חינוך מול פילוסופיה: תשובה לאליעזר מלכיאל
 

not memberg

תשובה לאליעזר מלכיאל על תגובתו כפי שפורסמה בגיליון דעות 88 כאן

“הפנמת הליברליזם המורכב, הקהילתני וכדומה אינה מתכון לשום הצלחה בסוגיה הנדונה כאן”; “בניגוד לחילון ושאר סוגיות, שם העם היהודי נאבק על רב־קוֹליותו כקהילה המכילה רב־גוניות, פירוק המרכיב הלאומי הפרטיקולרי הופך את היהדות לתרבות שהיא בהכרח צרה”. אבינועם רוזנק משיב לתגובתו של אליעזר מלכיאל

עיקרי הביקורת

קראתי בעניין רב את תגובתו של עמיתי אליעזר מלכיאל. תחושתי האישית הייתה שדבריו נכתבים בכאב ואף אולי עם כעס על דבריי. הואשמתי על ידו בכתיבה שיש בה סילוף ועיוות, החטאת המטרה והתחמקות; דבריי מלאים בתבלולים רטוריים וזריית חול בעיניים; אני יוצר – לדידו – מצג נלעג וקריקטוריסטי ומעצים האפלה אינטלקטואלית, והליברליזם הוצג על ידי באופן דחלילי; חטאים רבים עשתה כנראה כתיבתי.

כן, זה פוגע. אבל אווירה זו, לצערי הרב, אינה זרה לי. היא לא תורמת לשיח הומניסטי המעודד את רוח האדם.

אחרי קילופם של העלבונות שקראתי, אני מבקש לסכם באופן ענייני ומאוד תמציתי את דברי הביקורת של מלכיאל, שהוא באמת אדם מלומד (בלי מירכאות). מלכיאל טוען, שהליברליזם שאני מתקיפו אינו מייצג את המורכבות הגדולה המצויה בשיח הליברלי. לטענתו, לא שמתי לבי לשיח הקהילתני ולרב־תרבותיות, לרגישויות קהילתיות, קולקטיביות ופרטיקולריות ולהכרת ערכן. הליברליזם מאפשר לכל אדם לשאת את מי שהוא רוצה ואין איסור על קהילה לטפח את עצמה כל עוד אין התנגשות עם זכויות הפרט; והעמדה הקהילתנית והרב־תרבותית הליברלית היא בעלת השפעה ומתנגדת ל”גרסאות אינדיווידואליסטיות קיצוניות של ליברליזם”.

יתר על כן, לטענת מלכיאל אני מבלבל בין ליברליזם לבין תופעות של רלטיביזם “שחוסה תחת התווית פוסט־מודרניזם” ולמעשה הליברליזם מתנגד לו לחלוטין, כיוון “שליברליזם נוקט עמדה (גם אם מורכבת), מתיימר לרציונליות, ואינו רלטיביסטי“.

מלכיאל סבור, שאם הליברליזם הוא מקור הבעיה של נישואי תערובת והוא אכן תעתוע אינטלקטואלי רדוד (כפי שהצגתיו בעוונותיי, כאמור) – הישועה הייתה קלה והכרחית. אולם הליברליזם הוא נאור “מורכב עשיר ורגיש”, וההיחלצות ממנו אינה “בשורה רוחנית או אתית, אלא להיפך”. וכיוון שאיני מביא את המורכבות הליברלית המצויה אני יוצר מצג שווא של איזה “מקום אחר” שהוא, לטענת מלכיאל, אינו מבשר “הסתלקות למקום של מורכבות, אלא הסתלקות ממקום של מורכבות”. במילים אחרות: החמצתי את המפתח לפיתרון המצוי תחת אפנו.

אין בעיה בליברליזם המורכב והרגיש, טוען מלכיאל. הבעיה נעוצה בשאלה כיצד עניינים פרטיקולריים, כמו זהות והזדהות קולקטיבית, יהיו חלק מערכים של אנשים טובים וכיצד ניתן לשלב קולקטיביות זו עם ערכי “הכבוד לָאחר ולזר, שותפות אוניברסלית עם כל בני האדם שנבראו בצלם, שותפות קהילתית עם בני קולקטיבים אחרים וכיוצא בזה”. אכן, לדידו, יש ביטויים קולקטיבים בהגות היהודית שאינם ראויים, שהם “נגד האמת, נגד המוסר, נגד האנושיות”. על כן המבט אינו צריך להיות ביקורתי ביחס לליברליזם אלא בעיקר פנימה, כדי לבחון כיצד יש להבין מחדש את המצוי וכיצד להופכו לאפשרי ורצוי.

זה, אם אני מבין נכון, חלק הארי של הביקורת על מאמרי, ואלה עיקר טיעוניו של מלכיאל על הדברים שלא הבאתי אותם בפני קוראי מאמרי.

דיאגנוזה נכונה וחמורה

מלכיאל הוא אחד הפילוסופים והחוקרים החשובים, שעסקו בביקורת על הליברליזם האינדיווידואליסטי, והוא מייצג נאמן – הן כהוגה, הן כחוקרו של צ’ארלס טיילור – של השיח הליברלי החלופי, המורכב והקהילתני. אני יכול אפוא להבין, שהעדרם של קולות אלה מדבריי הטריד אותו. ביקורתו העניינית הייתה מוצדקת לו הופניתה למחקר על טיבו של הליברליזם (ותובנותיו מוזכרות בהרחבה בספר שאני מקווה להוציא עם סיום כתיבתו). ואולם מאמרי הקצרצר ניסה לגעת בליבת הבעיה, לטלטל ולנער שאלה חינוכית, שמתמודדת עם השטח החי; שטח שאינו מלומד בפרטים, אך מדבר ‘ליברליזם’ “באופן אינטואיטיבי”. ביקשתי להניח על השולחן שאלה ולגרום לשיח ביקורתי; להפריע לנמנום ולהפר את הדממה ששרויים על השיח האורתודוקסי מודרני.

במובן זה אני מודה למלכיאל שהגיב – כי הדיון החל. מהדיון ניתן להבין לא רק שהתיאור של הליברליזם שהצגתי הוא חסר (ואי”ה יתאפשר לקרוא יותר בעתיד), אלא גם עוד כמה דברים. למדנו, למשל, שמלכיאל מצטרף לדאגה מנישואי תערובת (“גם אני כרוזנק נמנה על מחנם”). דבר נוסף: מלכיאל מודה, שנישואי תערובת הם תוצר של המערב הליברלי, כלשונו: “רוזנק צודק בהחלט כשהוא רואה בהתבוללות בקרב יהודי התפוצות ובפרט באמריקה תופעת לוואי של השיח הליברלי במובנו הרחב”. יש קשר, לדידו, בין נישואי תערובת לבין, כלשונו, ה”הקשר החברתי וההגותי והרוחני והקיומי של הדמוקרטיות הליברליות המערביות”.

התעלמתי ורידדתי את הליברליות?! הליברליזם המצוי הוא מורכב וחכם?! הוא מאפשר לכל אחד ולכל קבוצה להתחתן עם מי שהם רוצים?! אבל מלכיאל מודה: ממש שם, בתוך כל זה, ההתבוללות ממשיכה לחיות ולבעוט. נמצא אפוא שהפנמת הליברליזם המורכב, הקהילתני וכדומה אינה מתכון לשום הצלחה בסוגיה הנדונה כאן. כלשונו: “המורכבות כבר כאן; הדיאלקטיקה וההיזון החוזר כבר כאן; הם הם ההקשר שבו אנו חיים ובו פושה ההתבוללות”.

נמצא אפוא שהדיאגנוזה שלי נכונה. הבעיה, כך נראה מדבריו של מלכיאל, רק חמורה משתיארתי.

בהתאם לתקוותי, כאמור, מאמרי עורר את מלכיאל להד חוזר ומביאו להגיד את דעתו בסוגיית נישואי תערובת. ואכן, מלכיאל קורא לבירור ולהוצאת “התבן מן הבר” – אינטלקטואלית, מוסרית ואנושית (אני מסכים, והייתי גם מוסיף “יהודית” כי גם זו קטגוריה בעלת ערך שיש ללבנה).

אני טענתי, כאמור, שהשידוך החד־חד־ערכי עם המערב הליברלי אינו מאפשר לשיח היהודי להמשיך לאחוז בתפיסת עולמו הפרטיקולרית. “לא”, פוסק מלכיאל, הבעיה אינה נמצאת בליברליזם (שהוא מורכב וקהילתני) אלא בַּנוּ. הליברל האמיתי מבין שאי אפשר לאחוז ב’אמיתות’ של העבר כקדם. שום דבר אינו יכול להחשב עוד כאסון. כלשונו של מלכיאל:

כשם שחזרה בשאלה אינה אסון שראוי לשבת עליו שבעה, כך גם נישואי תערובת אינם אסון שראוי לשבת עליו שבעה. כמו שלהיעשות חילוני אינו גורע מאומה מסגולותיו האישיות והמוסריות של היהודי, וכמו שירידה מן הארץ אינה גורעת מאומה מסגולותיו האישיות והמוסריות של הישראלי־לשעבר, כך נישואי תערובת אינם גורעים דבר מסגולותיו האישיות והמוסריות והאנושיות של האדם.

הגיון דבריו של מלכיאל מושלם מבחינה ליברלית, אבל זה לא משקף את “האינסטינקט הריטואלי” או התודעתי של רוב מניין ובניין של השיח היהודי לדורותיו, שהיה עצבני מאוד ביחס לנישואי תערובת (ועתה ודאי יגיעו כמה היסטוריונים מלומדים ויציגו לי את היוצא מן הכלל; אכן, יש כאלה, אך הם יוצאים מן הכלל). אז משהו קרה כאן. אני מבקש “לדבר על זה”.

זה לא עובד

“מה הבעיה שלך?” יתהה המקשן, “החילון והמגדר היו שערוריה – ונרגענו; אז גם נישואי תערובת הייתה שערוריה – תירגע!”.

יש הבדל. בניגוד לחילון ושאר סוגיות, שם העם היהודי נאבק על רב־קוֹליותו כקהילה המכילה רב־גוניות, פירוק המרכיב הלאומי הפרטיקולרי הופך את היהדות לתרבות שהיא בהכרח צרה (כי היא ‘תרבות’ מובחנת, ולא – ‘חס וחלילה’ – ‘אתנוס’, שאיך נגדירו? ‘משפחה’? ‘בשר’?). יהדות זו מאופיינת כתרבות ליברלית כי במחוזות אלה (בעיקר ולא רק) נישואין אלה מקובלים. בחינה ביקורתית של קהילות ליברליות אלה מעלה את החשש, שמדובר ברדוקציה של המערב. במצב זה, קיומן המובחן הוא עניין מקרי, האחוז בנוסטלגיה של חברים בקהילה, אך פילוסופית וסוציולוגית המהלך הולך אל סופו. אולי “זה לא אסון” (כי הרי אנו ליברלים וכל אחד יכול לעשות באמת מה שהוא רוצה כל עוד אינו פוגע באדם אחר), אבל כדאי לדבר על זה.

איך יוצרים נוסטלגיה שתמנע נטישה? מלכיאל מצייד אותנו בתובנות חינוכיות ליברליות: יש לשתף את ילדינו בתפיסה עצמית שגורל העם היהודי יקר לנו; אפשר, כלשונו,

לכוון את ילדינו לנישואין במסגרת הקהילה, מתוך הכרה בעובדה שלהיות יהודי אינו שקול ללהיות אדם טוב (או מוסרי, או אדם נשגב וקדוש ונערץ וראוי לחיקוי), ומתוך כבוד להכרעותיהם האישיות של יחידים בענייני אהבה, תהיינה אשר תהיינה.

מבחינה ליברלית, מה שמלכיאל כותב באמת סביר; זה גם מה שרבים עושים, והתוצאות הן, שבעולם יהודי ליברלי אנו נושקים ל־80% נישואי תערובת. איני נכנס לסוגייה החינוכית – המצויה ומתפשטת במערב היהודי – מה בעצם פסול בחינוך, שמשתף היכרות עם בית הכנסת וכנסייה, כשני מקומות מכובדים לעבודת ה’, המשקפים נאמנה את שני ההורים (בלשון דתית נקרא לזה “כיבוד אב ואם”). אז זה נכון, שיש תובנות של הקשבה והכלה הטמונים בדבריו של מלכיאל, שהן יקרות לליבי ואלחם בכל כוחי על שימורם (ואיני ציני). אבל אם זה כל מה שיש לנו למכור – אז הכתובת מצויה על הקיר בעשרות ומאות מחקרים סוציולוגיים שמספרים לנו על התרסקות מוחלטת של הדמוגרפיה היהודית (ואני מכיר את כל התרגילים הסטטיסטיים בעניין זה; גם לכך ספרי מודע).

ועתה הדבר האחרון: תמיד ניתן להאשים את הדובר בגזענות. כך חותמים כל דיון מדמם ומשלחים את הדובר מהעיר בבעיטה החוצה עם מיסגור של ‘מצורע’. רק להבהיר מייד: מלכיאל לא עשה כך; להיפך, הוא כתב “רוזנק אינו מרחיק לכת עד כדי הכשרת שרץ זה”. אבל (ואשתמש במכתם לשוני של מלכיאל) מתוך ‘כותלי דבריו’ של מלכיאל ניתן היה לחוש שמתוך ‘כותלי דבריי’ שלי, ניתן היה לגרד, לכאורה, גזענות. למה? כי אני מתעקש שנוסח התפילה ו’פרשת השבוע’ הם חלק מהמקורות המכוננים של תודעה יהודית (כן, כך הורי לימדו אותי; חינוך קיצוני מאוד…; וכן, אני יודע מהי הרמנויטיקה). מרגע שהדיון הפרטיקולרי מתחיל, סתימת הפיות האולטימטיבית תגיע אל טענת הגזענות. גזענות, אגב, היא תופעה שהמערב, האמון על ‘שיח זכויות’ – טיפח; תופעה, שהפכה לשיטה פוליטית רצחנית, שתיפקדה ועדיין מתפקדת במחוזות אירופאיים ואמריקאים. זו זרה באופן עמוק ל’שיח החובות’ היהודי בכלל ולרעיון העומד מאחורי הלכות גרים בפרט. גזענות אירופאית זו דבקה בכמה קבוצות ודוברים יהודים, שמחללים שם שמים ברבים.

אני מודה לעמיתי אליעזר מלכיאל על שטרח וכתב ואיפשר את תחילתו של השיח ואני מקווה שנתברך בשיח משתף ומאיר פנים המרבה שלום בעולם של ניגודים המפרים זה את זה.

*פרופ’ אבינועם רוזנק הוא מרצה בחוג למחשבת ישראל ובמגמה לחינוך יהודי במרכז מלטון שבבית הספר לחינוך ע”ש סימור פוקס, האוניברסיטה העברית בירושלים, ועמית מחקר במכון ון ליר בירושלים