הניגון כתיקון – מסע אישי אל תוככי הדת והמוזיקה / ניר אשכול
 

 

 

 

 

הניגון כתיקון

מסע אישי אל תוככי הדת והמוזיקה

 

ניר אשכול

 

ניר אשכול הוא מוזיקאי, מחנך וחוקר מחשבת ישראל

 

 קירקגור, הרמב”ם, לייבוביץ’, שופנהאואר ור’ נחמן מברסלב הם חלק מהדמויות שליוו את מסע החיפושים האישי שלי לתוך העולם הדתי. במרכזו של המסע עמד היחס שבין עולם המוזיקה והאסתטיקה ובין העולם הדתי; הסתירה בין השניים התחלפה בהשלמה, ולאחר מכן הפכה לחיבור עמוק

 

“ההישגים של חיי שואפים לאפס; מצב רוח, צבע מסוים. הישגי דומים לציור של אומן שניסה לצייר את בני ישראל החוצים את ים סוף (הים האדום!). למטרה זו הוא צייר את כל הקיר באדום והסביר כי בני ישראל כבר חצו את הים והמצרים טבעו.”[1]

מגיל צעיר עסקתי באמנות, במוזיקה ובתאטרון, וכל מטרתי בחיי הבוגרים הייתה לקחת חלק בחגיגת החיים המתרחשת במחוזות האסתטיקה. על פי הפילוסוף הדני סרן קירקגור (1855-1813), להתפתחותו האישית של האדם יש שלושה שלבים הבאים זה אחר זה: האסתטי, האתי והדתי. רעיון זה הנו אחד הרעיונות הראשונים שנתקלתי בהם במסע חיפושים (הנקרא במחוזותינו “חזרה בתשובה”), שהתחיל בתל אביב באמצע שנות התשעים, וכפי הנראה אינו עתיד להסתיים בקרוב…

התרשמותי הראשונית מדבריו של קירקגור הייתה שהאמנות מוגדרת כנקודה על ציר שרק סופו מגיע לאלוהות. עד אותו רגע חייתי בתחושה כי האמנות היא הנקודה העליונה, המפגש האולטימטיבי של האדם עם אלוהיו, גם אם לא קראתי לכך בשם זה. לפתע, בגיל עשרים ושלוש באמת חשתי כי “ההישגים של חיי שואפים לאפס”. כמו קירקגור האמנתי כי השלב האסתטי הוא השלב הנמוך בדרכו של האדם לחיים בעלי משמעות, ובסופו של דבר לא היה באותן חוויות אסתטיות הבאות מן האמנות – “מצב רוח, צבע מסוים” – כדי לסלק את האימה שתקפה אותי.

לפי קירקגור, החיים האסתטיים מביאים לידי ייאוש, משום שהאדם האסתטי מדגיש את הגורם החושני, הזמני והסופי שבקיום. הנצחי שבאדם, לעומת זאת, אינו מסתפק בחוויה האסתטית. ההוכחה לכך היא האי-שקט המתמיד המפחיד את האדם ומושך אותו גם יחד; האימה שהוא חש מול חייו האסתטיים והחומריים היא הביטוי ליסוד הנצחי הקיים בו.

נדרשתי למחשבה מחודשת, לעיון בשאלות שעד אז היו נראות לי חסרות את הממד הרגשי (סוגיות בתחום המוסר), או את הממד השכלי (סוגיות בתחום הדת). הרגשתי כי בסופו של דבר, לחיים האסתטיים אין קיום מובחן והם אינם בעלי ערך עצמי; הם טובעים בתוך עצמם כמו המצרים הטובעים בים האדום.

ביקשתי ללמוד, וכך התחלתי לפקוד את ספריית בית-אריאלה בתל-אביב ולקרוא אפלטון ואריסטו. מהר מאוד גיליתי כי בקומה מעל נמצאת אף ספריית הרמב”ם, המוקדשת אך ורק לטקסטים יהודיים… אם הייתי צריך סימוכין מטקסט יהודי לתחושות שהתפתחו בי במהלך ההליכה על הציר המוביל להכרת האלוהים, הרי שמצאתי אותם באחד הטקסטים היהודיים הראשונים שנתקלתי בהם:

“…והוא הדין מי שהתרגשה עליו מרה שחורה, ועמד והסירה בשמיעת הניגונים ובמיני הזמר, ובטיול בגינות ובבניינים נאים, ובישיבה עם צורות נאות וכיוצא בדברים שמרחיבים הנפש ומסירים הרהוריו הקודרים ממנה. והמכוּון בכל זה שיבריא גופו; ותכלית בריאות גופו – לקנות חכמה”.

                                                                         (שמונה פרקים לרמב”ם, פרק חמישי)

הבנתי כי לפי הרמב”ם, שמיעת המוזיקה – והחוויה האסתטית בכלל – לא נועדו אלא להסיר את המרה השחורה התוקפת את האדם. האמנות על כל ביטוייה יש בה כדי להבריא את גופו של האדם כדי שיהיה מוכן “לקנות חכמה”, כלומר לעסוק בתורה. מכאן, שהאמנות היא חסרת משמעות עצמית או מהותית לעבודת האל, והיא רק אמצעי לתכלית גבוהה יותר.

כבר קודם ידעתי כי משמעותה של האמנות חשובה לאדם בכלל ולי בפרט כדי להסיר את “המרה השחורה” האורבת לפתחו של כל אחד, אך שוב נאמר לי, והפעם ממקור יהודי, כי ישנה תכלית גבוהה יותר – העיסוק בחוכמת האלוהות, היינו התורה.

***

באופן מקרי ומעניין, שני הספרים הראשונים שקניתי היו “ספר יצירה” המיסטי ו”מורה הנבוכים” הפילוסופי. אכן התחלתי להימשך לאלמנטים המיסטיים שביהדות, אך הייתי חסר את השפה הנפשית להבינם. במקביל, כנגד מורה הנבוכים התחלתי ללמוד את “היד החזקה” לרמב”ם, אשר הציג בפני את אורח החיים הנורמטיבי של היהדות; הכרת אורח החיים היהודי וקיומו הפכו בעיניי לחשובים יותר מן הרעיונות המופשטים במורה הנבוכים. היד החזקה גברה על המורה, ואני תפסתי כי בלעדיה אין קיום למורה הנבוכים, שכן המורה, בידו החזקה מורה. כך, הדתיות שבניתי לי אז הייתה יהדות ההלכה, והזהות הדתית שלי נקבעה על פי מידת הרצינות ביחסי להלכה ולחיוביה. עובדה זו כמעט שלא העניקה מקום לאמנות בחיי.

כאן המקום לציין שקראתי את הרמב”ם (ואני סבור שרבים עדיין קוראים אותו כך) בתיווכו של ישעיהו ליבוביץ. בעולם המושגים הרמב”מי שיצר ליבוביץ, האמנות איננה כלי אפקטיבי שיש בו כדי להובילך אל המטרה – חיים על פי ההלכה, שנתפסת בעיניו כעולם שבו הפורמליסטיקה קודמת לתוכן ומעצבת אותו:

” …תפלה המותאמת ומחושבת לצרכי האדם ולהלך-רוחו פוסקת מלהיות מעשה דתי ונעשית אחת מפעולות האדם להנאתו ולסיפוק צרכיו הנפשיים – כשירה, כמוסיקה, כאמנות וכקולנוע…”[2].

יצירת שירה ומוזיקה אינה מעשה דתי, ואפילו אינה תפילה; זוהי פעולה להנאתו ולסיפוק צרכיו של האדם. הניסוח החריף הזה של ליבוביץ היה בו כדי לסתום את הגולל על שאיפותיי האמנותיות. שכן אינני רוצה לעסוק בהנאתי ובסיפוק צרכי הנפשיים, אלא במעשה הדתי, הנעלה לכאורה על כל אלו. במשך כעשר שנים כמעט התנזרתי ממוזיקה ומתאטרון, ואם עסקתי בהם לא היה זה אלא לצורך פרנסה. המחשבות על יצירת מוזיקה ותאטרון נדמו לי כאותן מחשבות זרות המטרידות את האדם בתפילה. הן הסיטו אותי מן העיקר – מלימוד התורה. הן היו בחזקת עצת יצר הרע. כל תנועת ההתחדשות של המוזיקה היהודית בעשור האחרון נראתה לי פעמים רבות כביטוי של חולשה, של רפיון ידיים מלאחוז בגופי התורה, של חוסר יכולת להתמודד עם העול – עול תורה ומצוות. בסופו של דבר, כך חשבתי, הרבה יותר נחמד לחבר “נה, נה, ניי…” מללמוד סעיף בשולחן ערוך.

***

נקודת המפנה המשמעותית הראשונה בתפיסתי את המוזיקה ואת משמעותה בתוך עולמי הדתי התרחשה בעקבות ספרו של ארתור שופנהאואר “העולם כרצון וכדימוי”. מה שעניין אותי בתפיסתו של שופנהאואר היה הקשר בין מושג הרצון למוזיקה:

“There-fore music is by no means like the other arts, namely a copy of the Ideas, but a copy of the will itself…”[3].

שופנהאואר מדרג את האמנויות השונות בְּמִדרג מעניין ביותר, מהאומנויות הנמוכות הקשורות בחומר עצמו, כגון אדריכלות, דרך אמנות הובלת המים (מזרקות, אגמים מלאכותיים וכדומה), ומשם אל הצומח – אמנות הגנים. מעל אלו מופיע הציור והפיסול, ומעליהם השירה. הסוג המשוכלל ביותר של השירה הוא הדרמה, ושיא האמנות הדרמטית בעיניו הוא הטרגדיה. מעל כל אלו מצויה לה המוזיקה כממלכה בפני עצמה. משמעותה עמוקה וגדולה הרבה יותר משאר כל האמנויות מפני שהיא מתייחסת אל המהות הפנימית ביותר של העולם ושל עצמוּתנו. בשפתו של שופנהאואר, המוזיקה, שלא כמו שאר האמניות, מבטאת את הרצון באופן ישיר.

מהו הרצון? לפי שופנהאואר, מעבר לעולם המדומה המתגלה לעינינו ישנו “הדבר כשהוא לעצמו”, כפי שכינה אותו קאנט; המקור האחדותי הקודם לכל ריבוי. המקור הזה מתלבש בתוך העולם המדומה שלעינינו, ואנו תרים אחריו כל הזמן. זהו ה”רצון”, התוכן הנמצא מעל לזמן ולחלל; ההוויה האחדותית המסתתרת מאחורי העולם המתגלה. המוזיקה, כאמור, מגלמת לפי שופנהאואר את אותו רצון, את שורש ההוויה; היא מבטאת את המקור, שהוא כשלעצמו אינו ניתן לגילוי באופן ישיר. המוזיקה קושרת אותנו אל הרעיון שלפני המילה, שלפני העולם.

מעיין חתום פרץ בי למקרא הדברים הללו, והדהדו בי מילותיו של סטיבי וונדר משירו הנפלאSir Duke:”Music is a world within itself With a language we all understand” .

שוב, חזרתי בתשובה. אל הרגעים הקמאיים שלפני המילה, שם המפגש עם האלוהים הוא הקרוב ביותר. באופן מעניין היה זה שופנהאואר שהחזיר אותי להעמיק בטקסטים קבליים ובניגון העולה מהם לאחר שסלדתי מהם במשך שנים, בעקבות לייבוביץ כמובן. הרעיון של שופנהאואר בדבר הרצון הקודם לכל הוויה הובילו אותי לספר הזוהר, המכנה את הישות העליונה שממנה משתלשלת כל המציאות בשם “רעוא דרעווין” (רצון הרצונות); ההוויה הקודמת לכל הופעה ולכל מציאות. זוהי ספירת “כתר”, הנקודה הנעלמה והנסתרת ביותר בתהליך השתלשלות המציאות, ולה, כמסמלת את הרצון, מקום מפותח בעולמה של ספרות הזוהר.

***

יותר מכל אמנות אחרת קיננה בי המוזיקה במשך השנים וחיכתה לעיתוי המתאים לפרוץ החוצה. ככל שהתשוקה והצמא ליצירה גברו, כך נחשפו בפני טקסטים שמרוממים, מפארים ואף מקדשים אותה:

“ולהכניע כח המדמה הוא על ידי בחינת יד, בבחינת (הושע יב) “בְּיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה”, ויד הינו בחינת שמחה, בחינת (דברים יב) “וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְלַח יֶדְכֶם”. וזה בחינת כְּלֵי זמר שמנגנין ביד, שעל ידי זה שורה הנבואה על הנביאים, כמו שכתוב (מלכים-ב ג): “קְחוּ לִי מְנַגֵּן” וכו’, כי הכלי הוא התאספות הרוח והוא מעורב טוב ורע… וזה שמנגן ביד על הכלי, הוא מקבץ ומלקט ביד את הרוח טובה, רוח נבואה, מתוך עצבות רוח… כי צריך לעלות ולירד בידו על הכלי שמנגן כדי לכוון לבנות השמחה בשלמות”.

(ליקוטי מוהר”ן קמא, תורה נד)

ר’ נחמן מברסלב מתייחס לא רק לניגון אלא לפעולת הנגינה עצמה. החידוש המהמם שבדבריו הוא שקיים תיקון חשוב המצוי בפעולת הניגון ולא רק בשמיעתו. בעמודים הקודמים של תורה זו מסביר ר’ נחמן במהלך מורכב כיצד “הכוח המדמה” גורם לאדם לשכוח את תכליתו, שכן הכוח המדמה קשור ל”הסתלקות הדעת”, הדעת שאינה אלא דעת ה’. ולכך הוא מציע פתרון מעניין.

המושג “הכוח המדמה” מופיע רבות אצל הרמב”ם, ולדעתו הוא המקור לכל הרע הבא על האדם. הכוח המדמה, על פי הרמב”ם, קשור לחוויות החושיות של האדם, והוא עלול להטעות את האדם וליצור בתודעתו דמיונות שאינם מציאותיים, העלולים להחליף את הכרת המציאות השכלית האמיתית. לכן פתרונו של הרמב”ם לבעייתיות העלולה להיגרם מפעולתו של הכוח המדמה היא הגדלת הדעת; השכל שצריך לצאת מן הכוח אל הפועל. זאת ניתן לעשות על ידי הלימוד האינטנסיבי של התורה.

לעומתו, ר’ נחמן מציג כאן דרך אחרת לחלוטין להתמודדות עם נזקיו של הכוח המדמה – הנגינה. בכל אדם מצויים הטוב והרע בערבוביה, והשמירה על האיזון ביניהם מאפשרת את קיומו התקין. כפי שבחיים החומריים הידיים הן המבררות את הבר מן התבן, כך בחיים הרוחניים הידיים מבררות את הטוב מהרע. המנגן הוא זה היכול ללקט את הרוח הטובה מתוך עצבות הרוח. הוא מפתח את פעולת ידיו ומעדן אותן עדן היטב, עד אשר אצבעותיו יכולות לפרוט באופן הרצוי על מיתר או להקיש במתינות על קלידי הפסנתר. העידון החיצוני הזה אינו אלא עידון פנימי; בידיו העדינות הללו, כאשר הן עולות ויורדות על הכלי שמנגן, מתברר הטוב מן הרע. זהו הכוח המצוי בפעולת הנגינה שבעזרתו ניתן להתגבר על הכוח המדמה.

התרבות עוסקת רבות בכאב וגם ברוע שמהם צומחת היצירה, ולא אחת אנו מתבטאים ביחס למוזיקה ושואלים את האמן “מהיכן בוקעת הזעקה?”. אכן, ליוצר מפגש אינטנסיבי עם הרע – הוא צריך “לרדת” אליו ולברור משם את הטוב הגלום בו. האמן המתוסכל הוא זה שאיננו מצליח לשמור על המתח הנכון בין שני הכוחות, וכשהוא יורד לא תמיד מוצא הוא עלייה. המנגן של ר’ נחמן, לעומת זאת, הוא האמן הלא-מתוסכל – זה אשר מצליח לרדת אל הרע ואף לעלות מתוכו: “כי צריך לעלות ולירד בידו על הכלי שמנגן כדי לכוון לבנות השמחה בשלמות”. הידיים יוצרות את הניגון, וכשזה מכוון אזי יכולה לשרות רוח נבואה.

לפיכך, ר’ נחמן אף סובר באופן מפתיע למדי כי המשיח עצמו יעשה “כלי זמר וניגונים חדשים כי חכמת הניגון יהיה בקי בו מאוד מאוד ויגלה חדשות בחכמה זו עד שתכלה נפשם של השומעים ניגונים שלו… וכולם יתבטלו אצלו בלי רעש ומלחמה רק מחמת החן וההשתוקקות אליו…”.[4] משיח הוא מנגן; לא “סיני” או “עוקר הרים”, ובניגוד לכל מה שדמיינו – פשוט מנגן.

חתימה

עיקר הניגון הוא הזיכרון. המוזיקה היא זו המעוררת את הזיכרון; לא רק את זיכרון העבר אלא את זיכרון העולם הבא, את התכלית. בתוך הניגון גלומים יחד זיכרון של עבר ועתיד. משום כך ביום הזיכרון, בראש השנה, אנו משתמשים בכלי הנגינה הקמאי והעתיק ביותר – השופר. שכן יום הזיכרון שולח אותנו שוב אל העבר שלנו, להתבונן בחטאי העבר, והתבוננות זו טומנת בחובה סכנה של שעבוד. היא עלולה לגרום לקפיאה, לניוון או למוות. כדי שהעבר לא יכלה את האדם, ההתבוננות בחטאי העבר צריכה להיעשות בתוך מסגרת המאפשרת את ביטויי הסליחה והכפרה, את התקווה, הגאולה והשחרור מתודעת החטא. מעבר זה מתבטא בניגון, בתקיעת השופר הקדומה, שבה גלום גם העתיד לצד העבר.

בקבלה מסמלת התקיעה בשופר את המעבר מן העבדות, – ספירת חוכמה הסגורה בתוך עצמה, שהכול גלום בה אך כל מה שבתוכה אינו אלא כלוא, אל החירות – ספירת הבינה המשחררת את המציאות מאותה עבדות. כך המציאות קונה את עצמה ומשתחררת כעבד הקונה עצמו ומשתחרר בשנת השמיטה. אכן, אם העבד בוחר שלא להשתחרר נרצעת אזנו, אוזנו דווקא, שכן הוא לא השתמש בה כיאות ולא הקשיב לניגון, לקול השופר, המספר על חירות המציאות.

המציאות כולה היא קול שופר, קול נגינה, שהולך ובוקע. חיינו מצויים במהלך של ניגון, של תקיעה בשופר – מעבר מעבדות, מהתכנסות, מסגירות, לתוך חירות, שחרור ותקווה. התהליך יסתיים בקול השופר של אחרית הימים, בניגונים שיחבר המשיח:

“בא וראה, כל הבריות נבראו בלא שלימות, שנאמר, “אשר ברא אלקים לעשות” – שיעשו אחר כך בהמשכם השפע לשלימותם, או במעשים טובים או בתפילה או בשיר…[5].


[1] סרן קירקגור, מתוך “או – או”, בהוצאת מאגנס, ירושלים תשנ”ו. כרך ראשון, עמ’ 49.

[2] מתוך המאמר “על התפילה” בתוך: ישעיהו ליבוביץ, “יהדות, עם יהודי ומדינת  ישראל”, עמ’ 388.

  [3]בתרגום חופשי: “לכן מוזיקה איננה בשום פנים ואופן כמו האמנויות האחרות, כלומר העתק של האידאות, אלא העתק של הרצון עצמו…”. הציטוט מתוך Arthur Schopenhauer, “The world as will and representation”, translated from German by E. F. J. Payne, New York 1969, .pp 257

[4] בתוך צבי מרק, “מגילת סתרים – חזונו המשיחי הסודי של ר’ נחמן מברסלב”, בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, תשס”ו. עמ’ 58-57.

[5] רמח”ל, בתוך אוצרות רמח”ל, “דרוש בעניין הקיווי”, עמ’ רמ”ו.