התפילה תשיב את אלוהים אל העולם / אברהם יהושע השל
 

not memberg

התפילה תשיב את אלוהים אל העולם

“לחיות ללא תפילה משמע לחיות ללא אלוהים ולחיות ללא נשמה. אף אדם אינו מסוגל לחשוב על אלוהים לולא למד לפני כן כיצד להתפלל אל אלוהים. זוהי הדרך שבה אדם לומד לחשוב על אלוהי אמת, על אלוהי ישראל: בתחילה הוא ער אל נוכחותו, בחלוף הזמן הוא מהרהר על מהותו. ולהתפלל משמע לחוש בנוכחותו של אלוהים”.

קטעים מתרגום לעברית של ספרו של אברהם יהושע השל, Man’s Quest for God[i]

 

אברהם יהושע השל

 

“חשתי שרגליי התפללו” – במילים אלו תמצת אברהם יהושע השל (1972-1907) את שחש כשצעד ליד מרטין לותר קינג בצעדת סלמה (מרץ 1965). מה עניין תפילה למחאה חברתית? בישראל של היום קשה לחבר בין השניים, אך בדיוק בחיבור זה נעוץ שורש הגותו של השל.

כסטודנט לפילוסופיה בגרמניה של שנות השלושים, חווה השל על בשרו את חדלונה המוסרי של תרבות המערב; כמהגר טרי באמריקה של שנות הארבעים, הוא הבין שאמריקה שקועה עדיין בגזענות עמוקה. בתקווה למצוא מקור אלטרנטיבי להעמקת התודעה ההומניסטית, הקדיש השל את עבודת הדוקטורט שלו לניתוח פנומנולוגי של התודעה הנבואית. בניתוחו, ביקש להראות שהנביא נחשף לאכפתיות המוחלטת של הסובייקט האלוהי לאדם, אכפתיות המבטלת את אפשרותה של האדישות המוסרית.

עוד בגרמניה, המשיך השל וחקר באופן דומה את תודעת התפילה היהודית, מחקר שעליו המשיך לעמול בשנותיו הראשונות בארצות-הברית. במחקר זה ביקש להראות כי יסודה של התפילה אינו בזעקת האדם, ואף אין היא טקס סמלי ותו לא. לדבריו, התפילה אינה תחליף לנבואה, אלא מענה דיאלוגי המשלים את הנבואה. בנבואה, אלוהים מבקש את האדם, והתפילה היא מענה שבו האדם מבקש את אלוהים. עיקר התפילה אינו בקשת האדם על עצמו, אלא עמידתו לפני נוכחות ה’ או, לעתים, עמידתו לנוכח ההיעדר של שכינתו האכפתית.

בשנות החמישים הבין השל שאין די במתודה המרוחקת של הפנומנולוגיה לשם הנעת האדם מרבצו, ולכן פנה ליצור הגות המשקפת את המעורבות הדיאלוגית גם במתודת כתיבתה. ספרו Man’s Quest for God פורסם ב-1954, והורכב ממאמרים ונאומים המשקפים את שתי התקופות. הקטע שלפנינו לקוח מפרק ג, המבוסס על נאום שנשא השל בפני כנסת-הרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בשנת 1953, נאום שבו ביקש לעורר את התנועה האינטלקטואלית לעבודת ה’ רוחנית.

בפתח נאומו הוסיף השל את הדברים הבאים: “מתוך תחושת אחריות עמוקה, אני לוקח על עצמי לדון עמכם בנושא כה מקודש, נושא אשר זכה לכינוי – ‘עניינים העומדים ברומו של עולם’. איני עומד לדון רק ברוח התפילה בישראל, אלא גם במעמד התפילה בבתי-הכנסת של ימינו. הגיעה העת לחשבון-נפש. ‘נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה’ ‘. בכדי למצוא מזור, עלינו לאזור אומץ לחקירת המחלות. בכך שאני מפתח כאן כמה הערות ביקורתיות, איני מתכוון, חס-ושלום, לנקוט עמדה יהירה. במלוא הכנות, ביקורתי תהא, במידה ניכרת, ביקורת-עצמית. אני מודע לעבודה הגדולה שנעשית בידי חברים בכנסת-רבנים זו, ואני מפנה את הערותיי לקהל זה בכבוד ובחום. אין-ספור שיחות עם כמה מתלמידיי לשעבר, שהתכנסו כאן הלילה, מעניקות לי את הזכות לחוש שאיני הולך לדבר אליכם, אלא בעבורכם. במובן מה אהיה לכם שליח-ציבור: ‘הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל’. אני מדבר לפניכם על תפילה ‘אף על פי שאיני כדאי וראוי לכך’. ‘ה’ שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך'”.

דרור בונדי

 

ההפרדה בין דת לאלוהים

אנו בני-בניהם של אלו אשר לימדו את העולם תפילת אמת מה היא. אבותינו יצרו את השפה האוניברסלית היחידה שישנה: שפת התפילה. כל בני העולם המערבי מדברים לאלוהים בשפת תפילותינו, בשפת ספר התהילים שלנו. וכי לא ראוי לשאול את אבותינו: מהי רוח התפילה היהודית?

אך האם אנו נכונים לשאול את השאלה? האם אנו כשירים להבין את התשובה? שורש הקושי שבו אנו נתונים נעוץ בעובדה שירשנו את תכונותיהם הפיזיות של אבותינו, אך כשלנו ברכישת כמה מאיכויותיהם הרוחניות. מבחינה ביולוגית אנו יהודים; מבחינה תאולוגית אנו פגאניים בעיקרנו. ידינו ידי יעקב, אך פעמים רבות קולנו קולו של עשו.

בעיות מרות מונחות לפתחה של הדת: ייסורים, חטא, ייאוש. חשכה בעולם ואימה בנשמה. ומה יש לכנסת ישראל לומר לעולם?

אנו מודאגים מאוד מבעיית הדת והמדינה. אך מה על בעיית הדת ואלוהים? לעתים נראה כי ישנה הפרדה גדולה יותר בין הדת לאלוהים מאשר בין הדת למדינה…

תפילה היא מיקרוקוסמוס של הנשמה. היא כל הנשמה – ברגע אחד; תמצית כל פעולותינו; פסגת כל מחשבותינו. ואולם, אם התורה אינה אלא ספרותו הלאומית של העם היהודי, אם המסתורין של ההתגלות נדחה כאמונה תפלה – הרי שאז התפילה אינה הרבה יותר מ’סולילוקווי’, מעין דיבור של שחקן מחזה אל עצמו. אם לאלוהים אין את הכוח לשאת אלינו את דברו, איך נוכל לטעון לבעלות על הכוח לדבר אליו? מכאן שתפילה היא חלק מסוגיה רחבה יותר: היא תלויה במצבו הרוחני הכולל של האדם ובקיומה של תודעה שבה אלוהים חש בבית. כמובן, אם חיינו עקרים מכדי שיביאו לעולם את רוחה של עבודת ה’, אם כל מחשבותינו וחרדותינו אינם מכילים די תוכן רוחני שניתן לזקקו אלי תפילה – הרי שאז שידוד מערכות פנימי הוא הכרח מידי. ובפני הכרח מידי כזה אנו ניצבים כיום. נושא הדיון בתפילה אינו התפילה; נושא הדיון בתפילה הוא אלוהים. אדם אינו יכול להתפלל אלא אם יש לו אמונה ביכולתו שלו לפנות אל אלוהים נצחי, אין-סופי ומלא רחמים.

יתר על כן, אסור לנו להעלים עין מאחד מיסודותיה העמוקים של היהדות. ישנו דבר-מה שהוא נעלה הרבה יותר על התאוותי להתפלל, והוא – התאוותו של אלוהים כי אתפלל; ישנו דבר-מה שהוא נעלה הרבה יותר על רצוני להאמין, והוא – רצונו של אלוהים כי אאמין. מה חסרת ערך היא השתפכות-הנפש של נשמתי בתוככי יקום עצום זה. אלמלא היה זה רצונו של אלוהים כי אתפלל, אלמלא היה אלוהים משתוקק לתפילתנו,[1] כמה מגוחכות היו כל תפילותיי.

איננו יכולים להגיע לשמיים על-ידי בניית מגדל בבל. הדרך התנכית אל אלוהים היא דרך של אלוהים. ציפייתו של אלוהים לתפילתנו היא המעניקה לה משמעות.

 

כיצד נגדיר את התפילה? כיוון שהתפילה היא, קודם-כול, תופעה של התודעה האנושית, שומה עלינו לשאול: מהו הדבר שאליו מודע האדם ברגע של תפילה? ישנה מימרה קלאסית בספרות חז”ל המבטאת את המינימום הרוחני הנדרש לתפילה כאקט של תודעת אנוש: “דע לפני מי אתה עומד”.[2] שלושה רעיונות כלולים בהגדרה זו.[3]

 

דע (או הבן)

הבנה או מודעות מסוג מסוים, התכוונות מסוימת של התודעה, היא תנאי בל-יעבור לכל תפילה. תפילה אינה יכולה לחיות בריק תאולוגי. היא עולה מתוך תובנה, מתוך ראייה-פנימית.

אל לנו להתייחס לתפילה כאילו הייתה תוצאה של ליקוי-ראייה אינטלקטואלי, כאילו היא מיטיבה לשגשג באקלים נטול חשיבה. אדם זקוק להבנה, לחכמתה העמוקה של הרוח, כדי שיידע מהי משמעותה של עבודת ה’, של עמידה לפני אלוהים; לכל לפחות, חייב הוא לחתור להיות חופשי מאווילות הסגידה לתהילתם המזויפת של אלילים צלמי השכל, חופשי מדבקותו הבלתי מותנית בדוגמות הכוזבות שכבשו כל חלקה טובה של תודעתנו.

לחיות ללא תפילה משמע לחיות ללא אלוהים ולחיות ללא נשמה. אף אדם אינו מסוגל לחשוב על אלוהים לולא למד לפני כן כיצד להתפלל אל אלוהים. זוהי הדרך שבה אדם לומד לחשוב על אלוהי אמת, על אלוהי ישראל: בתחילה הוא ער אל נוכחותו, בחלוף הזמן הוא מהרהר על מהותו. ולהתפלל משמע לחוש בנוכחותו של אלוהים.

יש אנשים הטוענים שתפילה היא עניין של רגש. בתשוקתם “להחיות” את התפילה, יקראו בקול: לו יהי רגש! גישה זו בטעות יסודה, כמובן. רגש הוא רכיב חשוב של התפילה; הוא אינו מקור התפילה. הכוח להתפלל אינו תלוי במזגו של אדם, אם הוא חם-מזג או קר-מזג. אדם עשוי להיות רגשני עד מאוד ועדיין חסר יכולת להנעת הכוח הזה. זוהי הנקודה המכרעת: עבודת ה’ עולה מתוך תובנה, מתוך ראייה-פנימית. אין היא תוצאה של ליקוי-ראייה אינטלקטואלי.

זאת ועוד, לתפילה יש כוח לחולל תובנה; לעתים, היא חוננת אותנו בהבנה שאינה ניתנת להשגה באמצעות חשיבה היפותטית. כמה מתובנותינו, הכרעותינו וגישותינו העמוקות ביותר נולדות ברגעי תפילה. לעתים, היכן שההתבוננות העצמית נכשלת, התפילה מצליחה. כחשיבה לפילוסופיה כן התפילה לדת. ותפילה יכולה אף לחרוג מתחומה של החשיבה ההיפותטית, שכן האמת של הקדושה אינה אמת הנקנית בחשיבה היפותטית – היא האמת של עבודת ה’.

“רבי אומר: תמיהני היאך ביטלו ‘חונן הדעת’ בשבת. אם אין דעה, תפילה מניין?”[4]

 

דע לפני מי אתה עומד. ידיעה כזו, הבנה כזו, אינה נקנית בקלות. היא “אינה מתנת-חינם, אף לא מציאה בהיסח-הדעת. האמנות של מודעות אלוהים, האמנות של תחושת נוכחותו בחיי היום-יום שלנו, אינה ניתנת ללמידה כלאחר-יד. חסדו של אלוהים מהדהד בחיינו כ’סטקטו’, רצף של צלילים קצרים ומקוטעים. רק באמצעות החזקה יחדיו של התווים המנותקים לכאורה עולה ובאה היכולת לקלוט את הנעימה”.[5]

דא עקא, שאיננו מבקשים עוד את השגתה של הבנה זו. אמנות הבנת המשמעות הטמונה בתפילה לא הייתה חלק מתכנית הלימודים בבתי-המדרש המודרניים להכשרת רבנים ומורים. וכך, מורי דרכנו בענייני התפילה היהודית ואלוהים לא היו משורר התהילים, רבי יהודה הלוי, השל”ה ורבי נחמן מברסלב, אלא הגל, פרויד ודיואי.

 

לפני מי

אילו היה נאמר: “לפני מה”, הייתה אמירה זו סותרת את רוח התפילה היהודית. ‘מה’ הוא כינוי-השם הסתמי ביותר. כאשר אדם שואל “מה?” הוא לחלוטין אינו מחויב לתשובה מסוימת, אין לו כלים מוקדמים להבינה ולא ציפייה לקבלה; כל תשובה עשויה להתקבל על דעתו. אך מי שלחלוטין אינו מחויב, מי שאין לו שמץ של מושג ביחס לתשובת שאלתו, לא למד את משמעותה של השאלה העליונה ואין הוא מוכן לעמוד בתפילה.[6] אם אלוהים הוא ‘מה’ – כוח או מכלול ערכים – כיצד נוכל להתפלל אליו [to it]? ‘אני’ אינו מתפלל ל’לז’. על כן, אלמלא אלוהים ממשי לפחות כפי שהעצמי שלי, אלמלא בטוח אני שלאלוהים יש חיים לפחות כפי שיש לי – כיצד אוכל להתפלל?

 

אתה עומד

אקט התפילה הוא יותר מאשר תהליך של התודעה ותנועה של השפתיים. זהו אקט המתרחש בין אדם לאלוהים – בנוכחות אלוהים.

אין להשוות בין אקט התפילה לבין קריאה של טקסט התפילה או לימודו. מה שמייחד את אקט התפילה זו ההכרעה לבוא ולעמוד לפני אלוהים. להתפלל משמע לחשוף את עצמך לפניו, למשפטו.

אם “תפילה היא הבעת התחושה כי הנך בן-בית ביקום”,[7] אזי משורר התהילים שזעק: “גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ, אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְו‍ֹתֶיךָ” (תהילים קיט, יט) היה אדם שכשל באופן חמור בהבנת טבעה של התפילה. במהלך מאות שנים של היסטוריה יהודית, המניע האמתי להתפלל לא היה: “התחושה כי הנך בן-בית ביקום”, אלא התחושה כי אינך בן-בית ביקום. לא יכולנו להתנסות אלא בחרדה ובהומלסיות רוחנית לנוכח סבל ורוע כה רבים, שהומחשו באין-ספור כישלונות לחיות לאור רצונו של אלוהים. התנסות זו הלכה והתעצמה בסערת-נפש, מתוך מודעות לכך שאלוהים עצמו לא היה בן-בית ביקום, יקום שבו ממרים את רצונו, שבו מתכחשים למלכותו. השכינה בגלות, מלאה הארץ חמס, היקום עצמו אינו בן-בית . . .

 

לאפשר לשכינה לשרור

אם כן, להתפלל משמע להשיב את אלוהים אל העולם, לכונן את מלכותו, לאפשר לשכינתו לשרור. זוהי הסיבה לכך שברגעי השיא של חיינו, בימים נוראים, אנו זועקים ממעמקי נשמותינו התועות תפילה לגאולה:

ובכן תן פחדך, ה’ אלוהינו, על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם.

עצום הוא כוחה של התפילה, שכן לעבוד את ה’ משמע להגדיל את נוכחותו בעולם. אלוהים טרנסצנדנטי, אך עבודתנו מביאה אותו להיות אימננטי. זה מה שטמון ברעיון שאלוהים זקוק לאדם: היותו אימננטי תלויה בנו.[8] כאשר אנו מברכים ברוך אתה, אנו מגדילים את נוכחות כבוד-ה’, אנו משרים את רוחו בעולם. יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא – לו יהי עוד מאלוהים בעולם הזה.

הנקודה המכרעת כאן אינה החוויה המיסטית של היותנו קרובים אליו; הנקודה המכרעת אינה תחושתנו, אלא וודאותנו בהיותו קרוב אלינו – אף שאפילו נוכחותו מכוסה מאתנו והיא מעבר לטווח רגשותינו. הנקודה המכרעת אינה הרגש שלנו, אלא השכנוע העמוק שלנו. אם שכנוע כזה חסר, אם נוכחות אלוהים היא מיתוס, אזי תפילה לאלוהים אינה אלא אשליה. אם אלוהים אינו מסוגל להאזין לנו, הרי שאיננו שפויים בדברנו אליו.

מקורה האמתי של התפילה, כפי שאמרנו לעיל, אינו רגש אלא תובנה. הראייה-הפנימית לתוככי המסתורין של המציאות, תחושת הנפלא-מתיאור, היא המאפשרת לנו להתפלל. כל זמן שאנו מסרבים לתת את לבנו למה שמעבר לאופק הראייה שלנו, מעבר להיגיון שלנו; כל זמן שאנו עיוורים למסתורין של ההוויה – הדרך לתפילה סגורה בעדנו. אם זריחת השמש אינה אלא רוטינה יומיומית של הטבע, אין שום טעם לומר: “המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים… בכל יום תמיד”. אם לחם אינו יותר מאשר קמח ומים שנילושו, נאפו, והוצאו מהתנור, הרי שזה חסר-משמעות לומר: “ברוך אתה… המוציא לחם מן הארץ”.

הדרך לתפילה עוברת דרך מעשים של פליאה ושל תדהמה רדיקלית. האשליה של יכולת הבנה כוללת-כול, האדישות למסתורין שנוכח בכול והאיוולת של “כוחי ועוצם ידי” עשו לי את הכול – הן מכשולים כבדים העומדים בדרך זו. ברגעים שבהם אנו ניצבים נוכח המסתורין של חיים ומוות, ברגעים של ידיעה ואי-ידיעה, ברגעים של אהבה והיעדר יכולת האהבה – אז אנו מתפללים, אז אנו מפנים את עצמנו אליו, אל מי שמעבר למסתורין.

 

לידים

נושא הדיון בתפילה אינו התפילה; נושא הדיון בתפילה הוא אלוהים. אדם אינו יכול להתפלל אלא אם יש לו אמונה ביכולתו שלו לפנות אל אלוהים נצחי, אין-סופי ומלא רחמים

 

ישנו דבר-מה שהוא נעלה הרבה יותר על התאוותי להתפלל, והוא – התאוותו של אלוהים כי אתפלל; ישנו דבר-מה שהוא נעלה הרבה יותר על רצוני להאמין, והוא – רצונו של אלוהים כי אאמין. מה חסרת ערך היא השתפכות-הנפש של נשמתי בתוככי יקום עצום זה. אלמלא היה זה רצונו של אלוהים כי אתפלל, אלמלא אלוהים משתוקק לתפילתנו, כמה מגוחכות היו כל תפילותיי.

[1] ראו שמות רבה כא, ה; מדרש תהלים ה, ז.

[2] ברכות כח, ע”ב; אבות דרבי נתן, נוסח ב, יט, מהד’ שכטר, עמ’ 70; אוצר המדרשים (איזנשטיין), אורחות חיים לר’ אליעזר הגדול, יח, עמ’ 29.

[3] המשפט כולל שלושה חלקים: הפועל העיקרי – הציווי ‘דע’; הפסוקית המופיעה כמשפט טפל לפועל העיקרי: “לפני מי אתה עומד”, שניתן לחלקה לשני מקטעים – תואר הפועל “לפני מי”, שהוא כינוי שאלה, ו-“אתה עומד”, המשמש כנושא וכפועל של המשפט הטפל.

[4] ירושלמי ברכות פ”ה, ה”ב.

[5] .Abraham Joshua Heschel, Man Is Not Alone: A Philosophy of Religion, Farrar, Straus &Young, New York 1951, p. 88

[6] שם, פרק 8 (‘התשובה העליונה’).

[7] E.S. Ames, Religion, New York: Henry Holt and Co., 1929, p. 217.

[8]  Man is not Alone, Ch. 23

[i] קטעים אלו לקוחים מתוך ספרו של אברהם יהושע השל, Man’s Quest for God: Studies in Prayer and Symbolism. תרגם לעברית: דרור בונדי. תודתנו העמוקה נתונה לפרופ’ סוזנה השל, בעלת הזכויות, שאפשרה את פרסומו של תרגום זה. הספר עתיד לראות אור השנה בעברית בהוצאת ידיעות ספרים. ההערה הזו צריכה להופיע בתחתית העמוד הראשון של המאמר, ולא בסוף.