כי פנה יום / איתי מרינברג-מיליקובסקי
 

כי פנה יום
איתי מרינברג-מיליקובסקיאיתי

מרינברג-מיליקובסקי הוא בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי בעין-צורים, ובשנים האחרונות אף לימד בה. כיום לומד לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, וחבר צוות אתר האינטרנט "הזמנה לפיוט".

במוצאי יום הכיפורים סגרה ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים את שעריה, שלא על מנת לפותחם שנית בעתיד הנראה לעין. דברי פרידה מן הישיבה.

 

___________________________________________________________________________________________________

במוצאי יום הכיפורים האחרון נפל דבר בישראל: ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים סגרה שעריה. את ההחלטה על סגירת הישיבה הוביל מזכ"ל הקיבוץ הדתי, מר נחמיה רפל, לאחר שרשרת תהליכים שעיקרם ירידה מתמשכת במספר התלמידים וגירעון תקציבי. למרות תהליכים אלו סבורים רבים – וביניהם גם כותב שורות אלה – כי החלטת המזכ"ל לא הייתה מחויבת המציאות, וכי אפשר היה לפתור את המשבר בדרכים אחרות. יתר על כן: סגירת הישיבה תוארה על ידי מקבלי ההחלטות כנגזרת ישירה של "כישלונה", כאילו המבחן היחיד להצלחה או לכישלון של מוסד תורני טמון אך ורק ביכולתו לגייס תלמידים לשורותיו (משימה נכבדה ללא ספק), ולא גם – נניח -בתרומה משמעותית לעולם התורה ולקיום הדתי בזמננו, בהשמעת קול ייחודי שכמותו לא נשמע בבתי מדרש אחרים, ובחינוכם של מאות בוגרים כמעט 30 שנה, וכל זאת עד לרגעים האחרונים ממש לפעילותו; אלה כמו נשכחו – או שמא הושכחו – מלב.

בצד חשבון הנפש הפנימי המתקיים בקרב לומדים ומלמדים מן הישיבה, ובצד הביקורת על מקבלי ההחלטות מן הקיבוץ הדתי, סגירת הישיבה מעוררת תהיות על יכולתו ועל נכונותו של הציבור הדתי המזדהה עם דרכה של הישיבה, ברב או במעט, להירתם למען המוסדות המעטים המבטאים ומעצבים את עולמו הרוחני.

בין כסה לעשור, ימים אחדים לפני הסגירה, קיימנו ערב פרידה מן הישיבה, בנוכחות ראשי הישיבה לדורותיה, ר"מים ומלמדים מן התקופות השונות, מאות בוגרים ובני משפחותיהם, תלמידים בעבר הרחוק, בעבר הקרוב ובהווה, וידידי הישיבה. ערב הפרידה – המרומם, המרגש, הכואב – שכותרתו הייתה: "פתח לנו שער בעת נעילת שער", הוקדש ללימוד תורה, למפגש רעים ולשיח על דרכה של הישיבה. את הדברים המצורפים בהמשך נשאתי בשם קהל בוגרי הישיבה, והם מובאים כאן ככתבם וכלשונם, בדיוק כפי שנאמרו בבית המדרש באותו ערב. בפרסומם כאן בחרתי שלא להשמיט את החלקים האישיים והאינטימיים יותר; אלו מעידים על ישיבתנו לא פחות מן החלקים העיוניים יותר לכאורה, שבדבריי.

בתקווה שדברים היוצאים מן הלב ייכנסו אל הלב, ושערים נעולים ייפתחו.

* * *

דברי פרידה

"שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ
חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה.
כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ.
עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה;
וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה
וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל?
הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי; אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם?"
(ישעיהו מט, יח-כא)

ברשות מורינו ראשי הישיבה לדורותיה, ר"מים ומלמדים, בוגרים, תלמידים וחברים, משפחת הישיבה.
פסוקי הנחמה שבהם פתחתי דבריי נראים אולי תלושים מעט כרגע. התקווה האופטימית שלפיה עוד יאמר כאן אדם "צר לי המקום" עלולה להיתפס, לא בלי צדק, כאשליה רומנטית, ושמא אף כחסרת אחריות. אנשים ריאליים אנחנו, ויודעים היטב שאת הנעשה אין להשיב, שמשאבי הנפש האדירים שהושקעו בשמירה על בית המדרש הזה לא בנקל יושגו מחדש.

אך הנה הערב בכל זאת "כולם נקבצו באו לך", ולפני שאבקש לומר דבר מה בזכות הנחמה, אני מעוניין להקדיש כמה מלים לאנשים שהיו כאן בשנה האחרונה, וקיימו את הישיבה כשליחי ציבור של כולנו. אם מפוקפקת היא הזכות לעמוד בערב זה ולומר דברי פרידה שבעוד כמה ימים כבר יישכחו מלב, מפוקפקת שבעתיים ממנה, לכאורה לפחות, הזכות ללוות את הישיבה בשנה החותמת את פעילותה, לבוא מדי יום ביומו לבית המדרש בידיעה שהחול בשעון החול הולך ואוזל, ולהשלים הלכה למעשה את תהליכי הסגירה. נדמה לי שאנו, כל קהל הישיבה, חבים חוב גדול לכמה מן הדמויות שנכחו כאן בהיעדרנו – דמויות שכל שאומר עליהם לא יהא אלא מקצת שבחם בלבד.

ראשון לכולם מורי וידידי יואל קרצ'מר-רזיאל. יואל יק"ר, יודעים אנו צניעות שבך, שאין דעתך נוחה בכינויים רבניים, אך מה שמחים היינו להקדים לשמך, ולוּ לערב אחד, את התואר "הרב", "מורנו", או לפחות איזה "רֶבּ" מתגלגל על הלשון, כדי לבטא בשפה ישיבתית וברגשי כבוד את שאנו חשים כלפיך – את ההערכה העמוקה השמורה למחנכים ולמורי דרך אמיתיים, כאלה שהשפעתם השקטה על תלמידיהם אינה מוגבלת לתחומי הלימוד המונחלים על ידם במסירות, אלא צומחת ועולה מתוך הוויית חיים כוללת. את התורה הגדולה שלמדנו וקיבלנו ממך בשנים האחרונות בכלל ובשנה האחרונה בפרט לא נוכל לְמַצוֹת במלים. ועל כך תודה לך, הרב יואל.

שני, מורנו הרב אביה הכהן. נדמה שכל מילה תהא מיותרת, אך פטור בלא כלום אי אפשר. רק לפני כחודש חגגנו איתך את נישואי בתך טָפַת; ושוב, בפעם המי-יודע-כמה, לא יכולנו שלא להתרגש מרוחב לבך, מן הפשטות שבה לא מצאת שמחה אלא בשמחתם של אחרים, שידעת כי ראויים הם לה. בדברים שנשאתי לכבודך בערב שערכנו כאן בצאת ספרך לפני כשנה, אמרתי שכאותם יורדי מרכבה שנכנסו לפרדס וביקשו לראות פני א-לוהים, לימדתנו להיכנס לפרדס ולראות שם פני אדם; ואולי כעת, בשעה של סיכום, ראוי לדייק ולומר – פני א-לוהים ואדם, אדם וא-לוהים. תודה לך, רבנו אביה, ואשרינו שזכינו בך.

שלישי, הרב אלישיב קנוהל. למיטב זכרוני, עוד לא הייתה לנו, קהל הבוגרים, הזדמנות להביע את הערכתנו לך לא רק על מאור פניך התמידי, לא רק על חוכמת החיים העדינה שבה התמודדת עם האתגרים הניהוליים שהציבה בפניך עבודתך בישיבה (ובעיקר בשנה האחרונה), אלא גם על מפעליך הענפים והרגישים בתחום הזוגיות וחיי המשפחה, שהם אולי מן הבשורות המשמעותיות ביותר שיצאו מכאן לכלל הציבור בישראל ובעולם, וחותמה המובהק של ישיבתנו טבוע בהן. בגאוותך, הרב אלישיב, נתגאה אנו. תודה לך.

אחרונים וחביבים עד מאוד תלמידי הישיבה, מחזיקי בית המדרש בשנה זו. אם לנקוט דרך של פרפראזה על לשון בדיחה עצובה וידועה, הייתם בבחינת האחרון שמכבה את האור; אך דעו לכם שהדלקתם בהיכלנו אור גדול, שהילתו נראתה למרחוק. גוּנב לאוזנינו שבשנה האחרונה התרעמתם מעט בכל פעם שהגיע אחד הבוגרים לבקר ולהיפרד, בדרכו, מן הישיבה; בשמחת החיים שובת הלב שלכם לא רציתם להיכנע לכל גילוי של צער. הייתם מאושרים בחלקכם, ובצדק; חדוות ה' הייתה מעוזכם. בשם הבוגרים העצובים אני מתנצל בפניכם אם הכנסנו לעתים איזו כבדות לאוויר בית המדרש, ובאותה נשימה גם מודה לכם על מתיקוּת שהייתה בכם, ובזכותה נסגרים שערי הישיבה לא בקול ענוֹת חלושה, כי אם בקול בהיר, צלול ורם של תורה לשמה. לכם, בניגוד לנו, לא יהיה כבר בית משלכם לשוב אליו בתום השירות הצבאי או במהלכו, ובמקום שאתם עומדים אין אנו יכולים כלל לעמוד. על שהיו דבריכם שמחים כנתינתם מסיני מחזיקים אנו לכם טובה גדולה, ומודים מעומק לִבּנו המשותף.

הרשו לי להשתהות עוד רגע עם העצב, בטרם אשוב אל הנחמה; מי שאינו יודע להתעצב, גם לנחמה אינו זקוק. זכורני שלפני כעשור, בערך, באחת מדרשותיו ליום העצמאות דיבר מורנו הרב עמית על הקושי בכינונה של שפה הנשענת על המקורות, ומבקשת להציע פרספקטיבה דתית על מציאות של חירות פרטית וקולקטיבית; בשל נסיבות היסטוריות מובנות, מקורותינו הקדומים פשוט אינם מרבים להתייחס למצבים כאלה. חמוש בזיכרון זה סברתי לתומי כי קל יותר יהיה למצוא במקורות ביטויי אבל וצער שיהלמו את מצבנו הקהילתי כעת. עד מהרה נכונה לי אכזבה: "לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ" – מקוננת ציון באזנינו במגילת איכה- "הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי" (איכה א, יב); ואנו מתורת הישיבה הלא למדנו להביט ולראות שיש מכאוב גדול ממכאובנו. ועוד זאת למדנו שבחלונותיו הגדולים של בית המדרש משתקפת אמנם בבואתנו בלילות כבמראה, אך בימים ניבט בהם למולנו העולם הסובב שמבחוץ, פעמים בשלוותו, פעמים בסערתו כי-רבה – ומה לנו כי נלין על גורלנו? כל כך טוב היה חלקנו כאן.
ובכל זאת, ושמא דווקא משום כך, מה רב העצב; מה עמוקה תחושת ההחמצה.

ראוי שנזכיר לעצמנו, במלים פשוטות וברורות, על מה ולמה עצבים אנו היום; לַכֹּל זמן, ועת לכל חפץ: עת להתעטף ענווה ולהתכנס בפינת בית המדרש כאילו איש אינו רואה ואיש אינו שומע, ועת לעמוד בגאווה-צנועה – סילחו לי על האוקסימורון – ולשטוח מרכולתך בפני עולם ובוראו, כאומר: זה אני, זה מה שיש לי, הנני לפניך. שעה שיש מי שמעדיף לשכוח, וחלילה אף להשכיח, חובה עלינו לשוב אל הראשונות ולספר מה היה לנו כאן.

הייתה לנו כאן תורה שלא הסכמנו לוותר לה, ועליה, ולהותירה מונחת בקרן זווית; התעקשנו ליטול אותה ולעשותה תורתנו. חדוּרים היינו במחשבה שלא ייתכן שלתורה אין מה לומר על מציאות חיינו כאן ועכשיו – בדעת, ברוח ובמעשה – בדיוק כשם שלא ייתכן שלמציאות חיינו, המתחדשת בכל יום תמיד, אין מה לומר על התורה. הכנסנו ראשינו בינות להרים הגבוהים, השקענו את עולמנו הרגשי והאינטלקטואלי במאמץ האדיר לגשור גשרים ברי קיימא מהכא להתם ומהתם להכא, מבלי לוותר אף לא לרגע על אחד הצדדים – גם כשהיה בזה כאב, ועל אחת כמה וכמה כשהייתה בזה התרוממות והתעלות הרוח. חידשנו חידושים עצומים, ובו בזמן שמרנו באהבה וביראה על הגחלת הישנה והטובה. ביקשנו תורתנו שתהא רגישה וקשובה לאחר באשר הוא ולצרכיו; אין זה מקרה, דרך משל, שדווקא ישיבתנו הייתה מונגשת מראשיתה לאנשים הזקוקים לאמצעי עזר בתנועתם ונפשם חושקת בתורה, זמן כה רב לפני ש"חברתיות" נעשתה לאופנה. ביקשנו תורתנו שתהא רגישה וקשובה גם לאחרת – אינני יודע אם יש עוד מקום שבו נשיהם של יושבי הישיבה יכולות לחוש כל כך בנוח, כפי שלמדנו נועה רעייתי ואני על בשרנו כשגרנו כאן בשנה הראשונה לנישואינו – ואין זה דבר של מה בכך; האמנו שתפקידנו, כמו גם תפקידה של כל חוליה במסורת הדורות, אינו להתבטל בפני הקודמים לנו כאילו לֵית לנו מגרמנו כלום, אלא לעמוד על כתפיהם, כתפי ענקים, ולהעז להרחיק ראוֹת במבטנו שלנו, מתוך הכרה בחִנוֹ ובחיוניותו. העמדנו, אם לנסח זאת בפשטות, קיום דתי נורמלי, אנטי-נזירי, המעורב בדעת עם הבריות ובה בעת מבקש א-לוהים; קיום דתי כזה שראשו השואף להגיע לשמים חי בהרמוניה מלאה עם רגליו המבקשות להיצמד לארץ. דגלנו בערכים של מתינות וחתרנו להתמיד בראייה מורכבת של המציאות, גם כשדומה היה שאלה הולכים ונעלמים מן האקלים הרוחני הסובב; זר לא יבין זאת, ואולי גם לא יאמין, אך הגומל לחייבים טובות סייענו להפוך את מה שנשמע כאוסף סיסמאות קלישאתי למציאות חיה. ולא שפטורים אנחנו מחשבון נפש, ולא שנקיים אנחנו מבדק בית; אך התפללנו יחד בדיבוק חברים. ומי שלא היה כאן בראש השנה האחרון לא היה בראש השנה מימיו. ואהבנו תורה. והייתה תורתנו יקרה ומתוקה מדבש.

מרכיבים מסוימים מן התמונה ששִרטטתי, וגם כאלה שכלל לא הזכרתי, ניכרים אמנם היום, ברוך השם, גם בבתי מדרש אחרים – בין שלא הושפעו מאיתנו ובין שהושפעו מאיתנו לאחר שנים, במישרין או בעקיפין; אך את התמונה הכוללת הזו, על הרכב הצבעים ומרקם הגוונים ותת-הגוונים המסוים היוצר אותה, שוב לא נמצא.

כיצד כורכים יחדיו תחושות אובדן וגאווה? זמן-מה חשבתי שהפתרון טמון בנתיביה השונים של ההפשטה – שכמה מהם נסללו כאן הערב – כלומר, בניסיון לְבַכּוֹת את קִצו של הפרק הנוכחי בחיינו כקהילה, ובה בעת לשמוח בהמשכו של הרעיון, בקיומה העצמאי של מחשבה שלכאורה אינה זקוקה בהכרח לבניין עשוי חומר ולבנים; אך מה אעשה שאדם אני, בשר ודם, ודרכם של זיכרונות שאינם מסתפקים במופשט אלא מבקשים להם ממשות להיאחז בה. ידיים שהחזיקו בספר מספרי הישיבה לא במהרה תשכחנה מגען; גוף שהתנודד הלוך ושוב אל מול גמרא, או מחשב נייד, לא במהרה ישכח תנועתו; רגליים שרקדו כאן לא במהרה תשכחנה מִקְצָבן; שֶׂכֶל שנאחז לרדת לעמקו של שיעור עיון חריף בשעות הבוקר, או למהלכיה המפולפלים של חברותא תובענית בשעות הקטנות של הלילה, לא במהרה ישכח מאמציו; לב שנפתח בשיחת נפש עם שותף לחדר, עין שנצצה לרגע קט בתפילה – לא במהרה ישכחו רִגְשׁתם. ואלה אף אלה יזכרו ודאי ויתגעגעו – כמה פשוט לומר זאת – לבית המדרש היפהפה שלנו, לספריית הענק, לשולחנות העץ הכבדים, לחלונות בעלי הצורה המשונה מעט, למזנון של אסתר, לשבילי הקיבוץ המוריקים תמיד, לַרִקְמה היפה שמעל ראשינו – רקמת שדות ובתים, ותורה, ושמים וארץ. כאן ידענו חמדה לא הייתה כמוה, ומותר וחשוב לתת גם לה מקום. במקום לדחות ולדחוק את הזיכרונות הממשיים הללו בשמו של איזה פיכחון רציונאלי ומאופק, הבה נקשיב לדברי חז"ל הרגישים להפליא שעה שהם מתארים במדרש את יציאתה האטית של השכינה מבית קודש הקודשים: "עשר מסעות נסעה השכינה – מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן הבית, מן מפתן הבית לכרובים, ומן הכרובים לשער הקדמוני, משער הקדמוני לחצר, מן החצר לגג, מן הגג למזבח, מן המזבח לחומה, מן החומה לעיר, מן העיר להר הזיתים" (איכה רבה, פתיחתא כה); ועוד משלו שם חז"ל משל, "למלך שהיה יוצא מפלטין שלו בכעס, משהיה יוצא היה חוזר ומגפף ומנשק בכותלי פלטין ובעמודי פלטין ובוכה, ואומר הוי שלום פלטין שלי, הוי שלום בית מלכותי, הוי שלום בית יקרי… כך משהיתה שכינה יוצאת מבית המקדש היתה חוזרת ומגפפת ומנשקת בכותלי בית המקדש ובעמודי בית המקדש ובוכה ואומרת הוי שלום בית מקדשי, הוי שלום בית מלכותי, הוי שלום בית יקרי" (שם).

ובכל זאת, אין לנו ברירה אלא להמשיך הלאה.
בדיוק משום כך הנחמה חיונית: היא חיונית משום שאיננו חדלים מלהאמין בנחיצותה של תורת הבית הזה, תורת חסד ואהבה – אהבת תורה, אהבת א-לוהים ואהבת אדם; וסוף האמת להישמע. גם אם לא נזכה שתתגשם בנו במלואה נבואת ישעיהו מַרטיטת הלב – "וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל?", גם אם לא יאמר כאן אדם "צר לי המקום", אל לנו לוותר על הזכות – והחובה – להשמיע את קול התורה המיוחד שלנו, שאין כמותו. איש לא יעשה זאת עבורנו. ואדרבא, אם טענתי קודם בלהט בִּשְׁבח הממשות בכל הנוגע לזיכרון העבר, הרי נכונים הדברים עשרת מונים בכל הנוגע לחזון העתיד: אל לנו להשאיר את הרעיון הגדול שלנו במופשטות מזהירה בעולם האידיאות; עלינו ליזום ולעשות מעשים שיוציאו אותו מן הכוח אל הפועל, עלינו להשכיל לבנות מסגרות שתענינה לא רק על הצורך החשוב שלנו בשימורה של איזו נוסטלגיה משותפת – צורך שסופו לדעוך, כדרך כל הארץ – אלא גם על צורך חשוב ממנו: הצורך להמשיך, לקיים ולפתח אורח חיים דתי שאנחנו מאמינים בו ובתרומתו לתיקון עולם ואדם.

וישנה עוד תודה מיוחדת ששמרתי לשלב זה של דבריי, ובה עצמה טמונה נחמה גדולה. מבחינה פורמלית לפחות, ניתן לזהות בקהל הרב שהתאסף כאן הערב שתי קבוצות עיקריות: קבוצת המקבלים, דהיינו – הבוגרים – וקבוצת הנותנים, דהיינו, רבני הישיבה ומלמדיה. בְּעָמדי לייצג את קהל הבוגרים, אין זכות נעימה יותר מלהודות לכם, ר"מים ומלמדים לדורותיהם, על שנים של לימוד תורה והנחלת דעת ורוח. זכינו להסתופף בצלכם, צל אנשי מופת. ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, אין אנחנו מספיקים להודות לכם על כל אשר גמלתם עימנו. חיים שלמים עוצבו בדיאלוג מתמיד אתכם, ותורתכם רלוונטית גם בשעה זו של משבר. תודה רבה לכם, רבנים ומלמדים יקרים לנו מאוד.

וממורי ורבותיי מן הישיבה-האחות במעלה גלבוע אבקש – היו נא רחבים די הצורך להכיל אותנו בתוככם. זכרו שמשעה זו ואילך אתם הגב המוֹסַדִי של ציבור רחב שגם אם אינו פוקד בשגרה את בית מדרשכם, קיומכם חשוב לו עד למאוד. היו נא אחראים ורגישים. "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ, הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" (בראשית כד, ס).

על מעלתו של הצדיק אומר משורר התהלים: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהלים א, ב); ובגמרא דרש רבא: "בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: 'בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה'" (בבלי עבודה זרה, יט ע"א). איננו מחזירים היום את התורה למעלה. תורתנו עודנה שלנו, ואנחנו שמחים בה ושומרים עליה כעל בבת עיננו. אמנם אין להתפלל על שעבר, ובכל זאת נישא תפילה שקול התורה שנשמע בבית הזה ב-25 השנים האחרונות התקבל לרצון לפני אדון כל; שמלאכים שביקשו להשאיר את התורה בשמים, ודאי התחרטו חרטה שלמה על רצונם זה; ששערי דמעה לא ננעלו לפני המקום, וכמותם גם שערי שְׂחוֹק. לבסוף, גם על העתיד נתפלל: אבינו, האב הרחמן, המרחם, רחם עלינו. ותן בלִבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה. והאר עינינו בתורתך, ודבק ל$בנו במצוותיך, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך; שלא נבוש לעולם ועד. ועוד זאת נתפלל תפילה קצרה ופשוטה: זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים; וכתבנו בספר החיים – למענך, א-להים חיים.
שנה טובה, גמר חתימה טובה לנו, ולכל בית ישראל, ולכל העולם כולו.
תודה.

תשרי תשס"ט
[email protected]