"ויעלו בית-אל וישאלו באלוהים" (שופטים כ', י"ח)
רני יגר
ברחבי
הארץ מוקמים בתי-כנסת חילוניים שבהם קוראים בקבלת שבת, לצד "לכה
דודי", גם משירי אברהם חלפי, ובכך
מנסים ליצור חוויה דתית במרחב חילוני, ומקיימים את האמרה, "נעשה ונשאל".
יום שישי של
שמש חורפית ברחובות ת"א. חג החנוכה בעיצומו, והעיר הגדולה הומה אדם. ילדים
גודשים את מופעי החג המסורתיים. סביר להניח שאיש מההולכים בדיזנגוף, מלך הרחובות
שירד מגדולתו, לא חש בתכונה מיוחדת סביב האולם שבו שכן במשך כארבעים שנה התיאטרון
הקאמרי של תל-אביב. ואמנם לא תפאורה מיוחדת עולה במעלית המשאות אל אחורי-הקלעים.
אל הבימה שעליה זכינו לראות את מיטב הרפטואר של התיאטרון הישראלי – מ"עוץ לי
גוץ לי" ועד "אשכבה" של חנוך לוין– מטפס לו לאטו פריט קטן אחד
ולא מסעיר במראהו, אך עם זאת בעל משמעות רבה: ארון קודש לתפילות שייערכו
באולם לאורך השבת.
סיבת
ההתכנסות הייתה הגעתם של 180 חברי קהילת "בני-ישורון" ממנהטן החוגגים
180 שנה לייסוד קהילתם. מנהיגי הקהילה החליטו על פעולה יוצאת דופן לציון האירוע:
הבאת חבר קהילה לציון כל שנה משנות קיומם לישראל.
החלטה זו מרגשת כשלעצמה, אך היא מקבלת משמעות נוספת מן העובדה
ש"בני-ישורון" – BJ, מהווה השראה לרשת של קהילות ישראליות העוסקות
בחיבור שעד לפני כמה שנים היה בלתי נתפס: ציבור חילוני ותפילה בציבור.
קדושה של
התחברות אנושית
כיצד התנהלו
התפילות? כמה אנשים הגיעו? מדוע בתיאטרון? כדי לענות על כך ברצוני לספר את סיפורה
של אחת הקהילות הישראליות שנזכרו למעלה,
שיש לי הזכות להימנות עם מייסדיה. אני מקווה שתיאור זה לא ייתפס כחשיפה מתרברבת,
אלא כרצון לתאר בצורה חיה ניסיון שאת משמעותו אניח לקוראים לאמוד בעצמם.
"בית
תפילה ישראלי" פועל בלב תל-אביב במכללת עלמא (שהעמידה בנדיבותה את המקום
לרשותנו בשבתות) זה כשנה וחצי. אנו מקיימים קבלות שבת אחת לשבועיים, ואלה מהוות את
מרכז פעילותנו. לתפילות אלו מגיעים כמאה איש, בחתך אוכלוסייה שאופייני לעיר:
ילדים, מבוגרים וזקנים, רווקים ומשפחות מכל הסוגים, כולל זוגות חד-מיניים. בניגוד
להנחה שרווחה בקרב אנשי ההתחדשות היהודית בארץ, מרבית האנשים שמגיעים לתפילות אינם
בוגרי בתי המדרש הפלורליסטיים וודאי שלא באי בתי כנסיות, גם לא הליברליים. אדרבא,
זהו ציבור שמרביתו מסגל לעצמו לראשונה השתתפות פעילה בקהילה טקסית שסביבה נוצרים
מעגלים חברתיים ולימודיים. למשל, בית המדרש של בית התפילה נוצר מתוך בקשה של חברי
קהילה שרצו להבין את מרכיבי התפילה ולדון, מתוך שיחה עם המסורת, בשאלות המטרידות
אותנו. בית המדרש מדגים מבחינה זו את הכיוון שניסח מייסד אחר של בית התפילה, אסטבן
גוטפריד, שטען כי אנו קהילה הפועלת מתוך עקרון של "נעשה ונשאל".
עובדה זו
ניכרת גם בסידור שלנו, המבוסס באופן בולט על הנוסח המסורתי, אבל ערוך כקלסר שדפיו
נשלפים. זוהי אמירה עקרונית בעלת ביטויים מעשיים של הוספה ושינוי. אלה נעשים בחלקם
באופן ספונטני תוך כדי תפילה, למשל בתגובה אישית של הנוכחים לימי השבוע שעברו
עליהם לפי סדר פרקי התהלים המרכיבים את קבלת השבת.
את התפילה
מובילים תמיד שניים: נשים וגברים כאחד (שיוויון שלא עמד מעולם כשאלה…) בליווי
מוסיקלי של הצ'לן יונתן ניב והפסנתרן מתי קובלר, חברי אנסמבל האומן ח"י
ומשתתפי המופע "קולמוס הנפש" המבוסס על ניגוני חב"ד.
היוזמה
המעשית להקמת בית התפילה הישראלי התעוררה לאחר ביקור שערכנו ב- BJ
במסגרת פרויקט "גוונים" לקידום פלורליזם יהודי מיוזמתה של פדרציית סן
פרנסיסקו. כל אחד מאתנו מגיע ממקום אחר מבחינה מקצועית ומגדיר את עצמו בדרך אחרת
על רצף הזהות היהודית, אך לא היה ספק: התפילה ב- BJ חוללה בכולנו התרגשות שהובילה
להבשלה מהירה של תהליכים אישיים. התפילה שופעת חום ומנהיגי הקהילה מצליחים להוביל
קהל עצום בלי להגביה את עצמם מצד אחד ובלי העלמת היחיד בגלל תחושת היחד, מצד שני.
בקבלת השבת הראשונה שהייתי בה ב-BJ ריגשה אותי ביותר העובדה שלצד שליחי הציבור עמדה
מתרגמת לשפת הסימנים עבור כבדי-שמיעה. מעבר להתחשבות המעשית בנוכחים סימל הדבר
עבורי את יכולת ההכלה והאמפתיה חסרת ההתנשאות של הקהילה לגילויים שונים של המצב
האנושי כולל לפגיעות שבה. וכמובן, חשוב לציין את הליווי המוסיקלי שחולל נפלאות ביצירת
חלק גדול מהתחושות שתוארו למעלה.
כשיצאנו
מבית הכנסת לברודווי באותו ליל שישי, שוחחנו על שני נושאים בלבד: עיבוד החוויה ואי
קבלת העובדה שעלינו להרחיק עד לניו- יורק לשם אותו עיבוד. הצעד הראשון היה, אם כן,
אופייני לישראלים רבים העוסקים היום בתרבות יהודית (ולהבנתי גם בתחומים אחרים) –
די ל"קיטורים" עת למעשים! נכון, אפשר לבוא בטענות (מוצדקות לא
פעם) כלפי הממסד הדתי, כלפי העובדה שהתורה הופכת לקרדום מסייע לעמדות ולמעשים שהם
בלתי נסבלים בעיני רבים מאתנו אך בסופו של
דבר השאלה שעמדה בפנינו הייתה: אם נרצה להקים מקום שבו נוכל אנחנו, ישראלים
חילונים (הגדרה נכונה לפחות לפי שיוכֵנו החברתי ומבחינת אורח חיינו הלא
הלכתי),לקבל את השבת בתפילה – מה ימנע זאת
מאתנו?
לכן קמנו
ועשינו.
אחת השאלות
הראשונות הייתה היכן? והתשובה ניתנה במהירות: בתל-אביב. עבורי באופן אישי תל-אביב
היא בית במובן היסודי והטוב של המילה, ואני אוהב תמיד לחזור אליה. היו, כמובן, גם
סיבות נוספות. דווקא המרחב החילוני התל-אביבי נראה לנו נכון לעריכת ניסוי דתי.
מקום שבו קדושה, אם היא נוצרת, אם חשים בקיומה, מושתתת יותר על התחברות אנושית
ופחות על סלע קיומנו. הרי ממילא זו עיר "שצמחה מן החולות". לא כאן המקום
להרחיב על מקומה של הוויה דתית בלב מטרופוליס מודרנית, ובכל זאת מי שנכנס אי פעם
אל בית תפילה בעיר גדולה מתוך רחוב סואן יוכל אולי לתאר לעצמו חלק מן התחושה שאנחנו שואפים אליה.
לכל אלה
התחבר באופן ישיר הפרויקט הגדול של "העיר העברית הראשונה" ושל ההוויה
התרבותית הישראלית המתהווה בעיר. תל-אביב היא המקום שאפשר היה בו, כבר מתחילת המאה
שעברה, לגור ברחוב אחד העם וגם להחזיק על המדף את כל כתביו. ולא מקרה הוא:
הגיאוגרפיה המתהווה של העיר שיקפה את האידיאה של תחיית התרבות שיצאה מכלל ארבע
אמות של הלכה וניהלה רומן סוער עם האגדה, עם העברית, עם המקרא.
והייתה,
כמובן גם כפירה. כפירה לשמה ושלא לשמה, ובתוכה זרם יוצר (ויש שיאמרו זרם מרכזי)
שכפירתו הייתה כה עמוקה עד שנגעה בשורשי האמונה. קחו, למשל את אברהם חלפי הנפלא
שחקן תיאטרון הקאמרי, שאת שירו הקראנו בקבלת השבת שערכנו עם אורחנו מארה"ב.
לו יכולתי הייתי הופך את חלפי לפטרון של בית התפילה הישראלי אפילו רק לאות תודה על
השיר הקצר הבא:
אִם ישךָ (אין כמוך ישךָ)
אל תסתיר פנים
בני אדם מדברים אליך.
לא אבנים.
(אברהם חלפי, שירים,
כרך ב', עמ' 270)
בתל-אביב
מצאנו, אם כן, שורשים עמוקים שיכולים להזין את המעבדה שביקשנו ליצור וגם מצאנו
מרחב פתוח – חופש. אך סמלי הדבר (וגם אתגר מעשי מאוד עבורנו), שאף אחד מבתי המלון
שלשפת ימה של העיר החילונית לא הסכים לארח את הקהל הרב לתפילת ערב שבת, וזאת בגלל
השימוש שאנחנו עושים בכלי נגינה. הסיבה פשוטה ומוכרת – הסרת הכשרות. קשה לתאר את
גודל הבושה שחשנו כישראלים כשבישרנו לאנשי BJ שביקשו לחגוג עמנו שבמדינת
היהודים לא נוכל לקבל את השבת כדרכנו. מרביתם, אגב, אינם נוסעים בשבת, ולכן נדרש
פתרון יצירתי לבעיית אולם התפילה.
והנה נמצא
שתל-אביב החילונית הפליאה לעשות במקום שבו ההתערבות הדתית הקשתה עלינו. כך נפתחו
לפנינו שעריו של תיאטרון בית לסין. באותו יום הרהרתי בלבי כמה צדק הפילוסוף האנגלי
ג'ון לוק כשקבע, בבקשו לשכנע, כי חופש אינו מוביל להרס הדת אלא הוא התנאי ההכרחי
לצמיחתה ולפריחתה.
דרך
עצמאית בטקס היהודי
650 איש
ואישה, ובהם למעלה מ-400 ישראלים מכל רחבי הארץ ו-180 אמריקנים, התייצבו בתיאטרון
תל-אביבי בנר ששי של חנוכה לקבל את השבת: ה"חמה בראש האילנות" של ביאליק
ארוגה עם "לכה דודי" של אלקבץ כחלק מן הניסיון לעורר מרבצהּ את העברית
שלנו לתפילה. והתעוררות זו מלוֻוה בשמחה גדולה ובשאלות. בהרבה שאלות.
למשל, איך
מחוללים את המעבר מתפילת היחיד האישית, שרבים מאתנו נושאים בלבם, לטקס ציבורי שבו
היחס האינטימי לאל וההבנה האישית שלו מקבלים עיצוב במטבעות אחידים של תפילה? הרי
חלק גדול מאתנו נמצאים בשלב (האידיאלי?) המתואר כה יפה אצל הרמב"ם:
"אם היה
רגיל מרבה בתחנה ובקשה, ואם היה ערל שפתיים מדבר כפי יכולתו ובכל עת
שירצה…"
(משנה תורה, ספר
אהבה, הלכות תפילה א', ג')
איך ולמה
נחצין פתאום את מה שהוא כל כך אישי? בנקודה זו, למשל, טמון אחד ההבדלים בינינו
לבין חברינו האמריקנים, ואחת הסיבות שבגללן היה ברור לנו מלכתחילה שיש צורך לפתח
דרך עצמאית, ישראלית, לטקס היהודי: באמריקה השכר הוא עניין אינטימי ובלתי חדיר
ואילו אלוהים– אין צורך ב"את פתח לו" – די בגירוי קל כדי לקבל תשובה
מפורטת. אצל רוב הישראלים החילוניים שאני מכיר היחס הוא בדיוק הפוך: המשכורת – לא
עניין גדול, אבל צא וחלץ תשובה בעניין אלוהים. לטעמי זה נפלא ועם זה צריך לעבוד.
בצד הקושי
בשימוש במטבעות התפילה הקלסיים, במפגש עם אופייה של האלוהות כפי שהיא מתגלה בחלק
מן התפילות, יש כמיהה עצומה להתמודדות חזיתית בדיוק עם חוויה זו ועם שפתו העשירה
והרב-גונית של הספר המוכר, כמדומני, ביותר ליהודים לאורך הדורות– הסידור.
כיצד מפשרים
בין המתחים הללו? – לא בקלות. השירה העברית מסייעת בידנו רבות . היא מעלה אל פני השטח בכישרון חלק מן הבעיות
ומהרגשות. אבל התהליך המעניין המתרחש בבית תפילה ישראלי, ב"ניגון הלב"
בעמק יזרעאל ובמקומות אחרים בארץ הוא הנכונות של ציבור הולך וגדל להתמסר לניסיון.
אולי כאן טמון אחד החידושים הגדולים: ציבור ישראלי חילוני מובהק, המסגל לעצמו את
ההרגל לצאת מן הבית לבית הכנסת בערב שבת. עבור היהודי ההלכתי זו תנועה מובנת
מאליה, שגם אם בחרת שלא להצטרף אליה מסיבה כלשהי, אתה יודע שהיא קיימת. בציבור
החילוני התשובה הטבעית ביותר, ועדיין יש לומר הרווחת, על השאלה 'למה לצאת מן הבית
וללכת לקבלת שבת?' היא "למה כן?" . הרי אין צורך בהתכנסות מיוחדת לחוש
בשבת הישראלית. היא יורדת בטבעיות אל הרחוב, אל העיתונים, אל הנינוחות של יושבי
בתי הקפה הצופים בחסידי בעלזא ממהרים ברחוב שינקין אל בתי הכנסת.
ובכל זאת
גדל כאן קהל של מאמינים, שכל זה טוב לו אך אינו מספק אותו. אינני יודע וגם איננו
חוקרים באיזה אלוהים בדיוק מאמין כל אחד (יש אצלנו חבר קהילה מסור שטורח להבהיר
מדי פעם שהוא אתיאיסט גמור). אך האמונה הבסיסית היא קודם כל באפשרות התהליך, בחופש
להגיב, בידיעה שאין כאן פיתיון שנועד להביא את המסכנים אל האור, בתחושה שאתה נמצא
בציבור שמכבד אותך על דרכך.
ברגעים הטובים באמת, האמונה הזו מאפשרת
לתבוע את עלבונן של הבריות, לזעוק את אי- הצדק, להצליח לבטא במילים את דברי רבי
אלעזר "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו"
(תלמוד בבלי מסכת יומא דף סט עמוד ב ).
אותה השבת שבה התפללנו יחד אפשרה לנו,
לכל הרבים שהיו שם, גם לשמוח.
הכותב מרצה
במכון שלום הרטמן בירושלים ובמכללת עלמא בתל-אביב.