דמותו של אלכסנדר הגדול ריתקה את חכמי התלמוד שיצרו סביב הגרעין ההיסטורי אגדות בעלות ממד פנטסטי. סיפור מסעו של אלכסנדר לארץ קציא האוטופית מאפשר לבחון סוגיות של צדק חברתי, ערכי שליטה וכוח ויחס לרכוש


אלכסנדר ודיוגנס – שליטה במשאבי הטבע

מילדותי זכורה לי האגדה היוונית על אלכסנדר מוקדון שבא לבקר את הפילוסוף דיוגנס שהיה גר בתוך חבית. אלכסנדר, הקיסר הכל-יכול שכבש את כל העולם הנודע, הגיע אל הפילוסוף הסגפן שהסתפק במועט ושאל אותו מה הוא יכול לעשות עבורו, כל דבר שרק יבקש. דיוגנס ענה לו שהוא מבקש ממנו לזוז קצת, כדי לא להסתיר לו את השמש. תשובה קצרה, כל כך פשוטה וכל כך עמוקה. כל שהשליט הגדול יכול להועיל הוא למזער את נוכחותו, להרפות, לתת לטבע להיות.
התמונה המיניאטורית של השיחה בין אלכסנדר ודיוגנס מייצגת שתי גישות הפוכות לכוח ושלטון ובמקביל לצבירת רכוש וחלוקתו. אלכסנדר הוא הכובש הגדול, הוא מסמל את האנרגיה המתפשטת, הצוברת, המתערבת במציאות – "איש דרכו לכבוש". לעומתו, דיוגנס מצטמצם לכדי נקודה אחת של קיום וכבודו אינו תלוי בכובד או בכבודה שלו. תפיסות הפוכות  כלפי המציאות – שליטה מול הרפייה, ריכוז מול התבטלות, כיבוש מול הכלה.  
בסיום הסיפור קובע אלכסנדר, האיש האולטימטיבי "שדרכו לכבוש" ולכן גם זה שאומר את המילה האחרונה בסיפור: "לולא הייתי אלכסנדר, הייתי רוצה להיות דיוגנס." הוא מתרשם עמוקות מהפילוסוף המאתגר את תפיסת עולמו, אך מציין את סדר הקדימות – עדיף להיות אלכסנדר. לשיטתו של הקיסר, מוטב לשנות את העולם מאשר רק לא להפריע לו להתנהל, מוטב להיות עשיר ומסוגל פיזית מאשר "שמח בחלקו" תודעתית

היובש האקולוגי כרוך בהתנהלות החברתית-מוסרית, הגשם מגיע מלמעלה כדי לסמן כיוון של תקשורת, השמש מחלקת את אורה בצורה שווה למלכים ולחסרי-כל. 

מעל התמונה הספרותית של המפגש הזה מתנשאת לה השמש, אדישה ומתמידה, מעניקה את חומה בצורה שוויונית לכל הנבראים, לשליט ולמי שגר בחבית כאחד, "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם".

אחת השאלות המרכזיות במושגים של רווחה וצדק חברתי – הינה חלוקת משאבים הוגנת. השמש כמו גם המים הם משאבי חיים שוויוניים, שאמורים להיות זמינים לכולם. המדרש מספר על השינוי שהתרחש בבריאת העולם מהשקיית הארץ במי תהום תחתונים למי גשמים המגיעים מלמעלה: 

כך היתה הארץ שותה מתחילה "ואד יעלה מן הארץ והשקה"… רב חנן דציפורין בשם ר' שמואל בר נחמני: מפני ד' דברים חזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן – מפני בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים רעים, ושיהיה הגבוה שותה כנמוך, ושיהו הכל תולים עיניהם כלפי מעלה הה"ד "לשום שפלים למרום".  

המדרש מציין ארבע סיבות למעבר לגשמים היורדים מן השמים: הסיבה הראשונה היא חברתית – "מפני בעלי זרוע". אם מקורות המים היו נגישים מלמטה, הכוחות החזקים היו משתלטים עליהם, מגדרים אותם וחוסמים את הגישה אליהם בפני האוכלוסיות החלשות. השליטה על מקורות המים היא השליטה במשאב החיוני ביותר של החיים ומי ששולט בהם שולט במרחב. מאז הרועים המגרשים את בנות מדין ועד ימינו, זוהי אחת הסיבות המרכזיות למלחמות ולמאבקים חברתיים. הסיבה השנייה במדרש היא אקולוגית – "להדיח טללים רעים". הגשם ששוטף את העולם, מטהר ומזכך את האוויר ממחלות וזיהומים. הסיבה השלישית היא גיאוגרפית – "שיהא הגבוה שותה כנמוך", כלומר הגשם מגיע גם לפסגות הגבוהות וגם לגאיות הנמוכים באופן שוויוני ובלא אפליה, "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". הסיבה האחרונה, שעליה גם מושם הדגש הספרותי, היא הסיבה הדתית – "שיהו הכל תולים עיניהם כלפי מעלה". זוהי הבנה שמקור השפע ומקור הברכה הם מהאל וקריאה להפנות את המבט בתפילה למרום. 

נראה שהסיבות השונות ארוגות זו בזו. סדום שהיתה שופעת מים, "כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה" – התערערה והפכה למלח כי אנשיה היו בעלי זרוע. מצרים ששתתה מהנילוס ולא נשאה מבטה למרום – הגיעה להאלהת פרעה, "אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". השעבוד החברתי קשור באופן עמוק לתפיסה האלילית, היובש האקולוגי כרוך בהתנהלות החברתית-מוסרית, הגשם מגיע מלמעלה כדי לסמן כיוון של תקשורת, השמש מחלקת את אורה בצורה שווה למלכים ולחסרי-כל. 

אלכסנדר ומלך קציא – עולם הפוך ראיתי
דמותו של אלכסנדר הגדול ריתקה גם את חכמי התלמוד והם יצרו סביב הגרעין ההיסטורי אגדות בעלות ממד פנטסטי. חלק מהאגדות התלמודיות יכולות להדהד את הסיפור על דיוגנס ובהן אלכסנדר פוגש תרבויות הפוכות ממנו, מתנצח עימן ולומד מהן. האגדה במסכת תמיד מפגישה את אלכסנדר עם "זקני הנגב", מעין חבורה של דיוגנסים זקנים המשקפים לו את חולשתו של הכוח. יש הרואים בהם את חכמי ישראל, שכן חלק מתשובותיהם מזכירות משניות בפרקי אבות. אך בהמשך רצף הסיפורים, אלכסנדר נפגש עם קבוצות שונות של תרבויות-ראי פוקחות עיניים, המאתגרות את הערכים שלו ואין זה הכרחי לסיפור שיהיו יהודים. אולי החכמים נקראים דווקא חכמי הנגב, מקום שהוא מנוגב מגשמים, ארץ יבשה בה ניכרת חכמת הצמצום. 

במסגרת מאמר זה אני מבקשת לקרוא סיפור מסע אחר של אלכסנדר המובא במדרש בראשית רבה, דרך הפריזמה של צדק חברתי, חלוקת משאבים ויחסי הון-שלטון:

אלכסנדרוס מוקדון הלך אצל מלכות קציא לאחורי הרי חושך
יצאו, נשאו לו לחם מזהב בתוך קערת זהב
אמר להם: ולממונכם אני צריך?
אמרו לו: ולא היה לך מה לאכול בארצך שבאת לך אלינו?
אמר להם: לא נצרכתי לדעת אלא כיצד אתם דנים.

כשישב אצלם בא אדם אחד קובל על חברו,
אמר: איש זה מכר לי חורבה אחת ומצאתי בה אוצר. חורבה קניתי, אוצר לא קניתי.
זה שמכר אמר: חורבה ומה שבתוכה מכרתי.
אמר (הדיין, מלך קציא) לאחד מהם: יש לך בן זכר?
אמר לו: הן.
אמר לאחר: יש לך בת?
אמר לו: הן.
אמר לו: לך השא את זאת לזה ויהא הממון לשניהם.
ראהו (מלך קציא את אלכסנדר) יושב תמה,
אמר לו: מה, לא דנתי היטב?
אמר לו: הן.
אמר לו: אילו היה אצלכם, כיצד הייתם דנים?
אמר לו: הורגים את זה ואת זה והמלכות נוטלת ממון שניהם.

אמר לו: יש אצלכם גשם יורד?
אמר לו: הן.
יש אצלכם שמש זורח?
אמר לו: הן.
יש אצלכם בהמה דקה?
אמר לו: הן.
אמר לו: תפח רוחו של איש זה, שלא בזכותכם מטרות יורדים עליכם ולא בזכותכם השמש זורח עליכם, אלא בזכות הבהמה הדקה שכתוב "אדם ובהמה תושיע ה'" – אדם בזכות בהמה תושיע ה'. 

קציא. קצה העולם, ארץ לעולם לא, ארץ הפלאות שמבעד למראה. מציאות קצה שבה ההיגיון עובד הפוך מאשר בעולם של אלכסנדר, שהוא, למרבה הצער – העולם שלנו. קציא היא אוטופיה דרכה ניתן לבחון את ערכי השליטה והכוח ואת היחס לרכוש בתמונת-ראי.

קציא. קצה העולם, ארץ לעולם לא, ארץ הפלאות שמבעד למראה. מציאות קצה שבה ההיגיון עובד הפוך מאשר בעולם של אלכסנדר, שהוא, למרבה הצער – העולם שלנו.

לחם מזהב ומתנה לחתונה – חיים ואנטי חיים

הסיפור מחולק לשלוש תמונות, כאשר במרכזה של כל אחת מהן מצוי דו-שיח: נשיאת הלחם מזהב, המשפט בין המתדיינים והשיחה המסכמת על הגשם והשמש.  

התמונה הראשונה היא תמונת כיכר הלחם מזהב בתוך קערת הזהב. שכפול של שפע מתעתע, אשליה של קיום ריק מתוכן, פרודיה על הצורך האנושי בזהב כשלעצמו ולא למטרת קיום. אך הזהב כאשר אינו אמצעי לחיים עלול להפוך לגורם ממית. התמונה המיתולוגית המהדהדת בהקשר זה היא של המלך מידאס החמדן שביקש מהאלים את מגע הזהב, עד שלא יכול היה לא לאכול ולא לשתות, כי כל מה שנגע בו הפך לזהב, ובשיא הטרגדיה אף הפך את בתו היחידה לפסל מוזהב. גם הלחם מזהב המוגש לאלכסנדר במדרש הוא לחם עקר, ייצוג של אנטי-חיים, "עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ". מעניין כי הסיפור היווני קושר את אלכסנדר אל המלך מידאס, שהקדיש עגלה לאלים וקשר אותה בקשר גורדי, בלתי ניתן להתרה. האמונה המסורתית הייתה כי מי שיצליח להתיר את הקשר יכבוש את ממלכת אסיה. כשאלכסנדר מוקדון שמע על מסורת זו הוא חתך את הקשר בחרבו לאות כי יכבוש את אסיה. נדמה כי יש קשר בין הפתרון הכוחני של אלכסנדר – לחתוך במקום להתיר את הקשר – לבין התמונה הטוטאלית של המלך מידאס המבקש לשלוט במציאות על ידי הפיכתה לזהב.

התמונה המרכזית בסיפור היא תמונת המשפט הקציאני, שבשביל ללמוד ממנו מצהיר אלכסנדר כי הפליג לדרכו הרחוקה. נקודת המוצא שלו היא של פילוסוף, "כובש נאור", סקרן לגבי דרכי חשיבה ומשפט אלטרנטיביות.      

כבר בהצגת המקרה, עמדותיהם של המתדיינים מפתיעות. הקובלנא שהם מציגים הפוכה לנטייה האנושית לרכושנות. במקום שכל אחד מהצדדים יטען "כולו שלי", הרי כל אחד מהם טוען כי האוצר שייך לחברו. מן העבר השני מפתיעה גם תגובתו הקיצונית של אלכסנדר, האמורה לשקף את המשפט בארצו-עולמנו: "הורגים את זה ואת זה והמלכות נוטלת ממון שניהם". כלומר, תאוות הממון של השלטון כה גדולה עד שהיא מובילה לרצח. אולי זה ההסבר העמוק להבחנה במסכת אבות הגורסת כי האומר "שלי שלי ושלך שלי – רשע", תאוות הבצע המסנוורת מובילה לשחיתות מוסרית. הצגה זו של התרבות השלטונית שמייצג אלכסנדר מביאה עד אבסורד את סכנה הכוח בחיבור בין הון לשלטון.  
על פי החלוקה של המשנה – אנשי קציא הבאים למשפט הם חסידים ואילו אלכסנדר הוא רשע. 

ארבע מדות באדם:  

האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית. ויש אומרים, זו מדת סדום.
שלי שלך ושלך שלי, עם הארץ.
שלי שלך ושלך שלך, חסיד.
שלי שלי ושלך שלי, רשע.

בראשית המשנה נדמה שהיא לא מצפה מהאדם הממוצע להיות חסיד, שמוותר על מה ששייך לו בדין. היא רואה מול עיניה את האדם הסביר, החי על פי המידה הבינונית, בה כל אחד עסוק בעצמו, בזכויות הקניין שלו, מבלי לפגוע בחברו. אולם הדעה השנייה, ה"יש אומרים" מטלטלת את ההבנה הראשונה ומכנה את המידה הבינונית "מידת סדום". זוהי מידתה של העיר שמהות חטאה בכך שכל אחד דאג רק לעצמו, לא הכניס אורחים ועצם עיניו מראות את החלש – "גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה". שיטה כלכלית בה כל אחד דואג רק לאינטרסים שלו מבלי ערבות ציבורית המחזיקה ביד האביונים ודואגת לצרכיהם ובלי מנגנונים של רווחה וסעד עלולה להפוך לסדום, עד שתהא מונפת עליה חרב החורבן.

אחד הכללים ההלכתיים המנסים למנוע זאת קובע כי "כופין על מידת סדום", כלומר לבית הדין יש זכות לכפות על אדם לעשות טוב ברכושו, כאשר זה לא גורם לו שום הפסד או נזק. ההלכה נזהרת שזכות הקניין הפרטי לא תהפוך לאידיאל העומד בסתירה לעשיית הישר והטוב, שהתפיסה "שלי שלי ושלך שלך" לא תהיה מנגנון כלכלי, סדומי, הקופץ ידיים ולבבות.  

מלך קציא לא מכריע לטובת אחד הצדדים. פתרונו חורג מגבולות ההכרעה אל מחוזות היצירה, מחיתוך הדין אל חיבור חיים חדשים. 

בחזרה למלך קציא – ניתן לנתח מה היו האפשרויות התלמודיות התיאורטיות שניצבו בפניו בשבתו לדין. במקרה של מחלוקת בבעלות על רכוש, המקרה הקלאסי במשנה גורס "יחלוקו", וזה יכול היה לעבוד היטב גם בתמונת-הראי של אנשי קציא. אף אחד לא יוצא מן המשפט כשכל תאוותו בידו, אלא רק מחציתה. זוהי אסטרטגיה של צדק חלקי במציאות ריאלית מוגבלת, מתוך רצון להפריד בין הצדדים ולהאמין כי ה"צודק" לא יפסיד הכל וה"טועה" או ה"רמאי" לא ירוויח הכל. יש גם מקרים בהם התלמוד מתייאש מן האפשרות שבית הדין יוכל לפסוק ונוקט באחת האסטרטגיות האחרות. למשל "כל דאלים גבר", כלומר לתת לכוחות השוק להיאבק ביניהם, להתנהל מבלי לנסות לברר את האמת כך שלא הצודק זוכה, אלא החזק, הכוחני או המתוחכם מרעהו. אפשרות אחרת מעדיפה שלא לתת לרמאי להנות מן הספק או מיתרון הכוח, אלא להימנע מהכרעה ולהניח את הרכוש ללא בעלים "עד שיבוא אליהו", ויבהיר למי הוא באמת שייך. 

מלך קציא לא בוחר באף אחת מן האפשרויות הללו. הוא לא מכריע לטובת אחד הצדדים, אף לא מנסה לחלק את האוצר ביניהם. פתרונו חורג מגבולות ההכרעה אל מחוזות היצירה, מחיתוך הדין אל חיבור חיים חדשים. מלך קציא לא מנסה לברר את העבר אלא צופה פני עתיד ומשם גוזר את ההתנהלות בהווה. הוא החכם הרואה את הנולד, תרתי משמע. מסתבר שכשם שהכסף עלול להיות נוגד חיים – הוא גם יכול להיות מייצר חיים. למעשה, במקום להעניק את האוצר לאחד הצדדים, מלך קציא מייעד אותו לצאצא העתידי המשותף, שטרם בא לעולם. הוא יוצר בדמיונם של הנוכחים "שלם" חדש שהוא יותר מסך חלוקות הרכוש האפשריות. 

בעולמו של אלכסנדר הורגים את שניהם ובעולמו של מלך קציא משדכים אותם, כאן מנגנונים של הפרדה קיצונית וכאן מנגנונים של חיבור מפתיע. משפטו של מלך קציא מייצג חשיבה כלכלית וחברתית אלטרנטיבית, נשית, מעגלית, חומלת. את האוצר הוא הופך מגורם ממית לגורם פורה ומחיה. נראה שהתמונה השנייה בסיפורנו הפוכה לתמונה הראשונה של הלחם המוזהב שהיה עקר ומנוכר.

 

התמונה השלישית, המסכמת את הסיפור, היא השיחה על השמש והגשם והפתעתו של מלך קציא מכך שהעולם ממשיך לנהוג כמנהגו, בממלכת אלכסנדר-סדום. הסיפור מסתיים בכך שהשמש ממשיכה לזרוח והמטר ממשיך לשפוע על הארץ לא בזכות בני האדם – שאינם ראויים – אלא בזכות הצאן המתנהל בטבעיות. בעלי החיים לא צוברים רכוש מעבר לצורך קיומי-הישרדותי, ובוודאי שאינם פוגעים בבני מינם עבור כסף – הם חלק ממערכת טבע המווסתת את עצמה מבחינה אקולוגית. זהו סיום לא אופייני לסיפור חז"לי. המדרשים הקלאסיים גורסים כי יש קשר ישיר בין מעשי האדם להיענות השמיים, במתכונת של "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ".סיפורי מסכת תענית אף מנסים לחדד את הקשר בין מעשי יחידים לירידת המטר. הגשם והשמש משמשים אצל חז"ל בתור שפה של תקשורת דתית, חיה ומחייה. והנה כאן יש ייאוש מהתרבות האנושית והפניית מבט אל עבר הנאיביות של הטבע. כבשה לא מודעת, שלא בוחרת ולא מתפללת – היא שמחזיקה את העולם. זה הרבה יותר קרוב לרוח הסיפור היווני על דיוגנס, או לתיאוריות הבאות מהמזרח הרחוק, כמו הטאואיזם, מאשר לעולמם של חז"ל. 
במסגרת השתקפויות-הראי המתהפכות בסיפור, גם הבהמה הדקה היא היפוך ללחם המוזהב, סמל דינמי של טבע מול סמל סטטי של תרבות. 

המפגש בקציא בא להאיר זרקור מקצה העולם אל מרכזו, אל מי שחושב שהוא מרכז העולם כי הוא מחזיק בבעלות על הכסף, על המרחב ואולי גם על כוחות הטבע.

סיכום 

"רוח הקפיטליזם" של אלכסנדר מוקדון גורסת כי אם יש לו – משמע שהוא נבחר, אם הוא כובש – משמע שהוא קיים במרחב, אם הוא נותן – משמע שיש לו בעלות ואם הוא מנצח – משמע שהוא ראוי. המפגש בקציא בא להאיר זרקור מקצה העולם אל מרכזו, אל מי שחושב שהוא מרכז העולם כי הוא מחזיק בבעלות על הכסף, על המרחב ואולי גם על כוחות הטבע. אלכסנדר שמצהיר שנדד על מנת לפגוש חכמה, אמור ללמוד מהמפגש בקציא שלא כך פני הדברים. הזהב הוא אשליה של בעלות עבור אדם רעב, קריקטורה של קניין. הצלחה כלכלית אינה ערובה לצדק, אגירת הון מייצרת תודעת חוסר, ושמיטת הבעלות – מובילה לשפע. אדם לא יכול לשלוט בשמש, ולפעמים כבשים ועזים גורמות לעולם לנוע יותר מקיסרים. 

הסיפור הוא ביקורת מקבילה על היחס לרכוש ועל היחס לכיבוש. בשני המסלולים נרמז שהכוח הוא חולשה והבעלות היא אשליה. הסיפור מזמין לחשיבה חברתית וכלכלית חדשה, יצירתית, שומטת. הדרך להידמות לאל היא לא לקחת חיים אלא לאפשר אותם, לא לאגור כסף אלא לשתפו בצורה הוגנת.    

הסיפור מופיע במדרש בראשית רבה כסיפור עממי בעל אופי אוניברסלי, והוא דומה לסיפורים עממיים אחרים שהסתובבו בין עמי האזור. המפגש מתרחש בין שתי תרבויות לא יהודיות  – הריאלית והאוטופית. אך נדמה כי המספר האמוראי או עורך המדרש ששילב אותו בהקשר בית מדרשי, מבקש להוסיף עוד רובד עבור קוראיו היהודים. הוא מסיים בפסוק – "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" ובדרשת הפסוק שהאדם נושע בזכות הבהמה. מילים אחרונות אלו, ספק של מלך קציא, ספק של המספר  – מכניסות למשוואה את הגורם החסר – את נוכחותו של האל המנהל את העניינים, מזריח את השמש ופותח את אוצרות השמיים. אשליית הבעלות האנושית מתנפצת. "כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ". 

_____________________________________________________________________________

*הרבנית תמר ביטון- ראש מדרשת באר בירוחם ובאשדוד