לא דיברנו עוד על חליצה / אלעד קפלן
 

בכל שנה נדרשות כעשרים נשים אלמנות בישראל לעבור טקס חליצה. רובן מתארות אותו כטקס מביך ומשפיל, אך גורמים שפנו לבתי הדין הרבניים במטרה להסדיר את הטקס ולהקל על הנשים שנדרשות לעבור אותו – נענו בשלילה. שיח על חליצה והגברת המודעות לנושא תאפשר לקדם דיון הלכתי, ואף למצוא פתרונות נוספים שיקלו על אותן נשים ועל משפחותיהן

 

* תודה לרבנית עידית ברטוב על הסיוע בהכנת המאמר

 

חליצה: טקס יהודי בן אלפי שנים, שכולל אישה אלמנה, אח שכול ויריקה. הטקס הזה, שמתקיים בין כותלי בתי הדין הרבניים, הוא אולי הטקס הכי פחות מדובר מבין טקסי החיים היהודיים.

הטקס מתבצע גם כיום, כאשר אדם נשוי ללא ילדים הולך לעולמו, ויש לו אחים. מקורו של דין החליצה בחוק הייבום המקראי. על פי התורה (דברים כה, ה-י), אם אישה מתאלמנת מאדם שלא היו לו ילדים ואם יש לנפטר אחים, האלמנה אינה חוזרת להיות פנויה, כמו שקורה בדרך כלל, אלא נשארת ב"זיקה" לאחי בעלה המת. היא לא יכולה להינשא פעם נוספת אלא אם כן יתקיים אחד משני דברים: ייבום או חליצה. כאשר אדם נפטר בלא צאצאים, חובה על אחיו לייבם את אשתו האלמנה, כלומר לשאת אותה לאישה במקום האח המת, כדי שיהיה לו המשך.

אם אחי הנפטר מסרבים לייבם את האלמנה, או אם האלמנה אינה מעוניינת להתייבם, מתבצע טקס חליצה, המשחרר אותה מזיקתה אליהם. טקס זה כולל את חליצת נעלו של היבם (אחי המת), את יריקת האלמנה לרצפה בפני היבם ומתן הצהרות בפני בית דין. כאשר היבם מסרב לבצע את טקס החליצה, האלמנה אינה יכולה להינשא ומעמדה דומה מבחינה הלכתית לזה של עגונה. במקרים אלו, מעמדו של היבם הסרבן דומה לזה של סרבן גט, והחוק אף מאפשר לכפות עליו באמצעות מאסר לציית לצו לתת חליצה לאלמנת אחיו.

אנשים רבים מופתעים לגלות שטקס החליצה עדיין מתקיים גם כיום. בעוד סוגיות של עגינות, סרבנות גט וממזרות מדוברות ומוכרות במידה כזו או אחרת, גם בציבור הרחב, רבים מאלו ששוחחתי אתם על חליצה כלל לא שמעו על קיומה. גם מבין אלו שהכירו את הנושא, לא מעט חשבו שמדובר בטקס מקראי, שכבר מזמן אינו מתקיים בפועל. אך המספרים מדברים בעד עצמם. לפי הנתונים של בתי הדין הרבניים, בישראל מתקיימים מדי שנה כעשרים טקסי חליצה.

הליך נדיר בלי נוהל מסודר

מתקופת התנאים ועד ימינו נחלקו חכמי הדורות בשאלה אם יש לתת עדיפות לייבום או לחליצה. בתקנה משנת 1950 אסרה הרבנות הראשית על ייבום אלא במקרים חריגים, ומאז מנהיגה באופן גורף חליצה כדרך שבה יש לנקוט במקרה של אלמנה שבן זוגה נפטר ללא ילדים. תקנה זו של הרבנות הראשית מנוגדת לעמדת רוב הפוסקים הספרדים, ובהם הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שביקשו לתת עדיפות לייבום על פני חליצה, אם הצדדים מסכימים לכך.

מכיוון שמדובר בהליך נדיר יחסית, לבתי הדין הרבניים אין נוהל מסודר לביצועו. אין כתובת מסודרת שאליה ניתן לפנות, לא ניתנים ליווי ותמיכה לאישה האלמנה ולמשפחה, וברוב המקרים קשה למצוא הסבר מסודר של ההליך, משמעותו והשלכותיו. כתוצאה מכך, הטיפול באלמנה ובמשפחתה, כמו גם באח הנפטר ובמשפחתו, נתון לשיקולם של בתי הדין המקומיים, שלא תמיד רגישים דיים לצורכי הצדדים בכלל ולצורכי האישה האלמנה בפרט. פעמים רבות נכפים ההליכים על הצדדים, ללא כל אפשרות להשפעה על הטקס ולעיצובו, גם כאשר הדבר אפשרי מבחינת ההלכה.

חוסר הבהירות הקיים סביב הנושא מוסיף לתחושת הבלבול ולקושי של המשפחות. ראשית כול, החליצה נדרשת רק כאשר לנפטר ישנם אחים – ולא אחיות. כאשר אין לו אחים כלל, או שיש לו אחיות בלבד, האלמנה אינה זקוקה לייבום, ולכן גם לא לחליצה. כאשר יש לנפטר אחים, אין זה משנה אם הם רווקים או נשואים – כך או כך הם נדרשים להשתתף בחליצה. כמו כן, בעוד האלמנה רשאית לפנות לבית הדין אחרי 92 יום מפטירת בעלה, בכדי לוודא שהיא אינה בהריון, לפעמים היא עלולה לגלות שהיא נדרשת לעבור חליצה רק כשתגיע להירשם לנישואים עם בן זוג חדש. במקרים שבהם אחיו של הנפטר עדיין קטנים, ולא הגיעו לגיל מצוות, האלמנה תיאלץ להמתין, לפעמים שנים ארוכות, כדי שתוכל לקיים את טקס החליצה ולהינשא לאחר. נראה שאין צורך להרחיב על הקושי הנוסף למשפחה כולה במקרים שבהם אח קטין נדרש לעבור חליצה עם גיסתו. לבסוף, הצורך של האלמנה לעבור חליצה עלול לשמש בידי אחי הנפטר לצורך סחיטה כספית, כגון דרישה לוותר על כספי ירושה, תוך איום שעל האישה לשלם אם ברצונה להינשא מחדש.

"הרגשתי מושפלת ונרמסת"

אל מרכז הסיוע של 'עתים', המעניק ליווי וייצוג לאלפי אנשים שנתקלים בקשיים מול שירותי הדת, הגיעו לאורך השנים מספר פניות בעניין חליצה. פניות אלו, שהתקבלו לקראת קיום הטקס ולאחריו, הביעו כאב ותסכול רב של המשתתפות בו מהעדר הרגישות בעניינן. "הפגישה הראשונה ברבנות הייתה פולשנית ולא נעימה, הרגשתי מושפלת ונרמסת", סיפרה אחת הפונות. אחרת אמרה שחשה אבודה, כועסת ומתוסכלת, וכמעט שהחליטה לסיים את ההליך ללא חליצה, במחיר של הישארות במצב של עגינות.

נושא שחזר על עצמו בכל העדויות היה הבדידות מול המערכת. האישה שנדרשת לחליצה נותרת לבדה, ללא ליווי, כאשר סביבה יש מניין גברים ששותפים להליך, כפי שדורשים בתי הדין הרבניים. במקרים רבים מיתוספים למניין זה עשרות גברים אחרים – רבנים ותלמידי דיינות – שחלקם אף מגיעים מחו"ל כדי לצפות, במסגרת לימודיהם, בטקס חליצה. האישה נאלצת לעמוד לבדה, אישה אחת בין עשרות גברים, לעתים מבלי שמתאפשר לה להכניס לדיון קרובת משפחה או חברה שתעמוד לצדה.

כאשר פניתי, באמצעות 'עתים', לבתי הדין הרבניים בבקשה להסדיר את הליך החליצה – במטרה להקל על הצדדים ולחייב את הסכמתם לצירוף אנשים שאינם צד להליך – קיבלתי תשובה מאחד הדיינים הוותיקים שעוסק רבות בנושא החליצה. הדיין שלל על הסף את ההצעה להוסיף להליך אשת מקצוע מטעם בית הדין שתלווה את האלמנה, וכינה את ההצעה "מסורבלת ומיותרת", משום שלדבריו, "הדיין עושה זאת בעצמו לפני קיום ההליך". כמו כן, ראויים לציון הדברים הבאים על ההדרכה שהוא נותן לקראת ההליך:

הצדדים (היבם והיבמה) מוזמנים אליי מספר ימים לפני עריכת החליצה ואני מבהיר להם שעל פי התורה וההלכה, עקב פטירת הבעל, האח, ללא זרע של קיימא, נוצר קשר רוחני ביניהם המונע מהיבמה להינשא לאדם אחר. על ידי הפעולות שהם יעשו במהלך החליצה, קריאת הפסוקים מהתורה, חליצת הנעל והרקיקה, הם מקיימים מצוה חשובה ובכך מנתקים את הקשר הקיים ביניהם וגם מסייעים בכך למנוחת נשמת הנפטר. לאחר הדרכה זו, הנערכת בסבלנות, בנעימות, במאור פנים ובלשון השווה לכל נפש, גם אנשים הרחוקים מאוד משמירת תורה ומצוות אשר הופיעו לחליצה עם חששות מסוימים, שיתפו פעולה באופן מלא וענייני ויצאו לאחר סידור החליצה בתחושה עילאית ומרוממת ובסיפוק נפשי עמוק על שקיימו מצווה נדירה מהתורה שנגזרה עליהם משמים.

התשובה הזו מגלמת ומתמצתת את חוסר ההבנה ואת הניתוק של חלק מן הגורמים שנמצאים שנים רבות במערכת, כלפי כלל החברה הישראלית שאותה הם אמורים לשרת. הפער בין דברים אלו לבין פניות שהגיעו למרכז הסיוע של 'עתים' מעורר שאלות ותהיות רבות.

חוסר רגישות של המערכת

אין ספק שישנם מקרים שבהם טקס החליצה מתקיים תוך רגישות רבה כלפי הצדדים, ואף ייתכן שישנם כאלו ששמחים לסיים את ההליך ולהמשיך הלאה בחייהם. עם זאת, קשה מאוד לדמיין כיום יהודים, קל וחומר יהודים הרחוקים מאוד משמירת תורה ומצוות, שששים לעבור מעין "טקס גירושין" כפוי, וזאת לאחר שאיבדו קרוב משפחה, ואף חווים "סיפוק נפשי עמוק" כתוצאה מכך.

גם הצעתנו כי צפיית רבנים ודיינים מתלמדים בטקסי חליצה תתקיים רק בהסכמה מפורשת וכתובה של הצדדים, נדחתה. לדברי הדיין, אין כל צורך בהסכמה כתובה של הצדדים, משום שהסכמה זו ניתנת בעל פה בפני הדיינים. עוד ציין כי נוכחות הדיינים המתלמדים נעשית מתוקף מחויבותם של הדיינים "לדאוג לדור המשך של דייני חליצה". לצערי, גם התשובה הזו מצביעה על חוסר הרגישות של המערכת. האם אותה "חובה" לדאוג להשכלתם של דייני חליצה עתידיים גוברת על חובת בתי הדין להגן על פרטיותם ועל כבודם של הצדדים? האם לא ניתן להגשים את המטרה הלימודית הזו בדרכים פחות פוגעניות? אם תלמידי דיינות מבקשים ללמוד על טקס החליצה, יתכבדו נא בתי הדין לערוך עבורם סימולציה, או, כאשר ישנה נכונות לכך, יעגנו את הסכמת הצדדים לנוכחותם בהליך מראש ובכתב.

ישנם היבטים נוספים שבהם יכול בית הדין להקל על הצדדים על ידי הסדרת הנהלים. כך, למשל, ניתן לקבוע כי בהתאם לכמה פוסקים שהקלו בעניין זה, יצטמצם מספר הדיינים והמשתתפים הנוכחים בטקס, וחלקם ייבחרו על ידי המשפחה עצמה.[1] כמו כן, ניתן לקבוע כי טקס החליצה ייערך מחוץ לכותלי בית הדין.

דרוש שיח על חליצה

טקס החליצה כרוך בצדדים הלכתיים, חברתיים, משפחתיים ואישיים. הוא נוגע לשכול, לנישואין ולילודה, ובכך הוא מקיף, בבת אחת, חלק נכבד ממעגל החיים. במציאות חיינו כיום, בחברה שזנחה את מבנה המשפחה הפטריארכלי, נראה כי ברובם המכריע של המקרים אין בחליצה צורך חברתי, והיא הופכת לנטל שטומן בחובו מעמסה רגשית המוטלת על כתפיהם של הצדדים. משום כך, נכון יהיה לבחון, במסגרת ההלכה, את האפשרות לצמצם את הצורך בטקס, שאף ימנע מקרים של סחטנות מצד היבם, או לכל הפחות להעניק לאלמנה ולמשפחתה את מרב ההשפעה בעיצובו של הטקס ובהתאמתו לחייהן, כמו גם לפעול לקביעת נהלים בעניין הנוכחים בטקס. כמו כן, ראוי שמערכת בתי הדין תשקיע את מרב המשאבים הנדרשים לפעול לטובת הציבור הבא בפניה, משפחות שחרב עליהן עולמן. בית הדין מחויב לפעול ברגישות המתחייבת כדי למנוע פגיעה בכבודם ובפרטיותם של הצדדים, ולהעניק לנשים סיוע וליווי של נשות מקצוע מן התחום הטיפולי. כאמור, לפי עדויות נשים שחוו את הטקס, חוסר הרגישות למצבן והזעזוע העמוק שחשו גרם להן לחשוב שוב על האם לקיים את הטקס או להימנע ממנו. קביעת נהלים מוסדרים ורגישים תפחית במידה מסוימת את התחושות הקשות.

מה שחסר יותר מכול הוא שיח על מצוקתן של כעשרים נשים שנדרשות מדי שנה לעבור במדינת ישראל טקס חליצה כדי להינשא מחדש, אחרי שאיבדו את בני זוגן. נשים אלו נותרו בערפל, הרחק מן התודעה הציבורית, גם בקרב העוסקים בסוגיות דת ומדינה. מבין הנשים שעברו את הטקס, רק מיעוט קטן מוכן להיחשף ולדבר על כך. רוב הנשים מעדיפות להמשיך הלאה בחייהן, ולשים את החליצה מאחוריהן. הגברת המודעות לנושא תאפשר לקדם דיון הלכתי, ואולי אף למצוא פתרונות נוספים שיקלו על אותן נשים ועל משפחותיהן.

יש לקוות שגם בתי הדין הרבניים יקחו חלק פעיל בשיח הזה, ויגלו נכונות ויצירתיות בהקלה על ההליכים הביורוקרטיים וההלכתיים, וזאת כדי להתאים את טקס החליצה, עד כמה שניתן, למציאות החיים בחברה הישראלית כיום.

 

[1] לעניין מספר הנוכחים הנדרש ראו, למשל, ספר הישר דרבינו תם, סימן ס': "ואע"ג דאמרינן בפרקי דרבי אליעזר עדות חליצה בעשרה, לא סמכינן עלה" וכן כתב בדברי הרמ"א, דרכי משה, הלכות חליצה, סימן קסט: "דיבום אפילו לכתחילה לא בעינן, רק חמישה. וכן משמע מדברי כל הפוסקים". כמו כן, לעניין זהות הנוכחים, ראו למשל בדברי הרמב"ם (הלכות יבום וחליצה, פרק ד הלכה ה): "והחליצה ביום ולא בלילה, ובפני שלושה שיודעין להקרות… ומצוותה בחמישה כדי לפרסם הדבר, ואותם השניים אפילו היו עמי הארץ". כך גם בשולחן ערוך (אבן העזר, סדר חליצה, סעיף יג) נכתב כי תוספת האנשים הינה לפרסומי מילתא ולא הציג תנאי שיהיו אלו דיינים דווקא. לכך יש להוסיף את דברי ערוך השולחן (אבן העזר, סימן קסט, סעיף ח) כי "אף היבמה עולה למניין עשרה".

*עו"ד אלעד קפלן הוא מנהל מרכז הסיוע והמחלקה המשפטית בארגון 'עתים'