התפללתי כבר / דוב אברמסון
 

 

דוב אברמסון הוא מעצב ואמן העוסק בנושאים של זהות יהודית-ישראלית. עיצב למעלה מעשרים סידורי תפילה, מחזורים וברכונים שונים.

מחשבות בגוף ראשון על תפילה, מניין ויצירה

כמעט בכל בוקר, כשאני מוציא את הכלב לטיול בשכונה בסביבות שש ורבע, אני עובר על יד בית-הכנסת הקטן של יוצאי צפון אפריקה – כזה שמגיש בחורף תה מתוק לפני ‘קרבנות’ – ופעמים רבות, בעודי עומד שם בחוץ, בא הבחור ועוצר אותי בשאלה המוכרת: “אחי, אתה יכול להשלים מניין?”

ואני, בקיץ במכנסיים קצרים ובגופיה ובחורף בטרנינג – ובשתי העונות בגילוי ראש – עונה בחיוך: “תודה. התפללתי כבר”.

אין לי ספק שהבחור חושב, במקרה הטוב, שאני משקר, ובמקרה הגרוע יותר – שאני לועג לו. אבל האמת היא שבאמת התפללתי כבר. לכל הפחות, ברוב הימים.

מנהגי הקבוע הוא להשכים בכל בוקר בסביבות השעה רבע לחמש (לא מסיבות רליגיוזיות, לפחות לא במובנן המקובל), כשהדבר אפשרי, להתארגן בזריזות ולהשתדל לכוון הנחת תפילין ותפילה עם הזריחה על המרפסת. ודאי שאין מדובר באותה התפילה שהבחור מבית-הכנסת מתכוון אליה, אלא בגרסה מקוצרת וסלקטיבית אשר אינה אורכת בדרך-כלל יותר משש-שבע דקות. מעין תכנית ‘המיטב’ – קטעים שדבקו בי ומדברים אליי:

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם

לא יודע למה, אבל אני מת על הקטע הזה. אולי בגלל שזהו קטע שלא מכירים עד לבר-המצווה: לא אומרים אותו בגן, לא כחזנים בכיתה ג’ וגם לא שומעים אותו בשבת בבית-הכנסת. ואז, בגיל שתים-עשרה וחצי, כאשר אבא מראה כיצד להניח תפילין, הוא מלמד כי עם כל סיבוב של התפילין על האצבע אומרים פסוקים סודיים כאלה, העוסקים בכלל באירוסין. עניינים של גדולים.

לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה

אצלי זו ברכת הודאה, לא ברכת מצווה. בהלכה, אנו לומדים כי ברכה זו נועדה לחול על כל לימוד התורה שיהיה במהלך היום; בעבורי, זו ההזדמנות היומית להודות לאדון הכול על שזיכה אותי לעסוק, גם לפרנסתי, בעיקר בדברי תורה.

ומדלג ועורך: הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ / הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל / בָּרוּךְ פּוֹדֶה וּמַצִּיל / הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ / בַּיּוֹם הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו / יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ / הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה / כֻּלָּם אֲהוּבִים כֻּלָּם בְּרוּרִים / וּמַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמַמְלִיכִים.

דווקא תפילת שמונה-עשרה פחות “עושה לי את זה”.

מכאן אני מדלג: אַל תִּקְרֵי הֲלִיכוֹת אֶלָּא הֲלָכוֹת / ה’ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה’ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

ומשיל מעליי בזריזות את התפילין.

 

להתפלל מול מראה

אני אוהב להתפלל. עם כל עבותות המתח שיש לי עם ה”יידישקייט” שלי והעובדה שכבר מזמן איני יכול להיחשב ליהודי הלכתי או אורתודוקסי, השאלה אם יש מישהו המקשיב לתפילות שלי לא העסיקה אותי מעולם. שלא כמו אחרים ויקרים בדפי גיליון זה, התפילה מעולם לא שעממה אותי ומעולם לא חשבתי כי היא מצריכה חידוש או ריענון. אמי מספרת כי כבר מגיל חמש הייתי יושב עם אבי במהלך כל תפילת שבת בבוקר מההתחלה ועד הסוף, בלי לבקש לצאת עם הילדים האחרים כדי לשחק בחוץ. היא אומרת שהיו שואלים אותה בעזרת הנשים אם הם מכניסים לי משהו בשתייה בבוקר.

אם אין לי סבלנות למשהו, זה דווקא לחידושים האחרונים: למשל, קרליבך. איפה הייתם ב-91′, כששלמה הגיע לנגן בסמינריון ההדרכה שלנו, ולא רק שלא ידעו אז מי הוא אלא התייחסו אליו בביטול כאל תופעה אמריקנית מרקדת והזויה? הוספת קטעי שירה עבריים לתפילה? אז כן, פעם אחת בכל קיץ, אלך להשתתף בחוויה המדהימה של ‘בית תפילה ישראלי’ בנמל תל-אביב – אבל את שטיבל ‘זיכרון משה’ תנו לי any day.

וזה המקום לווידוי נוסף, העלול להוות בעיה מקצועית: אני לא אוהב סידורים חדשים ומחודשים. מגיל צעיר, עם הכניסה לבית-הכנסת, אני ניגש למדף של הסידורים, מחפש את הסידור המיושן ביותר שבנמצא – ומתפלל דווקא מתוכו. ‘רינת ישראל’ סטרילי מדי, ל’קורן’ יש אג’נדה שקופה מדי. תנו לי ‘תפילת כל פה’ עם הגופנים השרירותיים והנפלאים שלו, ואני יכול להתפלל כל היום.

אז סבלנות יש ומשמעת כנראה שיש – ואם כן, מה מפריע לי להצטרף לתפילת הבוקר בבית-הכנסת השכונתי?

בפרק השמיני בהלכות תפילה במשנה תורה, קובע הרמב”ם כי תפילת הציבור נשמעת תמיד, ולפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא להתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור.

לשתף עצמו עם הציבור. ברור לי – ואולי זהו בכלל הפשט – כי ההלכה מציבה בפנינו אתגר. למערכת ההלכתית מובן כי קל יותר להתפלל ביחיד, וממש לא בגלל הלוגיסטיקה. הפואנטה במניין אינה הריבוי – אלא  הגיוון. כשאני ניצב יחידי בפני האל ומתפלל, עליי להתמודד רק עם עצמי ועם יוצרי ואיני צריך להתמודד עם הבחור המשתעל בספסל מאחוריי, עם החזן המזייף ובכל זאת מתעקש, עם ההוא האומר את תפילת הלחש לא-ממש-בלחש ועם השכן המשפץ וקודח לנו בנשמה כבר חודש ועכשיו אני נדרש ללחוץ לו את היד ולהגיד לו “שכויח” או “חזק וברוך”.

כנראה שעדיין איני מוכן לכך. אני מתהדר בצדיקותי-לכאורה עם תפילת הוותיקין המיוחדת שלי, אבל למעשה איני מתקרב עדיין לאתגר האמתי – לשתף עצמי עם הציבור. ההלכה אוסרת להתפלל מול מראה – והמניין הוא חלון.

אז יש לנו מניין?

היצירה יש לנו מניין? שיצרתי בשנת ,2007 פועלת אף היא על המתח הזה: ביצירה נקבצו ובאו עשרה יחידים, המרכיבים, או שאינם מרכיבים, מניין. כל אחד מחזיק שלט ועליו מילה מהפסוק אשר נכנס לשימוש כאמצעי לספירת מניין כדי למנוע מנִיית אנשים באמצעות מספרים: “הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם”. היצירה בוחנת את המתח שבין האוניברסליות האדירה של הפסוק, כאשר  ‘עמך’ משמעו כולם: גדול כקטן, איש כאישה, חובש כיפה וגלוי ראש – לבין הסלקטיביות שמפגין אותו בחור מבית-כנסת השכונתי בעת שהוא מבקש להשלים את המניין, והוא פונה רק לגברים יהודיים מעל גיל שלוש-עשרה בה בעת שכולם שואלים ודוחקים זה בזה: “נו, יש לנו מניין?”.

 

האם האנשים שבתמונות ראויים להשלים מניין? האם הם ראויים לישועה שאותה כולנו מבקשים? קיצורו של דבר – האם יש לנו מניין?

גדול המצֻוה ועושה

ועוד דבר. לעתים אני מזדמן לבית-כנסת עם מדד עייפות גבוה. החבר’ה בערב שבת נראים אפעס קצת לאים מששת ימי המעשה, לא ממש מצליחים להרים את ‘לכה דודי’ לשמים ויש כמה שכבר ממש מנקרים ב’מזמור שיר ליום השבת’. האינסטינקט הראשוני שלי הוא לגשת לבמה, כמו שהמדריך היה עושה בבני-עקיבא, לדפוק על הבימה ולהטיף: “חבר’ה, מי שלא רוצה להיות פה ממש לא חייב להיות. אתם לא מתפללים בשבילי”.

ואז אני נזכר מה יש בציבור הזה שאין בי: מחויבות, ואני מבין את עומקו של מאמר חכמינו: “גדול המצֻוה ועושה ממי שאיננו מצֻוה ועושה”. אותו מאמר קאונטר-אינטואיטיבי האומר לי: אולי הם מנקרים, אבל הם שם כל ערב שבת, שבת בבוקר וחלקם הגדול גם בימי חול, מתמודדים עם בוראם וגם אחד עם השני. ואיפה אתה?

אז אולי התפללתי כבר, אבל כנראה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.