חינוך לחיי משפחה בבתי הספר – הצעה אלטרנטיבית / שלמה וילק וברוך קהת
 

 

 

 

 

חינוך לחיי משפחה בבתי הספר – הצעה אלטרנטיבית

שלמה וילק וברוך קהת

 

הרב שלמה וילק הוא רב קהילת "יעל" בירושלים, ראש התיכון התיכוני "דרך אבות" בגוש עציון

וראש הישיבה הגבוהה "מחנים", שתיפתח באלול תשע"א (ראו מסגרת).

 

תהום פעורה בין המשפחה המודרנית, המושתתת על חברות, מיניות וזוגיות, ובין העולם המסורתי, המדבר בשפה של ילודה, בעלות ויראה. תוכניות הלימודים לחינוך לחיי משפחה מתעלמות מפער זה ואינן מכינות את התלמידים לאתגרים הכרוכים בהקמת משפחה דתית בעידן המודרני. ארגון "קולך" יזם כתיבת תוכנית לימודים חדשה המנסה לגשר בין העולמות ועוסקת בסוגיות כמו חלוקת התפקידים במשפחה, מיניות, צניעות, תכנון המשפחה, גירושים, ועוד.

 

 

שלמה וילק

הרב שלמה וילק הוא רב קהילת "יעל" בירושלים, ראש התיכון התיכוני "דרך אבות" בגוש עציון

וראש הישיבה הגבוהה "מחנים", שתיפתח באלול תשע"א (ראו מסגרת).

 

בעשרים שנותיי כמחנך וכמנהל תיכון לבנים לא היה נושא שכה התקשיתי בו כמו החינוך לחיי משפחה. שלוש שאלות שאלתי את עצמי, ולשלושתן עדיין אין לי תשובה ברורה:

  1. כיצד מחנכים לחיי משפחה תלמידים שאינם בשלים להבין את משמעותם האמיתית של המושגים הקשורים לנושא?
  2. באילו אופנים נגשר על הפערים בין העולם התרבותי והערכי שבו נכתבו מקורות ישראל ובין העולם שלנו? האם אכן יש למקורות מה לומר לנו? עלי להתוודות ששאלה זו אינה שאלה רטורית בלבד.
  3. האם תפקידו של בית הספר לחנך לחיי משפחה, או שמא זה תפקידו של הבית? ומה נעשה אם קיימת סתירה בין חינוכו של הבית לדרך שאנו מחנכים בה, כמו שקורה לעתים תכופות?

פער מושגי ותרבותי

דומה שלא הייתה תקופה בתולדות האנושות שבה פער המושגים בין דור אחד למשנהו היה גדול כל כך כמו היום. בתחום המשפחה שולטים בעולם הליברלי שלנו מושגים כמו חברות, זוגיות, מיניות, הורות ושותפות, ואילו בעולם המסורתי השיח הוא על בעלות, ילודה, אמהות ויראה. תלמידים בחינוך הדתי חשופים לשני העולמות: הם לומדים תנ"ך ומחשבה יהודית, לומדים על קניין אישה ועל מורא אב ואם, על חובת הולדת הילדים ועל כבודה של בת מלך, שהוא פנימה. מאידך, אנו חושפים את התלמידים ואת התלמידות לעולם שוויוני, שבו לאיש ולאישה מקום לקריירה, וילדים נולדים להורים ולא רק לאמא.

גם הציפיות מחיי המשפחה השתנו לחלוטין. בעולם החדש מדברים על מימוש עצמי ומקשיבים לצורך לביטוי המיניות של האדם, ואילו בעולם המסורתי דובר על קדושה וקיום מצווה, ואילו על המיניות הוטלו כבלים רבים של צניעות, נישואים, שמירת העיניים ומלחמה ביצר, שאנו מתקשים, למרות הניסיונות, להסביר כיצד דווקא הם מעצימים את מיניות האדם, בעיקר לאור ההחמרות בהלכות צניעות שאנו עדים להן כיום.

הנדבך התרבותי המעמיד אתגרים בפנינו הוא נגזרת של עולם המושגים, אולם הוא סבוך אף יותר: בעולם שבו מדברים יותר על זכויות ופחות על חובות, קשה מאוד ללמד כי תפקידה של המשפחה הוא לחנך למחויבות ולמסירות; בעולם שבו הילדים אינם "שייכים" להוריהם יותר, והם נחשבים מעמד בפני עצמו, מעמד שזכויותיו מוגנות והמדיה פונה בעיקר אליו, איך נוכל לדבר על מורא אב ואם? בעולם שבו הדמוקרטיה אינה רק עניין פורמלי, אלא מהותי, והחופש של האדם (ילד או מבוגר) לממש את חירותו כראות עיניו מקודש, מה טיב היחסים במשפחה שעד כה הייתה פטריארכלית?

יש להוסיף כי רבים מהמחנכים והמחנכות אינם מוכשרים לדבר בנושא בגלל עכבות רגשיות, מבוכות, ידע מוגבל בנושאים שאינם בתחום התמחותם, וחוסר בגרות רגשית. נוסף לכך, בל נשכח את הסובייקטיביות שבנושא, שהרי כל אחד מאיתנו חווה את המשפחה בצורה אחרת, ונוטה להצדיקה.

חסרים כלים

כמאמין גדול באבולוציה פיזית, תרבותית ורוחנית, אני חש לעתים כי הקפיצה התרבותית שעשתה האנושות בחמישים השנים האחרונות, לא לוותה בקפיצה אבולוציונית רגשית וגופנית. טרם בנינו כלים למושגים הליברליים שיצרנו. המשפחה המסורתית הייתה כלי מצוין לביטוי עולם ערכי ורוחני שאיננו עוד, וטרם מצאנו דרך לחדשה בצורה שתאפשר גילוי ניצוצות חדשים.

יש שיאמרו כי הערכים החדשים המתרגשים עלינו, כגון פמיניזם ושוויון, חינוך רך ומכיל, זכויות הילד ומימוש המיניות והכישרונות של האיש והאישה – אינם אלא מטרד חולף וסופם שיעברו מן העולם. הם מביאים כהוכחה את הנסיגה העצומה מהפמיניזם הקשה בעולם ואת החזרה אל החינוך הנוקשה, ומראים לנו עד כמה גדול הכאב שהביאו הפמיניזם והליברליזם החינוכי לעולם החדש. איני סובר כך. הנסיגה מן המודרנה והנהייה אחרי האוריינטלי לא יחזירו את הילדים להיות צייתנים, לא ימשכו בחזרה נשים אל הבית בצניעות ובענווה, ולא יצליחו לשכנע כי אבי המשפחה הוא מקור הידע והסמכות. מערכת החינוך לא תשוב לעולם, כך נראה וכך אני מקווה, לעולם שבו חושֹך שבטו שונא בנו.

עקרונות יסוד בחינוך לחיי משפחה

פעמים אחדות לימדתי את נושא המשפחה היהודית לתלמידים ולתלמידות שסיימו תיכון. בכל הפעמים, מהשיעורים הרגילים ועד הדרכת חתנים, ענו הבנים והבנות שמעולם לא למדו איתם בצורה רצינית את נושא חיי המשפחה, אף על פי שידוע לי כי בבתי הספר שהם למדו בהם עסקו באינטנסיביות בנושא. שתי מסקנות אפשר להסיק מכך: האחת כי בתיכון אין בשלות להבין את הנושאים הללו, והשנייה כי תוכניות הלימודים אינן רלוונטיות והן מכוונות למטרות לא נכונות. דומני כי שתי המסקנות נכונות, וחובה עלינו, מעבר לתוכנית לימודים במערכת השעות, לחנך לחיי משפחה בראייה הוליסטית יותר, הנוגעת למרחב השיח הכללי בבית הספר.

תוכנית הלימודים בנושא חייבת לפתוח בבירור מושגי היסוד, כמו חברות, בית, אהבה, זוגיות, מיניות, הורות ואבהות, שותפות, ויתור, מחויבות, וכל מושג אחר שבעיני מחבר התוכנית רלוונטי לנושא. יש להדגיש כי למרות המילה "מושג", חלק גדול מן המושגים הללו אינם בני השגה, אלא בתחושה בלבד (האם יש מי שיכול להשיג את המושג "אהבה"?). לפיכך, הבירור חייב להיעשות לא רק כבירור אקדמי, אלא דרך עולם חווייתי שיעורר רגשות נוסף להגדרות המילוליות. סיעור מוחות עם התלמידים יפתח פתח לדיון זה וגם ינחה את המורה אל המקום שהתלמיד נמצא בו.

שנית, להבדיל מתוכניות לימודיות אחרות, דעתי היא כי בנושא זה אין לפתוח בלימוד מקורות, אלא בלימוד סוציולוגי שיעסוק במשפחה המודרנית, בתשתית הרעיונית שהמשפחה שלנו מבוססת עליה כיום. עלינו להעמיד את ההבדלים בין עולם זה לעולם המשתקף מן המקורות, ואל לנו לנסות ולהראות כיצד מקורות קדמונים תיארו בדיוק את ימינו ונתנו פתרונות נפלאים למצב, ומדוע ברכת "שלא עשני אישה" היא הברכה השוויונית ביותר בסידור התפילה. נוסף לכך, אמליץ גם שלא לפתוח בתיאור מצבה העגום של המשפחה המודרנית כאמצעי המזהיר מפני ההתחדשות, שהרי רוב התלמידים שלנו יבנו בית ומשפחה מודרניים לגמרי. רק לאחר מכן, בלי אפולוגטיקה, יש לחזור אל המקורות ולשאוב מהם את מושגי היסוד שעליהם אין עוררין גם עתה, כמו כבוד, חובות, קדושה, המשכיות ועוד.

הגישה למקורות צריכה להפריד בין רבדים שונים: הלכות שנקבעו לדורות מול דרשות ודברי אגדה. הראשונות דורשות התמודדות פרשנית רצינית יותר, ואילו האחרונות – מחלקן אפשר להתעלם או להעמיד מולן מקורות סותרים; ואנא, בל ניתמם, כך נהגו מאז ומעולם. ברכת 'שלא עשני אישה', למשל, דורשת פרשנות, אך כדי לשמור על רצף המסורת אפשר להמשיך ולומר אותה כמצוות אנשים מלומדה. לעומת זאת, בנושא כמו ריקוד נשים עם ספר תורה, דבר המותר על פי השולחן ערוך, ומשום מה נהגו בו איסור – יש לעשות מאמץ מעשי כדי להחזיר עטרה ליושנה.

מתוך המקורות השונים, ההלכתיים והמדרשיים, יש לדלות את ערכי היסוד שהטקסט מכוון אליהם, ולבדוק באילו כלים חדשים נוכל להגיע לערכים אלו. לעתים הכלים יהיו הפוכים מאלו שניתנו על ידי ההלכה, אך גם למצבים כאלה יש תקדימים רבים בדמות תקנות והסדרים ממוניים, מנהגים והלכות כבוד הציבור, השונות לגמרי מן העבר. אמונתי היא כי "ניכרים דברי אמת", ומשפחות שיקיימו חיי תורה ויראת שמיים מתוך ערכי זוגיות ושוויון, יובילו את המחנה הדתי לכיוונים חדשים.

נוסף לכך, עולם המושגים שהוזכר חייב לנכוח בחלל בית הספר באופן כללי. על זוגיות אפשר לדבר גם בשיעורי מתמטיקה, ועל אהבה – בשיעורי תנ"ך. מושגים כמו הורות, שוויון ושותפות צריכים להיות מוזכרים ומטופחים באווירת בית הספר, בקישוטי הקיר ובשיחות הרב, ראש הישיבה או המנהל, לא רק בהקשר המשפחה. זהו חינוך הוליסטי, שבו בית ספר בונה את השפה שבה הוא מתמקד, ושפה זו משרתת את כל מקצועות הלימוד.

לבסוף, כמו בכל תחומי הלמידה, אין להציג דברים בשחור-לבן, אלא להרכיב תמונה שיהיו בה מרכיבים מן העולם החדש ומן העולם המסורתי. הפמיניזם הוא עובדה מוגמרת, ולדעתי גם מבורכת; החירות השלילית היא החירות להימנע מכפייה מכל סוג שהוא. גם היא עומדת ביסוד העולם הליברל-דמוקרטי שאנו חיים בו ונהנים ממנו; זכויות הילד מעוגנות בחוקים אינספור. מרכיבים אלו חייבים להיות כלולים בכל מחשבה על משפחה יהודית, אך רק כאשר הם משולבים ברעיונות היסוד המסורתיים שהוזכרו לאורך המאמר. בלא שני המרכיבים והשילוב ביניהם נועד החינוך לחיי המשפחה לכישלון; עם שניהם אולי נצליח.

 

 

ברוך קהת

הרב ברוך קהת הוא דוקטורנט במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן,

מלמד בבית המדרש "חברותא" לתלמידי האוניברסיטה העברית,

ור"מ בישיבה הגבוהה "מחנים", שתיפתח באלול תשע"א.

חינוך לחיי משפחה – המצב הנוכחי

כיום קיימות שתי תוכניות לימודים לחינוך לחיי משפחה המאושרות על ידי משרד החינוך עבור מערכת החינוך הדתי העל-יסודי במדינת ישראל: "אישות ומשפחה" ו"בית נאמן", אך שתיהן אינן עונות על הצורך בהכנת התלמידים לאתגרים הכרוכים בהקמת משפחה בעידן המודרני.[1]

כדי להצביע על הבעייתיות שבתוכנית הלימודים "בית נאמן", לא צריך להכביר במילים. אסתפק בציטוטים קצרים ממאמר ביקורת שנכתב על תוכנית זו, ולפיו התוכנית מייצגת "תפיסת עולם שוביניסטית, המזלזלת בבת, רואה אותה כיצור שנברא לשמש את הגבר, ומסבירה את דיני גירושין כרשות להוציא מן הבית כל חפץ שנמאס על בעליו"; "'בית נאמן' יכול היה להיכתב לפני חמש מאות שנה, ולא היה ניכר כל הבדל"; "דיני הצניעות שבספר הם דוגמה להפיכת ההלכה למכשיר טכני, חסר רוח ונשמה"; "הספר 'בית נאמן' מזלזל באישה, עוסק בנושאים לא משמעותיים לחייה, שוכח עניינים בעלי חשיבות, ועוסק בקטנות ובמיותר".[2]

התוכנית "אישות ומשפחה" היא בחלקה הגדול פירוט ההלכות הקשורות במשפחה – הלכות קידושין ונישואים, הלכות פרייה ורבייה, דיני נידה, חובות האב כלפי בניו, הלכות גירושין, ועוד. חלק מההלכות מנוסחות על ידי עורכי התוכנית, וחלקן הגדול הוא אוסף של טקסטים הלכתיים, בעיקר מדברי הרמב"ם ב"יד החזקה". הטקסטים ההלכתיים מלווים לעתים בהסבר רעיוני שמנסה לבאר את המגמה של ההלכות המוצגות בתוכנית. לדעתי קיימות שתי בעיות עיקריות בתוכנית זו: ראשית, ידיעתן של רבות מההלכות האלה אינה נדרשת לתלמידי התיכון, ומבחינת הצד ההלכתי אפשר להסתפק בידיעות כלליות ביותר, ואין צורך להיכנס לפירוט הנרחב שבתוכנית.[3] מצד שני, העיסוק במשמעות הרוחנית והנפשית של כל הצדדים הקשורים במשפחה, שרק חלק קטן מהתוכנית מוקדש לו, דורש טיפול הרבה יותר נרחב ויסודי; הבעיה השנייה היא היעדר כמעט מוחלט של התייחסות לשינויים הערכיים שחלו ביחס למעמד האישה בכלל ובהקשר למשפחה בפרט, שהתרחשו בדורות האחרונים. חלק מהטקסטים הכלולים בתוכנית, שכאמור לקוחים בעיקר מדברי הרמב"ם, אינם מתאימים לתפיסה שוויונית בין המינים, ולכך אין כל ביטוי בתוכנית.

עקרונות מנחים לתוכנית חדשה

כדי להתמודד עם היעדר תוכנית של חינוך לחיי משפחה המתאימה לעידן המודרני במערכת החינוך הדתי העל-יסודי במדינת ישראל, התכנסנו, קבוצה מצומצמת של אנשי חינוך, ותחת חסותו של ארגון "קולך" ערכנו תוכנית לימודים כזו.[4] חברי הקבוצה היו גב' תמר ביאלה, ד"ר אריאל פיקאר, רעייתי ד"ר חנה קהת, ואנוכי. הגישה הערכית-הרוחנית (ולכן גם הגישה החינוכית) שהתוכנית מתבססת עליה היא גישה שוויונית של מעמד האיש והאישה בחברה ובמסגרת המשפחתית, ורוח זו מלווה את התוכנית מתחילתה ועד סופה. דעתנו הייתה שאי אפשר להפריד בין הנושאים הפרטיים הנוגעים למשפחה ובין שאלות כלליות יותר של מעמד האישה בחברה ובחיי הרוח. בתוכנית זו החלטנו גם להתייחס באופן ישיר ובלי מורא לכל הנושאים החשובים שהתלמידים עתידים להיתקל בהם, וראינו חשיבות רבה להכין אותם לקראתם: מיניות, יחסי אישות, תכנון המשפחה, אמצעי מניעה, פגיעות מיניות וכדומה. אציין כמה דרכים מרכזיות שסייעו לנו בהתמודדות עם המקורות לאורך התוכנית כולה:[5]

הנחת יסוד פשוטה היא שמקורות רבים, הן במקרא הן בספרות חז"ל, מצביעים על גישה שאינה שוויונית, ובמקורות רבים משתקפת נחיתות במעמד האישה. דרכנו הייתה לא להתעלם ממקורות אלו אלא להביאם, ובמקביל להציף על פני השטח קולות אחרים המצויים במקורות היהדות, שלעתים לא זכו לפרסום מספק ובהם משתקפת עמדה יותר שוויונית. לדוגמה, לעומת הגישה ההלכתית של ר' אליעזר שאסר על אדם ללמד את בתו תורה (משנה סוטה ג, ד), גישה שנפסקה על ידי הרמב"ם להלכה (הלכות תלמוד תורה א, י"ג) – נתנו מקום חשוב לגישתו של בן עזאי, שקבע שמצווה על אדם ללמד את בתו תורה (משנה סוטה, שם). בדרך זו הלכנו לא רק ביחס לדעות המופיעות במקורות חז"ל, אלא גם ביחס לחכמי הדורות הבאים, ראשונים ואחרונים, עד חכמים בני דורנו ממש.

עיקרון נוסף שבא לידי ביטוי בכמה מקומות בתוכנית הוא ההכרה בהקשר ההיסטורי של המקורות. ההבנה שהן המקרא הן חז"ל אמרו את דבריהם מתוך מסגרת של חברה פטריארכלית, מאפשרת לתת מקום לקולות הדורשים התייחסות שונה מהאמור עקב השינוי שהתרחש ומתרחש בעולם במעמד האישה. נוסף לכך, בהכנת התוכנית הנחתה אותנו גם ההכרה במושג ה"הבניה החברתית"; עמדנו על הכוח של אמירות ונורמות המשוקעות בתרבות בנוגע לאופיים של גברים ונשים, ומבנות את ההתייחסות אליהם, ולאו דווקא מעידות על מציאות מולדת. בלא לשלול את האפשרות להבדלים מולדים, הצפנו את האפשרות להכרה בכך שחלק מהסטריאוטיפים נובעים מהשפעה תרבותית. מגמתה של דרך זו הייתה לשחרר הן את הבנות הן את הבנים מכבלים שהסטריאוטיפים האלה כובלים אותם בהם.

את התוכנית פתחנו בהתייחסות רחבה וכללית לנושא השוויון המעמדי של האיש והאישה, מתוך התפרשות רחבה על היבטים שונים של נושא זה במקורות היהדות: ההבדלים בין המינים ביכולות הרוחניות, במצוות, בתפקידים, וכדומה. שאר חלקי התוכנית עסקו בנושאים ספציפיים, כמו חיי נישואים, גידול ילדים, מיניות, ועוד.

חיי הנישואים ומשפחה

את הטיפול בסוגיית חיי הנישואים פתחנו בעמידה על יתרונותיו ומעלותיו של מוסד זה, תוך שאנו ומעמיקים במקורות חז"ל שאינם מסתפקים בהצגת החובה להקים משפחה ולהרבות צאצאים, אלא מרבים מאוד להלל את יתרונותיו וחשיבותו של עצם המצב של זוגיות יציבה. לצד זאת, התייחסנו בהרחבה לקשיים המלווים כל זוג במהלך חייו, ולצורך במאמץ הדדי של בניית הקשר כדי להתגבר עליהם.

הכיוון שחתרנו אליו, בהתאם לגישתנו הכללית, היה שהמשפחה תהיה בריאה יותר אם היא תתנהל בדרך שוויונית, שבה שני בני הזוג נוטלים חלק חשוב בסוגים השונים של המטלות הכרוכות בניהול הבית. בדומה לערעור הסטריאוטיפים הגבריים והנשיים באופן כללי, גם ביחס לתפקידים המסורתיים במסגרת חיי המשפחה הצגנו את התפקידים המקובלים, וניסינו לבחון עד כמה תפקידים אלה תואמים את האמור במקורותינו. למשל, הצבנו לפני התלמידים טבלה שמוצגות בה פעילויות שונות הנעשות במסגרת המשפחתית, והטלנו עליהם את המשימה למלא את הטבלה תוך שהם מתייחסים לשאלה, מי מההורים נושא באחריות לתפקידים אלו, לאור ניסיון חייהם האישי. בהשוואה לנאמר במקורות היהודיים הראינו כי כיום לא תמיד האב הוא זה שממלא את התפקידים שחז"ל מטילים על אב ביחס לבניו. מנגד, הראנו שבניגוד למה שרגילים לחשוב, כי חובת ההזנה וההנקה הנה תפקידה של האם, במקורות אנו מוצאים כי הדבר תלוי בנסיבות, ולעתים מוטלת החובה על האב (כמו למשל לממן מינקת).[6]

דוגמה נוספת קשורה לדרכם של חז"ל להשתמש במילה "בית" ככינוי לאישה במקומות שונים – "ביתו זו אשתו".[7] כדרכנו פעמים רבות לאורך התוכנית, הצבנו בפני התלמידים את המשימה לנסות להבין מדוע חכמים השתמשו בכינוי כזה ביחס לאישה. לאחר מכן הצגנו לפני התלמידים את דברי הביקורת של סימון דה-בובואר על החברות המסורתיות המגבילות את הנשים למרחב הביתי בלבד. דה-בובואר מבחינה בין שני סוגי קיום אנושי: הקיום הגשמי לעומת הקיום הרוחני, וטוענת שהגבלת האישה לבית ולתפקידי הולדה והזנה בלבד מאפשרת לה קיום גשמי בלבד ומונעת ממנה את הקיום הרוחני, היצירתי, שמתאפשר מתוך המגע של האדם מחוץ לביתו עם שאר החברה האנושית ועם הטבע.[8] בעקבות הבאת דבריה הצבנו בפני התלמידים כמה שאלות: האם הם מקבלים את ההבחנה שעושה דה-בובואר בין חיים רוחניים מחוץ לבית ובין חיים גשמיים בלבד בתוך הבית? מהם היתרונות והחסרונות בזיהוי האישה עם הבית? האם גם היום האישה מזוהה עם הבית? מה זיהוי זה של האישה עם הבית אומר על הגברים בחברה?

בעקבות השאלה הרביעית הובלנו את הדיון לבחינת הצד השני של המטבע – תפקידו ומקומו של האב בבית. הפנינו את התלמידים לקטע ממאמרו של ד"ר חן נרדי "מהפכת האבהות החדשה",[9] המתייחס למהפכה במעמד האב שיותר ויותר מחפש דרכים לאזן בין קריירה ובין אבהות.

במסגרת ההתמודדות עם נושא המשפחה התייחסנו בהרחבה גם לנושא הילודה וגידול הילדים. גם הדיון בנושא זה נפתח בהתייחסות נרחבת לערך המיוחד שיש בהבאת ילדים לעולם ובגידולם, אך לצד זה התייחסנו בהרחבה לנושא של תכנון המשפחה, והדגשנו שאל לריבוי הילדים להביא לידי התמוטטות האישה, גופנית ורוחנית.

לא נמנענו מלהתייחס גם לאפשרות של חיי נישואים שהופכים למסגרת של אלימות והשפלה, אשר לצורך ההתמודדות איתה מאפשרת התורה את פירוק הקשר על ידי גירושין. כללנו בתוכנית גם רשימה של "תמרורי אזהרה לאלימות", כדי למנוע מבעוד מועד את הכניסה למערכת יחסים מועדת לפורענות. את הפרק הזה סיימנו בהתייחסות לדיני גירושין על פי ההלכה, ולבעיות שהם יוצרים לעתים לנשים הנקלעות לנישואים חסרי תוחלת, כשהבעל נמנע מלתת את הגט, והן הופכות לאסירות בידו. התוכנית פורשת לפני התלמידים דרכים להתמודדות עם המצב, ומדגישה את ההצעה לערוך הסכם קדם-נישואים לכבוד הדדי, שמטרתו למנוע מצבים מעין אלו.

צניעות, מיניות וחברה מעורבת

בשיטה שנהגנו בה בדיון על הנישואים והמשפחה, השתמשנו גם בשאר חלקי התוכנית:

הקדשנו מקום חשוב לדיון בנושא הצניעות. לעומת שיח הצניעות הנפוץ במחוזותינו, שעיקרו הטלת האחריות על הנושא על כתפי הבנות והנשים, הצבנו את המוקד במקום אחר; עמדנו על שלילת ה"החפצה" של האחר, ותוך שאנו מתבססים על מקורות חז"ל, הדגשנו שהאחריות העיקרית על כך מוטלת על האדם שנוקט מבט מחפיץ: במקורות קיימת הנחה כללית שבנות ישראל נוהגות ללכת בלבוש צנוע, והחורגת ממנהג זה נוהגת מנהג של פריצות; אך עיקר ההנחיות הקשורות לעניין זה פונות לגבר דווקא, ומנחות אותו לא להסתכל בנשים במבט יצרי.

את הנושא הזה חתמנו בהצגת מודל של חברה שבה חיים גברים ונשים הפועלים במשותף מתוך שמירה על העקרונות הללו. גם כאן הצגנו את דברי הפוסקים התולים את שאלת אופן התנהלותה של החברה בימינו כחברה מעורבת, בניגוד לזמנו ולמקומו של הרמב"ם, שקבע שאל לאישה לצאת מביתה יותר מפעמיים בחודש.[10]

בתוכנית הוקדש גם דיון ליחסי האישות, ואותו פתחנו בשאלת היחס לגוף בכלל והיחס למיניות בפרט. לצד גישתו של הרמב"ם, שבעקבות אריסטו הציג גישה שלילית למיניות, הבאנו את גישתו של בעל "אגרת הקודש", שיצא בתוקף נגד גישה זו, ונקט גישה חיובית כלפי המיניות כחלק חשוב של הבריאה האלוקית, ואף הבאנו תימוכין לגישתו מדברי חז"ל. את הדרך הנכונה לקיום יחסי אישות בריאים וטובים על פי חז"ל הצגנו דרך ניתוח הגמרא במסכת נדרים,[11] המדגישה את הצורך בחיבור נפשי ורגשי שהקשר הגופני נועד להשלים ולהעצים אותו. לצד ההתייחסות הרחבה לצד החיובי שבמיניות, התייחסנו בהרחבה גם לצדדים השליליים שבה – אלימות ופגיעות מיניות לסוגיהן, ודרכי ההתמודדות עמן.

בסופה של התוכנית התייחסנו לנושא טהרת המשפחה. לנושאים ההלכתיים של הנושא הקדשנו כמה שורות המתארות באופן כללי ביותר את הלכות נידה ודרכי טהרתה, והתמקדנו בשאלות הרעיוניות הנוגעות לנושא; זאת, מתוך תפיסתנו כי עבור תלמידי תיכון די בידיעות אלה בשלב זה.

בחלק זה הצבענו על היחס לטומאה ולקטגוריות הדומות לה בתרבות העולמית הכללית בעבר ובהווה, ומתוך כך – על היחס לאישה בזמן המחזור בתרבויות אלו. בפרספקטיבה זו בחנו גם את היחס אל הנידה בתרבות היהודית, והדגשנו בעיקר את הגישה השוללת כל התייחסות מרחיקה לנידה, פרט לריחוק ההלכתי הנדרש בין שני בני הזוג, בהתבסס על דבריו הנחרצים של הרב עובדיה יוסף בעניין זה.[12]

סיכום

תכניות לימודים שאינן עוסקות באינפורמציה בלבד, אלא בתכנים רעיוניים וערכיים, מתאימות בדרך כלל למורים ספורים בלבד – אלו המשוכנעים כבר, המחנכים תלמידים משוכנעים. כך אכן קורה לחלק מהתוכניות הערכיות שמשרד החינוך מציע; תוכניות אלו מנסות לתפוס מרובה, אך מרביתן משמימות וריקות מערכים שאפשר לקבלם. אנו מאמינים כי תוכנית לימודים צריכה להיות "רזה" ככל האפשר, ולהכיל מקורות מרכזיים ורלוונטיים, וכמה נושאים לדיון. אלו הם כמה מהיתרונות של התוכנית שמציע "קולך", ומה שהופך אותה לאמיצה ורלוונטית יותר מכל תוכנית אחרת שקיימת כיום.

אך לא די בזאת. על בתי ספר המאמצים את התוכנית להציע לצדה מגוון של חוויות, הרצאות, סמינרים וכדומה. ארגון "קולך" שמח להעמיד לרשות בתי הספר ליווי לתוכנית – הרצאות נלוות וימי עיון לצוות בית הספר, והוא אף מזמין רבנים ואנשי חינוך ממגוון רחב יותר של השקפות ודעות להצטרף לצוות המובילים של התוכנית, ולהפוך אותה לכלי שבתי ספר רבים יותר יוכלו להתחבר אליו.


[1] אמנם נכתבו בנושא גם תוכניות אחרות, טובות ומתאימות הרבה יותר, למשל "סדר נשים – האשה במשפחה ובחברה לאור המקורות" (כתבו: בלהה אדמנית ונאוה וסרמן), אך הן לא אושרו על ידי משרד החינוך.

[2] אפרים חדד, "על האישה ככלי אין חפץ בו – חינוך לחיי משפחה על פי המהדורה ה'מחודשת' של 'בית נאמן'", בשדה חמד, שנה 45.

[3] בביטוי קיצוני לחוסר הרלוונטיות של חלק גדול מהתוכנית אפשר היה להיווכח השנה באחת השאלות בבחינת הבגרות על הנושא. התלמידים נשאלו על דינו של גט שנכתב על עלה בעודו מחובר לעץ ואחר כך ניתן לאישה. שאלה זו בהחלט ראויה לדיון וליבון במסגרת שיעורי עיון בישיבה, אך ברור שלא ראוי שהיא תילמד במסגרת תוכנית של חינוך לחיי משפחה.

[4] מגדר ומשפחה ביהדות – הצעה ליחידת לימוד לחטיבה העליונה בבתי ספר דתיים, ישיבות ואולפנות.

[5] התוכנית בהחלט אינה מתיימרת להתייחס למקורות בדרך של מחקר היסטורי, אף על פי שלכל כותביה יד ורגל במחקר מקורות היהדות. זאת משום שמגמת התוכנית היא חינוכית, ומבחינה זו היא משקפת אג'נדה ברורה.

[6] בבלי כתובות סא, ע"א.

[7] משנה יומא א, א.

[8] ס' דה-בובואר, המין השני, תל אביב תשס"א.

[9] מהאתר "אבות – אתר על אבאים":  www.avot.co.il

[10] רמב"ם, הלכות אישות, י"ג, י"א.

[11] בבלי נדרים כ, ע"ב.

 [12]בספרו "יביע אומר", כרך ו, יורה דעה, כ.