יוצאות לעזרת הנשים / טלי פרקש
 

טלי פרקש היא עיתונאית, פובליציסטית ופעילה חברתית

קבוצה של נשים חרדיות התארגנה לקראת הבחירות האחרונות לכנסת בקריאה לא להצביע למפלגות החרדיות, בשל העדר ייצוגן של נשים ברשימות המפלגות לכנסת. טלי פרקש, ממובילות המאבק, כותבת על ניצניו של פמיניזם חרדי בחברה שמרנית וסגורה, ועל הבחירה להתמקד בסוגיות של ייצוג פוליטי ושכר הוגן על פני סוגיות תיאולוגיות והלכתיות

בדצמבר האחרון התפרסם ברשת החברתית סטטוס מהוסס על אודות השאלה האם יש מקום להציף מחדש את סוגיית הדרתן של נשים חרדיות מן המפלגות החרדיות. הסטטוס הזה הפך, בסופו של דבר, לסדר יום שניהל מערכת בחירות במדינה שלמה. במשך תקופה ארוכה הוא הגביר את המודעות לנושא בתקשורת ובציבוריות הישראלית בכלל ובמסדרונות הכנסת בפרט.

במאמר זה אבקש לתאר בקצרה את קמפיין הנשים החרדיות בבחירות האחרונות לכנסת ואת מטרותיו, וכן להציע נקודת מבט על התגבשותו של זרם חדש בנוף החברתי הישראלי: פמיניזם חרדי.

דורשות ייצוג הוגן

על פי הערכות סטטיסטיות, הציבור החרדי מונה למעלה מעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה הישראלית. מכיוון שהילודה בציבור הזה גבוהה, המשמעות הדמוגרפית בעתיד הלא-רחוק היא ברורה: החרדים יהפכו לנתח גדול ומשמעותי בציבוריות הישראלית.

כ-52% מכלל החרדים הן נשים. ולמרות זאת, הן והצרכים שלהן כלל לא מיוצגים במפלגות החרדיות. הנשים החרדיות אינן שותפות במעגלי קבלת ההחלטות הפוליטיות והציבוריות. הן מנושלות במוצהר ובאופן רשמי וגלוי מכל עשייה שיש בה כוח לשנות ולהשפיע לטובה על מצבן. באשר לזכות ההצבעה, מבחינה היסטורית, החרדים – כמו גם הראי"ה קוק – התנגדו למתן זכות הצבעה לנשים. כיום, לעומת זאת, הבחירה לכנסת לא רק שאיננה מוצגת כבדיעבד הלכתי עבור נשים, אלא היא חלק מחובת הציות לגדולי הדור על פי דוקטרינת "דעת תורה".

עם השנים נוצרה בפוליטיקה החרדית דרישה הולכת וגוברת לייצוג חוגים וזרמים שונים. הדיון בשאלת הנציגות המזרחית הוליד בראשית שנות השמונים את תנועת ש"ס. פחות מעשור לאחר מכן, שאלת ייצוג הליטאים ברשימה החרדית לכנסת הביאה לפרישתם של הליטאים מאגודת ישראל ולהקמת "דגל התורה". אך מאבקי הייצוג לא שככו גם בתוככי אגודת ישראל, וגם היום מתקיימים דיונים ערים בנוגע למיקום ברשימה ולהכנסתו של נציג מטעם חצר חסידית כזו או אחרת. הדיונים הללו התנהלו גם בבחירות הנוכחיות, ובעקבותיהם הונהג פריימריז היסטורי במפלגה.

אך בכל שיח הייצוגים הער הזה, שנוכח שנים לא מעטות במגזר החרדי על גלגוליו הפוליטיים השונים, נפקד מקומן של הנשים החרדיות, שהן, כזכור, יותר ממחצית מן המצביעים החרדים. קבוצת נשים חרדיות, בהן גם כותבת שורות אלה, החליטה שהגיעה השעה להציב את הנושא על סדר יומו של הציבור החרדי. למען האמת, נעשה ניסיון לפתוח דיון בסוגיה כבר בבחירות הקודמות לכנסת, אך הדברים זכו לתהודה מצומצמת ולא פרצו את גבולות רשת הפייסבוק. עם ההליכה המחודשת לבחירות התקבלה ההחלטה להעלות את הנושא מחדש. היה ברור לנו שהדרך היחידה לעשות זאת טמונה ביכולת להפוך את הסוגיה לנושא שיחה כלל ארצי, שהדיו יגיעו אל תוך הבית פנימה ואל תוך הפרהסיה המגזרית, בין אם ירצו זאת הח"כים החרדים ובין אם לאו. כך אכן אירע.

למה להן פוליטיקה עכשיו

העיתונים המפלגתיים השמרניים כמו "יתד נאמן" ראו את הדרישה לשלב נשים במפלגות החרדיות כנובעת מרגשי נחיתות. הפולמוס על גבי הרשת, לעומת זאת, היה מגוון וסוער בהרבה, והובעו עמדות לכאן ולכאן. העמדות השוללות היו רבות ומגוונות, ולעתים אף משעשעות. נציג מפלגת ש"ס באלעד, עיר מגוריי, לא הבין מדוע אני רוצה "להתבוסס במדמנה הפוליטית". "אנו מאחלים לנשים שלנו דברים טובים מכך!" הפטיר כלפיי, מבלי שהסביר מדוע הוא עצמו עושה לילות כימים כדי להשפיע בתוך אותה מדמנה.

גם התירוץ ההלכתי הנפוץ של איסור שררה לנשים אינו מחזיק מעמד: ראשית, על פי הקריטריונים שקבעו רבני אגודת ישראל, חבר כנסת אינו נחשב מחזיק בעמדת שררה. זאת ועוד: כדי להימנע מן האיסור הזה, חברי הכנסת של יהדות התורה – בניגוד לאלה של ש"ס – אינם מכהנים בתפקידי שרים, וכך הם אינם שותפים מלאים במערכת השררה הישראלית החילונית. אם חבר כנסת איננו נחשב מחזיק בעמדת שררה, מדוע אי אפשר להחיל את הכלל הזה על נשים?

חשוב לציין כי בדיונים מוקדמים יותר בשאלת מינוי אישה בעלת ניסיון כחברה בדירקטוריון ציבורי, הרב חיים קנייבסקי התיר זאת. מדוע הדברים שונים בכל מה שקשור לבחירות לכנסת?

התנגדות נוספת לכניסתן של נשים חרדיות לפוליטיקה הייתה מן הטעם ש"אנחנו איננו נבחרים, אלא 'שלוחי דרבנן'". גם העמדה הזו התנפצה במערכת הבחירות האחרונה, לנוכח החלטת החסידויות הקטנות לערוך פריימריז לבחירת נציגיהן, ואל מול תהליכים של דמוקרטיזציה ודרישות לייצוג מגוון, כגון של ציבור החרדים העובדים, שאתם התנהל משא ומתן גלוי ונסתר. אך בכל הנוגע לשאלת נשים חרדיות ומקומן בפוליטיקה המגזרית הסירוב הוא גלוי וחד משמעי. זאת למרות שגדולי ישראל, שאמורים להנחות את חברי הכנסת החרדים בסוגיות שעל הפרק, אינם נשאלים על כך, ובהתאם, אינם מביעים את עמדתם בנושא.

מיותר אולי לציין כי הדיון בסוגיה חצה קווים רבים, והפך לסוער ואמוציונלי. ח"כ משה גפני, איש דגל התורה, שהכריז בעבר כי יפנה את מקומו לאישה חרדית שתהיה מעוניינת לכהן בכנסת, הספיק להציב לכך תנאי: החתמת ארבעים אלף חרדים שיצביעו לה. רב הנחשב למסבירן חרדי מוכר הביע בפרהסיה דאגה עמוקה למצבנו הנפשי. איש יהדות התורה מרדכי בלוי טען כי בני הזוג של הנשים השותפות לקמפיין מחויבים לגרשן ללא כתובה, ושיש לסלק את ילדיהן ממוסדות החינוך. אחר הזהיר מן הסכנה שהעמדות הפמיניסטיות של נשות הקמפיין ישפיעו על המגזר החרדי ויחלחלו לתוכו פנימה.

בסרט תיעודי על מובילות הקמפיין שערכה תכנית התחקירים "עובדה" קיבלו העמדות והקולות הללו מראה מוחשי וברור. הקריאה "שְבי בַּלוּל", שהופנתה לאחת מחברותיי בעודה מחלקת קונטרס הלכתי בנושא לנציגי אגודת ישראל בתום כינוס שערכו, הפכה במידה רבה לסמל של המתנגדים ולאופן הבוטה והמזלזל שבו התייחסו לנושא. אך היא גם עודדה נשים רבות שישבו על הגדר וחששו להביע עמדה ברורה בסוגיה. הן חששו לתפוס צד, אך לנוכח אמירה בוטה ומבישה שכזו הן אזרו אומץ.

 

תקציבים לישיבות לפני זכויות סוציאליות

הדיון הסוער, חשוב ככל שיהיה, שימש לצערי כלי יעיל להתחמק מן הדיון העמוק והחשוב יותר על אודות מצבן של הנשים החרדיות, ועל הסיבות שבגינן פתחנו בקמפיין. המציאות החרדית, כמציאות של חברה נפרדת מבחינה מגדרית, מטפלת לעתים קרובות מדי בבעיות שנוגעות רק למין אחד. לנוכח ההשתייכות המגדרית של נציגי הרשימה, אין תמה אפוא שסוגיות מסוימות מקבלות התייחסות בולטת והעדפה על פני סוגיות אחרות.

כך, למשל, נושא הקיצוץ בתקציבי האברכים ובחורי ישיבות יקבל קדימות על פני נושא כמו מחלות הסרטן בקרב נשים חרדיות – הנתונים מלמדים על שיעור תמותה גבוה של נשים חרדיות מסרטן השד, והם הוצגו לפני הבחירות האחרונות בפני הוועדה לקידום שוויון מגזרי בכנסת. סוגיות של גיוס בחורי ישיבות בצה"ל יידונו בהרחבה, ולעומת זאת, תהיה התעלמות מוחלטת מסוגיות של ניצול שיטתי ומתמשך של עובדות חלשות במגזר החרדי, אי-מתן זכויות סוציאליות ותופעות של ניכוי אחוזים משכרן של מורות כ"מעשר" למוסד. אין עיסוק בנושאים של שכר לימוד שערורייתי בסמינרים לבנות, והעדר אפשרות לקבל מלגות אקדמיות, כפי שמקבלים, למשל, גברים חרדים הרוצים לשכלל את כישורי העסקתם.

נשים חרדיות אמנם הגיעו לשיעורי העסקה גבוהים ביותר, אך מנגד, הן ממשיכות להרוויח שכר נמוך באופן משמעותי מן הממוצע של כלל הנשים בישראל. הנתונים מדברים על פער שבין 30% ל-40% בשכר של נשים חרדיות לעומת השכר של נשים בארץ. התפלגות המקצועות שלהן נמוכה, והן מוסללות לתעסוקה בשכר נמוך, כאשר מעסיקים רבים בתחום ההיי-טק, למשל, רואים בהן תחליף מקומי למיקור חוץ ממדינות עולם שלישי. המציאות הזו הפכה את הנשים החרדיות לחוטבות העצים ולשואבות המים של החברה הישראלית כולה, ללא פתרון נראה באופק.

הקשר המאוד ברור בין זהות דתית ו"אמונת חכמים" ובין הסוגיה הפוליטית קורעת נשים רבות וגם גברים בין חובת הזהות המגזרית, כפי שהיא מוצגת, לבין צו מצפונם. ישנה הבנה שהדברים צריכים להשתנות. נשים רבות מאוד הצביעו למפלגות החרדיות בלב כבד ובמצפון לא שקט, רק מתוך חובה דתית כפי שהן ראו אותה. וחבל שכך.

בסופו של דבר, שאלת העדר הייצוג לנשים היא במידה רבה שאלה סימבולית. היא תובעת מן ההנהגה החרדית וממדינת ישראל – שמותירה על כנו מצב בלתי-תקין של חוסר ייצוג בוטה – אמירה חברתית ברורה על מעמדה של האישה החרדית ועל יכולתה להשפיע על חייה, ולהציג סדר יום שתואם את צרכיה ואת צורכי ילדיה.

הגלגל לא יחזור לאחור

סוגיית הייצוג הפוליטי, כאמור, פתחה פתח לדיון עומק נרחב בנושא שאלת האישה החרדית ומעמדה. במידה רבה, זו הייתה הכוונה הראשונית של היוזמה, ובכך הקמפיין השיג את מטרתו ובהצלחה מעל המצופה. את הריקושטים החיוביים של השיח הזה ניתן לראות באופן חי ותוסס בזירות רבות במגזר, החל בתקשורת וכלה בדיונים בשולחן השבת המשפחתי. שאלת האישה במגזר החרדי עלתה על השולחן שלא על מנת לרדת ממנו.

החדשות הטובות הן שאלמלא תהליכי העומק שהחברה החרדית עוברת בשנים האחרונות, סביר להניח שהקמפיין לא היה נולד. אין זה סוד כי חלק גדול מנשות הקמפיין הן בעלות השכלה אקדמית. בחלקן, אלה נשים פעילות בתחומים ציבוריים רבים, מתוקף עבודתן או כמתנדבות ופעילות חברתיות, שהמערכת הבעייתית שסביבן נגעה בהן אישית, ואת תוצאותיה הן חוו על בשרן. אלמלא התהליך של העשור האחרון – הפתיחות לאקדמיה, החשיפה ההולכת וגוברת לרשת ולהקמתן של זירות דיון מחוץ לתחום ראייתו של הממסד והאינטרסים שהוא מייצג, אולי הקמפיין לא היה נולד. משעה שנוצר מרחב אמתי, שנערכים בו דיונים בין גברים לנשים ובין נשים לבין עצמן בשאלות הללו, הקמפיין היה בלתי נמנע. הדיונים הפנימיים הובילו אט אט לחשיבה מחודשת בשלל סוגיות, ושאלת הייצוג לנשים היא אחת מהן.

 אולי בנסיבות אחרות היינו יכולות להמשיך הלאה, ושאלת האישה החרדית הייתה נותרת מהצד. אולי אני באופן אישי יכולתי להמשיך בעקשנות לדבוק במנטרה "אני לא פמיניסטית" (מבלי להבין את משמעותה, כמובן), ואפילו להיעלב מהתיוג "הלא מחמיא". אך הנסיבות הכתיבו את המציאות החדשה, ואת הגלגל אי אפשר להחזיר לאחור.

שאלות פתוחות

חשוב להדגיש כי איננו פועלות בחלל ריק. תאים והתארגנויות שונות של פעילות פמיניסטית מובהקת כבר צצים בתוך החברה החרדית. מדובר במגמה חדשה וצעירה שנמצאת עדיין בראשית דרכה. רובה מתקיימת מתחת לפני השטח, במרחבים סגורים ומוגנים. לצערי הרב, לא כולן עדיין יכולות לשלם את המחירים והתוויות שמובילות הקמפיין נושאות על גבן יום יום ושעה שעה.

נשות הקמפיין סומנו, בין אם רצו בכך ובין אם לא, כפמיניסטיות "לא נחמדות" בעיני חברות נאמנות במגזר שלהן, ההולכות אחרי הפוליטיקאים ללא פקפוק. מטבע הדברים, מצב כזה גורר בחינה מחודשת ושיחה של "יחסנו לאן". זו אינה עמדה נוחה או נעימה לעמוד בה, והיא אף עשויה להגביל ולהצר את צעדיהן של נשים בפעילותן במגזר. אך ברור לי באופן אישי שזהו מחיר שאשמח לשלם כדי לשנות את השיטה, ולמען הרווחה שהשינוי הזה יביא לאחיותיי למגזר החרדי.

בקהילה שבה שלטת לעתים מיזוגניות במסווה של הלכה או "השקפה", החשש מפני הכיוון שאליו המפנה הזה מוביל הוא עמוק, ואינו נחלתם של גברים בלבד. נשים רבות חוששות לאבד את מקומן הבטוח והמוכר שעוצב עבורן בקפידה, ולהפליג לעבר מחוזות שלא נודעו. הן חוששות לבחון מחדש את מערך היחסים הפנים-מגזרי, אך גם את זה המתנהל בספֵרה הפרטית ובבית פנימה. חשש זה מייצר, לצד פחד, גם תגובות מבוהלות ולעתים תוקפניות לנוכח הקריאות לשינוי. העיסוק בשאלות הקשות שהנושא הזה מעלה, כמו שאלת הבחירה ושאלות של דיכוי ויחסי שליטה, הוא מורכב הרבה יותר כאשר נמזגת לתוכו אמונה דתית ונאמנות מגזרית. נדרשת הליכה זהירה ואחראית בין המוקשים החברתיים והתורניים.

הפמיניזם החרדי מבקש לשמר את הזהות הדתית והאמונית שלנו, הנשים, כבנות המגזר החרדי וכבוגרות "בית יעקב". איננו מוותרות על מחויבות עמוקה לערכים שלאורם חונכנו, לתורת ישראל ולהלכה היהודית, לצד הבנה כי ישנם דברים שלטובת הנשים, ולמעשה לטובת החברה החרדית כולה, מוכרחים להשתנות, ויפה שעה אחת קודם. מדובר בשאלה של מציאות חיים בחברה שמרנית, ששינויים, גם חיוביים, קורים אצלה באופן אטי ובחשש.

מטרתו של הפמיניזם החרדי היא להתמקד פחות בשאלות התאולוגיות-חברתיות המעסיקות את הפמיניזם הדתי בכללותו, אלא לפעול לכך שהמציאות החברתית של החול, של שוק העבודה, ההשכלה וההנהגה הפוליטית, תאפשר לנשים לחיות ולפעול בתוכה באופן חופשי וללא גבולות. משכן הכנסת איננו בית כנסת. אל מול ההבנה הזו התכנסו עשרות נשים חרדיות ששותפות לחזון של חברה צודקת, חברה חרדית שתאפשר לנשותיה למצות את מכלול הכישורים והיכולות שניתנו להן מהקב"ה. הנשים הללו מסכימות שפמיניזם אינה מילה גסה, אלא הבנה עמוקה שכל אדם נברא בצלם, ובכלל זה גם נשים.

בעינינו, אין כאן סתירה או "בגידה" בעקרונות שלאורם התחנכנו. כולנו יודעות שהחברה החרדית השתנתה באופן משמעותי לאורך השנים. החברה החרדית כיום בישראל איננה החברה החרדית המתקיימת בקהילות היהודיות בחו"ל, ולמעשה אין זו החברה שלתוכה נולדנו לפני כשלושים שנה. ובהתאם, לא רק ששינויים חברתיים מתבקשים, למעשה הם מתרחשים מדי יום ומדי שעה.

כיצד ייראה הפמיניזם החדש שנרקם בבני ברק בואכה אלעד? מה יהיה סדר היום שלו? כיצד הוא יעצב את החברה שבה הוא מתקיים וכיצד הוא ישפיע עליה? כל אלה הן שאלות גדולות, שכיום אין לנו תשובות עליהן. רק תקוות.