היהדות הצרפתית העכשווית אינה אחידה, אך שומרת לרוב על חזית מאוחדת ועל אתוס משותף. בעשורים האחרונים התחזקו קהילות עצמאיות, דוגמת קהילות חרדיות וקהילות רפורמיות וקונסרבטיביות, אולם רוב היהודים בצרפת אינם מגדירים עצמם באמצעות זרם או מגזר יהודי-עכשווי וממשיכים להשתייך לקולקטיב יהודי חורג-מגזר. כמי שצמחו בתוך הקהילה ונמצאים עמה עד היום בקשרים הדוקים של מנהיגות ומעורבות קהילתית, אנו סבורים שלא ניתן להבין את עולמם של העולים מצרפת ואת היחסים האמביוולנטיים שלהם עם הציונות הדתית, מבלי להכיר את המורשת הייחודית שלה.
קהילה אחת תהיה לכם
קשה להבין את יהדות צרפת מבלי להתבונן בתהליכים ההיסטוריים שעיצבו אותה. טענה נפוצה, ומכלילה למדי, גורסת שעם תחילת העידן המודרני היהודים האשכנזים התפלגו לזרמים, בעוד יהודי ארצות האסלאם שמרו על קהילה מאוחדת. טענה זו בוודאי אינה נכונה לגבי יהדות צרפת. יהדות זו, רובה ככולה אשכנזית עד שנות השישים של המאה העשרים, בחרה גם היא בדרך האיחוד. ב1806, בעיצומם של הדיונים על אמנציפציה עבור היהודים, כינס נפוליאון "סנהדרין גדולה" וביקש לדעת האם היהודים מסוגלים להשתלב בלאומיות הצרפתית ולכבד את חוקיה. הסנהדרין הצרפתית הייתה מורכבת משבעים ואחד רבנים ונגידים, ביניהם יהודים אדוקים, וגם כאלה הקרובים יותר לרוח הרפורמה הצעירה שנשבה מיהדות גרמניה השכנה. כינוס זה יכול היה להיות רגע הפילוג בין השמרנים לליברלים, או בין מה שמכונה היום האורתודוקסים והרפורמים. אך בסופו של דבר, הנציגים הגיעו להבנות, ובעיקר לפשרות. הרב יוסף דוד זינצהיים, שהיה יהודי אדוק ויושב ראש הסנהדרין, חתם על מסמך הקורא ליהודים לשרת בצבא המולדת ולציית לחוקיה. מן הצד שני, הרפורמים והשמרנים התפשרו כולם עם ניסוח זהיר שפסל נישואי תערובת אך קרא שלא להחרים את אלו שבחרו בכך.
התשובות מצאו חן בעיני השלטונות, והיהודים זכו לשוויון זכויות מלא ולמעמד של דת מוכרת בצרפת. בדומה לדתות אחרות במעמד דומה הוקם מבנה-על ריכוזי, הקונסיסטואר (Consistoire), בראשו עמד נשיא שאינו איש דת ולצידו רב ראשי. תפקידו של הקנסיסטואר היה לארגן את החיים היהודיים, ובו ישבו יחד רבנים ונגידים בעלי השקפות שונות, חלקם קרובים לאורתודוקסיה ואחרים דורשי רפורמות. איש מהם לא פרש כדי להקים ארגון מתחרה, וכך התקבעה יהדות מקומית לא-רפורמית אך גם לא "אורתודוקסית", שביכולתה להקנות מקום ליהודים בעלי אמונות ופרקטיקות דתיות שונות.
עצם ההתמקמות על הרצף הדתי והפוליטי הישראלי מהווה ויתור משמעותי על זהותנו, על מורשתנו ועל העמל של אבותינו לשמור על קהילה מאוחדת. רוב העולים מצרפת הם ציונים, חלק גדול מהם על הרצף המסורתי-דתי, אך זהותם אינה נמצאת בין הציוני לדתי.
באותן שנים החל האימפריאליזם הצרפתי להתפשט ברחבי צפון אפריקה. בעקבות זאת יהודי צרפת החלו לפעול למען אמנציפציית היהודים אשר חיו עתה בחסות מדינתם. כאן אינו המקום להאריך על הקמת הקונסיסטואר באלג'יריה או על המפעל החינוכי של כי"ח במגרב, מפעל שהתקיים עם הרבה כוונות טובות אך לעתים בדורסנות ותחושת עליונות תרבותית אופיינית לאותה תקופה. על כל פנים, קשרים ראשונים נרקמו בין יהודי צרפת ויהודי המגרב ותהליכי מודרניזציה התעצמו בקהילות צפון אפריקה. עם תחילת תהליך הדה-קולוניזציה, יהודי המגרב היגרו בהמוניהם לצרפת וסכנת הפילוג התעוררה בשנית: האם האשכנזים יאפשרו לספרדים להשתלב בתוך המוסד הראשי? האם הספרדים יסכימו להשתלב, ובפועל להתפשר, עם רבנים ותפיסות עולם שלא עלו תמיד בקנה אחד עם הנורמה ההלכתית המקובלת? סוף דבר, ההתמזגות צלחה, ויהדות צרפת העכשווית, האשכנזית והספרדית, ביחד ולחוד, שמרה ברובה על קורת-גג משותפת.
כאן טמון האתגר הראשון במפגש בין העולים מצרפת לבין הישראליות בכלל, והציונות הדתית בפרט. עצם ההתמקמות על הרצף הדתי והפוליטי הישראלי מהווה ויתור משמעותי על זהותנו, על מורשתנו ועל העמל של אבותינו לשמור על קהילה מאוחדת. רוב העולים מצרפת הם ציונים, חלק גדול מהם על הרצף המסורתי-דתי, אך זהותם אינה נמצאת בין הציוני לדתי. זהותם אינה "המקף" עליו דיבר אורי אורבך, אלא זהות יהודית שיכולה להכיל גם את הציונים, גם את הדתיים, וגם את הדתיים-לאומיים, אך לא זו בלבד.
יהדות הומנית:
יהדות צרפת לא רק שמרה על אחדות קהילתית, אלא פיתחה במרוצת השנים תפיסות יהודיות משלה. חשוב להדגיש – לא מדובר בזרם דתי, שהרי יהודי צרפת לא רואים עצמם חלק מזרם ייחודי ומעט מאוד יגדירו עצמם בעזרת התיוג "אורתודוקסי", "קונסרבטיבי" או "רפורמי", ובכל זאת, רבנים ואינטלקטואלים פיתחו עם השנים גוון יהודי מיוחד לצרפת ולתרבותה, שניתן לכנותו "יהדות הומנית". בראש ובראשונה, היהדות ההומנית נוסח צרפת ראתה ביהדות מסרים בעלי פוטנציאל אוניברסלי. גוון יהודי זה מאחד בין דמויות רבות, שחלק קטן מהן בלבד מוכר לציבור בישראל, דמויות שפעלו לאורך המאה העשרים וחלקן פועלות עד היום. בין היתר ניתן למנות את הרב לאון אשכנזי (מניטו), עמנואל לוינס, אנדרה נהר, אליאן אמדו-לוי-ולנסי, הרב שארל טואטי, וקרוב יותר לימינו אנו: פרופ' בנימין גרוס, הרב מרק-אלן וואקנין והרבה דלפין הורבילר, פרופ' ארמנד אבקסיס ועוד רבים ורבות, טובים וטובות.
הגיוון העדתי, המגדרי והאידאולוגי של אותם נציגים של יהדות עם חלונות פתוחים לעולם שמסביבם, יכול לגרום לכמה מן הקוראים להרים גבה. מה משותף לרב אורתודוקסי ולרבה רפורמית? לציוני ולמבקר הציונות? אם דמויות אלו היו מועתקות למציאות הישראלית, סביר להניח שהן לא היו משוחחות אחת עם השנייה ושתלמידיהן היו נלחמים אלה באלה מלחמת חורמה. אך במציאות של קהילה לא-מפולגת, לא חסרים שיתופי פעולה ויהודים רבים נעים בין הדמויות בטבעיות, וכדברי חז"ל עושים אוזניהם כאפרכסת לשמוע דברי חכמים, ללא צורך בהזדהות טוטאלית עם המורה. חלק מתלמידיו הישראלים של מניטו, שספריו זכו לפופולריות רבה בשנים האחרונות בקרב הציונות הדתית, יוצאים אולי מן הכלל. לאחר עלייתו ארצה, הוא התקרב לציונות הדתית, וחלק מתלמידיו 'ישרו קו' עם המגזריות הישראלית. אך בצרפת, מנהיגים קהילתיים רבים רואים בו את רבם המובהק, חלקם אנטי-ציונים, חלקם לא-אורתודוקסים, וכמובן רבים מהם ששייכים לקהילה הראשית וחיים בשלום זה עם זה.
מה משותף לרב אורתודוקסי ולרבה רפורמית? לציוני ולמבקר הציונות? אם דמויות אלו היו מועתקות למציאות הישראלית, סביר להניח שהן לא היו משוחחות אחת עם השנייה ושתלמידיהן היו נלחמים אלה באלה מלחמת חורמה. אך במציאות של קהילה לא-מפולגת, לא חסרים שיתופי פעולה ויהודים רבים נעים בין הדמויות בטבעיות.
כאן טמון האתגר השני במפגש בין העולים מצרפת לציונות הדתית. חלקם בוודאי יסכימו להשתלב, תוך כדי התנערות מהגרסא דינקותא שלהם, בתנועה מתבוללת שניתן לזהות כ"שלילת (תורת) הגלות" שלהם. אלה יבחרו לרוב באגף החרד"לי, שמציע להם מעין עסקת-חבילה מן המוכן, כולל למי להצביע, היכן לגור ואלו גישות יהודיות לפסול. אלו שיחפשו השתלבות ללא ויתור על הזהות, ינהלו פעמים רבות רומן מורכב עם הציונות הדתית המיינסטרימית, עד לאגפיה הליברליים, אך בסופו של דבר, רובם לא ימצאו את מבוקשם בבית המדרש הציוני הדתי, שאמנם פתוח גם הוא לעולמות אחרים, אך בעיקר לעולם הפוליטי-ארצי, ולא לרוחני-אוניברסלי. ניתן לנסח זאת מעט אחרת: העולים יפנו תחילה לציונות הדתית כי הם יזהו מבחוץ פוטנציאל של תנועה דתית עם חלונות לעולם, אך מהר מאוד חלקם יגיעו למסקנה שמדובר בתנועה פוליטית עם חלונות ליהדות. ללא תלות בעמדות הפוליטיות של כל עולה, טשטוש הגבול שבין הפוליטי לדתי והפיכת ערכים לאומיים מובהקים לערכים דתיים ייתפסו כזרים.
יהדות ללא בעלי בית:
בספרו "הכנסת אורחים" תיאר הפילוסוף היהודי-צרפתי ז'אק דרידה את הבאים מבחוץ, "הנוכרים" בטרמינולוגיה שלו, כעומדים על סף בין עולמות. ממקום הימצאם הם מסוגלים להבין את שפתו התרבותית והממשית של בן המקום, אך מחזיקים גם בשפה אישית שאינה מובנת לבעל הבית ומקנה להם פרספקטיבה נוספת שמערערת על הקיים. העולים מצרפת הם, במובנים רבים, הנוכרים של הציבור הישראלי בכלל, ושל הציונות הדתית בפרט. הם חיים לצידה ולפעמים בתוכה, אך מביאים עולם נוסף שאינו תמיד מובן לאלו שפתחו את הדלת והכניסו אותם פנימה. האם עליהם להתאקלם? להשתלב בשקט? דרידה טוען שהכנסת אורחים אמיתית היא זו שמבטלת את ההיררכיה בין בעל הבית לאורח או בין בן-המקום למהגר. האורח הופך גם הוא למארח ויכול לשנות את כללי הבית, בהבנות עם שאר הדיירים, אך כשווה בין שווים. תיאור זה נכון כפליים כאשר החברה הקולטת טוענת שבעצם אין אנו מהגרים לתוך הישראליות, אלא יהודים ששבים הביתה – לא נוכרים כי אם בני בית.
תחושתנו היא כי הציונות הדתית חפצה בהשתלבות כנה, אך אינה מוכנה לדון בחסמים שתיארנו לעיל, ובסופו של דבר מכניסה רק את אלו שיצייתו לכללים הנוקשים של בעל הבית. בנימה אישית יותר, אנחנו, כותבי המאמר, באנו עם רצון להשתלב ועברנו את המסע השלם לתוככי הציונות הדתית. שנינו גדלנו במשפחות צרפתיות-דתיות, עם רקע רבני משמעותי – משפחה אשכנזית במקרה של בתיה, וספרדית במקרה של גבריאל. שנינו בחרנו להגיע לישראל, ומבחוץ היה נדמה לנו שנמצא מרגוע במגזר הציוני-דתי. בתיה למדה במדרשת לינדנבאום ולאחר מכן בבית מורשה, וגבריאל למד בישיבת הכותל. בהמשך הדרך, היה לנו נוח יותר דווקא בשולי המגזר, על סף הפנים והחוץ. בתיה הוסמכה לרבנות [אורתודוקסית] על ידי הרב לנדס, וגבריאל המשיך במסלול אקדמאי במדעי היהדות וקיבל במקביל הסמכה לרבנות ישראלית במכון שלום הרטמן.
אלו שיחפשו השתלבות ללא ויתור על הזהות, ינהלו פעמים רבות רומן מורכב עם הציונות הדתית המיינסטרימית, עד לאגפיה הליברליים, אך בסופו של דבר, רובם לא ימצאו את מבוקשם בבית המדרש הציוני הדתי, שאמנם פתוח גם הוא לעולמות אחרים, אך בעיקר לעולם הפוליטי-ארצי, ולא לרוחני-אוניברסלי.
הרבה תורה למדנו מכל המוסדות שפתחו לנו את דלתותיהם, ובכל זאת, בקיץ 2016 הרגשנו שאנו זקוקים למרחב קהילתי ולמדני שאינו "הבית" ממנו באנו, אך גם לא "הבית" שהוצע לנו כמוכן ומרוהט עד הקצה. כך הקמנו את 'תא שמע', בית מדרש שהפך עם הזמן לקהילה. ב'תא שמע', אנו מנסים ליצור קורת-גג משותפת עבור מי שחפץ ביהדות עמוקה ופתוחה לעולם, ללא תיוג ובתנועה תמידית, וזכינו להתארח במכון פרדס, שעומד גם הוא על הסף בין העולמות. אין זה מרחב פלורליסטי, במובן שאין בו דו-קיום מאולץ בין "רפורמים" ל"אורתודוקסים" או שאר התיוגים. אף חבר או חברה אינו דובר של קבוצה מדומיינת כזו או אחרת, והמרצים והרבנים שמובילים את 'תא שמע' אינם נציגים של זרם או אידאולוגיה. יש במרחב זה את השאיפה לקהילה משותפת נוסח צרפת, ללימוד תורה רציני, מעמיק ופתוח לעולם, אך שאינו פרוגרמה פוליטית. יש בו אלמנטים נוספים שתרמה לנו הישראליות, החל מלימוד תורה שמשלב בין כלים מחקריים לכלים מסורתיים, יחד עם מרחב שיח הכולל היבטים מושאלים מבתי המדרש של ההתחדשות היהודית בישראל.
לאמיתו של דבר, 'תא שמע' הוא רק משל לשאלת היחסים בין הציונות הדתית לעולים מצרפת. מחד גיסא, הציונות הדתית תמיד כאן ברקע, כציון דרך, כמקור השראה. מאידך גיסא, אין סיבה לוותר על מורשת שלמה שהבאנו איתנו. עם האגפים המגזריים ביותר של הציונות-הדתית כנראה שלעולם לא תהיה השתלבות. אבל דווקא האגפים המרכזיים והליברליים של הציונות הדתית יכולים להיות בית עבור העולים, בתנאי שיאפשרו לבאים לתוכה להציע רענון קל – כדי להרחיב את הכתלים המגזריים ו"לעשות מקום" לקהילה מגוונת יותר. כך, למשל, נדמה לנו שרוב העולים מצרפת היו מעדיפים להעביר את הציונות-הדתית מהיישוב הקהילתי הצר לעיר הגדולה, עם חלונות שאינם מכוונים לשכן מהתת-מגזר שעל ידו אלא ליהדות כולה, ואם אפשר, גם לכלל האנושות. ציונות דתית מעין זו יכולה בוודאי להיות בית עבורנו, העולים הותיקים והחדשים.
*הרַבָּה בתיה רוזן-גולדברג מלמדת תלמוד ומורת דרך. היא הוסמכה לרבנות על ידי הרב דניאל לנדס ומסדרת קידושין בארגון חופות.
הרב גבריאל אבן צור הוא חוקר במכון למדיניות העם היהודי ודוקטורנט בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית.
בתיה וגבריאל הם המייסדים של 'תא שמע', קהילה לומדת לדוברי צרפתית בירושלים, מלמדים וכותבים בבמות שונות של הקהילה היהודית בצרפת.