העץ התולעת והגבר הדתי / נעם דמרי
 

 

 

 

 

העץ התולעת והגבר הדתי

נעם דמרי

נעם דמרי הוא תלמיד מחקר לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים

 

 

אופן עיצובה של הדגם האידיאלי של הגבריות הציונית דתית, נובע מתוך התמהיל שאיננו מובן מאליו של דמות בחור הישיבה, עם דמות הלוחם: שניהם צעירים, אך כל אחד מהם מייצג עולם אחר – עולם הישיבה תובע עדינות, ואילו עולמו של הלוחם הוא עולם קשוח וכמעט הפוך לזה הישיבתי. השיח הרבני בציונות הדתית מכווין לדגמים ברורים של גבריות, ובמאמר זה נעם דמרי מבקש לעמוד על המתחים שבין הצדדים השונים שבגבריות  הציונית-דתית

פעמים רבות שהדיון הציבורי בציונות הדתית סובב סביב מעמד האישה. בדיון, עולים קולות שונים בנוגע לשאלות האם קיים כלל 'טבע נשי' ומהי דרך ההתנהגות הנכונה לנשים; לעומת זאת, הדיון בשאלת הדרכים השונות להיות גבר נשכח פעמים רבות. חוקרת הגבריות רייווין קונל טוענת[1] כי המחשבה שישנה גבריות אחת היא טעות, וכי במקום לנסות ולתאר טיפוס גברי אחד, יש להתמקד בכך שבעולם המודרני ישנם כמה מודלים של גבריות: לא רק גבריות אחת – אלא גברויות שונות. עוד היא טוענת, כי כדי להבין דפוסי התנהגות שונים של גברים כיום, נדרשת הבחנה ביניהן.

בדבריה, יוצרת קונל תשתית מושגית לדיון בגברויות השונות ומשרטטת מספר קווים מאפיינים לכל אחד מן המודלים הללו: המודל הבסיסי, והחשוב מכולם לצורך הניתוח, הוא זה של ה'גבריות ההגמונית'. זוהי הגבריות שהתרבות מעלה על נס כצורה הרצויה והנכונה, הגבריות המחזיקה בכוח החברתי ומשמרת אותו בדרכים שונות. הגבריות ההגמונית היא דינמית באופייה, ומגלמת את הסדר הנכון בזמן נתון; כלומר, לכל חברה, בכל זמן, יש מאפיינים שונים לגבריות ההגמונית וטיפוסים אידאליים שונים הם המגלמים אותה. המודלים האחרים – גבריות מוכפפת, משתפת-פעולה ונדחקת לשוליים – מודלים אשר לא נעסוק בהם במסגרת זו, מאורגנים סביב מודל זה ומתייחסים אליו.

ההתבוננות בדמותו של הגבר ההגמוני בחברה הדתית-הלאומית מעלה את התהייה מהם הדימויים העומדים בבסיסו של דגם הגבריות הרצוי. ניתן לנסח את אותה השאלה גם באופן אחר: מהם האידאלים שאליהם מחונכים בנים צעירים ומהן המטרות שאותן נדרש גבר דתי-לאומי להגשים? ובמונחיה של קונל: מהי הגבריות ההגמונית בחברה הדתית? דומה כי הגבריות הדתית-הלאומית מורכבת ממספר דימויים, אשר על-פני הדברים נראים אמנם כסותרים האחד את השני, אך לאמיתו-של-דבר הם משתלבים יחדיו ליצירת דגם חדש של גבריות.

בית המדרש: ללא אלימות

בדברים הבאים, ברצוני לתאר בקצרה שניים מהדימויים המרכיבים את הגבריות ההגמונית בחברה הדתית: שני דימויים אלו הם הטיפוסים של 'בן-הישיבה' ו'החייל'. על אף שהם סותרים במידה רבה האחד את השני, דימויים אלו שוכנים בצוותא בתוך העולם הגברי הדתי (ביחד עם דימויים אחרים), ושניהם משמעותיים לצורך הבנתה של הגבריות הדתית כיום. לצורך אילוסטרציה של דימויים אלו, יובאו להלן מספר מובאות, אקראיות למדי, הלקוחות מרמות שונות של שיח – רבני וציבורי. אני סבור כי ניתן למצוא דוגמאות כאלה למכביר, ובלי להתאמץ יתר על המידה. עם זאת, מיפוי הדימויים התרבותיים והמודלים הגבריים בעולם הדתי דורש עיון רחב בהרבה, והדברים שלהלן נועדו לשרטט כמה קווים ראשוניים בלבד. לקראת סוף המאמר, ברצוני להרהר מעט על האפשרות לחבר בין הדימויים השונים ועל השלכות של חיבור זה, ובעיקר – להציג מספר שאלות למחשבה הנוגעות לסוגיה זו.

הטיפוס הראשון הוא הטיפוס של התלמיד-החכם. שנים רבות פנתה הגבריות היהודית לעולם האינטלקטואלי בכדי לממש עצמה. ערך לימוד התורה הוא ערך בסיסי ויסודי בעולם היהודי, ולאורך שנים הוא מומש באופן כמעט בלעדי על-ידי גברים. מובן שגם נשים היו חלק מלימוד התורה, אך אין חולק על כך שחלקם של הגברים במפעל לימוד התורה לאורך ההיסטוריה היהודית היה גבוה לאין-שיעור מזה של הנשים. מרחב הפעולה של לימוד התורה נע בין האוזניים, המוח והפה, בין הקשבה, הבנה ודיבור. אף שניתן למצוא מספר מקרים יוצאי-דופן, מטבעו, הלימוד אינו אלים או תוקפני; גם אם הוא אגרסיבי – אין בלימוד מֵמד של אלימות. העיסוק בתורה מתואר לפעמים במונחים של מאבק, אך ברור מאוד המרחק שבין תלמידי-חכמים המנצחים זה את זה בהלכה לבין אותו כוהן שנעץ סכין בחברו על-גבי המזבח.[2] ניתן לטעון כי האלימות והאגרסיביות עברו תהליך של סובלימציה ועידון אל תוך מערך ההתנצחות של העולם התורני, אך עדיין, גם בשיטה זו, אין הפעלה של אלימות פיזית. אפילו אין מקבלים את דבריו של דניאל בויארין[3] על אודות התלמיד-החכם הגברי-הנשי ועל הגבריות הכנועה והאנטי-מצ'ואיסטית של חז"ל, קשה שלא לשים-לב כי בהיסטוריה של הגברים היהודים, הייתה הפעלת האלימות במוסדות חברתיים כגון צבא או משטרה מינורית יחסית. אכן, לקהילות היהודיות היו אמצעי אכיפה שונים, חלקם אלימים, ואכן היו גם היו רוצחים יהודים, אך צבא יהודי או שוטר יהודי לא היו חזון נפוץ לאורך ההיסטוריה של הקיום היהודי בגולה. במילים אחרות: הייחודיות הגברית היהודית לא באה לידי ביטוי דרך לחימה או מנגנונים חברתיים מסודרים אשר בכוחם להפעיל אלימות.

אחת מחובותיו של הגבר בחברה הדתית-הלאומית היא לימוד התורה, ומסלול הלימודים של כל בחור דתי עובר דרך מסגרת כלשהי שלה: אחת היא אם מדובר בישיבה גבוהה, ישיבת-הסדר או מכינה קדם-צבאית – כל בחור חייב להקדיש זמן כלשהו ללימוד התורה. הציווי החברתי כיום אינו רק 'לעסוק בתורה', אלא לצלול לתוכה למשך תקופה קצובה, וזאת כחלק מתהליך הסוציאליזציה של כל נער דתי. הלימוד עלול להיות תובעני וקשה, אבל כל נער דתי נדרש להיות תלמיד-חכם לתקופה כלשהי בחייו.

התפקידים השונים

דוגמה לדברים אלה ניתן לראות בדברי הרב אבינר, המוחה על מה שהוא רואה כעירוב התפקידים של הגברים והנשים. במאמרו, הוא מתאר במספר שורות את תפקידו של הגבר ואת החיובים המוטלים עליו:

"האיש מצווה לעבוד קשה בלימוד תורה, לא כן האישה. אופיים סותר. מרן הרב קוק מסביר בפירושו על הסידור, ביחס לברכות 'שלא עשני אישה' ו'שעשני כרצונו', שהאיש בונה אישיותו מתוך מאבקים פנימיים, מתוך שהוא מוסיף, לומד, נאבק, בונה עוד ועוד קומות… זו צרה גדולה, לא רק של עם ישראל אלא של האנושות כולה, שהגבר רוצה להיות נשי. במקום להתאמץ, לעבוד, ללמוד תודה, הוא מחפש חוויות נעימות. מובן שאנו גם בעד חוויות נעימות, אך רק כנלוות ולא כעיקר החיים".[4]

דהיינו, תפקידו של הגבר, או לכל הפחות אחד הקווים הבסיסיים באופיו של תפקיד זה, הוא לימוד התורה – מאבק פנימי ועמל אינטנסיבי בתורה.

דוגמה נוספת לדברים אלו, בפעם הזאת לא מדבריהם של רבנים, אלא מן השיח הציבורי:

"הידעת שבנים לא נהנים כשהם לומדים? ובכל זאת אם בן בא ואומר לי, אני לומד גמרא ואני לא נהנה מהלימוד. זה קשה לי, אני לומד רק כי אני יודע שזה חשוב… אני אומר לו 'מצוין זה בונה אותך, זה מקדם אותך'. אם בת תאמר לי, אני לא נהנית, רע לי בלימוד. אני אומר לה – זה הורס אותך. בן כשהוא לומד הוא מבין בשכל והוא בכלל לא מרגיש שזה בונה אותו, אבל על ידי שהוא מבין זה משפיע בעומק, כי אצל בנים עולמם נבנה על ידי השכל. אצל בנות אם ההבנה לא מספיקה, צריך שזה יתאים להן, יסתדר להן, ירגישו שזה נכון. אצל בנים זה לא משנה… 'העיקר שהבנת'. כל לימוד התורה אצל בנות ובנים שונה."[5]

עולמו של הגבר, על רבדיו השונים, נבנה ומתפתח באמצעות לימוד התורה. ההבנה היא שכלית ואינטלקטואלית, אך השפעתה חורגת הרבה מעבר לגבולות האינטלקט, אל מרחבים אחרים בנפש.

היהודי הלוחם

ההיסטוריה המודרנית של עם ישראל יצרה דימוי חדש של הגבר היהודי, והוא דימוי היהודי הלוחם.[6] אחד השינויים הגדולים שהביאה עִמה הציונות לעולמו של היהודי היה העיסוק בגוף כאידאל. מראשיתה, טיפחה הציונות דימוי גברי, שרירי וחסון, של חקלאי עובד אדמה, המפריח את שממת ארץ-ישראל. מובן כי הגבר הציוני אינו רק עסוק בעבודת האדמה: בעוד ידו האחת אוחזת במחרשה – נושאת השנייה רובה, המיועד להגן עליו מפני כל אויב. דמותו של הלוחם היהודי עוצבה והונחלה חברתית באמצעות מספר סיפורי מפתח שונים: החל בדמותו של יוסף טרומפלדור, דרך לוחמי גטו וורשה וכלה בלוחמי צה"ל. סיפורי מפתח אלו חוברו אל אירועים שונים מהעבר אשר הועלו על נס, כגון החשמונאים ולוחמי מצדה.

 כיום, מושפעת הציונות הדתית ביותר מדמויות לוחמות אלו. די להתבונן בשורת הקצינים הדתיים ההולכת ומתארכת משנה לשנה כדי לראות את השפעת דמותו של היהודי הלוחם בגרסתו הציונית על הנוער הדתי. פריחת המכינות הקדם-צבאיות זה תקופה ארוכה מלמדת על הביקוש לגיוס קרבי לצה"ל בקרב צעירים דתיים.[7] כך למשל, אפשר להתבונן בחניכי שבט הרא"ה של תנועת 'בני-עקיבא', העולים מדי י"א באדר לביריה ומציינים את נפילתו של טרומפלדור ואת ההתיישבות היהודית במקום. השירות הצבאי הוא בגדר מצווה, ושירות בתפקידי לחימה הרי הוא מצווה גדולה עוד יותר:

"שתי מצוות גדולות כלולות בשירות בצבא ההגנה לישראל: הראשונה – הצלת ישראל מיד אויביהם. וכידוע פיקוח נפש דוחה את כל המצוות, וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. על אחת כמה וכמה שמי שמשרת בצבא ומשתתף בהצלת כלל ישראל, שהוא מציל עולם מלא. ובעצם הגיוס מתקיימת המצווה, מפני שכל חייל שותף להרתעת אויבי ישראל. ומובן שהמשרתים ביחידות קרביות מקיימים מצווה גדולה מהמשרתים ביחידות שאינן קרביות".[8]

החיבור בין הטיפוס הלוחם לבין העולם הדתי-הלאומי הצליח מעל ומעבר. צירוף המילים 'לוחם-דתי', אשר בעבר נשמע כאוקסימורון, הוא היום הגיוני ומקובל. אך קשה שלא-לשים לב לסתירה הקשה שבין העולם הדתי לעולמם של הלוחמים בצבא: השירות הצבאי מעמיד אתגרים רבים בפני אדם דתי. השהות בצוותא עם חבורת לוחמים, במהלך תקופה ארוכה, מדגישה ומחדדת דגם מסוים של גבריות: הגבריות של הלוחמים היא גבריות קשוחה, תוקפנית, בזה לכל מה שאינו כמוה, מזלזלת בכל מה שנדמה כרכרוכיות, ובמידה רבה אף צינית ואלימה.[9] נוסף על כך, שיח הגבריות של הלוחמים בצבא עסוק לא מעט בגסויות, בדיבורים מיניים, בתיאורי זימה כאלו ואחרים, ומגיע לכדי קריאות מיניות כלפי נשים ואף למעשים שהם בגדר הטרדה מינית, הנעשים דבר יום-ביומו.[10] מה אמור לעשות בחור דתי, אשר עבר תהליך של משמוע המיניות, בחברה שבה מתרחשים דברים כאלו? הגבריות של הלוחמים אינה פושטת את המדים בהגיעה לחופשת שישי-שבת או בבקו"ם – היא נשארת כחלק מעולמו הפנימי של האדם. כלומר, ישנה סתירה מובנית בין הדימוי הגברי של התלמיד-החכם לדימוי הגברי של הלוחם. על אף קיומם של ניסיונות שונים לשלב בין עולמות אלו, אני סבור כי המאמץ המחשבתי והדתי של העוסקים בכך אינו נושא פרי, ואולי יש אף מקום לחשוב האם הוא אפשרי כלל.

בין ספסלי הישיבה לשורות הלוחמים

רבנים שונים מעגנים את החיבור שבין דמות הלוחם לדמותו של התלמיד-החכם בגמרא המפורסמת הדורשת את שמו של עדינו העצני: "הוא עדינו העצני – כשהיה יושב ועוסק בתורה – היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה – היה מקשה עצמו כעץ."[11] ניתן לקרוא דרשה זו בשתי רמות שונות: ברמה האחת, הדרשה מדברת על המעבר הפיזי מבית-המדרש אל שדה-המערכה. מעבר זה דורש שינוי בהתנהגות הפיזית כיוון שזו של בית-המדרש שונה בתכלית מזו של שדה-הקרב, ונדרשים בה תנועה שונה של הגוף, איכות אחרת של גופניות ועצם היכולת להקשיח את הגוף כדי להיות לוחם. אפשר לראות זאת בהתבוננות על הדרך שבה נערים הופכים להיות לוחמים – משהו במבנה הגוף משתנה: התיכוניסט לשעבר גובהַ מעט, כתפיו מתרחבות מעט והגוף מקבל עליו את מראה הלוחם;

אולם, השינוי הגופני אינו רק פיזי, אלא גם חברתי. כפי שטוענים סוציולוגים וחוקרי מגדר שונים,[12] הרי שברמה מסוימת, הגוף הוא זירה חברתית שבה נחקקים ערכים שונים של החברה. הדרך שבה משתמשים בגוף משתנה בהתאם לערכים החברתיים הספציפיים, והגוף מבטא ערכים אלו. כך למשל, ניתן לראות כיצד ערכי הצניעות והשליטה על הגוף בחברה החרדית באים לידי ביטוי בתנועות הקפוצות והמדודות של גברים ונשים בחברה זו. השינוי הגופני מבטא בתוכו, אם כן, ערכים חברתיים והתנהגות שונה, ואולי גם עולמות נפשיים וערכיים שונים. לאור זאת, ניתן לקרוא את המעבר של עדינו העצני בעיני חז"ל גם ברמה נוספת: המעבר שהם מתארים אינו רק פיזי – אלא הוא גם טרנספורמציה נפשית עמוקה: מן הקשיחות של שדה-הקרב אל הרכות של בית-המדרש; מן ההוויה הגברית הבוטה של המחנה הצבאי, אל הגבריות השונה של בית-המדרש.

עולמות סותרים

השילוב בין שני הדימויים הללו, הצבאי והתורני, יוצר עולם ערכי הסותר במידה רבה את עצמו. הניסיון לשלב בין הדימוי של גבריות לומדת ותורנית לזה של גבריות לוחמנית וחזקה דורש, פעמים רבות, ויתור על אחד מהם. נכתב כבר לא מעט על היחס שבין השירות הצבאי לבין הדתיות ועל ההשפעה של השירות הצבאי על רמת הדתיות של הנוער הדתי. נעשו ועדיין נעשים ניסיונות רבים לשלב בין השניים, אך הסתירה בין העולמות הללו אינה נובעת רק מהשתלבות של בחור דתי בתוך עולם חילוני, אלא מושרשת בתוך עולם הדימויים הדו-ערכי המופנם אצלו. בחורים דתיים רבים בוחרים באחד מן הדימויים הללו כדימוי העיקרי, ולא פעם זוהי בחירה שאינה לחלוטין מודעת.

איני רוצה להיות שותף לאלו המתארים את אבדנה של גבריות-יהודית-גלותית דמיונית כלשהי, אשר נעלמה מהאופק התרבותי היהודי בשל עלייתה של הציונות;[13] כמו בתיאורים רומנטיים אחרים של העבר, לא מן הנמנע שגם בזה משוקע דמיון רב והוא מבטא משאלת-לב כלשהי. אך אני כן סבור כי עלינו לתת לעצמנו דין-וחשבון על הרווח וההפסד הטמונים באימוץ של כל אחד מהדימויים השונים, על המחיר הנפשי והערכי הכרוך בשילוב ביניהם ועל הקשיים החינוכיים הנובעים מכפילות ערכית זו. שהרי – כמאמר הקלישאה – הכרת הבעיה היא השלב הראשון בדרך לפתרונה.

כדי להבהיר את המתח הזה, ניתן לחשוב עליו בתוך שדה אחד מוגדר: האם אין מקום לחשוב על המתח הנגרם כתוצאה מהחינוך לשליטה במיניות ובגוף – חינוך שהוא תוצר של השקפה תורנית ספציפית – לבין העיסוק הפורנוגרפי במיניות שבו נתקלים בחורים דתיים בצבא? וברמת הדימויים, האם אין מתח בין התביעה מן הנער הדתי לנהוג בסוג של פרישות מינית עד לחתונתו לבין התביעה ממנו להיות לוחם פיזי, גברי וגופני? אלו הן שתי תביעות הסותרות זו את זו: הגופניות המופנמת של בית-המדרש שונה מאוד מן הגופניות המוחצנת והגסה של הלוחמים. גם אם נניח שאין פתרון למתח הזה והוא חלק מטבע העולם, האם אנו ערים למחיר הנפשי אשר הנמצאים בו נדרשים לשלם? התהליכים הסמויים מן העין, אלו המתרחשים באיטיות לאורך תנודות היום-יום שלנו, עלולים לעלות במחיר כבד. לכל הפחות, עלינו להכיר במתח שישנו ולפתוח את שאלת ההתמודדות עִמו לחשיבה ולדיון.


[1] רייווין קונל, גברויות, (תרגום: עודד וולקשטיין), הוצאת פרדס, חיפה 2009.

[2] תלמוד בבלי, יומא כג, ע"א.

[3] ראו למשל, דניאל בויארין, הבשר שברוח: שיח המיניות שבתלמוד, (תרגום: עדי אופיר), עם-עובד, תל-אביב 2002.

[4] הרב שלמה אבינר, היֵה גבר, טז סיון, תשעב, בתוך האתר שאילת שלמה:

http://www.havabooks.co.il/article_ID.asp?id=375).

[5] תשובה מאתר חברים מקשיבים: http://www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=111880.

[6] ראו אורנה ששון לוי, זהויות במדים: גבריות ונשים בצבא הישראלי, הוצאת מאגנס, ירושלים 2006 (להלן: זהויות במדים).

[7] דוגמה מתוך אתר האינטרנט של המכינה הישיבתית הקדם צבאית בעלי: "כ-2,000 בוגרים למדו במכינה. מעל 50% מהבוגרים הינם קצינים, ורובם הגדול שירתו ומשרתים ביחידות קרביות ויחידות עלית".

[8] הרב אליעזר מלמד, מסע כיפה, אלול תשס"ד:

 http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=2632&cat=335  ההדגשה בגוף הטקסט שלי (נ.ד.).

[9] זהויות במדים, לעיל, הערה 6, פרק שלישי.

[10] זהויות במדים, לעיל, הערה 6, עמ' 174 והלאה.

[11] תלמוד בבלי, מועד קטן טז, ע"ב.

[12] ראו עבודותיהם של ג'ודית באטלר, רייוין קונל ואחרים.

[13] ראו לדוגמה דניאל בויארין, 'נשף המסכות הקולוניאלי: ציונות, מגדר, חיקוי', תיאוריה וביקורת, 11 (1997),

144-123.