יהודים יוצאי אתיופיה מול הממסד הדתי: כרוניקה של אי־הכרה / אריאל מואב
 

מפסיקת הרב הרצוג שהצריכה את יוצאי אתיופיה לעבור 'גיור לחומרה', ועד פרשת יקבי ברקן – היחסים שבין הממסד הדתי בישראל לבין קהילת יוצאי אתיופיה מבוססים על שנים ארוכות של חשד מתמיד ביהדותם ובמסורתם היהודית. הפתרון לבעיות שונות המתעוררות במפגש בין יוצאי אתיופיה לממסד הדתי בישראל מתחיל בנקודת הראשית: נדרשת הכרה מלאה בזהותם ובשייכותם היהודית

* תודה לעו"ד אסתר ביסוור מהיחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות על הסיוע בכתיבת מאמר זה

"ישראל הביאה יהודים אתיופים לחופש ולחיים חדשים במדינה היהודית" הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו באו"ם ב־27 בספטמבר 2018, כמענה על כך שישראל מואשמת בגזענות. דבריו ביטאו את הרצון להציג לעולם את הפסיפס הייחודי של מדינת ישראל, שמורכבת ממגוון של קהילות שחיו בארץ או שעלו אליה מרחבי העולם. שלושה חודשים קודם לכן, ביקבי ברקן, התגלתה תמונה שונה: חמישה עובדים יהודים יוצאי אתיופיה לא הורשו לקחת חלק בתהליך ייצור היין במקום, ואף נאסר עליהם לגעת ביין, בעקבות דרישת משגיח הכשרות מטעם בד"ץ העדה החרדית שאיננו מכיר בהם כיהודים.[1]

סיפורם של העובדים ביקבי ברקן איננו היחיד. לאחרונה פורסמו שורה של מקרים בהם נפגעה תעסוקתם של יהודים יוצאי אתיופיה, על רקע מתן שירותי דת: רב עורך חופות שלא אושר במועצות דתיות מסוימות,[2] נשים שנמנע מהן לעסוק כבלניות, עובד באולם אירועים שתנאיו הורעו לדרישת משגיח הכשרות ועוד.[3] המקרים הללו מיתוספים לרשימה ארוכה של מקרים בשנים האחרונות, שבהם נתקלו יהודים יוצאי אתיופיה ביחס מפלה שמטיל ספק ביהדותם על רקע מוצאם, בעיקר בלשכות רישום לנישואין במקומות מסוימים.

מה מקור הפער בין דבריו של ראש הממשלה לאומות העולם, לבין התמונה העגומה המצטיירת לעיתים כאן במדינת ישראל ביחס כלפי יוצאי אתיופיה? בשורות הבאות נבקש לבחון את מערכת היחסים המורכבת בין מדינת ישראל והממסד הדתי לבין קהילת יוצאי אתיופיה בכל הנוגע לשאלת הזהות והשייכות היהודית.

150 שנים של עלייה

בכל הנוגע לממסד הדתי, מציאות זו נובעת ממדיניות הלכתית של הרבנות הראשית לישראל, שמעולם לא אימצה באופן רשמי את פסיקת ההלכה שמכירה ביוצאי אתיופיה כיהודים. במצב כזה, נותר פתח לרבנים ולנותני שירות במערך שירותי הדת בישראל להטיל ספק ביהדותם באופן שפוגע בהעסקתם, ולהציב קשיים לזוגות המבקשים להינשא. בנוסף, לצד אי־הכרה רשמית ביהדותם, הרבנות הראשית איננה מקבלת את מסורותיהם ומורשתם ההלכתית של קהילת יוצאי אתיופיה. הקסים, שהיו במשך מאות שנים בעלי הסמכות הרוחנית וההלכתית, אינם מורשים לערוך טקסי נישואין במדינת ישראל, ואישוריהם לגבי יהדותם של בני ובנות קהילותיהם אינם מספיקים לצורך הוכחת יהדותם במסגרת הממסד הדתי בישראל.

לא ניתן לנתק את היחס המפלה כלפי המסורת היהודית האתיופית וכלפי מנהיגיה הרוחניים של הקהילה ממגוון גילויי הגזענות שקהילת יוצאי אתיופיה החלה להתמודד עימם עוד בזמן העלייה הגדולה הראשונה של יהודי אתיופיה בשנות השמונים ('מבצע משה'). עם זאת, יחס הממסד הדתי והמדינה כלפי יהודי אתיופיה החל למעלה משלושים שנים קודם לכן, בעת עיצובה של מדיניות העלייה של מדינת ישראל.

יהדות אתיופיה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם. לפי המסורת, הקהילה היהודית באתיופיה התיישבה בארץ זו לאחר חורבן הבית הראשון, ויש הסוברים כי ראשיתה כמושבה יהודית עוד בימי שלמה המלך.[4] המסורת ההלכתית של יהודי אתיופיה, אשר השתלשלה במקביל למסורת ההלכתית הרבנית־תלמודית, עברה מאב לבן, מקס לקס ומקהילה לקהילה.[5]

זהותה הדתית של קהילת יהודי אתיופיה כללה זיקה עמוקה לציון ולירושלים. יהודי אתיופיה מעולם לא ראו עצמם כבני המקום, אלא כזרים אשר גלו מארצם וממתינים לרגע שבו יוכלו לעלות אליה שוב.[6] עד למאה ה־19 התבטאו הגעגועים והכמיהה לירושלים בעיקר בתפילות, אך במהלך מאה זו הפכו הכיסופים למעשיים יותר. עדויות היסטוריות מצביעות על עלייה של יהודים בודדים מאתיופיה כבר ב־1855,[7] אשר מקדימה את העליות של אנשי התנועה הציונית המאורגנת מאירופה, ומזכירה עדויות על התעוררות לעלייה בקרב קהילות יהודיות רבות ברחבי העולם באותה עת.

בשנים שלפני הקמת מדינת ישראל, יהודים מאתיופיה הגיעו לארץ ישראל כבר בשנת 1936, יחד עם עליות של יהודי תימן שחיו באריתריאה האיטלקית.[8] לאחר קום המדינה, בשנת 1950, נחקק בישראל 'חוק השבות', אשר מעניק לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל את הזכות לעלות אליה. עם זאת, ועל אף הקשר שהתקיים בין יהודי אתיופיה לבין הסוכנות היהודית לארץ ישראל באותן שנים, מדינת ישראל מנעה מהם מלעלות לארץ, במקביל לעמדת הרבנות הראשית שהטילה ספק ביהדותם.

בשנת 1954 פסק הרב האשכנזי הראשי לישראל, הרב יצחק הרצוג זצ"ל, כי על יהודי אתיופיה לעבור 'גיור לחומרה', הכולל טבילה במקווה טהרה והטפת דם ברית (דקירה קלה באמצעות סיכה במקום הברית, שנועדה לשמש תחליף להליך ברית המילה במקרה שבו המתגייר כבר נימול), זאת בהתבסס על מחקר מדעי־לכאורה שפורסם באותה עת ושלל את שייכותם ל"גזע היהודי".[9] פסיקה זו ביססה את המדיניות של ממשלות ישראל, שנמנעו מלהחיל את חוק השבות על יהודי אתיופיה ולפעול למען עלייתם ארצה. בתקופה זו, עד תחילת שנות השבעים, מספר יהודי אתיופיה שהצליחו לעלות לארץ על אף המניעות עמד על מאתיים איש ואישה.

על אף שמוסדות העלייה לא עודדו, בלשון המעטה, את עלייתם של יהודי אתיופיה, היו מבני הקהילה שהגיעו לישראל כתיירים נוצרים ונאלצו לעבור תהליך של גיור על מנת לקבל זכויות עולים. בשנת 1971, במטרה למעט את מספר העולים מאתיופיה, מדינת ישראל קבעה נהלים מחמירים, לפיהם בקשות ביקור של יהודי אתיופיה דורשות אישור מראש ממשרד הפנים בישראל.[10]

מדו"ח ליטבק לפסיקת הרב עובדיה

בני הקהילה באתיופיה ובישראל, יחד עם ארגונים נוספים, הפעילו לחץ רב על מוסדות המדינה שנדרשו להכריע בנושא ולתת פתרון. במציאות זו גובש דו"ח שחיבר יוסף ליטבק מטעם משרד הקליטה בינואר 1973. בלי שום ביסוס מדעי ראוי, קבע מסמך זה, שכותרתו 'הפלשים', כי יהודי אתיופיה "מבחינה אתנית ותרבותית הם חלק אורגני מעם אתיופיה", וכי "מבחינה לאומית־תרבותית" הם "זרים לגמרי לעם ישראל". בהמשך לכך, קבע ליטבק כי מכיוון שעל פי ההלכה הם אינם מוכרים כיהודים, הם אינם יכולים לעלות לישראל מכוח חוק השבות. מסקנות הדו"ח, שנראה שהיו מקובלות על מוסדות העלייה, נוסחו כך: "אין לעודד פעילות מצד גורמים יהודיים ובוודאי שלא מצד גורמים ישראליים המכוונת להגברת זיקתם של הפלשים לישראל. בוודאי שלטובתם של הפלשים עצמם ולטובתה של ישראל יש לזנוח לחלוטין תוכניות כלשהן להעלאתם ארצה". דו"ח זה מהווה נקודת שיא מסוימת ביחס השלילי של מוסדות העלייה כלפי יהודי אתיופיה. באמצעות נימוקים פסאודו־מדעיים וגיבוי מצד הרבנות הראשית והממסד הדתי בישראל, ביקשו גורמים רבים לנשל את יהודי אתיופיה מזיקתם לירושלים ולארץ ישראל.

יהודי אתיופיה בארץ ובחו"ל המשיכו ללחוץ ולמחות על המצב, יחד עם פעילים וארגונים בישראל ובארצות הברית. בשנת 1973, כחלק מן המאבק ומתוך ניסיון להביא להתקדמות מעשית, התבקש הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שהיה בתחילת כהונתו כרב הספרדי הראשי לישראל והראשון לציון, לחוות את דעתו ההלכתית בנושא. הרב עובדיה פסק באופן חד־משמעי כי יהודי אתיופיה הם יהודים לכל דבר, כאשר הוא מתבסס על מסורת פסיקה שהחלה בתקופת רבי דוד בן זמרא, מגדולי רבני מצרים במאה ה־16.[11]

בשנת 1977 הביא פסק ההלכה הנחרץ של הרב עובדיה להחלת חוק השבות על בני הקהילה היהודית באתיופיה. כאמור, עד לשנה זו המדיניות שבה נקטה ממשלת ישראל הייתה מתן אשרות כניסה לארץ כתיירים למספר מבני הקהילה היהודית באתיופיה, ודרישה לעבור הליכי 'גיור לחומרה', שכללו טבילה במקווה והטפת דם ברית. בעקבות פסיקתו של הרב עובדיה, מינתה הממשלה צוות בין־משרדי שהוביל להחלטה של משרד הפנים, לפיה כל יהודי יוצא אתיופיה "זכאי לעלות לארץ והוא יהנה מכל הזכויות המוענקות לעולים מכוח חוק השבות".[12] בהמשך אותה שנה, לאחר חילופי הממשלה ובחירתו של מנחם בגין לראשות ממשלת ישראל, החלו מבצעי העלייה המאורגנים של יהודי אתיופיה.

על אף פסיקתו של הרב עובדיה, המדיניות של הרבנות באשר ליהדותם של העולים מאתיופיה נותרה כפי שהייתה וחייבה את כולם לעבור 'גיור לחומרה'. ב־5 בנובמבר 1984, קבעה מועצת הרבנות הראשית כי "אין שינוי מהחלטת הרב הראשי לישראל הקודם מרן הרב י"א הלוי הרצוג זצ"ל, והרבנות הראשית מאז, שלפיהם הפלאשים הם בחזקת יהודים ועקב חשש תערובת יש לגיירם לחומרה על ידי מילה, טבילה וקבלת מצוות".[13]

אם כן, בשנים הללו נוצר מצב שבו על אף שיהודי אתיופיה היו זכאים לעלות ארצה מכוח חוק השבות, היה עליהם להביא אישור ליהדותם מטעם הרבנות הראשית לישראל על מנת להירשם כיהודים במרשם האוכלוסין ועל מנת שיוכלו להינשא. על פי החלטת מועצת הרבנות הראשית, אישור זה ניתן להם רק אם עברו 'גיור לחומרה', הכולל קבלת מצוות, מילה וטבילה (ללא ברכה) בפני שלושה רבנים. מצב זה הוביל להתנגדותם של בני הקהילה ומנהיגיה, שדרשו שלא תחול אפליה בהליכי רישום הנישואין בינם לבין עולים ממדינות אחרות.

בעקבות מחאתם של בני קהילת יוצאי אתיופיה על מדיניות זו, שכללה שביתה של כחודש ימים בשנת 1985, בחנה הרבנות הראשית את עמדותיה מחדש והכריזה כי קהילת יהודי אתיופיה מוחזקת כקהילה יהודית לכל דבר, וכי ספקות יתעוררו לצורך רישום לנישואים בלבד, כאשר רק במעמד זה ייבדק האם המבקשים להינשא אכן יהודים. ההנחיות שניתנו לרבנים רושמי הנישואין קבעו כי על אף שהקהילה מוחזקת כקהילה יהודית, מעמדו האישי של כל אחד מבני הקהילה עודנו מוטל בספק. בעקבות זאת, המשיכה הרבנות לדרוש מיוצאי אתיופיה לעבור הליך של 'גיור לחומרה' על מנת שיוכלו להינשא.[14] במילים אחרות, הלכה למעשה, הרבנות הראשית מעולם לא אימצה את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל כמדיניות הלכתית רשמית.

מדיניות הממסד הדתי כיום

היחס המפלה של גורמים מסוימים בממסד הדתי כלפי קהילת יוצאי אתיופיה, אשר נסוב על הטלת ספק ביהדותם של בני הקהילה ועל התפיסה לפיה מסורתה של קהילת יוצאי אתיופיה איננה נחשבת למסורת יהודית, עדיין משפיע על המדיניות של הממסד הדתי בישראל.

על פי הנחיות בירור יהדות של הרבנות הראשית, יהדותו של כל אדם חייבת להיות מבוררת בטרם ניתנים לו שירותי דת התלויים ביהדותו, דוגמת נישואין וגירושין. אזרחים שהוריהם לא התחתנו בארץ נדרשים להוכיח את יהדותם בהליך המכונה 'בירור יהדות', המבוסס על השגת מסמכים הנדרשים להוכחת יהדות ממדינת המוצא. בירור יהדותם של יוצאי אתיופיה שאיש מבני משפחתם מצד אימם לא נישא בישראל, אינו נערך על בסיס מסמכים, כיוון שהללו אינם בנמצא, אלא על בסיס בדיקת ההיסטוריה המשפחתית של הפונים, וכן על בסיס עדויות של מכריהם. בפועל, תהליך זה עשוי להסתכם בשיחת טלפון של הפונה עם אחד המבררים שהסמיכה הרבנות, אשר מעביר את קביעתו לרשם הנישואין.

בעקבות שורה של פסיקות בג"ץ, בשנת 1994 התחייבה הרבנות הראשית לישראל להסמיך רבנים להיות רושמי נישואין של בני הקהילה, במקומות שונים ברחבי הארץ.[15] מאז החלה הקמת אגף שירותי דת לעדה האתיופית במשרד לשירותי דת. למנהל האגף מונה הרב יוסף הדנה, שעמד בראשו עד לשנת 2017.[16] בתמיכתו של הרב הדנה, מינתה מועצת הרבנות הראשית 12 רבנים ממוצא אתיופי שמוסמכים לאשר את יהדותם של יוצאי אתיופיה, אשר כפופים למנהל האגף ולמועצות הדתיות שבפיקוח האגף המשרד לשירותי דת. בשנת 2012 מבקר המדינה הצביע על כך שהתחייבות זו יושמה באופן חלקי, וגם כיום נתקלים רבים מיוצאי אתיופיה בקשיים במועצות דתיות מסוימות.[17]

החזרת הסמכות לידי הקסים

לאורך ההיסטוריה, המחזיקים בידע על אודות השושלת המשפחתית של יוצאי אתיופיה הם הקסים. יתרה מזאת, פעמים רבות עולה הידע של הקסים על זה שבידי מבררי היהדות, אשר במקרים רבים פונים בעצמם לקסים על מנת לאשר את יהדותם של בני ובנות קהילותיהם. למעשה, אחד מן התפקידים שהיה מסור בידי הקסים במשך הדורות, נלקח מהם וניתן בידי נציגים של הרבנות הראשית. סמכותם של הקסים נפגעת והם נעשים לנוכחים־נפקדים, שכן גם אם פונים אל הידע הנמצא בידיהם, עליו לעבור 'אשרור' בידי גורם מתווך של הרבנות.

אם כן, ביסוד מערך בירור היהדות עבור יוצאי אתיופיה נותר יחס חשדני באשר ליהדותם, אשר פעמים רבות יוצר יחס מפלה בפועל. בין היתר, יחס זה מתבטא בהחלשת סמכותם של הקסים כבעלי הידע על השושלות המשפחתיות בקהילותיהם, ובהליך מסורבל שעלול לפגוע בזוגות הבאים להירשם לנישואין.

כפי שראינו לעיל, היחסים שבין הממסד הדתי בישראל לבין קהילת יוצאי אתיופיה מבוססים על שנים ארוכות של חשד מתמיד ביהדותם ובמסורתם היהודית. ניתן לדמיין מערכת יחסים אחרת, המבוססת על שיח פורה והדדי, שיתופי פעולה ויחסי אמון בין הקסים – אשר אמונים על השמירה על המסורת של יהודי אתיופיה – לבין הרבנות הראשית. הצעד הראשון שניתן לעשות הוא כמובן שינוי במדיניות ההלכתית, וקבלת פסיקתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל להלכה ולמעשה. צעד זה הוא הכרחי, אך הוא איננו מספיק ללא הכרה בסמכותם של הקסים כמנהיגים רוחניים בקהילותיהם.

במדינת ישראל כיום ישנם עשרות קסים אשר מכהנים בתפקידם במסגרת המועצות הדתיות בישראל. לאחרונה אף אישרה הממשלה הרחבה של מספר התקנים המיועדים לקסים. מדובר כמובן במגמה חיובית, אך היא עדיין חסרה. על אף התקנים המיועדים, לא ניתן להם תוכן של ממש באופן רשמי ולא הוכרו הסמכויות המסורתיות של הקס למתן שירותי דת. ניתן היה לצפות, למשל, כי התקנים יכירו בסמכות הקסים כמאשרי יהדות, כך שיוצאי אתיופיה הנדרשים לברר את יהדותם יוכלו לגשת לקס שמכיר את משפחתם ולקבל ממנו אישור שיוכר על ידי הרבנות. מעבר להכרה כשלעצמה, דבר זה עשוי לסייע לזוגות לאשר את יהדותם בצורה יעילה יותר, ובאופן שאיננו משמר את היחס המפלה שבו הם נתקלים כיום.

סוגיית בירור יהדותם של יוצאי אתיופיה היא אחת מני רבות הקשורות להכרה בזהותם היהודית. לצדה, יש להזכיר את הצורך בהכרה בנישואין על ידי קס, ובפתרונות בתחומי הכשרות, הקבורה, ובתחומים נוספים שבהם מסורתם של יהודי אתיופיה שונה מהמסורת הרבנית.[18] נראה כי עד שלא יינתן מענה רשמי להכרה מלאה בזהות ובשייכות היהודית של יוצאי אתיופיה, קשה יהיה לתת מענה לסוגיות שונות הנובעות ממנה ומשפיעות על החברה הישראלית כולה. בעוד מדינת ישראל עושה צעדים חשובים למען מיגור תופעות של גזענות ושילוב מלא של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית, שאלות יסוד אלו הן מפתח להשלמת תהליך הקליטה שהחל כבר לפני למעלה ממאה שנה, עם תחילת העלייה היהודית מאתיופיה.

 

*אריאל מואב הוא רכז מחקר ומדיניות ציבורית בארגון 'עתים' ועמית במכון 'שחרית'

 

[1] אוריה אלקיים, "אפליה ביקב", כתבה ששודרה בחדשות הערב בערוץ כאן 11, 25/6/2017.

[2] תלם יהב, "עבודה שחורה", ממון, ידיעות אחרונות, 28/6/2018.

[3] יוסי מזרחי, "המאבק המתמשך של יוצאי אתיופיה", כתבה ששודרה בחדשות ערוץ 2, 11/5/2018.

[4] מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה: זהות ומסורת, ירושלים: ראובן מס, 2005, עמ' 49–56.

[5] שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2012, עמ' עמ' 57–61.

[6] שם, עמ' 53.

[7] שלוה וייל, "ציונות ועלייה", בתוך: הגר סלמון (עורכת), קהילות ישראל בארצות המזרח במאות התשע־עשרה והעשרים: אתיופיה, ירושלים: מכון בן צבי, התשס"ח, עמ' 187.

[8] מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש: יהודי אתיופיה והעם היהודי, הוצאת משרד הביטחון, 1989, עמ' 222.

[9] Don Seeman, "Ethnographers, Rabbis and Jewish Epistemology: The Case of the Ethiopian Jews", Tradition 25 (4), 1991, pp. 12-29.

[10] קורינאלדי (לעיל הערה 4), עמ' 84.

[11] הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ח, אבן העזר, סימן יא.

[12] הודעת משרד הפנים מיום 14/3/1977.

[13] החלטת מועצת הרבנות הראשית מיום י' בחשוון תשמ"ה (5/11/1984).

[14] הרבנות הראשית לישראל, הנחיות לרבנים רושמי נישואין בדבר מעמדם של יהודי אתיופיה, תשמ"ו.

[15] בג"ץ 521/85 הרב ("קס") מנשה איילין ואח' נ' מועצת הרה"ר לישראל ואח', פ"ד מג(2) 152 (1989); בג"ץ 428/94 בית ישראל – קהילת יהדות אתיופיה ואח' נ' ראש הממשלה בתפקיד שר הדתות ואח' (לא פורסם); ראו גם: מבקר המדינה, דוח שנתי 63ג לשנת 2012 ולחשבונות שנת הכספים 2011, עמ' 242 ואילך.

[16] כיום בראש האגף לשירותי דת לעדה האתיופית עומד הרב ראובן וובשת.

[17] מבקר המדינה, שם.

[18] Steven Kaplan & Hagar Salomon, "Ethiopian Jews in Israel: A part of the people or apart from the people?", in: U. Rebhun & C. Waxman (eds.), Jews in Israel, Hanover and London: Brandeis University Press, 2004, pp. 118-150.