טיפול בבית המדרש / עודד גולדברג
 

 

 

 

 

 

טיפול בבית המדרש

עודד גולדברג

 

הדיבר החמישי בעשרת הדברות, 'כבד את אביך ואת אמך', הובן ע"י חז"ל ופוסקי הלכה כציווי קטגורי. הדיבר נתפס
כצו מוחלט, שאינו מתחשב במורכבותה של מערכת היחסים בתוך המשפחה ובקשיים
הפסיכולוגים הכרוכים בכיבוד חסר פשרות של ההורים. חז"ל בדבריהם הדגישו חזור
והדגש שעל האדם, בכל תנאי, להתגבר על נטיות ליבו הטבעיות. עליו להדחיק כל ביטוי של
עלבון, כעס או תסכול כלפי הוריו ובלבד שלא יפגע בכבודם.

כדי להעניק משנה
תוקף למעמדם של ההורים הושווה במספר מקומות יחסו של הבן אל הוריו ליחסו
לקב"ה. כך למשל נאמר בברייתא בתלמוד הבבלי (קידושין ל, ב) : 

"תנו רבנן:
שלשה שותפין הן באדם, הקב"ה ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר
הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני."

ייתכן שהענקת מעמד
שכזה להורים באה דווקא על רקע הבנת הקשיים הפסיכולוגיים הכרוכים בציווי זה. ברוח
דבריו של פרויד: "מה ששום אדם אינו משתוקק לעשות אין צריך לגזור עליו איסור,
ועל כל פנים מה שנאסר באיסור חמור ביותר חזקה עליו שהוא מושא לתשוקה…"[1]

במספר רב של אגדות
חז"ל מודגש התוקף הבלתי מתפשר של הציווי אשר דורש מהאדם לבטל לחלוטין את רגשותיו
ונטיות לבו. כך למשל שואלים התלמידים את רבי אליעזר הגדול "איזהו כיבוד אב
ואם?"[2]
והוא משיב להם: "לכו שאלו את דמה בן נתינה ראש פטרבולי  [מועצת העיר] היה.
פעם אחת הייתה אמו מסטרתו בפני כל בולי [מועצת העיר]  שלו ונפל קורדקין [נעל]
שלה מידה והושיט לה שלא תצטער".

אמו המשוגעת של דמא
בן נתינה מביישת אותו בפני נכבדי עירו ומכה אותו בעזרת הנעל שלה. לא זו בלבד שדמא
בן נתינה אינו עוצר אותה אלא שהוא אף מגיש לה את אותה הנעל שבה היא הכתה אותו,
ובכך מזמין את המשך ההשפלה.  דמא בן נתינה הוא הדגם האולטימטיבי של כיבוד אב ואם.
הבן המכבד את אמו, למרות שזו לא ממלאת את תפקידה המגונן והתומך. העובדה שדווקא האם
שאמורה להיות תומכת ומגינה פוגעת בבנה מכאיבה ביותר, הרבה יותר מפגיעה של אדם זר.
למרות זאת, אין הבן פטור מחובת הכיבוד.

הדרישות הקיצוניות
של הציווי לכבד אב ואם הביאו את ר' זעירא לומר: 'ברוך המקום שאין לי אב ואם'.
(ירושלמי, שם)

דרישות אלו באו לידי
ביטוי גם בהלכה, וכך כותב הרמב"ם[3]:

עד היכן היא
כבוד אב ואם? אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים
לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעס
כנגדם אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק.

 

על רקע דברים אלו
ברצוני לבחון אגדת חז"ל אחת אשר ייתכן ומגמתה שונה. כידוע, יש הטוענים כי
לעיתים משקפות אגדות חז"ל תפיסות והשקפות אופוזיציוניות לזרם המרכזי בהלכה.[4] אני מציע
לבחון את האגדה שלפנינו מנקודת הנחה דומה.

האגדה מופיעה במסכת
קידושין (לא, א) בתוך קובץ אגדות שמדגישות את חשיבותה של מצוות כיבוד אב ואם, ואת
אופיה התובעני של המצווה. זו לשון האגדה:

 

שאל בן גרושה אחת את
ר' אליעזר:

אבא אומר השקיני מים
ואימא אומרת השקיני מים, איזה מהם קודם?

אמר לו: הנח כבוד
אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך.

בא לפני רבי יהושע,

אמר כך. [ענה את
אותה התשובה שענה לו ר' אליעזר]

נתגרשו מהו? [האשה
לאחר שנתגרשה שוב אינה חייבת בכבוד בעלה ולכן תשובתו של ר' אליעזר במקרה זה אינה
מספקת]

אמר לו: מבין ריסי
עיניך ניכר שבן גרושה אתה, הטל מים בספל וקעקע להן כתרנגולין
.[5]

 

האגדה תמוהה ומעלה
מספר שאלות.

מה הייתה מגמתו של
השואל? מדוע התעניין בשאלה שהיתה עבורו חסרת משמעות מעשית? מדוע לא הסתפק בתשובתו
של ר' אליעזר ופנה לרבי יהושע ומה פשר שאלתו 'נתגרשה מהו'? מדוע רק אחרי ששאל
השואל 'נתגרשה מהו' מבחין רבי יהושע בריסי עיניו ובעובדה שהוא בן גרושה? ולבסוף,
מהי משמעותה של תשובתו המוזרה של רבי יהושע?

 

הפרשנות המסורתית
התלבטה בשאלות אלו והשיבה תשובות שונות אשר המשותף להן היא ראיית האגדה כבאה לחדד
את גדרי חובת כיבוד אב ואם. כך למשל רש"י[6]
מסביר את האגדה ברובד ההלכתי ומסיק ממנה שלמרות שכבוד האב קודם לכבוד האם, במקרה
שנתגרשה שניהם שוים ולכן עליו להניח את הכוס בין אביו ואימו. את תשובתו המוזרה של
ר' יהושע מסביר רש"י בכך שכיון שהשואל העמיד פנים כאילו שאלתו היא הלכה למעשה
ענה לו ר' יהושע בלשון שחוק.

 

לדעתי הפירושים
המסורתיים אינם ממצים את מלוא משמעותה של האגדה, וברצוני להציע ניתוח שונה.

האגדה אינה מוסרת
לנו דבר על זהותו של השואל  מלבד העובדה שהוא בא ממשפחה מפורקת ("בן
גרושה"). עובדה זו הופכת כבר במשפט הראשון של האגדה למרכיב הבסיסי של זהות
השואל, אלא שפרט ביוגרפי זה ידוע לנו – הקוראים – ואינו ידוע לר' אליעזר. פער זה
בין ידיעתנו לחוסר הידיעה של ר' אליעזר יוצר את המתח כבר בתחילת הסיפור.

שאלתו של בן הגרושה
רומז על המציאות המשפחתית בה הוא גדל: "אבא אומר השקיני מים ואמא אומרת
השקיני מים, איזה מהם קודם?"

השואל מתאר מציאות
משפחתית קשה ביותר המוגדרת בלשון הטיפול המשפחתי משולש. מצב זה מתואר על ידי
סלבדור מינושין, מאבות הטיפול המשפחתי, כך[7]:

"השימוש הנוקשה
באחד הילדים במאבקי בני זוג לובש מספר צורות. במצבי משולש דורש כל הורה מהילד
לעמוד לצידו כנגד ההורה השני. כל אימת שהילד עומד לצידו של אחד הוא מוגדר אוטומטית
כמתקיף את השני. במבנה זה שהינו בלתי תפקודי עד מאד הילד משותק. כל תנועה שהוא
עושה מוגדרת על ידי ההורים כהתקפה."

שיתוק זה הוא המצב
בו נמצא השואל בסיפורנו. מצבי משולש במשפחה גורמים למצוקה נפשית קשה אצל הילד ואף
עלולים להביא להתפתחותם של סימפטומים כמו דיכאון, מתח, בעיות התנהגות וכיוצא באלה.
בן הגרושה שגדל במציאות קשה זו פונה לר' אליעזר בשאלה הלכתית המתאימה לשיח ה'בית
מדרשי' אולם מתוך דבריו עולה צעקה נואשת לעזרה נפשית בהתמודדות עם מצבו הבלתי
אפשרי.

בשלב זה נשאלת
השאלה: האם יגלה ר' אליעזר רגישות ויקלוט את השדר הסמוי המועבר אליו באמצעות השאלה
ההלכתית? האם יענה לקריאת ה'הצילו' של האדם העומד מולו?

כאן נכונה לשואל
ולקוראים אכזבה. ר' אליעזר עונה לשואל בלשון יבשה ופורמלית, תשובה הלכתית המעמידה
את מערכת היחסים בתוך המשפחה על משוואה לוגית:

"הנח כבוד אמך
ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך."

השואל יוצא מבית
מדרשו של ר' אליעזר במפח נפש ובצר לו הוא פונה לרבי יהושע. גם רבי יהושע אינו מגלה
בשלב ראשון רגישות למצבו הנפשי של השואל. כמו קודמו, גם הוא מתייחס אך ורק לנורמה
המשפטית המתחייבת מהמצב המתואר, ללא כל רגישות למצבו הנפשי של השואל. האגדה יוצרת
דיסוננס בלתי נסבל בין המציאות הכואבת המתוארת על ידי השואל ובין תשובתם
הפורמליסיטית של יושבי בית המדרש.

בשלב זה חל מפנה
במהלך הסיפור[8].
השואל מבין כי הרמזים ששלח לחכמים אליהם פנה אינם מספיקים כדי לעורר את רגישותם
למצוקתו והוא שולח רמז נוסף לר' יהושע בצורת שאלה הלכתית נוספת:  "נתגרשו,
מהו?"

בשאלה ההלכתית של בן
הגרושה חבויים שני מסרים.

המסר הראשון הוא:
רבי, לא באתי הנה על מנת לשאול אותך שאלה הלכתית בעלת משמעות מעשית, באתי בשביל
משהו אחר.

המסר השני הוא: רבי,
אינך מבין שהסיטואציה שתיארתי קודם היא סיטואציה טראגית של גרושין והרס המשפחה?

רבי יהושע קולט את
המסר. סוף סוף הוא מרים את עיניו מהספרים ומביט בעיניו העצובות של השואל. תגובתו
של ר' יהושע מעתה היא תגובה שכיום היינו מתארים אותה כתגובה טיפולית.

תשובתו מתחלקת
לשניים. בחלק הראשון אומר ר' יהושע:

"מבין ריסי
עיניך ניכר שבן גרושה אתה" – בניגוד לתשובות הפורמליות המנוסחות בלשון לוגית
ויבשה תשובה זו מנוסחת בלשון רכה והיא מבטאת אמפטיה.  בלשון הטיפולית ניתן לכנות
את תשובתו של ר' יהושע שיקוף, המוגדר "תהליך שבו משמש המטפל אספקלריה המחזירה
למטופל את דמותו הניבטת בה"[9]

המסר החבוי העובר
בתשובתו של ר' יהושע הוא: "אני מבחין בעצב הנסוך על פניך ועל  עיניך שריסיהן
נשרו מרוב דמעות. אני מבין שמה שמטריד אותך אינה השאלה ההלכתית אלא הכאב העמוק
שאתה נושא אתך מתוך המציאות המשפחתית בה גדלת."

 החלק השני בתשובתו
של ר' יהושע הוא: "הטל להן מים בספל וקעקע להן כתרנגולין."

באימרה זו של ר'
יהושע מצויים שני מסרים בעלי חשיבות טיפולית במצבים אלו.

מושכל ראשון בטיפול
במשולשים על פי מינושין הוא הפרדה בין הילד לדינמיקה הזוגית[10].
זוהי בדיוק הוראתו של ר' יהושע. ר' יהושע מורה לשואל לנתק עצמו מבחינה רגשית
מהמערכת הזוגית של הוריו ולהתייחס אליהם בריחוק רגשי, כפי שאדם מתייחס לתרנגולות
בחצרו.

דבריו של רבי יהושע
מנוסחים בגסות ובבוטות רבה. הביטוי "הטל להם מים" רומז על פעולת ההשתנה,
וגם הביטוי 'קעקע להם כתרנגולים' הוא בעל קונוטציה משפילה. כאן חבויה המשמעות
הטיפולית הנוספת בדברי ר' יהושע. השואל אגר במשך שנות חייו כעס עצום על הוריו על
אשר גרמו לו סבל נפשי כה רב, אך בהיותו אמון על מצוות כיבוד הורים היה מנוע מלבטא
כעס זה. ר' יהושע, המהווה סמכות מוסרית ודתית, מעודד את השואל לתת ביטוי לכעסו
ותסכולו תוך שהוא משמש מודל לחיקוי בכך שהוא עצמו מתבטא בגסות כנגד ההורים. כפי
שציינתי בתחילת דברי, דבריו של ר' יהושע שרויים במתח עם הייצוג המקובל של האתוס
החז"לי אשר על פיו יש לכבד הורים בכל תנאי ובכל מחיר. מתן לגיטימציה לכעס של
הבן על הוריו אינה עולה בקנה אחד עם מצוות כיבוד אב ואם אך במקרה זה היא חיונית
לבריאותו הנפשית של הבן. האגדה מציבה גבול לחובת כיבוד ההורים. הורים המשתמשים
בילדיהם לצורך מאבקיהם אינם ראויים לכיבוד.

     

 

תודה למשה לביא שעזר
לי בגיבוש הרעיונות.


. עודד גולדברג הוא תלמיד תוכנית ההמשך בישיבת
הקיבוץ הדתי בעין צורים וסטודנט לעבודה סוציאלית במכללת אשקלון.


[1] זיגמונד
פרויד, טוטם וטאבו, תל אביב 1988, עמוד 67. רעיון דומה קיים במדרש
חז"ל הדן בשאלה מדוע הוקדמה האם לאב בציווי על היראה ואילו בציווי על הכיבוד
הוקדם האב. תשובת המדרש היא שהתורה מוצאת לנכון להדגיש את הציווי הפחות טבעי
ומובן. ראו קידושין ל, א.

[2] ירושלמי
פאה פרק א הלכה א.

[3]    הלכות
ממרים פרק ו הלכה ז. הרמב"ם אמנם התחשב במקרים קיצוניים בקשיים הפסיכולוגים
הכרוכים בקיום המצווה; ראו  י. בלידשטיין, "הורים ובנים במשנת הרמב"ם
הגות והלכה", דעת 37, עמוד
29.

[4] ראו למשל Daniel Boyarin, "Internal Opposition in
Talmudic Literature: The Case of the Married Monk", REPRESENTATION 36
pp. 87-113.
.

[5] האגדה
מובאת ע"פ כתב-יד מינכן, וזהו כנראה הנוסח הנכון של האגדה. בדפוס מופיע השואל
כבן אלמנה במקום בן גרושה. בענין הנוסח ראו יונה פרנקל, "קווים בולטים
בתולדות מסורת הטקסט של סיפורי האגדה", בתוך דברי הקונגרס העולמי השביעי
למדעי היהדות,
ירושלים תשמ"א עמוד 61. ניתוחו של פרנקל דומה לפרשנות
המסורתית ושונה מאד מהניתוח המוצע פה.

[6]  ראוי
לציין שלפני רש"י עמדה כנראה הגירסה שבדפוס (ראו הערה 5).

[7] סלוואדור
מינושין, משפחות ותארפיה משפחתית, תל אביב 1997, עמוד 106.

[8] האגדה בנקודה זו מזכירה  את האגדה המופיע
בתלמוד הבבלי (שבת לא, א) על הנכרי שבא לפני שמאי וגורש בבושת פנים ולאחר מכן
התקבל אצל הלל. בהקשר זה אולי יש חשיבות לכך שר' אלעזר ידוע כ'שמותי'
כלומר חכם הנוהג על פי דעת בית שמאי. עוד מזכירה האגדה את הסיפור על עקילס הגר
שנכנס אצל שני חכצים אלו. ר' אליעזר בא והושיטו לו בקנה (דחה אותו), ואילו ר' יהושע
מנחמו בדברים (בראשית רבה, פרשה ע, ד"ה ונתן לי).

[9] "אדם נפגש עם עצמו,
פסיכותרפיה
החוויה ותהליכיה", אליהו רוזנהיים, ירושלים ות"א 1990.

[10] מינושין,
שם.