כלוב מקטיפה
אילת מלמד-פויכטונגר
אילת מלמד-פויכטונגר מלמדת אמנות התאטרון באולפנת סגולה ובסמינר למורים על שם גורדון בחיפה; חברה בקבוצת "תאטרון פלייבק" נשית (דתית- חילונית) בשם "צלע".
גם אחרי שני עשורים של תאטרון נשים דתי מוסיפה היצירה בתחום הזה לכלוא קולות דוממים. עוצמה, יצריות ותעוזה מתחלפות בדממה ובאילמות. "עזות שבקדושה", ספר חדש מאת רינה רוטלינגר-ריינר, מבטא שוב את הבריחה המתמדת משאלות היסוד. תאטרון למגירה
לפני יותר מעשור, בהיותי סטודנטית לתיאטרון, צפיתי בהצגה של קבוצת נשים חובבות באולם, שהיה למעשה בית כנסת, בשכונת נווה שאנן בחיפה. האולם היה מלא נשים דתיות מכל רחבי העיר. שילמנו כמה שקלים בכניסה והצטופפנו כדי לצפות בהצגה, שעסקה בקשייהן של נשים המתגוררות בהתנחלויות. השחקניות היו כמובן מה שנהוג לכנות "מתנחלות", והן המחיזו את סיפוריהן האישיים. המופע היה חלש. מלא תוכן, אך חסר עניין מבחינה אמנותית. משנסתיימה ההצגה תרם הקהל כמה מחיאות כפיים מנומסות. או אז עלתה הבימאית לבמה והכריזה: "זאת וזאת הופיעה כאן היום כשהיא חודש בלבד אחרי לידה, וזאת הופיעה על אף שיש לה עשרה ילדים קטנים בבית… וזאת בחודש תשיעי…". רק אז רעם האולם ממחיאות כפיים. הקהל נעמד על רגליו ונתן לשחקניות את הכבוד הראוי. לא משום שהן שחקניות, לא משום שהן פורצות דרך, ואפילו משום שהן בעלות בשורה או מעוררות עניין – מחיאות הכפיים נועדו לנשים גיבורות שחיות בסכנת נפשות מתמדת, ולא רק שומרות על חיי משפחה, אלא גם מצליחות לצאת מהבית.
אותה מבוכה חשתי כשקראתי את ספרה של ד"ר רינה רוטלינגר-ריינר, "עזות שבקדושה". הספר בוחן את תופעת תאטרון הנשים הדתיות בארץ בעשורים האחרונים, מקבוצות קהילתיות ועד קבוצות מקצועיות. הספר עוסק בפן החברתי-דתי של היצירה הנשית, בביוגרפיה של היוצרות ובתהליכים הנפשיים והחברתיים שהן עוברות. רוטלינגר-ריינר אמנם מביעה בו את התפעמותה מאומץ לבן ומיכולתן ליצור בתוך גבולות ההלכה והעולם הדתי שאליו הן מתעקשות להביא את בשורת התיאטרון. לעתים היא אף מבליעה ביקורת על עירוב מוגזם של רבנים בתאטרון ובמטרות הלא-אמנותיות שמובילות כמה מהיוצרות – אבל רוב הספר הוא רשימה ארוכה של תיאורי הצגות, על חיבוטי הנפש שמאחוריהן, המסרים שעומדים בבסיסן והמטרות שלהן.
מרתק למצוא בספרה של רוטלינגר-ריינר יריעה רחבה כל כך של תאטרון נשי דתי, לשמוע על התהליכים המשמעותיים שהיוצרות בתחום הזה עוברות, על המאבקים, על הקורבנות, על ההצלחה, ואז לעצור רגע ולשאול את עצמך, למה לא יצא לך לראות אף אחת מההצגות האלה? הרי את "יארצייט" של שולי רנד ראית עם בן/בת הזוג באחת מ-600 הפעמים שהיא רצה על בימת הקאמרי. ואז עולה שאלת המציאות מול משאלת הלב, מול האופן שדור של יוצרות תאטרון דתיות, ובתוכן רוטלינגר-ריינר, היו כל כך רוצות לספר את הסיפור שלהן. אולי בשל כך חסרה בספר בדיקה של ההשפעה האמיתית של תאטרון הנשים הדתיות, ויתירה מכך – דיון בערכו האמנותי. האומנם הכול "חדשני", "מרגש", "נפלא", "חתרני"? האומנם יש להתייחס באותו כובד ראש והערכה ל"יוסף וכתונת הפסים" של נשות גוש עציון ול"אל תאמרו מים מים", שהופיעה בתיאטרון עכו?! אתמה!
רוטלינגר-ריינר מרחיבה בספר בתיאור ההפקות של מכללת אמונה. מתיאוריה עולה עבודה אמנותית מרתקת לצד התנהלות אמביוולנטית של רכזת המגמה, רבקה מנוביץ, שמשחררת הרבה חבל, אבל מסבכת אותו סביב עצמה וסביב המורות שלה, ולא אחת סביב הבנות באופן שלא מאפשר להן להתקדם באמת. דווקא מתוך הפירוט המוגזם של ההפקות של מכללת אמונה; דווקא מתוך ההכברה הזו בתיאורי הדימויים החזותיים, הטקסטים והעבודה הגופנית; בין עשרות דפים מנומסים ונחמדים ותומכים וזהירים – עולה הצעקה האמיתית של הספר – הניסיון להשמיע את קולו של התאטרון הנשי הדתי הדומם. רוטלינגר-ריינר מנסה לפצות על האילמות של הנשים הדתיות ויצירתן התיאטרונית, ומשמיעה בספרה צעקה: תיראו כמה שנים אנחנו עושות פה תאטרון שלא ראיתם, כמה הברקות אמנותיות נעלמו מיד עם הורדת המסך ולא זכו להדהוד ראוי! כעת תוכלו לקרוא על כך בספר. סוף-סוף כל השמות של עשרות הנשים שעוסקות במלאכה מאחורי מסך הקטיפה האטום, יודפסו וייכנסו גם הם לפנתיאון.
השאלות האמיתיות לא נשאלות בספר: למה אף אחת מהקבוצות לא פרצה את מעגלי המשפחה, החברים או הקהילה? למה הקבוצות לא שורדות לאורך זמן? למה היוצרות הופכות למורות לתאטרון או למטפלות בתאטרון, או פשוט יוצאות בשאלה?
עובדה אחת היא שנשים דתיות יוצרות תאטרון בשני העשורים האחרונים. עובדה נוספת היא שאף אחת מהקבוצות האלו לא הצליחה להיכנס לתודעה הישראלית, וודאי לא לתודעה של קהילת האמנות החילונית. נתון מעניין שעולה מקריאת הספר הוא שאף אחת מהקבוצות המתוארות בו לא הצליחה לשרוד מעבר להופעה אחת או שתיים (ואני לא כוללת ברשימה את התאטרון הקהילתי הנשי, שכן זהו תאטרון בלי יומרות מקצועיות שיש להן משמעות שחורגת מהמעגל הקרוב של השחקניות); אולם העובדה המקוממת ביותר היא שקבוצת הגברים הראשונה שהעלתה מופע ראוי (קבוצת "הללויה", בהצגה "בואי כלה" של בוגרי ישיבת מעלות) עשתה פריצת דרך משמעותית יותר מאלף נשים שעשו תאטרון עשרים שנה עטויות צניעות וחדורות אמונה. הסיבות לכך הן רבות ומורכבות ואני לא מתיימרת לנתח את כולן. לדעתי, אחת הסיבות המרכזיות לכך היא ההחלטה של קבוצות הנשים להופיע בפני נשים בלבד. בעיניי, למרות הנוחות שההופעה בפני נשים מאפשרת, זהו פתרון קל מדיי, ומחירו כבד מדיי.
"רות", ההפקה הראשונה של מכללת אמונה, שנועדה לקהל מעורב, הייתה אתגר של ממש. תלבושות השק הכבדות כיסו את גופן של השחקניות, והעבודה התנועתית הייתה מדודה. זה היה ניסיון מעט גמלוני, אך מרגש. המטרה הייתה לדבר בשפת המדיום ובכל זאת להישאר אנחנו. מאוחר יותר החלה ההתכנסות מאחורי השלט "לנשים בלבד". התוצאה שלה הייתה אמנם חופש ליוצרות, אבל לאמיתו של דבר, מדובר בפיקציה של חופש – כלוב זכוכית. הכלוב הזה מחייב פחות מחשבה על מי אני ואיך אני רוצה להיראות, ואיך הגוף שלי אומר את מה שיש לי להגיד. בעיניי, זו תופעת הלוואי הראשונה של ייעוד ההפקות לנשים. המשמעות השנייה, החמורה יותר, היא הוצאתו של מחצית מהקהל אל מחוץ לאולם. הגברים, אלה ממאדים, שכל צניעותנו נועדה לשרת את הלכות הראייה החלות עליהם, הם רוב, כשמדובר בקהל קובע מדיניות. רבנים, מנהלי תאטראות, מנהלים אמנותיים של פסטיבלים, ראשי חוגים לתיאטרון באקדמיה, כותבי מדורי תרבות – רובם המכריע גברים. בשל ההחלטה לוותר על הקהל הגברי הרבנים פוגשים את התאטרון רק דרך השאלות ההלכתיות של הנשים היוצרות, ועל כן רובם מתייחסים אליו בעקר בתור בעיה ולא בתור נכס. היתר קוראים ומתייחסים אליו, במקרה הטוב, בתור תופעה חברתית, אך ודאי לא בתור אתגר אמנותי.
עוד תוצאה מדכדכת של אותה החלטה היא שלעתים היוצרות עצמן לא לוקחות את עצמן ברצינות, משום שאם הופכים את מה שאפשר ל"כשר" ומופיעים בפני קהל של "כשרוֹת", השמחות על כך שסוף-סוף הכול "כשר", אז נדמה שהכול "חדשני" והכול "מרגש" והכול "נפלא" והכול "חתרני" – והכול לא! זה נשאר תאטרון בינוני. תאטרון למגירה. האתגר ליצור תאטרון נשים חי ובועט ובכל זאת מעודן ואפשרי לצפייה בפני קהל גברי, הוא אתגר מרכזי בהתמודדות של יוצרת דתית עם המדיום התאטרוני במילייה התרבותי שלה.
התהילה הקטנה והמפוקפקת שיוצרות התאטרון הדתיות זוכות לה ב"עזות שבקדושה", אינה מצליחה לכסות על היעדר ההילה הראויה לנשים העוסקות באומץ ובהתמדה בתחום. אותה תקרת זכוכית שאינה מאפשרת ליוצרות ליצור באמת, מתוחזקת בעיניי, בראש ובראשונה, על ידי הנשים עצמן. וכשהן לא מצליחות בכך לבד, הן מגייסות רבנים, שבשם הצניעות, האמונה והמסר אינם נותנים לתאטרון הנשים הדתי להתנער מבינוניותו. ואם הוא מעז להיות באמת נועז ומקצועי ולהופיע בפני גברים, אז הוא כבר לא "משלנו". הוא מחובק על ידי הממסד החילוני, והשחקניות המוכשרות צריכות להחליט אם לצאת החוצה וזהו, "להוריד את הכיפה" ולעשות תיאטרון חזק, יצרי ובועט, כמו שתיאטרון אמור להיות, או לחזור לאילמות המחניקה.
בעצם, אין לדעת; אולי התרומה על עשיית תאטרון וגידול ילדים על ברכיו, כשהם מתרוצצים עם אמא בין חדרי חזרות להופעות (להתמוטטויות של היום שאחרי) היא שהילדים האלה גדלים בסוף ועושים את מה שאמא לא עשתה. הרי המורה הוותיקה לתיאטרון, אסתר רוזנבאום, גידלה לגאוות המגזר את השחקן המוכשר אוריאל רוזנבאום ("בואי כלה"; "פיסות של פקיעין"). וגם עשרות השנים שציפורה סידר יצרה באלמוניות תאטרון לא היו לשווא – אחרי הכול, בסוף יצא לה יוסי סידר.