כשמדיניות בדלנית גוברת על הרצון למצוא פתרון הלכתי / קלמן פסח (צ’אק) דוידסון
 

 

לצד השמחה הרבה על הגעתם ארצה, את גלי העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר מלוות כבר מהרגע הראשון שאלות בדבר זהותם הדתית של העולים. המדיניות ההלכתית של הרבנות הראשית מתיישרת תמיד אל השוליים הבדלניים ביותר של הספקטרום ההלכתי. אולם להלכה יש גם כלים אחרים, שיוכלו לתת מענה מיטבי למצב הייחודי של יוצאי ברית המועצות לשעבר – אם רק נרצה בכך

 

הפתרונות נמצאים על המדף

אדם רעב נכנס למטבח ופותח את המקרר. מול עיניו נגלים מדפים, ועליהם – תבניות מלאות, קערות עם תבשילים, ירקות ומצרכים. האדם הרעב סוגר את דלת המקרר, ומכריז: “אין מה לאכול בבית”.

כיהודי, כרב, כאבא, גם אני סבור שנישואי תערובת בין־דתיים הם בעיה. למעשה, מניע מרכזי שהוביל את אשתי ואותי לעלות ארצה בתחילת שנות התשעים היה הרצון להגביר את הסיכויים שילדינו יתאהבו דווקא ביהודים. בהמשך התחלתי לעבוד בסוכנות היהודית, ושם נחשפתי לראשונה למי שבאו לישראל כיהודים – ודווקא כאן הוגדרו על ידי הרשויות כ’טעוני בירור יהדות’ או כ’חסרי דת’. זכיתי לפגוש את האנשים ואת סיפורי החיים שמרכיבים את הקטגוריה הדמוגרפית־סטטיסטית הנקראת ‘אחרים’, הלוא היא הקבוצה אשר בסיכומים ובדו”חות הממשלתיים נספרת ביחד־אך־בנפרד עם הרוב היהודי במדינת ישראל: ‘יהודים ואחרים’.

לצד השמחה הרבה על הגעתם ארצה, את גלי העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר מלוות כבר מהרגע הראשון שאלות בדבר זהותם הדתית של העולים. אם בהתחלה היו מי שחשבו שניתן להשאיר את השאלות ללא מענה מערכתי, הרי שבחלוף השנים התברר לכולם שמדובר בבעיה של ממש. בישראל ישנם כיום אלפי זוגות בכל שנה שאינם יכולים להינשא במדינתם. זאת מכיוון שאין הלימה בין ההגדרה ההלכתית לשאלה ‘מיהו יהודי’, ובין ההגדרה העצמית והזהות הסוציולוגית של החתן או הכלה. בנוסף, ישנם גם אלפי זוגות בכל שנה הנתקלים בקשיים בלתי נסבלים בבואם להתחתן כדת משה וישראל. הסיבה לכך היא שברבנות מתעקשים להעביר אותם חקירות ארוכות, משפילות ולדעתי מיותרות – לפני שמכירים ביהדותם ומאפשרים להם להינשא. למרות המציאות הזו, המערכת הפוליטית במדינה אינה פועלת כדי להפסיק את האפליה באמצעות חקיקה מגשרת. במקביל, הממשלות לדורותיהן גם מאפשרות לרבנות הראשית לשמור על הבלעדיות בגיור ובהכרה ביהדות, בלעדיות הכובלת את שירותי הדת בישראל אל השוליים הבדלניים והקיצוניים של הספקטרום ההלכתי.

הסיטואציה של האדם הרעב מול המקרר המלא, עולה במחשבותיי בכל פעם שאני נחשף לעמדת הרבנות הראשית ביחס להכרעה במשבר הגיור ולהכרה ביהדותם של יוצאי ברית המועצות לשעבר. התחושה שלי, כמי שמעורב בתחום, היא של הימנעות כמעט אובססיבית מהגדרה ומיישום של מדיניות הלכתית שתוביל לפתרון הבעיות. ובינתיים – האוכלוסייה הנידונה גדלה, הפגיעה בזוגות ובפרטים מעמיקה ומתרחבת, והבעיות מתעצמות. מכיוון שיש לי ספק רב בנוגע ליכולת לייצר פתרונות חדשים במסגרת ההלכה, הייתי מעוניין להסב את תשומת ליבם של הציבור ושל השדרה הרבנית המרכזית דווקא לפסיקה שכבר קיימת. פסיקתם של חכמי העבר מכילה בעיניי פוטנציאל משמעותי לצמצום הפער בין ההגדרה העצמית ובין ההגדרה ההלכתית של מאות אלפי אזרחים בישראל.

מאמר זה מבקש להאיר בזרקור שלושה יסודות שיוכלו לקדם הכרעה בנוגע להכרה ביהדות: מדיניות גיור אפשרית ושני כללים הלכתיים. כמי שהקדיש את תריסר השנים האחרונות לחקר הנושא הספציפי הזה, וכמי שנחשף לאין ספור מקורות הלכתיים בעניין, אני סבור שהפתרונות הראויים כבר נמצאים על המדף. אולם למרבה הצער, עד היום רוב העוסקים בדבר הסתכלו על המקרר הפתוח, והצהירו שוב ושוב שאין מה לאכול בבית.

א. האומר ישראל אני – נאמן

ישנו כלל בהלכה הקובע שמי שבא לפנינו ואמר “ישראל אני” – נאמן, ואינו צריך להביא ראיה על כך. כלל זה מתבסס על שתי גישות מרכזיות בראשונים:

(א) “מטעם רוב” – כלומר, רוב הבאים ואומרים “ישראל אני” – הם באמת יהודים.[1] גישה זו מבוססת על הנחה לפיה רק מיעוט מאלו המצהירים על יהדותם בעצם אינם יהודים על פי ההלכה, ולכן כמו בתחומים רבים בהלכה, לכאורה גם כאן המיעוט בטל ברוב.

(ב) מטעם “מילתא דעבידא לאגלויי” – כלומר, יש חזקה של נאמנות לדבר שעשוי להתגלות כשקר.[2] גישה זו יוצאת מתוך הנחה שישנה נטייה לא להסתכן בהצהרה שקרית שניתן להפריך.

הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ”ל הגדיל וקבע שניתן להסתמך רק על הטעם של רוב.[3] אין מדובר על פסיקה תיאורטית־כללית של הגר”ע יוסף, אלא על התייחסות מפורשת דווקא לעלייה מברית המועצות לשעבר: “בהא סלקינן ובהא נחתינן שמעיקר הדין העולים מרוסיה ומצהירים שהם יהודים – נאמנים הם”. לפי הרב עובדיה, כל עוד אין רגליים לַדָּבָר שהצהרתם אינה נכונה, יש להאמין לעולים ולקבל את יהדותם על בסיס הצהרה אישית שלהם. חשוב לציין שההתייחסות של הרב עובדיה יצאה לאור בשנת 1993 – בתקופה בה כבר היה ברור לחלוטין שבין העולים יש מספר לא מבוטל של כאלו שזייפו מסמכים ובאופן מובהק אינם יהודים, והדבר אף הוזכר ברמז בתשובתו. קיום הזיופים לא מנע מהרב עובדיה לצדד בקבלת יהדותם גם של אלו החסרים כל ידע בסיסי ביהדות. הוא הכיר בדיכוי הדת המתמשך שהיה מנת חלקה של הקהילה היהודית תחת שבעים שנות משטר קומוניסטי, ובהתאם – סבר שהיעדר ידע על היהדות אינו פוגע בטענת “ישראל אני”.

לעומת זאת, הרב שלום יוסף אלישיב זצ”ל החזיק בדעה מנוגדת, ובפסיקתו קבע כי “על מנהיגי הציבור ומערכת בתי הדין מוטלת החובה לדאוג לברר עד כמה שביכולתם כדי שלא יתערבו גויים בכרם בית ישראל”.[4] במבחן המציאות, פסיקתו של הרב עובדיה זצ”ל אכן זכתה לכתף קרה, ובמקום לחקור רק היכן ומתי שמתגלה חשש נקודתי לגבי שקר או טעות – ברבנות הראשית נקטו בפרשנות מרחיקת לכת בהבנה וביישום של עיקרון ה”כמה שביכולתם” של הרב אלישיב.

לפי המדיניות שהתקבעה, כמעט כל אדם שמוצאו בברית המועצות המצהיר “ישראל אני” – אינו יהודי כל עוד לא הוכח אחרת. בהתאם, בשנים שחלפו מאז תחילת העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, אלפים רבים מיוצאי ברית המועצות וילדיהם נשלחו, ועדיין נשלחים, להליכי בירור יהדות. מדובר בתהליך שלעיתים קרובות נתפס כפולשני ופוגעני ביותר, כאשר שלושה רבנים, שאינם מכירים אותך כלל ועיקר, מטילים ספק ביהדותך וביהדותה של אמך, ומנהלים הליך שרבים מתארים אותו כחקירה פלילית. זאת ועוד, התהליך הזה יכול להימשך לעיתים גם חודשים ארוכים – ויש אף כאלו שעברו שנים מאז נפתח הליך בירור היהדות שלהם, וטרם קיבלו תשובה או הכרה.

לו התוצאות של הליכי בירור היהדות היו מצביעות על כך שרוב הנחקרים אינם יהודים על פי ההלכה, יכולתי להבין מדוע ביכרו ברבנות את פסיקתו של הרב אלישיב על פני פסיקתו של הגר”ע יוסף. אולם, מפרסומי הרבנות הראשית דווקא עולה ש־97% מאלו שהופנו עד כה לבירור יהדות – קיבלו לבסוף אישור ליהדותם.[5] כלומר, גם אם המספרים הללו מופרזים, הרי שהמפה ברורה: בקרב אלו המצהירים “ישראל אני” אין רק רוב של יהודים – אלא רוב מוחלט. אם לפני 25 שנה לרב עובדיה הספיק סתם רוב, הרי שהיום גם רוב של 97% אינו מספיק עבור הרבנות. כדי למנוע את היטמעותם של אותם 3% בעם היהודי, ברבנות מוכנים כנראה להרחיק מתורתנו הקדושה גם את ה־97% הכשרים. לאור הנתונים הללו, ראוי היה לקרוא להליך ‘בירור היהדות’ בשם מדויק יותר – הלוא הוא הליך ‘פקפוק ביהדות’, ולהליך מתעמר שכזה אין בעיניי צידוק הלכתי או חברתי – ועל כן לדעתי יש לחדול מיידית משימוש בו.

ב. משפחה שנטמעה – נטמעה

אם נכיר ביהדותם של כל אלו שאין סיבה קונקרטית לחשוד ששקר או טעות בפיהם כשהם מצהירים על עצמם “ישראל אני”, עולה השאלה כיצד יש להתמודד עם העובדה שאגב כך נכיר גם ביהדותו של מיעוט שאינו יהודי על פי ההלכה. למרות שלמיטב ידיעתי הגר”ע לא התייחס לשאלה זו, ייתכן שסוגיה זו יכולה לקבל מענה באמצעות הכלל ההלכתי הקובע כי “משפחה שנטמעה – נטמעה”.[6] כלומר, משפחה שנתערב בה פסול ואין הדבר ידוע לרבים – יכולה להמשיך להתנהל כחלק לגיטימי מהקהילה. לא זו אף זו, אדם היודע את האמת על אודות פסול שהתערבב – אסור לו לגלות, ואף אסור לעדים ליזום עדות על הפסול בבית דין.[7] במקור, הכלל מתייחס לסוגיית הממזרות, אבל במחלוקת הפוסקים בנידון – לדעת החזון איש והרב יהושע מנחם אהרנברג ניתן להחיל את אותו העיקרון גם ביחס למשפחת גויים שנטמעה.[8] כמו בכלל של “האומר ישראל אני – נאמן”, גם בבסיס הכלל לפיו ”משפחת גויים שנטמעה – נטמעה” יש לדעתי היגיון פשוט המבוסס על חיבור בסיסי בין הבנה סוציולוגית והבנה סטטיסטית: מיעוט שנטמע פשוט אינו מהווה סכנה לזהות הדתית והחברתית של הרוב.

יש לציין כי הכלל של “משפחה שנטמעה – נטמעה” הוא כלי הניתן לשימוש בדיעבד בלבד, ואין לעודד היטמעות נקודתית באופן מכוון. יחד עם זאת, כפי שהזכרתי למעלה – למי שיודע אסור לגלות את האמת,[9] ומשמעות הדבר היא שגם אין למנוע את ההיטמעות באופן יזום. הגאון ר’ אשר וייס פסק שאפילו כאשר יש שני עדים היודעים על פסול במשפחה – אין להם להעיד,[10] ולשיטתו רק כאשר שני עדים כבר הגיעו בפני בית הדין להעיד, אזי “אי אפשר להתעלם מהם ועל בית הדין לחקור ולברר את הדברים על בוריים”. בפועל, גם בסוגיה זו המציאות בישראל מתיישרת דווקא עם הפסיקה המחמירה ביותר. הרישום במשרד הפנים תחת קטגוריית ‘חסרי דת’, לצד ניהול רשימות שחורות של ‘פסולי חיתון’ על ידי הרבנות – משמשים כלי למניעת היטמעות בהווה ובעתיד.

לדעתי, אימוץ הכללים ההלכתיים של “האומר ישראל אני – נאמן”, ו”משפחה שנטמעה – נטמעה”, יכול וצריך להסיר באופן מיידי – ואחראי – את הפקפוק ביהדותם של מאות אלפי עולים המצהירים על היותם יהודים לפי ההלכה. משכך, הסוגיה הבאה שצריכה לעמוד לדיון היא זהותם של העולים אשר אינם יהודים על פי ההלכה, ואשר אינם טוענים “ישראל אני” – אך כן מעוניינים להצטרף אל עמנו.

A RUSSIAN FAMILY THAT CONVERTED TO JUDIASM, EATING LUNCH ON THEIR FARM IN “NAHALAT YITZHAK”, TEL AVIV.
משפחת גיורים מרוסיה, אוכלת ארוחת צהריים בחוותם בנחלת יצחק, תל אביב.

ג. גיור כהלכה

אין חולק על כך שהעולים שאינם יהודים צריכים להתגייר לפני שיוכלו להתחתן כדת משה וישראל. יחד עם זאת, קשה לטעון כי הליך הגיור המתנהל כיום מטעם הרבנות הראשית נעשה בצורה ראויה ובאופן הגון וישר. ברבנות דורשים מהמועמדים לגיור לעבור מראש הליך לימודי באורך שנה, ובסופו הם נדרשים להצהיר על מחויבותם לשמירת אורח חיים הלכתי. סוד גלוי הוא בקרב המתגיירים ובקרב הדיינים בבתי הדין לגיור של הרבנות – כי רוב הגרים אינם שומרים על אורח חיים דתי אפילו זמן קצר לאחר הגיור, ולפיכך הכניסה שלהם לעולם היהדות כרוכה בשקר של ממש. הישראבלוף הזה שם ללעג את מעמד הגיור כולו, וצפוי להוביל להמשך הכרסום ברצון להשלים את הליך הגיור ולהיות חלק פורמלי־הלכתי גם מהעם היהודי, ולא רק מהחברה הישראלית.

כאן המקום לציין כי בקרב הפוסקים יש מחלוקת לגבי הגדרת ‘קבלת המצוות’ הנדרשת מכל מתגייר. יש הסבורים כי מדובר על כוונה “לשמור תורה ומצוות כהלכה” (דעת הבית יצחק), ויש הסבורים כי בעצם מדובר רק על גיור מרצון – המבוסס על עצם הידיעה וההכרה בכך שיש מצוות ויש שכר ועונש למי שמקיים או לא מקיים אותן (דעת הרוגצ’ובר, הרב עוזיאל, ואחרים). כלומר, קיים בסיס הלכתי לגיור שאינו בדלני ופחות מחמיר מזה המוכר כיום על ידי הרבנות הראשית.[11] בעיניי, הדבר מחזק את הטענה לפיה אופי הגיור הממלכתי בישראל מבוסס בעיקרו על מדיניות, ומדיניות אפשר – ולדעתי במקרה זה גם צריך – לשנות.

אין דבר העומד בפני הרצון

ישנן שלוש דרכים לקבל סטטוס של יהודי על פי ההלכה – להיוולד לאם יהודייה, להיטמע בעם ישראל, ולהתגייר כהלכה. בשורה התחתונה, לעניות דעתי קיימים בנמצא מספיק כלים יעילים שעל בסיסם צריך להפסיק את ההתעמרות בעולים שהם יהודים כשרים, וגם ליישב הלכתית את סוגיית הזהות של העולים מברית המועצות שלא נולדו יהודים. ניתן לפתור כהלכה את הבעיות, ואינני יכול לחשוב על סיבה אחרת לכך שהן טרם נפתרו מלבד אחת: העדר רצון. על אף הניסיונות להציג זאת כך, עיקר המחלוקת איננו הלכתי – אלא חברתי. מי שיבקש לקבל את העולים ואת צאצאיהם אל חיק העם היהודי ימצא את הדרך ההלכתית לעשות זאת, ומי שמבקש לדחות ולדחוק אותם – ימצא גם הוא. לכאן ולכאן, יש גדולים בתורה להסתמך עליהם, ואני מייחל להתגברותו של קול רבני ברור המבקש למצוא פתרונות לבעיות, במקום לחפש בעיות בפתרונות.

[1] תוספות יבמות מז ע”א, ד”ה במוחזק; רא”ש יבמות פרק ד סימן לד.

[2] ריטב”א יבמות מז ע”א, ד”ה בין בארץ; נימוקי יוסף שם, טז ע”א בדפי הרי”ף.

[3] יביע אומר, חלק ז, אבן העזר סימן א.

[4] ראו: הרב משה מרדכי פרבשטין, “בירור יהדותם של עולים מרוסיה”, תחומין יב (תשנ”א), עמ’ 28.

[5] כפי שמופיע באתר הרבנות הראשית: https://www.gov.il/he/Departments/Guides/judaismb

[6] קידושין עא ע”א.

[7] בית שמואל, סימן ב ס”ק יט.

[8] דן על כך באריכות ובהעמקה הרב יואל עמיטל, “האם משפחת גויים שנטמעה נטמעה”, המעין נא, ב (טבת תשע”א), עמ’ 21–31.

[9] שיטת הר”ן על הרי”ף בקידושין ל ע”א, ושיטת הרמב”ן בקידושין עא ע”א.

[10] כדעת הבית שמואל סימן ב ס”ק יט, ושלא כדעת החלקת מחוקק סימן ב ס”ק ט – הסובר שחייבים להעיד.

[11] להרחבה בנושא ראו במאמרי “גיור ללא כוונה לשמור תורה ומצוות כהלכה”, חקירה כג (סתיו 2017), הסוקר את מגוון הדעות לגבי הגדרת קבלת המצוות.

 

*הרב קלמן פסח (צ’אק) דוידסון הוא ראש תחום חתונות במיזם ‘חופות’ מבית ‘השגחה פרטית’ (ע”ר), ומיוזמי מערכי הגיור הפרטיים בישראל – ‘גיור כהלכה’ ו’אהבת הגר’