הפונקציה המיתית של הפסיקה המזרחית בחברה הציונית-דתית / נסים ליאון
 

 

 

 

 

הפונקציה המיתית של הפסיקה המזרחית בחברה הציונית-דתית

נסים ליאון

 

ד"ר נסים ליאון הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן.

ספרו "חרדיות רכה: התחדשות דתית ביהדות המזרחית" ראה לאחרונה אור בהוצאת יד בן-צבי.

 

הערנות הרבה לעולם ההלכה המזרחי בחברה הציונית-דתית היא חלק מהניסיון לחיפוש אחר קול חדש שמיוחסת לו פשטות, עממיות ומתינות. מחקר הדתיות המזרחית מציע דתיות זו כחלופה לדפוסי האורתודוקסיה האשכנזית הנוקשים המוטמעים בציונות הדתית. זהו קול הנחוץ לחברה זו, שחלים בה תהליכים של התגוונות דתית ומעבר מעולם חינוכי-למדני לשגרת עולמם של "בעלי הבתים"

 

 

בפתח ספרו "ממרן עד מרן: משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף", עומד הרב בני לאו על המוטיבציה שהניעה אותו לחקור את שיטתו של הרב עובדיה יוסף. וכך הוא כותב:

"המפגש הראשון שלי עם ספרי הרב עובדיה יוסף התרחש בשבת בבוקר כשהייתי בכתה ט'… קמתי בבוקר והלכתי להתרחץ במקלחת… תוך כדי צחצוח שיניים, ראיתי את המדריך האחראי עלי בפנימייה עומד מעלי, נועץ בי זוג עיניים המומות ובפיו גערה קולנית: 'איפה גדלת? אתה לא יודע שלא מצחצחים שיניים בשבת?'. מאוד נפגעתי. ידעתי שבביתי נוהגים להקפיד על אורח חיים דתי ומעולם לא הטלתי ספק בהרגלים שהקנו לי הורי".

לא אלאה אתכם בהמשך הסיפור – הרב לאו פונה אל אחד מספרי ההלכה השגורים בשיח שמירת השבת. בדיון על צחצוח שיניים הוא מוצא הערה המפנה אותו אל גישתו המקילה של הרב עובדיה יוסף. על רושם המפגש הראשוני עם הגותו של הרב עובדיה יוסף כותב לאו כך:

"איני יודע כמה אחוזים ממה שקראתי [כנער בישיבה] הבנתי, אך יצאתי לאחר כמה שעות עם הבנות אחדות. ראשית: שפגשתי אדם ענק בתורה; שנית, שיש לי עוד המון מה ללמוד; ושלישית (ועיקרית) שאלך לתבוע את עלבוני מהמדריך".

בעיניי, סיפור זה אינו מכוון רק אל הגילוי של נער ציוני-דתי בישיבה תיכונית שעולמה של ההלכה אינו מתוחם רק במרחב האדוק, הקפדני, הקרתני משהו, ויש משהו מעבר לו; מדובר גם בסיפור יסודי הנוגע לדימויה המתון והפתוח של 'הדתיות המזרחית', ובעיקר – לאופן שבו דימוי זה משתקף בעולמה הדתי המתחדש של הקהילה הציונית-דתית. אכן, בדברים שלהלן אינני מבקש לעסוק בנכונותו של הדימוי הזה, אלא לעמוד על ההקשרים האפשריים שבתוכם הוא הופך לפונקציה חברתית. במקרה זה מדובר בפונקציה מיתית שהופכת לחלק מן הניסיון העכשווי לשמר את הדרך האורתודוקסית המכירה בשמירת ההלכה כיסוד הסדר החברתי, החינוכי והקהילתי בציונות הדתית.

מחקר ציוני-דתי אקטיבי

בשנים האחרונות זוכה עבודתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף לעניין רב. מאמרים, ספרים והתייחסויות רבות מציבות אותו במרכז הדיון בדרך ההלכתית של היהדות המזרחית בת זמננו. הסיבות לכך ברורות: הרב עובדיה יוסף, בעבר רבה הראשי הספרדי של מדינת ישראל, הוא מפוסקי ההלכה הבולטים במאה העשרים. מאחוריו עשרות ספרי הלכה ועיון תורני שתרמו לעיצובה מחדש של דרך החיים ההלכתית ביהדות המזרחית. המחקר במשנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף מחזק במידה רבה את הדימוי המתון והמקל יחסית של פסיקת חכמי היהדות המזרחית, שכעת הרב עובדיה יוסף, "החרדי" דווקא, הוא בבחינת נציגה הבולט. דימוי זה נסמך על טענה רווחת כי דתיותם ההלכתית של המזרחים נבדלת מזו של האשכנזים לא רק משום השוני האתני, אלא גם משום השוני במזג, וכי דתיותם ההלכתית של המזרחים מתונה ונינוחה יותר מזו של האשכנזים.

החוקרים טוענים כי בניגוד ליהדות האשכנזית, שבה התגובות למודרניזציה ולחילון היו מרובות עימותים והתנגדות ואף הובלו לרוב בידי תנועות אידאולוגיות גדולות ומשפיעות, ביהדות המזרחית התגובה לתהליכי המודרניזציה והחילון הייתה מתונה יותר. ההנהגה הרבנית המזרחית הפורמלית הוסיפה לדון במציאות מתוך נאמנות לקו מחשבה מסורתי, המניח כי כל אתגר, מודרני ושאינו מודרני, יכול להיפתר על ידי ההלכה, שהיא חלק מתורת נצח. אין זה אומר שלא היו תגובות שמרניות או קנאיות ביהדות המזרחית לתהליכי המודרניזציה והחילון, ברם לרוב היה מדובר בתופעות שהתקיימו בשוליים. לאמיתו של דבר, הן הפכו למרכזיות רק עם ההיחשפות הבלתי אמצעית אל הדגם האורתודוקסי והאולטרא-אורתודוקסי האשכנזי.

כאמור, אין זה המקום להרחיב בטענה זו ולדקדק במקורותיה; אין אני מבקש להכריע כאן אם הגרסה ההלכתית של חכמי יהודי המזרח היא אכן יותר מקילה או מתונה ביחס לגרסה ההלכתית האשכנזית; הדבר שמעניין בעיניי הוא המקום שתופסת טענת המתינות של חכמי ההלכה המזרחים במציאות החברתית שהציונות הדתית בת זמננו מתמודדת עמה. במחקר האקדמי הענף בתחום זה בולטים חוקרים המגיעים מתוך עולמה של החברה הציונית-דתית, מעורבים בה ואף מזוהים עם ניסיונות אקטיביים לשנותה. דומה כי אין לנתק בין ההתמקדות המחקרית הזו ובין המציאות החברתית והדתית שאותם חוקרים חיים בה – מציאות שבולט בה הרצון למצוא חלופה מתונה – אך לא פשרנית – לשיח ההלכתי האורתודוקסי הרווח בעולמה של היהדות האשכנזית, שנתפס כקפדני ונוקדני.

אכן, המפגש בין הציונות הדתית בת זמננו ובין מסורת הפסיקה המזרחית מוליד שלל התייחסויות מלומדות ועממיות, אקדמיות ולא אקדמיות, המבקשות לראות בחכמי ההלכה המזרחים דוגמה ומופת לדרך אחרת, לחלופה רעננה של התנהלות הלכתית וחברתית רכה, היכולה אף לשמש מקור השראה. כדי להבין לעומקו את המפגש הזה כדאי להביט אל ההקשר הסוציולוגי שמתוכו פונה הציונות הדתית אל הדתיות המזרחית.

התרחקות מנקודת האמצע

כתופעה סוציולוגית, הציונות הדתית היא חלק בלתי נפרד מתולדותיה של האורתודוקסיה היהודית, לפחות כפי שהתפתחה במרכז אירופה ובמזרחה. כלומר, היא חלק ממה שההיסטוריון המנוח יעקב כץ תיאר כתגובה דתית שמרנית לתהליכי התמורה המודרנית ולאתגר החילון. אמנם מראשית דרכה ביקשה הציונות הדתית גם לשמש מעין נקודת אמצע, המחברת ומשדכת בין העולם החילוני מהצד האחד ובין העולם החרדי מהצד האחר; אולם קהלי הציונות הדתית, יהודים אורתודוקסים כשרים, גם מצאו עצמם חושבים כיצד אפשר להנחיל את אורח החיים ההלכתי האורתודוקסי לדור ההמשך, לנוכח איום החילון שעוררה הכריזמה של התנועה הציונית הלא דתית. בהמשך הדרך נעשה איום זה מאתגר יותר, עם התפתחותם של תנאי החיים הכלכליים והצבת ההשתלבות במעמד הבינוני הגבוה בתור יעד רצוי ואף כקנה מידה להצלחה חברתית בקרב הציונות הדתית. משמעות הדבר אינה רק חברה מבוססת יותר, אלא גם חיכוך הולך וגובר בסביבה מאתגרת מבחינה הלכתית וחינוכית ביחס לתעסוקה, פנאי ובילוי.

למסגרות תורניות נבדלות – ישיבות תיכוניות ואולפנות, מסגרות הקורצות אל עבר תרבות של הקפדה והחמרה דתית – היה מקום בולט בפיתוח דרכי ההתמודדות של הציונות הדתית אל מול אתגרי החילון. אך בצד ההתגבשות של מרחב חינוכי ציוני-דתי הדוגל בגישה קפדנית בקיום מצוות ופועל להטמעת גישה זו בתלמידים ובתלמידות, התפתחה בתחומי החברה הציונית-דתית גם 'שפה' דתית נבדלת – השפה של חוגי הרב קוק. זוהי שפה השונה מאוד מהשפה הנוהגת בעולם ההגות החרדי, לא רק בתכניה (המתכתבים עם הציונות), אלא גם בצליליה ובמנגינת האותיות שלה; שפה המחברת תאולוגיה דתית עם דרשנות מתפייטת; שפה הרחוקה מאוד מעולמו של הפרולטריון המזרחי, או מעולמה של חברת הלומדים החרדית האשכנזית.

כלומר, עוד טרם מלחמת ששת הימים נוצרה התשתית המתבדלת של הציונות הדתית, לא בדור ההורים אלא בדור הילדים, "הצברים"; אלה אשר לכאורה משולבים ברמ"ח אבריהם בחברה הישראלית, כחלק בלתי נפרד מהגשמת האתוס של היהודי החדש, שגם שומר מסורת. ההיגיון הקהילתי-הדתי המתבדל, בצירוף מובחנות מעמדית הולכת וגוברת ובתוספת שפה דתית ייחודית, הרחיקו את הציונות הדתית מנקודת האמצע – אותה נקודת חיבור אידאלית בין חילונים לחרדים. בדיוק אל נקודת האמצע הזו מבקשת הציונות הדתית לחזור בעשור האחרון, וכחלק מתהליך זה היא פוגשת את המסורות ההלכתיות המזרחיות.

דתל"שים ו"תרבות זמן אמת"

כל זה במישור ה"פוליטי", אולם לצדו אפשר למצוא שתי סיבות נוספות הנקשרות ביסודן אל מציאות הקהילה הציונית-דתית בת זמננו, בעיר, בהתנחלות ובהתיישבות הכפרית: סיבה אחת נוגעת להתגוונות הדתית של הציבור הציוני-דתי ובעיקר למקום שתופסים בציבור זה אלה המכונים "הדתיים לשעבר". אם בעבר תהליכים של חזרה בשאלה כללו פעמים רבות ניתוק בעל משקל אידאולוגי מהדת, הרי שהתופעה העכשווית של הדתיים לשעבר, "הדתל"שים", מלמדת לא אחת דווקא על שמירה של קשר חי עם חיי הקהילה הציונית-דתית. זו יכולה לבוא לידי ביטוי לא רק בשמירה על מסורת מתוך היכרות איתה, אלא גם בבחירה במערכות חינוך ציוניות-דתיות, מתוך הכרה בהן כאיכותיות או כערכיות. הדבר מאוד דומה ליוצאי קיבוצים ביישובים קהילתיים, שחלקם שולחים את ילדיהם לחינוך הקיבוצי, שכן צורת החינוך הזו זכורה אצלם כאיכותית וערכית. הדת"לשים, אם נרצה, הם "המסורתיים החדשים". כדי לשמר את הקשר עמם החברה הציונית-דתית מבקשת שפה הלכתית מרוככת ומתונה, וזו נדמית כמצויה במרחב החיים המזרחי, שלמרות תהליכי האורתודוקסיזציה שעבר, יודע לשמר את החיבור עם מי שהתחלן וכבר אינו שומר מצוות בהקפדה.

עוד סיבה אפשרית נוגעת למה שאפשר לכנות 'תרבות זמן אמת' – התרבות המוכרת לרוב לדור הצעיר, שמוצא עצמו מחפש אחר שפה פשוטה וברורה יותר, פחות תאולוגית ויותר ישירה. תרבות זו מתבטאת למשל בתופעת שו"ת ה-sms. ישנה ביקורת רבה על צורת השו"ת הזו, אולם אין להתעלם מהמשמעות התעמולתית הרמוזה בה, כי ההלכה נגישה וישירה. הדבר דומה מאוד לדרך שבה התפתחה שיטתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף; החוקרים בשיטתו אמנם מתמקדים לא מעט בספרות השאלות ותשובות שלו, אולם לרוב ספרות זו מעניינת בעיקר את האינטלקטואלים שבבית המדרש. עבור הפועל, נהג ההסעות, מנהל החשבונות ועורך הדין, המבקשים אחרי יום עבודה את השורה התחתונה, פיתח הרב עובדיה יוסף באמצעות בנו, הרב יצחק יוסף, את החיבור "ילקוט יוסף"; חיבור שלא זו בלבד שההלכה כתובה בו בלשון פשוטה, אלא יתרה מזאת, הרב נוטה לכתוב בו בשפה בינארית – מותר ואסור. השפה הפשוטה, מתברר, היא מצרך נדיר בסביבה הרוויה בתאולוגיה ובאידאולוגיה, שלבני המעמד הבינוני שחיים בה אין זמן להתעמק יתר על המידה; הם מחפשים את השורה התחתונה. בנקודה זו מדומה הדתיות ההלכתית המזרחית, בעיקר זו המזוהה עם הקו הענייני והתכליתי של רבנים כעובדיה יוסף, להוויה דתית פשוטה הקרובה אל עולמו של האדם הקטן, איש היום-יום. במובן זה הדתיות המזרחית הנה מקור השראה להפיכתה של האורתודוקסיה המודרנית מגישה העמוסה באינטלקטואליזם הלכתי ואקדמי מורכב למשהו פשוט יותר, עממי יותר, בלשון פופולרית – לשון חיי היום-יום הישראליים ולא לשונו של המאמר המלומד, המסוגר בהגדרות ומתרחק מאמירות מהותניות.

דוגמה לצורך זה אפשר למצוא בתיאור הבא, שהתפרסם לפני שנים מספר בעלון בית כנסת פופולרי בקרב הנוער הציוני-דתי:

"לא משנה כמה קפה אני אשתה לפני התפילה, בערב שבת אני אנקר. נקודה. ואני שונא שזה קורה לי. וכאילו לא מספיק קשה לי, מגיע הרב, ובאמת מחילה מכבוד רב בית הכנסת שלנו, אני לא מתכוון חלילה לפגוע. שלא תבינו אותי לא נכון, אני חושב שדבר תורה ככה לפני התפילה זה אחלה, אבל למה ככה? את כל הראש גירדתי כדי להישאר ערני ואז מגיעים דברי תורה כבדייייים… מה במקום? – תשאלו. אני אהיה קצת גזעני – אל תכעסו. בואו פעם לשמוע את הרב בבית הכנסת הספרדי ליד הבית שלי. נכון, גם שם אבקת ההרדמה של ערב שבת פועלת, אבל אין מה להשוות. דבש – הוא מספר סיפורים, הוא מדבר בשפה עממית, אני יודע אפילו על הקניות שלו בשוק מהדרשה שלו, הכול בצבע, עם ריח. ומה אתם חושבים, שאין עומק? אני יכול להגיד לכם שכמעט אחרי כל דבר תורה כזה אני מגיע הביתה עם משהו חדש, תכל'ס לחיים, אני אפילו מתפלל טוב יותר. וזה לא רק הכישרון שלו, זו הפשטות החודרת והעמוקה".

סיכום

הערנות הרבה בחברה הציונות הדתית לעולם ההלכה המזרחית היא חלק מהניסיון לחיפוש אחר קול חדש שמיוחסת לו פשטות, עממיות ומתינות. קו הדיון המרכזי במחקר הדתיות המזרחית מגבה בשנים האחרונות את הכמיהה הזו, ואף מציע לראות בה חלופה דתית הלכתית אותנטית לדפוסי האורתודוקסיה האשכנזית המוטמעת בתרבות ההלכתית החינוכית של ציבור הציונות הדתית.

ניסיון דומה אפשר למצוא בנוסחאות הנאו-חסידיות המקבלות מקום בניסוח מחדש של ההוויה הטקסית ואף התורנית בחברה הציונית-דתית בת זמננו. גם המסורות המזרחיות וגם המסורות הנאו-חסידיות נחוצות לחברה העוברת תהליכים של התגוונות דתית ומתמודדת עם מציאות מורכבת, כשחלקים רחבים ממנה עוברים מעולם חינוכי-למדני לשגרת עולמם של "בעלי הבתים". התוצאה היא הדמיה של מציאויות הלכתיות, ליטורגיות ורוחניות. אלה אולי אינן קיימות בפועל, אך הן בוודאי תורמות באופן פונקציונלי לריווח ולאוורור המתחם האורתודוקסי והמעמדי שבו מתפתחת החברה הציונית-דתית בעשורים האחרונים.

אולם בכך לא תם ניתוח התופעה; למעשה, מה שנכתב כאן הוא רק בגדר ראשי פרקים הראויים להרחבה ולהוספה. למשל, ראוי יהיה להתייחס בעתיד גם לשימושים של אינדיבידואלים בדימוייה של הדתיות המזרחית לבניית זהות אישית מובחנת בחברה המדגישה את דרך החיים הקולקטיבית. אף כאן נמצא כי לדתיות המזרחית מקום חשוב בניסיון להפוך מדגם הנתון לעניין מחקרי או מזוהה עם מוצא מסוים, לחלופה מעשית במרחב החיים של האורתודוקסיה המודרנית בציונות הדתית.