"ואהבת לו כמוך" / אליעז כהן
 

 

 

 

 

 

"ואהבת לו כמוך"

אליעז כהן

 

 

אליעז כהן הוא משורר ופעיל חברתי, חבר קיבוץ כפר-עציון, ממייסדי תנועת "ירושלום"

 

 

"גם כיום בציונות הדתית בכלל וביהודה ושומרון בפרט ישנם בין הרבנים, אנשי הרוח וציבור המתיישבים המאמינים כי עלינו לשאוף לחיים צודקים ושוויוניים בין שני העמים במולדת האחת". באמצעות שיר שנכתב במהלך שירות המילואים מספר אליעז כהן על ניסיונות ההתוודעות לתרבות הפלסטינית השכנה

 

 

"והיה כי תבוא לרשת את ארץ מולדתך לא תבוא אליה כצר וכאויב ופקדת לשלום את יושב הארץ; לא באיבה ולא בעברה ולא במשטמה תבנה את משכן דורותיך כי אם באהבה ובחסד בצדק ובאמונה; שנאה תעורר מדנים ואהבה תשכך חימה; אף היא תקרב אחים ובין רחוקים תשלים; ואהבת את יושב הארץ כי אחיך הוא עצמך ובשרך לא תעלים עין ממנו; מבשרך לא תתעלם…

כי תבנה בית חרושת וחי הערבי עמך; לא תרע עינך בשכרו כי כמוך כמוהו; אין הבדל ופדות בין עברי לערבי; להחיות את הארץ באתם ואת יושביה עמה; ולא לקחת מאחרים באתם כי אם להוסיף להם… חֻקה אחת ומשפט אחד לעברי ולערבי".

ר' בנימין, "משא ערב"

 

את הדברים הללו כתב הסופר ואיש "המזרחי" יהושע רדלר-פלדמן, הידוע בכינויו 'ר' בנימין', בחורף 1907. ר' בנימין היה מחלוצי העלייה השנייה ומהחשובים בסופרי דור התחייה; ממכריהם הקרובים ביותר של ברנר, ביאליק, אז"ר וא"ד גורדון, וממייסדי תנועת "ברית שלום". בדמותו ובחזונו, בשילובו בין עולמו היהודי והדתי ובין הפנייה אל האחר הערבי, אולי היה הוא הגלגול הראשון לרעיונות הנשמעים כיום מבית מדרשו של הרב מנחם פרומן, שעליהם ארחיב להלן.

אני מוצא את עצמי מתגעגע לרוח הגדולה שמתגלה בחזונו של ר' בנימין ובחזון רעיו לדרך, שזכיתי להגדירם מחדש לאחרונה כניסיון לכינון תודעת "מולדת אחת לשני עמים", ושאני עמל בדרכים שונות – פוליטיות, חברתיות ופואטיות – להנחילם לכל אשר מוכן לפתוח את לבו ואת הכרתו אליהם.

גם כיום בציונות הדתית בכלל וביהודה ושומרון בפרט ישנם בין הרבנים, אנשי הרוח וציבור המתיישבים המאמינים כי עלינו לשאוף לחיים צודקים ושוויוניים בין שני העמים במולדת האחת, אבל קולם נבלע בגלים המקציפים של הפחד והגזענות שמאיימים להציף את איי ההיגיון האחרונים שעוד נותרו לנו.

חשוב לומר: ר' בנימין לא חידש דבר. תורת ישראל מספרת לנו בפתיחתו של ספר שמות כיצד הפחד מהזר, מן האחר, מידרדר להתנכלויות ומגיע חלילה עד לג'נוסייד. בכך היא מבקשת לצרוב בתודעת העם היהודי, שהחל כגר בארץ מצרים, את האהבה והחמלה כלפי מיעוטים – כך בפתח "עשרת הדיברות" ולאורך התורה כולה.

בשלושים ושישה מקומות (וסימנך: פעמיים ח"י, דהיינו עלינו "לחיות פעמיים"; לכוון את חיינו גם עבור הזר, האחר), חזרה תורת ישראל חזור והדגש על מצוות האהבה והדאגה לגר, בכלל אלו הזקוקים לתשומת הלב המיוחדת של "חברת הרוב". רק בשלהי הבית השני, כאשר אוכלוסיית הרוב היהודית הפכה למיעוט מאוים במולדתה שלה, החלו כמה מן החכמים להמיר את הצו המוסרי שהונחל לפנים כלפי ה"גר-תושב", המיעוט הלאומי, ה"אחר", ביחס אל "גר הצדק" – זה המבקש להצטרף לדת היהודית. נדמה לי שעם שיבתנו לארצנו ועם קוממיותנו כאן כריבונות לאומית-יהודית, אנחנו מחויבים לשוב אל כוונתה המקורית של תורתנו.

את תורת האמת הזו, תורת האדם, שכחו "מנהיגים רוחניים" שתורתם מלאת רעל וגזענות, ושכחו גם מנסחי וחותמי המכתבים המפוחדים והגלותיים מן העת האחרונה; אותם רבנים ורבניות שנדמה כי הם מתנגדים לכל מצב של חתירה לשוויון ולנתינת מקום לאחר. במקום להמשיך את ייעודה כמופת מוסרי לאנושות כולה, לעינינו הלא-מאמינות הופכת התורה לתורה אתנוצנטרית בידי אותם רבניות ורבנים.

ניסיונות לתקן ולפעול בכיוון ההפוך יוצאים מבית מדרשו של הרב מנחם פרומן ותנועות כמו "ירושלום" ו"ארץ שלום", המפגישות בין מתיישבים לפלסטינים וחותרות להיכרות מעמיקה של בני שני העמים, הדתות, השפות והתרבויות האחיות. בשנתיים האחרונות מתקיימים מפגשים דו-שבועיים בין קבוצות שונות של מתיישבים ופלסטינים המנסים, בהדרגה, להתוודע זה לזה, למשש יחד פחדים וחלומות, ללמוד בצוותא-חדא תורה וקוראן, מדרש וחדית', ואף לנסות לפעול יחד, כשכנים-שותפים לאותה כברת ארץ, על בסיס קדושת החיים והשתייכות מכבדת וקשובה לסביבה.

נדמה שהמעט הזה מנוגד לכוחות אדירים שהחברה הישראלית נעה בהם, כמעט בלא שימת לב. חברה בה הפערים הפנימיים גדלים והולכים, ובפרהסיה שלה אלמנטים דקדנטיים של "לחם ושעשועים" מגבירים את שכבות השומן של ערלות האוזן והלב; חברה ההולכת ובונה סביב עצמה גדרות הפרדה, פיזיות ותודעתיות, שעמל חינוכי ורוחני רב יש להשקיע בפירוקן, אבן אחר אבן.

 

משהו מניסיון ההתוודעות לתודעה השכנה, האחרת, רשמתי בשיר חדש משירות המילואים שנקראתי אליו בקיץ האחרון. לאחר שנים שלא הייתי שם, מזמן השירות הסדיר, שבתי אל בקעת הג'יפתליכ, מצויד בתודעה רחבה יותר. בין הספרים שלקחתי עמי היה גם ספרו הלפני-אחרון של המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש, "כפרחי השקד או רחוק יותר", ספר לירי חכם בעל אופי סיכומי כמעט, עם תודעת המוות המתקרב אצל המשורר. הייתי לוקח אותו עמי למשמרות, גם במחסומים (בשירות המילואים הזה הנהגתי בפלוגה שלנו את "השיחון המרוכך" – שימוש בערבית אנושית וחמה יותר מן ה"ערבית המחסומית" שכל חייל בסדיר ובמילואים מאולף אל תוכה). היינו יושבים, רעיי לפלוגה ואנוכי, קוראים בשירי הספר ונפתחים אל משהו מן התודעה האנושית של "תאום המריבה" הזה שלנו. כך, בשלהי המילואים הללו הלך ונכתב השיר שלפניכם.

 

 

אני בוחר לסיים בדברי ה"רואה הגדול" הראי"ה קוק, שיצא חוצץ בהזדמנויות שונות נגד גילויי שנאה והתנכלות לערבים, ושלבו היה פתוח לאהבת האדם, בדרך תורת האדם שעלינו לקומם מחדש, כל אחד בדרכו:

"אהבת הבריות צריכה להיות בלב ובנשמה, אהבת כל אדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילויים ותקומתם הרוחנית והחומרית… אי אפשר כלל לבוא לידי רום הרוח של 'הודו ה' כי טוב', 'הודיעו בעמים עלילותיו' בלא אהבה פנימית, מעמקי הלב ונפש, להיטיב עם העמים כולם, לשפר קיניניהם, לאשר את חייהם…

עלינו לדעת כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלוהי שנחנן בו האדם בכללו וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו…."

(הראי"ה קוק, שערי הקדושה, א, שער ה, וכן אורות, המלחמה, ח)

 

 

בְּמַחְסוֹם הַגִ'יפְתְלִיכּ, עִם מַחְמוּד דַרְוִישׁ

אליעז כהן

 

הַסְּנוּנִיּוֹת שֶׁכָּאן מְשִׁיבוֹת לִי קֶסֶם קוֹרְדוֹבָה

מָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִים הָיִינוּ שְׁנֵינוּ לָשֶׁבֶת וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ

      לְמָקוֹם.

וְהַמָּקוֹם הוּא כָּאן:

עוֹרְקֵי-יְרוֹק-הַגִ'יפְתְלִיכּ מְפַתִּים בְּבֻסְתָּנִים

בְּשֶׁקֶט שֶׁנּוֹשֵׁב בְּרוּחַ אֶגְזוֹזִית חַמָּה

הַמַּעְיָן שֶׁבּוֹ טָבְלָה נַפְשִׁי לֹא-פַּעַם

וְהַצְּבִיָּה הַחַמְקָנִית.

אַתָּה בְּאֵפוֹדִי עִם כּוֹבַע הַפְּלָדָה

וְהַתַּחְבֹּשֶׁת הָאִישִׁית, לֹא כְּתוֹדַעַת-אוֹיֵב

רַק כְּשׂוֹרֶה עִם שׁוּרוֹתֶיךָ וְעִמְּךָ

וּפְעָמִים רַבּוֹת מִדַּי אֵינוֹ יָכוֹל לָהֶם.

אִתְּךָ, לִהְיוֹת מוּבָס בְּמִלְחֲמוֹת-הָאַהֲבָה

יָצָאתִי לְמַשֵּׁשׁ בְּחִזָּיוֹן פִּרְחֵי-שָׁקֵד

וְעוֹד לָבָן מִן הַיַּסְמִין לַנַּעֲרָה וּמִן חֲלֵב-הַנַּעַר.

מִן פַדֵלְכֻּם, אַעְטוּנִי חֻבְּכֻּם

לוּ בְּחִנָּם נָמִיר שִׂטְנָה בְּבִרְכוֹת הַשַּׁחַר הַטּוֹב

– אֲנִי פּוֹרֵשׂ אֶת בִּרְכָּתִי לַכֻּל פִלַשְׂתִּין:

סַבַּאח אל חִ'יר! סַבַּאח אל נוּר!

סַבַּאח אל וַרְד! סַבַּאח אל עַסַל!

     סַבַּאח אל יַסְמִין

וְעִם רֵעַי הַחַיָּלִים פּוֹרִֵץ מִמַּחְסוֹמִית לִשְׂפַת-הַדַ'אד הַמִּתְעַגֵּל

 

אַתָּה כּוֹתֵב "הָאֹשֶׁר אֶפְשָׁרִי

       כִּרְעִידַת הָאֲדָמָה"

מַרְעִיד אֶת תְּהוֹמִי בַּנִּסָּיוֹן לְמַשֵּׁשׁ

     אֶת כּוֹכָבְךָ וְאֶת הָעֲנָנָה.

כְּהֵד עוֹלוֹת בִּי אֲחָיוֹת, אַנְחוֹת קִנְאָה וְתַעֲנוּג

וּמַגְבִּיהוֹת אוֹתִי קַלִּיל בְּסֻלָּמִי.

יְרוּשָׁלַיִם רְחוֹקָה, רְחוֹקִים הַשָּׁמַיִם

אֲבָל אֲנָשִׁים וְחִיּוּכִים מְבֻיָּשִׁים קְרוֹבִים מְאוֹד

כִּנְגִיעָה אוֹ שְׁחִיטַת-הַצַּוָּאר בְּסַכִּין.

הַגָּלוּת פְּנִימִית וְחִיצוֹנִית, וּתְאוֹמֵי הַמֵּת-הַחַי שֶׁאָנוּ

       אֲבָל הַסַּרְטְבָה וְהַיַּרְדֵּן כִּשְׁלֹחַ-יָד

וְאֵין זוֹ טְרוֹיָה, שֶׁכֹּה  מֵיטִיב אַתָּה לְסַפֵּר בְּקָרְבָּנָהּ

כִּי אֲבוֹת אֲבוֹתַי בְּזֶה הַשָּׁבוּעַ שֶׁל אָב

    מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן שְׂרֵפוֹת רַבּוֹת רָאוּ

אַל-נָא תְּפַזֵּר גַּרְעֵינֵי-הָרִמּוֹן לִמְשֹׁךְ אֶת דַּם-לִבִּי

כִּי הַמַּפְתֵּחַ גַּם עַל צַוָּארִי תָּלוּי.

                                                                                אב תש"ע, מילואים

                                                                                בקעת הג'יפתליכ