כשהטבעונים הפכו לדוסים / דניאל זיו בוקובזה
 

 

אני מאמין שהטבעונות היא אורח חיים שיש בו חסד, רחמים ורגישות; ועדיין, אני מפחד ממנה כאשר היא מאוגדת וממוסדת. דווקא מכיוון שההתמסרות הטבעונית איננה ציות לצו עליון, חייב להישמר בה האלמנט החופשי. מחשבות על צמחונות, טבעונות ונוקשות אידיאולוגית.

דניאל זיו בוקובזה, בן 21, תלמיד שיעור ד בישיבת עתניאל

ביקשת סויה?

בזמן שירותי הצבאי הלא רחוק, לאחר שקיבלתי תפקיד משרדי וגמיש, עבדתי במשך כמה חודשים – באישור, כמובן – בבית קפה ידוע בכיכר רבין. האסוציאציות שעולות למשמע הצירוף הזה – קפה בכיכר רבין – נכונות ברובן, כנראה; מדובר במקום בורגני, מעט אליטיסטי, שפרצופים מוכרים וידועים מופיעים בו תדיר. הבועה התל אביבית, שמעסיקה כל כך הרבה ישראלים, נחשפה בפניי, חייל בן ישיבה מיישוב במרכז הארץ, תייר וזר, במלוא יפעתה וגינוניה. לראשונה פגשתי אנשים שדומה כי קמו לחיים מתוך מילון הסטריאוטיפים הישראלי. דמויות צבעוניות, שונות וזרות הגיחו לעולמי והולידו, לעתים, סיטואציות כמעט סוריאליסטיות. זכורה לי היטב שיחה עם אחד המשוררים הוותיקים בישראל שלא הבחין, אני מניח או מקווה, בכיפה שעל ראשי, והלין באוזניי על הזוועות שמחוללים 'הדתיים הברבריים' במדינה.

ערב אחד ניגשתי לקחת הזמנה מזוג צעיר, ובחוסר תשומת לב שכחתי לכתוב לעצמי שהגברת מבקשת שאת הקפוצ'ינו הגדול-רותח-בכוס-זכוכית יכינו עם חלב סויה. הטעות הייתה יכולה להיגמר רע מאוד אילו הייתה הלקוחה אלרגית לחלב, אך למרבה המזל, לא כך היה. הגשתי את הקפה לשולחן, והתרחקתי מהמקום. כמה שניות לאחר מכן נקראתי לשוב. הלקוחה הסתכלה עליי בפנים מבוהלות, ולחשה: חלב סויה, נכון? השבתי לה מבט מבוהל לא פחות, ועניתי: ביקשת סויה?

היא פרצה בבכי.

בכי אמתי, דמעות ויבבות. החבר שלה חיבק אותה וניסה להרגיע, תוך שהוא מסביר לי – היא טבעונית. עמדתי נטוע במקום, מבולבל, נבוך ועם תחושת אשמה שהחלה מתפשטת באטיות בלבי. היא לא הפסיקה לבכות. מדי פעם היא מלמלה "אני לא מאמינה" בטון מלא חרטה וזעם. העזתי לנסות ולהציע נחמה; אמרתי שאני מבין ללבה, שגם אני טבעוני ושאני מצטער מעומק לבי. המושגים הראשונים שצפו במוחי היו שגגה ומזיד, מילים נטולות פשר במרחב הנוכחי, אך גם כל כך מדויקות. היא החזירה לי מבט, אמרה שהיא לא כועסת עליי אבל אני חייב להבין, היא לא נגעה בחלב שש שנים, שש שנים, ומה עכשיו. התנצלתי שוב ושוב ושוב, וכשנרגעו הרוחות, הלכתי.

המראה הזה לא עזב אותי. הוא בלט על הרקע הזורם והנעים שהייתי רגיל אליו בעבודה. אבל זו לא הייתה רק הדרמה ששברה את השגרה הפסטורלית: היה שם להט דתי, קנאי, מרגש באופן מסוים. זה נגע בי. הנימה הייתה חריגה במרקם החילוני כל כך של המקום, שעד אז הצטייר לי כמעוז החופש והשחרור, אולי אפילו עד כדי זלזול וסלידה.

אני אוכל משמע אני קיים

מאז ומעולם, כנראה, אוכל תפס מקום מכובד בעולמם הרגשי והחברתי של בני האדם. ניתן למצוא אותו בדרמות הגדולות של התנ"ך ובאירועים המכוננים ביותר, החל מעץ הדעת האסור באכילה או מכירת הבכורה על ידי עשו הרעב תמורת נזיד העדשים, דרך חנה שממאנת לאכול מחמת צער עקרותה ועד רות השבה נרגשת לבית נעמי לאחר שבועז שם לבו אליה, והאכיל אותה. אוכל נושא מטענים רגשיים אינטימיים מאוד, כמו דימוי הגוף והביטחון העצמי. בשנים האחרונות, האוכל – או בניסוח מדויק יותר, התזונה – ממלאים תפקיד מפתח בשיח הזהויות בעולמנו, שיח שהופך רגשי מאוד. התזונה, דהיינו הדיאטה המיוחדת, ניצבת בבסיס ההגדרה העצמית של רבים מאתנו. הידע הרב והזמין, שיתוף התמונות, החוויות האישיות והמושגים החדשים בשפה מגיחים מכל עבר, ואנחנו פוגשים את הצמחונים, הטבעונים, הפליאוליתים ('פליאו' היא תזונה המבוססת בעיקר על בשר) והפרוטריאנים (אנשים הניזונים מפירות וירקות בלבד) בכל מקום, חמושים במחקרים ובתובנות רפואיות ואקולוגיות, ובקולם צליל מרעיש של חשיפת האמת. מה שבעבר היה סוד של יחידים, עניין של משוגעים לדבר, פרץ בסערה לרשות הרבים. קשה למצוא חבורה של שלושה אנשים שלאף אחד מהם אין אורח חיים קולינרי מיוחד.

נראה שהסיבה המהותית לדומיננטיות של המזון בשיח איננה המידע הזמין שמציף את העולם (גם, אך לא רק), אלא רצון בשיוך ובהזדהות. קשה שלא להבחין במרכיבי הזהות שהאוכל מציין. יש אוכל שמאלני, יש אוכל נשי ואוכל גברי, ויש אמירה ברורה, מעבר להעדפות של טעם וריח, בבחירה בסושי על פני פלאפל; ספר לי מה אתה אוכל, ואומר לך מי אתה. אנחנו מקצרים את הדרך ומצביעים על התפריט שלנו כעל תעודת זהות, ונכנסים תחת ההגדרות האלו בקהילות קטנות ומאוחדות. כך אנחנו מקבלים תמיכה והכרה, כי לא קל לעבור שינויים לבד, וכך אנחנו זוכים להשתייכות.

צמצום כפשוטו

אבל השלווה שבאה בעקבות הבחירה בזהות במחול הזהויות מתפוגגת כשאין עמה דרך ארץ – כלומר, כאשר אין בה דינמיות טבעית והתחשבות במורכבויות שונות שהחיים מזמנים, על אף התחושה שאנו עושים את הדבר הנכון, למרות המקום שבו אנו צודקים. ההשתייכות יכולה להקנות שלווה, ביתיות מנחמת שחסרה כל כך בעידן הנוכחי, אך השתייכות 'עיוורת', קנאית, יוצרת חיכוכים מעייפים ושוחקים. המעבר מעיצוב השקפת עולם אישית לתבניות מצומצמות, לאקוניות, מביא אתו מועקה גדולה. אינך נמנע מאכילת בשר – אתה צמחוני; אינך נמנעת מאכילת ביצים וחלב – את טבעונית. דויד גרוסמן דייק להפליא כשכתב על הצער הגדול שבצמצום עולם של חוויה, טעמים וריחות, רגשות ומחשבות, לקופסאות של מילים, אטומות וסגורות. כך עובדת זהות – עולמך הפנימי המטולטל והסוער נכלא בדל"ת אמות של הלכה, של הגדרה.

ה'הדתה' שעוברת הרוח, לעתים משיקולי נוחות של דיבור מערכתי, מוגדר וסקטוריאלי, עלולה, כאשר היא מזניחה את האינדיבידואל המחליט והבוחר, לאבד מקסמה ולהחזיר את תחושת התלישות והניכורּ. דווקא מכיוון שההתמסרות איננה ציות לצו עליון, אלא היא בחירית, חייב להישמר בה האלמנט החופשי. קשה לעסוק בחופש כערך עליון – מאפיין מובהק של תנועות קולינריות שמעלות על נס את זכויותיהם של בעלי החיים – ולהיות לא-חופשי. לדיסוננס הזה השלכות הרסניות, הן על היכולת להתמיד בבחירה לחיות על פי ההשקפה הספציפית, והן על היכולת לתקשר עם העולם באופן שעולה בקנה אחד עם הערכים שמעצבים את אותה השקפה. ההתאבנות אינה מסכנת רק את הרוח והחָיוּת של האדם ההולך בדרך; היא עלולה לסרס את כל עולם המושגים הערכי שמרכיב חברה אנושית. הטבעונות חורטת על דגלה חמלה, רחמים, תשומת לב לחלש, דאגה לסובל ולמעונה, אך הציבור כבר יודע להיזהר מאותם אקטיביסטים שמשחיתים חנויות ובתי קפה שהעזו למכור מוצרי חלב, ומאלו שמנתקים קשר עם חבריהם ובני משפחתם אוכלי הבשר. שהרי השאלה זועקת: איך אדם שמתרחק ממזון הנגוע בחוסר חמלה מסוגל להתנהג באופן אנוכי ופוגעני כלפי אנשים אחרים? האם ערכים כמו כבוד האדם, סובלנות, ערך המשפחתיות והשלום עם הסובב בטלים לעומת מצוות הטבעונות?

הפסיקו להיות דתיים

"אני וביתי נעבוד את השם! גם אם כל העולם כולו יהיו דתיים, אני וביתי נעבוד את השם!" (הרב מנחם פרומן ז"ל)

אני מאמין שאורח חיים טבעוני הוא אורח חיים מוסרי, חומל ומיטיב עם העולם. אני מאמין שיש להימנע ככל האפשר מצריכה של מוצרים שמגיעים מתעשייה שמאמללת בעלי חיים. אני חושב שבאורח חיים כזה יש חסד, רחמים ורגישות, שהוא מעדן ומשפיע על נפש האדם לטובה, ויש לו גם סימוכין בעולם התורני-הלכתי. אני חושב שהוא נושא בשורה אמתית של שלום בין כל יצורי העולם. ועדיין, אני מפחד ממנו כאשר הוא מאוגד וממוסד. הטבעונות שאני מאמין בה היא טבעונות שיש בה הארת פנים. היא מנהלת דיאלוג מתמיד עם מאפייניה, עם הדנ"א הערכי שמרכיב אותה, וניצבת תדיר מול קונפליקטים כאשר אותם ערכים מופיעים בסיטואציות שמאתגרות אותה: האם לאכול מהעוגה החלבית שהוכנה במיוחד בשבילי, ובכך לא לפגוע במי שטרח והשקיע בי? האם להשתתף בפרויקט צדקה שמחלק בשר למשפחות נזקקות? מעבר לשאלות פרקטיות, השאלה הנוקבת ביותר היא: האם אין פגם בסיסי באמונה ובדרך שמעוררות בי חרדה כל אימת שאני אנוס לסטות מהן? אלו שאלות שלא נענות על ידי תשובה שמגיעה מתוך זהות מוחלטת ולא גמישה, אלא רק מתוך שיקול דעת ערכי, הדומה להן בשפתו.

האדמו"ר מאיזביצא, ר' מרדכי יוסף ליינר, דורש את הפסוק "ואלוהי מסכה לא תעשו לכם": "מסכה היא דבר הניתך ממתכות, שלא יוכל לזוז ולהתנועע… ועל זה צווה ה' יתברך לנו שלא נאמר שאנו מורגלים בדבר שלא נוכל לפרוש" (מי השילוח, חלק א, פרשת קדושים, ד"ה 'ואלוהי מסכה לא תעשו לכם'). בדתיות, כתנועת נפש של דבקות שאינה פתוחה לדיון, יש סכנה של איבוד האלוהים, שהוא אמת ושלום, איבוד האינטואיציה, הדינמיות והתנועה, והאלהה של רעיונות אנושיים ומצומצמים, מעוקרים מאמירה שעונה על המציאות המורכבת, האנושית והנתונה לטעויות קטנות של מלצרים עייפים.