילו עזרה אפשרית הנמצאת בהישג ידיו. לא בני נוער, ולא קשישים המרבים להתאבד, נוטים לפנות לעזרה. לכן עלינו מוטל ליזום פנייה.

יעילות העזרה של כל יחיד תשתפר אם נכיר את הסימנים המאפיינים אנשים הנוטים להתאבד. שילוב של כמה מהם מהווה סימן אזהרה משמעותי לאובדנות: עיסוק בנושא המוות, דיבור על התאבדות, על המוות ועל כך שאין סיבה לחיות; הימנעות ממפגש עם חברים או השתתפות בפעילויות חברתית; חוויות של אובדן, בייחוד אובדן של יחסים, או איום מאובדן משמעותי קרב; שינויים דרסטיים בהתנהגות, שינוי בדפוסי שינה, תיאבון או משקל; איבוד עניין בתחביבים, בעבודה, בבית הספר וכדומה; היסטוריה של ניסיונות אובדניים בעבר; שתייה מופרזת של אלכוהול או צריכת סמים מוגברת; אובדן אנרגיה כללי, וירידה ביכולת התפקוד. אם כמה מהסימנים לעיל נמשכים זמן רב – חשוב להתערב!

חשוב להתעקש ולדבר על זה. להראות גילויי חיבה, להקשיב גם כשהוא או היא מפרטים מצוקות שנראות לכם קלות ערך או לא חשובות. להראות לו שאכפת לכם, ושאתם נותנים לו גיבוי ותמיכה. לנסות לעזור לו לצאת מהקושי בו הוא נתון כרגע. אפשר להגיד לו בפשטות שחייו ורווחתו חשובים לכם ושתילחמו על חייו.

חשוב גם לדעת ממה להימנע במצבים כאלה. חשוב לא להטיף מוסר. אל 'תסתמו לו את הפה' כשהוא מדבר על התאבדות. אין לזלזל בהתבטאויות כמו "נמאס לי מהחיים", לא להקטין את המצוקה שהוא מבטא אלא להקשיב לה, וכן לא למתוח ביקורת על הרהורי ההתאבדות שלו או שלה.

בכל מקרה שהתנהגות בן המשפחה שלכם, החבר, השכן או התלמיד, נראית לכם מוזרה או בלתי מתאימה – כדאי לשקול פניה לעזרה מקצועית. פניה כזו יכולה למנוע התאבדות!

אין אנו יכולים לחיות רק עבור עצמנו; אנו חייבים לשים לב לזולת, לגלות אחריות כלפי האחר. גם בנושא מניעת התאבדות – אכן שומר אחי אנוכי!

*ד"ר חנה בר יוסף היא חברת ועד בעמותת 'בשביל החיים' – העמותה לתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו ולמניעת התאבדות: www.path-to-life.org

לתמיכה במשפחות שכולות על רקע התאבדות: [email protected] או 054-4493113