"כאן גרים בכיף" (חוץ ממי שלא) – אליטיזם, הדרה והכלה בציבור הציוני-דתי / אביעד הכהן
 

"כאן גרים בכיף" (חוץ ממי שלא)

אליטיזם, הדרה והכלה בציבור הציוני-דתי

 

 

אביעד הכהן

 

 

ד"ר אביעד הכהן הוא דיקן
מכללת "שערי משפט",

יו"ר מרכז "מוזאיקה"
לחקר דת, חברה ומדינה, ועמית מחקר במכון ון-ליר בירושלים

 

 

יותר ויותר יישובים קהילתיים-תורניים מפעילים ועדות קבלה כדי למנוע ממי שאינו בדיוק כמותם
להתבשם מהאווירה התורנית ביישוב, שמא יקלקל אותה. לאחר שנים של דיבורים על
"התנחלות בלבבות", בחלק מן היישובים מוכנים להתנחל בלבו של השני רק
בתנאי שיתלבש ויסתפר בדיוק כמונו, ידבר כמונו ויתפלל כמונו.

 

"שילמד עם ילדים ממש כמוהו"

לפני כמה שנים תיאר אורי אורבך בכישרון רב את תופעת הפיצול
בחינוך הדתי (שפעם עוד היה ממלכתי-דתי). "ארבע אמהות", הוא קרא לקטע שבו
תוארו הוריו של איציק הלומד בבית ספר חצי פרטי, "אבני נועם":

"שם הוא לומד עם ילדים
כמוהו, ברמה שלו. בשנה שעברה הוא למד ב'אבני שוהם', אבל ראינו שזה לא זה. בעיקר
מהבחינה הדתית. מגיעים לשם, סליחה על הביטוי, כל מיני ארחי-פרחי שהם בקושי דתיים.
את רואה אמהות שמגיעות במכנסיים לבית הספר, בקושי שרוולים. אני לא מדברת על כיסוי
ראש… אתה גם רואה איך שהכיפה מונחת לילדים האלה על הראש ואתה מבין שצדיקים
גדולים לא ייצאו משם". גם זה לא הספיק להוריו של יצחקי, שהוציאו אותו
מ"אבני נועם", ופתחו, בעזרת ה', את "נועם השם": "זה לא
שלא היינו מרוצים, אבל רצינו שהבן שלנו יקדיש יותר שעות ללימוד תורה. את כל
האנגלית והחשבון אפשר הרי להשלים בשנה אחת אם הוא ירצה בעתיד לעשות בגרות. חשוב
לנו שיצחקי ילמד מתוך אווירה של רצינות ושל קדושה. אצלנו גם כל ההורים הם בני תורה
והאמהות לבושות בצניעות. הם לומדים עד חמש בערב והספיקו כבר מסכת שלמה מתחילת
השנה. ב'נועם השם' הילדים לא הולכים במכנסיים קצרים ובחולצות טריקו עם הדפסים מכל
מיני מקומות, שלך-תדע". עלו עליהם הוריו של יצחק, ששלחו אותו לתלמוד-תורה
"נועם השם והיכלו". והנימוק, משכנע כתמיד: "אנחנו החלטנו: רק תורה!
אם רוצים לגדל תלמידי חכמים וגדולי תורה אסור שיהיו כל מיני נגיעות והפרעות. הילד
צריך לגדול בצמר גפן, כמו אתרוג, וברצות ה' להיות ספון כל ימיו בהיכלי תורה
ומידות. ב'נועם ה' והיכלו' הם לומדים עד שבע בערב בחשק רב. מקצועות חול הם כבר
למדו די והותר עד כיתה ג' בבית הספר 'נועם השם', ועכשיו חשוב לנו שילמד עם ילדים
ממש כמוהו, בכיתה קטנה למצטיינים. בית ספר שכולו על טהרת הקודש… אין להם דברים
אחרים בראש, טלוויזיה, בני-עקיבא, אלא רק תורה ותורה".

 

הבדיחה המחויכת והמתוחכמת על מערכת החינוך
הציונית-דתית הייתה למציאות כואבת בכל תחומי החיים. בבתי הספר ובמערכת החינוך,
ביחידות צבא נבדלות ובבתי כנסת המתפצלים חדשות לבקרים בשל הבדלי ניואנסים – לעתים
דקיקים מן הדקים (בין השאר, בשאלה הרת הגורל האם המחיצה תהיה בגובה
2 מטרים, או רק 1.80). לאחרונה, התופעה מתרחבת והולכת ביישובים
קהילתיים-תורניים, המפעילים מסננת דקה מן הדקה באמצעות ועדות קבלה כדי למנוע ממי
שאינו בדיוק כמותם להתבשם מהאווירה התורנית ביישוב, שמא יקלקל אותה.

 

"נישט פון אונדזערע" (לא משלנו)

ה"גטואיזציה" אינה תופעה חדשה בקרבו של הציבור הדתי.
הוא תמיד "שיחק בונקר". גם האפליה, הן הדתית הן העדתית. ככל שחולפות
השנים מתברר שאפליה זו מכה שורשים עמוקים גם בבני הדור השני והשלישי של הציונות
הדתית. פעם, בעידן התמימות, חשבנו שהילדים והנכדים לא יהיו "כמו
ההורים", בעלי דעות קדומות. קיווינו שב"דור השלישי", דור הנכדים,
כבר לא יבחינו בין דם לדם, בין כיפה לכיפה, בין עדה לעדה ובין פתיל תכלת המשתלשל
ויורד עד ברכיים, לפתיל לבן קצר, המוחבא בשולי החולצה. קיווינו, אבל נתבדינו.

אכן, בקרב הציבור הציוני-דתי – להבדיל מהציבור החרדי – רווחים
מאד נישואים בין-עדתיים, וצעירים שהוריהם שונים אלה מאלה כרחוק מזרח ממערב ברמתם הדתית
ובאורח חייהם, אינם נמנעים מלהתחתן זה בזה. גם תופעת "קירוב הרחוקים"
הולכת ותופסת תאוצה, והכול פותחים את ידיהם ואת ביתם לרווחה, "באהבה
ובאמונה", כדי ל"התחבר לכלל ישראל" ולהאהיב שם שמים. אכן, ישנן
קבוצות לא מעטות בקרבנו המקבלות כל אדם, כפשוטו ולא כמדרשו הפלפלני והחמקמק, בסבר
פנים יפות.

אך בד בבד יש בציבור הציוני-דתי לא מעט הסתגרות
ו"גטואיזציה" מוגברת. בית הספר של השכן נראה ירוק יותר, ובעיקר תורני
ואמוני יותר, וההורים מעבירים את ילדיהם מגן לגן ומבית ספר אחד למשנהו, לעתים
במחיר של תוספת מכבידה של אלפי שקלים בשנה ושל גיוס כללי להסעת הילדים למרחקים – ובלבד
שחס וחלילה לא "יידבקו" במחלה הנוראית של אווירת הרחוב המורעלת אצל
הילדים מהבית השכן, ש"מזלזלים במצוות, ואין להם אינטרנט מסונן, וגם לא שום
יחס של כבוד לגדולי התורה 'שלנו'". באורח פלא, במוסדות החינוך האליטיסטיים
המתהדרים בכתר ה"תורניות" והחרד"ליות, רוב התלמידים משתייכים לשכבה
סוציו-אקונומית מוגדרת ומובחנת.

היבדלות זו נתמכת דרך שגרה באידאולוגיה שלמה, של רצון לעלות
מעלה-מעלה בהר ה' ושל התרחקות משכן רע, וכל כיוצא באלה נימוקים. פסוקים נשלפים,
ספרים מובאים וגם ציטטות סלקטיביות מדברי מרן הרב זצ"ל מגויסות למערכה, והכול
– כמובן, וכי אפשר אחרת? – לשם שמים.

החתירה, הברוכה כשלעצמה, לעלות בהר ה' ולבקר בהיכלו, מלווה לא
אחת ביחס של ניכור ובוז (או במקרה הטוב, בעצימת עיניים ואדישות) כלפי
ה"אחר" ואורח חייו. כל מי שאינו מאנ"ש – אנשי שלומנו, או בלשון
ז'רגון שגורה, "נישט פון אונדזערע" ("לא משלנו") – נתקל בחומה
של אטימות וזלזול. המתבדלים מסתכלים עליו ואליו בעיניים צרות, זעופות,
"מלמעלה למטה", במבט שאינו מותיר הרבה מקום לדמיון, ובוודאי שאינו עולה
בקנה אחד עם הדיבורים הנשגבים על אהבת ישראל. לעתים דומה שמרוב דיבורים על אהבת
ישראל, המכוונת ל"כלל ישראל", נשכח מקומה של אהבת "ר' ישראל",
האדם הבודד.

 

תרבות הגטו

כאן גרים בכיף צבי-יהודה ובת-אל. וגם אברהם-יצחק המכונה
אברומי, ויסכה-צופיה ומוריה-שיראל, ומנחם-ציון, ועיני כולם בורקות באהבת ישראל,
שהיא כידוע כוללת את הכול, ואת כו-לם (חוץ ממי שלא).
כל ישראל חברים (אך רק אם הם מתפללים בנוסח שלנו), ועמך
כולם צדיקים (חוץ מאלה שמצביעים למפלגה אחרת מזו שלנו).

לאחר שנים של דיבורים על "התנחלות
בלבבות", בחלק מן היישובים (ויודגש – משני צדי הקו הירוק) מוכנים להתנחל בלבו
של השני רק בתנאי שיתלבש ויסתפר בדיוק כמונו, ידבר כמונו ויתפלל כמונו. עולם נפלא
של הרמוניה ואחדות.

יישובים תורניים מקימים חומה ומגדל משלהם, וחוסמים את הדרך
בפני כל מי שעשוי "לקלקל את האווירה". אפשר היה להצדיק חשש זה אילו תוכם
של הטוענים בלהט בשבחי ה"גטואיזציה" היה כברם. לו היו מחילים על עצמם
אותן נורמות מחמירות שבאמצעותן הם מבקשים למנוע מ"זרים" את הכניסה
בשעריהם – החרשנו. אך בדרך להשגת המטרה הנכספת הם עוברים לא פעם על לאווים
מדאורייתא: הלבנת פני אדם ברבים, רכילות, לשון הרע, אונאת דברים ופגיעה בכבוד
הבריות, לשם הצלת ילדיהם, כביכול, מקרבה למי שאינו מחמיר כמותם בחומרות שלעתים
אפילו מרנן ורבנן לא שיערון.

מבחינה משפטית, ככל שמדובר ביישוב שהוקם על
קרקע שבבעלות המדינה (או אחת משלוחותיה, מינהל מקרקעי ישראל או הקק"ל), קיים
ספק בדבר חוקיותה של גטואיזציה זו. אך חשוב להדגיש שלא מדובר רק בעוול משפטי, אלא
גם, ואולי בעיקר, בפגם מוסרי, ערכי והלכתי. הדרת ה"אחר" והצבת מחסום
לפניו לבל ייכנס ב"שערינו" כרוכה תדיר גם באיסורים רבים. החושב את עצמו
לבן קבוצת עילית "מיוחסת", ממהר לתייג את האחר , משל אוחז הוא בזקנו של
נביא ה' ובידיו "דתו-מטר" פלאי שיכול לקבוע את מידת דתיותו של אדם.

בחלק מהמקרים ועדת הקבלה מסננת את הפונים על פי
התרשמות שרירותית וקצרצרה של חבריה מ"דתיותם" של הפונים, למרות הקושי
הרב בהצבת קריטריונים ברורים, גלויים ושוויוניים למדידה זו. ספק רב אם "דתו"
של אדם בכלל ניתנת למדידה. האומנם אורך השרוול וגודל הכיפה והמטפחת הם הפרמטרים
המכריעים, או שמא אורך התפילה וגודל הציצית? ובניסוח חד יותר: האם עבריין שהורשע
בהעלמת מס יהא כשר לבוא בשערי היישוב (ואולי אף לקבל "מפטיר" ביום
הכיפורים) רק משום שציציותיו מתבדרות בחוץ, זקנו יורד על פי מידותיו וכומתת צמר
רחלים מכסה את כל ראשו, ואילו איש ירא שמיים, המקפיד על קלה כבחמורה ועושה חסד
לאלפים, אך נועל דרך קבע סנדלים בלי גרביים, לא יוכל לעשות כן? האומנם אישה המכסה את
ראשה בפאה בלונדינית הזוהרת למרחוק, ששיערה גולש על שמלת משי מנצנץ, והיא מבלה את רוב
ימיה בליהוג סיטוני של דברי רכילות ולשון הרע, תיחשב לבת ישראל צנועה וכשרה ותתקבל
ברצון, ואילו חברתה, שכמנהג בית אמה היא אינה מכסה את שערה הקצר, אך היא עוסקת
במסירות נפש בחינוך ילדים חילונים ובקירובם למסורת ישראל – לפרוצה תיחשב?

אין זה סוד שביישובים קהילתיים מסוימים
המוגדרים "תורניים", תורניים-פורטה ותורניים-לייט, מתגוררים גם עברייני
מין ואנשים שהורשעו בעבירות אלימות במשפחה או הוכרזו על ידי בית הדין כסרבני גט.
למרות זאת הם מקובלים ורצויים לחברי קהילתם. בה בעת ועדת הקבלה של היישוב מונעת את
כניסתם של אנשים נקיי כפיים וברי לבב, שלא הורשעו מעולם, אך חטאם הגדול הוא
שילדיהם לא למדו בבתי הספר הפרטיים והאליטיסטיים, אלא במערכות החינוך הרגילות של
החינוך הממלכתי-דתי, ואפילו הלכו, רחמנא ליצלן, לסניף מעורב של "בני
עקיבא".

 

נשיאת שם ה' לשווא

תורת ישראל מדברת במקומות הרבה בשבח השוויון. אמנם,
כמו תמיד, ניתן למצוא בעולמה של הלכה גם דעות חולקות ואמירות רבות המדירות את האחר,
כגון משנת אבות המפורסמת, "התרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע", עמדת רבן
גמליאל ולפיה "מי שאין תוכו כברו אל ייכנס לבית המדרש", או עמדת בית
שמאי שלפיה ראוי ללמד תורה רק ל"בן טובים", עשיר ומיוחס. אך בזרם המרכזי
במסורת היהודית בכלל ובציונות הדתית בפרט, דחו גישה זו ואימצו תחתיה את הגישה
המכילה, המושיטה יד ופותחת לב, מקרבת ולא מרחיקה.

בעקבות מסורת עתיקת יומין זו הלכה גם מגילת העצמאות
של מדינת ישראל, המדברת בשבח שוויון הזכויות. לאחריה הלכו חוקים רבים אחרים בדרך הכבושה
הזו, כגון חוק שיווי זכויות האישה, חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה וחוק שוויון
זכויות לאנשים עם מוגבלות. על אף שעקרון השוויון לא עוגן בחוקי היסוד, כבר מימים
קדמונים הוא הוכר כעיקרון חוקתי ראשון במעלה.

על בסיס תפיסה זו פסק בית המשפט העליון בכמה
הזדמנויות שעיקרון זה צריך לחול גם על שיווק מקרקעין המצויים בבעלות המדינה. אכן,
הוראות הדין ובתי המשפט הכירו בזכות קיומם הנבדלת של יישובים ושכונות בעלי אופי
ייחודי (דתי, חרדי, אקולוגי וכיו"ב), אך דרשו שוועדות הקבלה שלהם יפעלו על פי
קריטריונים גלויים, אחידים ושווים, ושפעולתן תיעשה מתוך ברות לבב וניקיון כפיים.

כאמור, בפועל המצב שונה לחלוטין. לא פעם
יישובים שמתיימרים להתעטר בכתר ה"ייחודיות" (אקסקלוסיביות)
וה"תורניות" נושאים שם ה' לשווא, ומשתמשים בתירוץ ה"דתי" כדי
לסנן מועמדים שאינם רצויים בעיניהם מסיבות שונות לחלוטין, כגון רקע חברתי וכלכלי,
מוצא עדתי שונה, וכיו"ב. בתואנות שווא, של "מיוחדוּת
קהילתית-תורנית" כביכול, ועדות קבלה יישוביות דוחות מועמדים שלא דבק בהם כל
רבב, רק בשל מראם ולבושם השונה, מוצאם החברתי או העדתי. במקרים אלה הדת משמשת מסווה
לאפליה פסולה שלעתים עולה כדי גזענות ממש.

אפשר וצריך לכבד את אמונתו של כל אדם, אך זו
אינה יכולה לשמש כר וקרדום לחפור בו שנאה לאחר, לפסול אותו, להדביק תווית קלון של
"סוג ב'" על מצחו, ולהדירו מחברת אנ"ש – אנשי שלומנו. לא כך היא
דרכה של תורת ישראל.

 

שפה אחת ודברים אחדים

גדולתה של חברה הבוטחת בעצמה ודבקה בעקרונותיה
היא ביכולתה להכיל בתוכה אנשים בעלי דעות שונות. החושש שכל עולמו ייחרב אם חס
וחלילה יגור בשכנותו מי שאינו בדיוק כמוהו, יותר משהוא מעיד על האחר, מעיד הוא על
עולמו שלו, שלא זו בלבד שהוא צר כעולמה של נמלה, אלא שהוא גם שביר ונוח לאבד ככלי
זכוכית.

מחויבות דתית, ערכית ומוסרית מחייבת אותנו
לעשות כל העת חשבון נפש ולבחון אם לא הקרבנו על מזבח האידאלים הגדולים והרצון
להקים חברת מופת את אחריותנו החברתית לכלל, וזנחנו – שלא במודע – את מחויבותנו
לכלל, שדוגלת בעמדה ערכית ומוסרית מכילה ולא מדירה, ומקבלת בלב פתוח ובנפש חפצה את
המבקשים להידבק בה, ולא דוחה אותם בזרוע.

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים"
– זה אינו חזון אחרית הימים של ישעיהו הנביא (שכזכור מורכב דווקא מעולם של הפכים
החיים בצוותא: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ…"), אלא קיצור
תולדותיה של חברת דור הפלגה, שסופה חורבן וכליה.