הרהורים על פמיניזם, מזרחיות והדרה / תמר ג'ינג'יחשווילי
 

 

 

 

 

הרהורים על פמיניזם, מזרחיות והדרה

 

תמר ג'ינג'יחשווילי

 

 

תמר ג'ינג'יחשווילי כותבת תוכניות לימודים ברשת החינוך "מיתרים" ובמכון הרטמן

וחברת מערכת במגזין "ארץ אחרת"

 

תהום פעורה בין הפמיניזם הדתי ובין המזרחיות: הפמיניזם הדתי הוא אשכנזי, אקדמי, אליטיסטי ולוחמני, וכמעט אינו נוכח בפריפריה. לעומתו, המסורתיות היא תופעה חברתית ולא עמדה אידאולוגית, והיא מושפעת ממגמות חרדיות הפועלות בפריפריה. במסעה האישי בין מחוזות הפמיניזם ובין התרבות המזרחית גילתה תמר ג'ינג'חשווילי גשרים וקשרים מפתיעים מעל התהום הזו, והיא תוהה אם יום אחד יוכל להתקיים ביניהם שיח פורה

 

פעם, כשהייתי נערה, עזרתי לאישה אחת לסחוב סלים מהשוק. הלכנו בשתיקה במשך כעשר דקות עד שבדרך עברנו ליד קבוצה של אנשים שהתבדחו על יהודים טורקים. האישה שאת סליה נשאתי פתחה את פיה ואמרה: "לא יפה איך שהם מדברים, הטורקים הם אנשים טובים". שמעתי את העלבון האישי בקולה הנשבר, וחיפשתי מילים לנחמה. אמרתי: "נכון, זה באמת לא יפה איך שהם מדברים. כולנו יהודים ומה שחשוב שאנחנו לא ננהג באותה מידה כלפי בני עדות אחרות, כמו תימנים, מרוקאים וגרוזינים". האישה שמעה את המילה "גרוזינים", קטעה אותי בחדות והחלה לגדף בלהט. "את לא מכירה אותם, אני שכנה שלהם", היא טענה. לאחר שהתאוששתי מההלם שגרמו לי דבריה קטעתי אותה ואמרתי בשקט: "אבל אני בעצמי עולה מגרוזיה". האישה נבוכה, היות ורק אני מכל האנשים הצעתי לה עזרה. היא המריצה את צעדיה, ואני בעקבותיה, מנסה להתאים את צעדיי לצעדיה. מרחוק ראתה האישה את ילדיה. היא קראה להם לבוא ולעזור לה, אמרה לי "תודה" בחטף והכריחה אותי להניח את הסלים עוד לפני שבאו הילדים.

 

מבוא: ההדרה בציונות הדתית

"השד העדתי" חי ונושם. מספיק שנעיף מבט סביבנו ונראה מאיזה מוצא רוב חברינו, שכנינו ושאר האנשים שאנו יוצרים קשרי קרבה איתם, או שניזכר בניואנסים, באמירות קטנות, מתייגות ומדירות על רקע עדתי, הנשמעות כל העת. מתי אנחנו משתמשים בכינויים "ערסים" או "חפיפניקים"? איזה הרכב חברתי סובב אותנו? לאילו בתי ספר אנו שולחים את ילדינו? וכמה מקום אנו נותנים למסורות אבות מגוונות מול הדרישה לאחידות תרבותית (ובמילים אחרות – עד כמה אנו "משכנזים" את המזרחיים שבסביבתנו)?

מרחבי ההדרה מצויים גם במחוזות הציונות הדתית, ובתוכה – גם במקומות בלתי צפויים במיוחד. לדוגמה אספר כי כשעבדתי במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב הייתי שותפה להקמת "פורום תקנה". חשוב היה לי שיצרפו לפורום גם רבנים ספרדים שיתרמו מנקודת המבט התורנית הייחודית להם. בעקבות התעקשותי התקבלה הבקשה. פניתי לרב שלמדתי אצלו בתוכנית של הארגון "מזרח שמש", והוא הסכים להצטרף בשמחה ושיבח את חשיבות הפעילות למען העלאת המודעות לתקיפה מינית בקרב הציבור שלנו. אך לאחר מפגש אחד הוא לא חזר עוד לפורום – הוא היה הספרדי היחיד בין כשלושים רבנים ואנשי ציבור חשובים וחשובות, ולא מצא את מקומו במרחב זה. לא ניתן לו מרחב ממשי להביע את קולו.

במשך השנים שבהן אני מוגדרת מזרחית למדתי שזו הגדרה על דרך השלילה – כל מי שאינו אשכנזי הוא מזרחי (אך מובן שהמזרחים בעכו קטלגו אותי כ"גרוזינית", שאינה אחת משלהם). במערכות החינוך הדתיות שלמדתי בהן הפנמתי עם חברות נוספות את המסר שהמסורת הספרדית היא פושרת, חפיפניקית, ולא מספיק דתית, ושהבית והמשפחה שהגענו מהם עלולים "לקלקל" אותנו. המסרים הסמויים האלו הופנמו והובילו לניתוק רגשי ולחוסר רצון ללמוד את מסורת אבותיי או להזדהות איתה. ואכן, שנים רבות התפללתי בבית הכנסת של ה"צעירים" בנוסח אחיד "ספרד", לרבות בימים נוראים, אמרתי ברכת המזון בנוסח אשכנזי, ורק באמירת הסליחות נשארתי נאמנה למנהג אבותיי. המשכתי בכך גם אחרי שלמדתי במדרשת לינדנבאום ("ברוריה") את הסוגיה ההלכתית הקובעת שאסור לשנות ממנהגי אבות בתפילה. אחרי כל כך הרבה שנים במרחב האשכנזי קשה היה לי לשנות את מנהגי.

 

פמיניזם ושיבה אל המסורת

רק אחרי שנים רבות, בגיל 28, שבתי בכל זאת להתפלל בבית הכנסת הגרוזיני. אבי היה גבאי בית הכנסת, ואף שחיינו את צורכי בית הכנסת והקהילה בהווי המשפחתי, רק כשהתחלתי להתפלל בשבתות בבית הכנסת גליתי מסורות יפהפיות רבות שלא הכרתי. המסע הרגשי שלי חזרה לקהילה, למשפחה, למורשת ולפריפריה המבורכת החל שם ונמשך הרבה מאוד שנים. אחת לשבועיים, כשביקרתי את הוריי בעכו, הקפדתי לבקר בבית הכנסת ולהתפלל בנוסח אבותיי, וגם בראש השנה התחלתי להתפלל יום אחד בנוסח עדות המזרח ויום אחד בנוסח אשכנז. ובכל זאת, ביום כיפור לא הייתי מוכנה לוותר על הנוסח האשכנזי המאומץ, ופשוט חיפשתי מניינים אשכנזיים שבהם משלבים פיוטים ספרדיים בתפילה.

אך היו כמה גורמים מעכבים שמנעו ממני לחזור לחלוטין ל"תרבות האם" שלי. אחד מהם היה החיבור שלי לתרבות היהודית המתחדשת – בלימוד, בעשייה וביצירה אמנותית. תרבות זו לא הגיעה אל אזורי הפריפריה ולא ביקשה לשלב מורשות יהודיות מזרחיות בתהליכי ההתחדשות שהובילה; באותם זמנים החיבור לניו-יורק היה פשוט ונכון יותר מן החיבור לעכו.

עוד גורם שמנע ממני לחזור היה התודעה הפמיניסטית שהלכה והתבהרה בי, והתנסחה עם השנים גם בפעילות במרחב הציבורי, דרך פיתוח של תוכנית בת-מצווה, עבודה במרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית בתל אביב, והרצאות בכנסי "קולך", שהובילו אותי להשתייך לקהילות שמקדמות שוויון בין המינים על בסיס הלכתי. שכן תהום פעורה בין הפמיניזם הדתי ובין הפרגמטיות המזרחית – הן הבדלי אופי עמוקים, הן הבדלים של זמן ומקום. הפמיניזם הדתי הוא מערבי, לרוב אשכנזי, אקדמי, אליטיסטי, ולא פעם – לוחמני; נוסף לכך, במשך השנים העולם הציוני-דתי המתון והפמיניזם הדתי כמעט לא פעלו בפריפריה. לעומתם, המסורתיות היא תופעה חברתית ולא עמדה אידאולוגית, וממילא – היא אינה סטאטית; היא מושפעת מאוד מהחרדיות (הש"סנקית והחרד"לית), אשר במשך שנים פעלה באופן בלעדי באזורי הפריפריה. על תהום זו, שלעתים מתגלים מעליה גשרים מפתיעים ומעניינים, ברצוני להרחיב את הדיבור.

 

קווי דמיון דקים

מקובל לחשוב שהגבריות המזרחית היא שוביניסטית, בהשפעת התרבויות שבארצות ערב. אכן, הדבר אפיין את הדור הראשון והשני של העולים מארצות המזרח, אך המציאות הישראלית שינתה את הדפוסים וכיום אין בקרב המזרחים יותר גילויי שוביניזם משישנם בכלל החברה הישראלית. במשך השנים למדתי שדווקא הסובלנות הדתית המאפיינת את היהדות המזרחית, וההתנהלות ההלכתית שאינה מחפשת חומרות, מיטיבות עם הנשים. אמנם אין ביהדות המזרחית עשייה אקטיבית לקידום מעמדן של נשים, אך במרחבים רבים מתאפשר להן מקום משלהן.

באופן זה נוצרים קווי דמיון דקים ומפתיעים בין ההתרחשות הנאו-אורתודוקסית האשכנזית נוסח קטמון ו"שירה חדשה", ובין מחוזות המסורת המזרחיים, הרחוקים מהם כרחוק מזרח ממערב (תרתי משמע), כפי שגילתה על בשרה חברה שלי. אותה חברה הייתה היחידה ממשפחתה הגדולה שהייתה יכולה להגיד קדיש במות אביה, ולפיכך היא קיבלה על עצמה את הדין והקפידה במשך שנה להתפלל במניין ולומר קדיש. בשבתות לא הייתה לה כל בעיה – היו כמה בתי כנסת אשכנזיים בקטמון שבהם היא הייתה יכולה להגיד קדיש, והדבר נחשב למקובל; אך היא ביקשה להגיד קדיש בכל יום, ולא מצאה מניין מספיק פתוח שבו תוכל לעשות זאת. והנה, במהלך חיפושה היא הגיעה דווקא לבית כנסת ספרדי מ"הדור הישן" בנחלאות, ולאחר שהסבירה את מצבה לרב הוא קיבל אותה בזרועות פתוחות, חיזק את רוחה, ודאג מיד לפתוח לה את עזרת הנשים בכל שלוש התפילות בכל יום. חברתי אמרה שם קדיש גם לבדה – כאשר לא היו גברים אחרים שהיה באפשרותה להצטרף אליהם. באחת הפעמים העיר אחד המתפללים הצעירים – חרדי ספרדי – שלא ראוי שאישה תגיד קדיש ושזהו מנהג רפורמי. רב בית הכנסת עצר בעדו בטענה כי ראוי לו ללמוד טוב יותר, ושאלו מי שֹמו למנוע מאביה של חברתי שיגידו עליו קדיש?!

בהקשר זה ראוי להזכיר כי התנועה הרפורמית היא תופעה אשכנזית מובהקת, שלא הייתה לה מקבילה בקרב יהדות ארצות האסלאם. היו יהודים שהקפידו יותר על ההלכה והיו יהודים שהקפידו פחות, והיו אף "חילונים" שלא ראו עצמם מחויבים לקיום מצוות, אך לרוב כל אלו מצאו את מקומם במסגרת הקהילה ולא פרשו והקימו קהילות מקבילות או נפרדות. רק מפגשי התרבות בין מזרח למערב הכניסו לשיח המזרחי את הטיעון הרפורמי ואת החשש מפני רפורמים. הרב עובדיה יוסף, למשל, טען כי באופן עקרוני אין מניעה הלכתית מאישה לעלות לתורה, אך פסק כי יש לאסור זאת בשל החשש מפני הרפורמים. זוהי דוגמה להשפעה בעייתית של הלכי רוח מן המערב על המזרח.

 

נשים בבית הכנסת הספרדי

גם המסע שלי חזרה לקהילה הגרוזינית בעכו חשף בפניי אוצר של מנהגים ותפיסות המעלים הרהורים על המתח שבין פמיניזם למזרחיות. אציין כמה מנהגים מעולם בית הכנסת שגרמו לי להרהורים אלו:

א. בבית הכנסת הספרדי, המלא בצעירים – בעיקר בערבי שבתות – אפשר למצוא בעזרת הנשים בחורות המגיעות עם מכנסיים לקבל את השבת ולשמוע דרשה. פתאום הגבול בין הדתי לחילוני נראה מדומה. הצבעוניות בלבוש וחוסר האחידות מאפשרים לכל באי בית הכנסת להרגיש בנוח, והאישה לא נמדדת דרך הופעתה החיצונית – אורך השרוול, כיסוי הראש שלה, או המחשוף.

ב. בחלק מבתי כנסת שבהם המחיצה בין עזרת הנשים לגברים עשויה וילון, נהוג להסיט את הווילון המפריד בעת קריאת התורה ובדרשה, ולסגור אותו בעת התפילה עצמה. מצאתי שזוהי מסורת המבוססת על הלכה, ובמקומות שבהם ישנה הקצנה דתית, בעיקר בקרב הצעירות, נוטים לסגור את הווילון גם בעת קריאת התורה. אך אם זה מנהג מקובל, אותן נערות משלימות עם הכלל שהתקבע בבית הכנסת.

ג. בחלק מבתי כנסת הספרדיים, בעיקר כשעזרת הנשים נמצאת פחות או יותר באותו מפלס של עזרת הגברים, כאשר מוצאים את ספר תורה מההיכל מביאים אותו גם אל הנשים, כדי שינשקו אותו ויתפללו. עבור נשים רבות רגע התפילה מול ספר התורה הוא רגע דתי אקסטאטי.

ד. עוד נקודה מעניינת קשורה למנהג מכירת העליות לתורה – טקס שלמדתי לשנוא שנים רבות, למרות שמבחינה סוציולוגית זהו אחד הדברים המרתקים שקורים בבתי הכנסת הספרדיים. מנהג זה מאפשר להחזיק את בית הכנסת מבחינה כלכלית בלי ליצור מחויבות לחברות קבועה, ובמקביל, מנהג ה"עולים הנוספים" לתורה מבטיח שלא תימנע מהציבור האפשרות לעלות לתורה בלי לשלם. למדתי שמכירת פסוקים או עליות מאפשרת גם לנשים להשתתף בעקיפין בעלייה לתורה, שכן בחלק מבתי הכנסת נשים אינן נמנעות מלהשתתף במכירה הפומבית, לקנות פסוקים או עליות ממקומן שבעזרת נשים, ולתת לשליח (גבר, כמובן) לעלות במקומן לתורה. הנשים הקונות הן אלו שיזכו בסוף העלייה לברכת "מי שברך" מפי הרב או החזן, שיפנה אליהן, ינקוב בשמן, ויברך אותן בציבור.

 

הדרה במרחב המזרחי

כל המנהגים הללו, שלא יתאפשרו בדרך כלל בבית כנסת אשכנזי שמרני מן השורה, מסמלים את הגמישות היחסית של התרבות המזרחית ואת המקום שהיא מעניקה לנשים באופן מסורתי וטבעי. אך אין בכך כדי לטעון שהתרבות המזרחית פועלת באופן אקטיבי לקידום מעמד האישה; המניע למנהגים אלו הוא פסיקה הלכתית שאינה מחפשת אחר חומרות מיותרות. לפיכך, רב הפער בין התרבות הזו ובין השפה הפמיניסטית המודרנית. ואכן, גם עם חזרתי לקהילה בעכו, עדיין לא חשתי שייכת. לא יכולתי לגשר במחי יד על כל השנים. בסופו של דבר חייתי בירושלים והשפה והתרבות היומיומית שלי ינקו מעולם האשכנזי – הדתי או החילוני.

את הפער בין הרצון להעניק מקום לאישה במרחב הדתי ובין התודעה המזרחית הרגשתי במיוחד בהלוויה של אבי, שהתקיימה בחודש שבט בשנת 1997. אבי היה כאמור מאבני היסוד של הקהילה הגרוזינית בעכו. איש תם וישר שבמשך שנים דאג להקים את בית הכנסת ולתחזק אותו. כראוי לו, הלווייתו יצאה מבית הכנסת. ארונו הונח בעזרת הגברים, וכשהתיישבנו על הספסלים ליד המת החלו הנשים בנות משפחה לקונן בפנינו, כנהוג בהלוויות בקהילה. אני לא ידעתי לקונן – לא ידעתי את המנגינה, לא הייתה בידי היכולת לחרוז בגרוזינית; דממתי בלא מילים, ולא היה מוצא לכאב העצום.

להלוויה הוזמן רב מפורסם, דובר גרוזינית; איש נמרץ שגדל במוסדות חרדיים בארץ. ברגע שהגיע למקום הוא ביקש מהנשים לעלות לעזרת הנשים, וכך הורחקתי מאבי. באותו רגע החלטתי לדבר בהלוויה – לא לאפשר לקחת ממני את הכאב; הרי הוא אבי ואני בתו. החלטתי להגיד דבר תורה, שפה שהייתי אמונה עליה, שדרכה יכולתי לבטא את כאבי ואת גדולתו של אבי. לקחתי תנ"ך ועליתי לעזרת הנשים. אחד-אחד עלו הרבנים ודרשו – מי בעברית ומי בגרוזינית. הרב המפורסם, שהוזמן במיוחד, האריך ודיבר דברי טעם. הוא "תודרך" היטב על אודות תרומתו של אבי לקהילה ולבניין הארץ. הוא דיבר על דוד ושלמה ובניית המקדש והשווה את פועלם למעשי אבי. רמזתי לאמי שאני רוצה לדבר ושאני זקוקה לעזרתה, והיא קמה ואמרה: "בתי רוצה לדבר". הרב המוזמן שאך זה סיים את דרשתו קבע בפסקנות: "אחרי דברי התורה", ואני השבתי ואמרתי שדבר תורה הוא אשר אני רוצה להגיד. הרב המשיך וניסה למנוע ממי לדבר, אך שני רבנים אחרים שעמדו לצדו בתיבה, והכירו את המשפחה מקרוב, עצרו בעדו.

דיברתי בגרוזינית מעורבת בעברית. אינני יודעת מהיכן מצאתי מילים, שכן אני דוברת גרוזינית באופן בסיסי בלבד. כל המון האדם שמילא את בית הכנסת הסתכל לעזרת הנשים ובכה עמי בדרשתי, ולי התאפשר להתאבל, להביע את הערכתי ואהבתי במילים של תורה, בשפה שהייתה סדורה בעצמותיי. יכולתי לקונן ולנגן את הכאב הפנימי במילים, במקום הקינה המסורתית שאותה לא למדתי, לצערי. היה זה רגע של חסד, שבו הותר לאישה לדרוש בבית הכנסת. בכך אפשרו לי להיות נוכחת מבחינה רגשית בהלוויה של אבי, ולכל הקהל שבא – לקיים באמת את מצווה ליווי המת וניחום המשפחה הנותרת בצערה. מיד לאחר ההספדים נישא הארון לרכב של חברת קדישא, ואזי ליוויתי את אבי, עם שאר הנשים, עד הצומת הקרוב. משם נאלצתי לחזור הביתה, בהתאם למנהג המסורת הגרוזינית שלפיה נשים אינן עולות לבית העלמין לקבורה.

בשנת האבלות למדתי שוב את גבולות הפתיחות של הדתיות המזרחית. נהגתי להצטרף לקדיש בשבתות, על אף שהיה זה מעשה חריג ולא מקובל. הרב והקהל הבינו ולא אמרו דבר. יתרה מכך, בסוף שנת האבלות סיימנו אחי ואני לימוד משותף של ששת סדרי משנה, ובאזכרה השנתית אחי נשא דברים ושנינו אמרנו יחד קדיש בנוכחות הרב. עם זאת, מובן שבסעודה שהתקיימה שם ישבו הגברים לשולחנות ערוכים, בעוד הנשים בחדר אחר, ואני, כשאר הנשים, מילאתי את התפקיד הנשי – ערכתי, שירתתי והגשתי, כמצופה ממני.

כך, במשך השנים למדתי לנוע על הגבול המתאפשר לי בתוך המסגרת המזרחית המסורתית: מחד גיסא, תפקיד מסורתי המדיר בנות ונשים, ומאידך גיסא, מסורת המקיימת "איים" של סובלנות, ובהם ניתן מקום לנשים – כל עוד ההלכה המקובלת מאפשרת זאת.

 

סיכום: חיפוש אחר שיח חדש

רובו של הציבור המזרחי המסורתי הנו סובלני, מקבל את האחר כמו שהוא ונותן מרחב לנשים במסגרת ההלכה. אך המציאות הזו בעייתית – לעתים היא מוציאה את העוקץ מן המרד וההתרסה נגד המסורת, ובמידה מסוימת היא משתיקה את התסיסה הפמיניסטית. ואכן, הציבור המסורתי מקבל את סמכות האורתודוקסיה, ואינו קורא תיגר או עושה מאמץ לשינוי אקטיבי של השוויון בין המינים במרחב הדתי. זאת ועוד, לאורך השנים שינה מעט הציבור המזרחי את אופיו המסורתי הסובלני; בעיקר בהשפעת רבנים, מטיפים ואנשי הלכה שאימצו מגמות חרדיות. בעקבות זאת גברה הדרת הנשים במרחב המזרחי. כאמור, בין היתר זוהי תוצאה של היעדר פעילות של גופים פמיניסטיים ודתיים מתונים בפריפריה, ושל "הפקרת" המקומות האלו לרוחות חרד"ליות וחרדיות.

אך אני מאמינה כי כל עוד הציבור המזרחי הנוהר לבתי הכנסת הוא מסורתי, ונע בגמישות על הרצף החילוני-דתי, מגמות ההקצנה הללו ישובו ויתמתנו. האם בסופו של יום אפשר יהיה לקיים שיח ישיר בין הפמיניזם ובין המזרחיות? כיום, לאחר שנים שבהן אני מחפשת דרך ליצור שיח כזה, אני סקפטית, שכן החומות רק הולכות וגובהות: פמיניסטיות דתיות מדירות מזרחים בטענה שהם שוביניסטיים, ואילו המזרחים מתבצרים בעמדות חרדות ומדירות מחשש לרפורמה. עם זאת, התקווה לגֶשר ולשיח חדש תוכל אולי לצוץ באמצעות פעולה ומאמץ שיתקיימו בשלושה מישורים: פעילות שטח באזורי פריפריה לקידום האינטרסים המעשיים של נשים (שכר, מעמד, השכלה – ולא רק במישורים הדתיים הרוחניים), פיתוח שיח פמיניסטי פרגמטי ואנטי-לוחמני, והמשך של הגמשת הקטגוריות של השיח היהודי, כגון: "דתי", "חילוני", "אשכנזי" ו"ספרדי". כך או כך, על שיח זה, אם יתרחש, להיות סובלני ומאפשר, וללא ספק שעל כל משתתפיו להיות נכונים "לרוץ למרחקים ארוכים".