"לא נוכל להפקיר את עם ישראל" / ראיון עם פרופ' בנימין איש שלום / נתנאל עודד
 

"לא נוכל להפקיר את עם ישראל"

על חידוש האחריות הקהילתית

 

ראיון עם פרופ' בנימין איש שלום

נתנאל עודד

נתנאל עודד הוא חבר מערכת דעות.

 

 

לפרופסור
בנימין איש שלום יש חזון גדול: אימוץ תפיסה מחודשת לגבי משמעותה של מדינת ישראל,
פיתוח זהות יהודית-ישראלית חדשה והתמודדות אמיצה עם אתגר גיור העולים. על אף
שלדידו, מדינת ישראל ומוסדותיה הם האחראים לטיפול בסוגיות אלו, הוא סבור כי בכל
מקום שבו המדינה והרבנות אינן ממלאות את תפקידן, יש למלא את החלל על ידי פעילות קהילתית
יזומה.

 

___________________________________________________________________________________________________________

במשרדו המהודר בירושלים, כשהוא מוקף בספרים
עתיקים מתחת לתמונות של בכירי המדינה המעניקים לו פרסים, פרופ' בני איש שלום נראה
במבט ראשון כבשר מבשרו של הממסד במדינת ישראל; ייתכן שלעתים אף הוא רואה את עצמו
ככזה. ועם זאת, איש שלום, הנשיא המייסד של "בית מורשה" בירושלים – מוסד
תורני אקדמי המתמקד בהצמחת מנהיגות תורנית חדשה – ומייסד "המכון המשותף
ללימודי יהדות", מנהל מאבק קשה נגד מוסדות המדינה והרבנות סביב סוגיות שונות,
ובראשן סוגיית הגיור. איש שלום, פרופסור מוערך למחשבת ישראל, אשר עסק רבות בהגות
הרב קוק, הוא אדם המדייק מאוד בלשונו; הוא בוחן את המציאות שמולו בראייה ארוכת
טווח, היסטורית, תהליכית. אך עם כל מתינותו וסבלנותו,
פרופ' איש שלום מייצג דילמה ציונית קשה לטשטוש: אמונה שלמה בכוחה וייעודה של מדינה
המתעקשת שלא להגשים את ציפיותיהם של המאמינים בה.

 

מדינת ישראל
– חשבון נפש

אולי נתחיל במוסד שאתה מזוהה עמו יותר מכל – מה
האמירה של "בית מורשה" לגבי היחס למדינה? מה החזון שלכם?

בית מורשה אינו מוסד אקדמי בלבד, בשל המאמץ
לתרגם את תחומי הלימוד והעיון לפעילות מעשית בחברה. ביסודו של בית מורשה עומד חזון
עמוק לגבי משמעותה של מדינה יהודית ריבונית אחרי אלפיים שנות גלות. למדינה זו,
שהיא פרי המאמץ המשותף של העם היהודי, יש בהכרח משמעות דתית, רוחנית, ערכית
ותרבותית. החידוש הרדיקלי בהוויה היהודית ובהיסטוריה שלה עם הכרזת המדינה מחייב
לבחון מחדש את כל ההיבטים של הקיום היהודי. אנחנו מדברים על תפיסת היהדות כמכלול
רחב יותר מדת או לאום; יש פה משהו שנושא איתו בשורה, השקפת עולם כוללת, מכלול
ערכים שלם שיכול להתממש במלואו אך ורק במדינה ריבונית.

כשאתה בעל מדינה אתה בעל עוצמה, ועוצמה זו
מטילה גם אחריות מסוג שלא ידענו במשך אלפיים שנות גלות. אין שום השוואה בין היכולת
הכלכלית, הפוליטית והצבאית של מדינת ישראל לכל מה שקהילה יהודית יכולה לפתח ולהגיע
אליו בכל מקום אחר בעולם, שלא לדבר על הפוטנציאל שאינו ממומש עדיין ליצירה מקורית
חדשה: חינוכית, מדעית ופילוסופית. המימוש של ערכי מוסר יהודיים שונה מהותית בתפוצות
ממימושם במדינה שאחראית לקיום קולקטיב לאומי, ביטחון וכלכלה, צדק חברתי, קשרים
בינלאומיים וכו'. היכולת לממש ערכים בתקציב, אופן הפעלת הכוח הלאומי, אופן גילוי
האחריות לביטחונם ולרווחתם של התושבים והאזרחים, אופן ההתייחסות למיעוטים – כל אלו
הם חלק מהאחריות של ריבון. מבחינתי, מדינת ישראל תהיה מדינה יהודית במידה שבה היא
תביא לידי ביטוי את הערכים היהודיים הקלאסיים ברשות הרבים שלה, בדרכי עיצוב קבלת
ההחלטות שלה, בטיב השיקולים הערכיים שהיא תביא בחשבון ביצירת המדיניות שלה.

האם אתה מרוצה מהיהדות של המדינה, מההישגים שלה
בתחום זה?

בחלק מהדברים – כן ובחלק ניכר – לא. אינני רוצה
לצבוע את התמונה בצבעים כהים; צריך לראות את הדברים בפרופורציה ובפרספקטיבה
היסטורית, ואי אפשר להקל בערכו של מה שהשגנו בשישים שנות מדינה. ישנן תופעות
חיוביות מאוד שמתרחשות במדינה בהיקפים משמעותיים: התנדבות, חלוציות, נכונות
להתגייסות, ערבות הדדית. בהשוואה למדינות מערביות מתוקנות, יש לנו במה להתפאר. יחד
עם זאת, בחצי הכוס הריקה, אשר נראה לא פעם כיותר מחצי, יש עוד הרבה למה לשאוף: יש
פערים חברתיים בלתי נסבלים בין עשירים מאוד לעניים מאוד, פערים בין מגזרים שונים,
תהומות של חוסר הבנה, ניכור ועוינות; יש בעיות מוסריות ביחס לעובדים זרים, ניצול
נשים; יש בעיה קשה של אלימות – נהיינו חברה אלימה שגם הילדים בה אלימים; תאונות
דרכים שמשקפות מנטליות חברתית של לחץ וקצב מהיר מדיי,
חוסר סבלנות ועצבנות; הרשלנות שכולנו מפגינים כלפי משאבי הטבע וההפקרות בתחום
האקולוגי – אי אפשר להבין איך שישים שנה מדברים על התפלה אך נמצאים במשבר מים
תמידי וכל שנה מופתעים מחדש מהבצורת. קשה להבין איך עדיין מזהמים מי תהום.

אך כאמור, הצד השני של המטבע הוא שכאן בישראל
אני האחראי ואני יכול לשנות. עצם העובדה שזו מדינה יהודית מאפשרת לכל אחד לחולל
שינוי משמעותי, ויש דוגמאות רבות: מ"יד שרה" ועד "מעגלי צדק".
אנשים בודדים נטלו יוזמה וחוללו שינוי מהותי בחברה הישראלית. כמו ש"החברה
להגנת הטבע" הצליחה לצרוב בתודעה עוד בשנות השישים: "לא לקטוף פרחי
בר", גם ה"תו החברתי" בדרך. זה עוד לא הגיע לשם, אבל אנשים מתחילים
לדבר על זה.

דוגמה נוספת היא תוכנית "ייעוד
וייחוד" שאנחנו מובילים יחד עם חיל חינוך בצה"ל: עשרות אלפי מפקדים
וחיילים בשנה מקבלים במסגרתה כלים להתמודדות עם ערכים וזהות יהודית. מדובר בהיקף
עצום של פעילות חינוכית שעוסקת בשאלות של זהות, של דילמות ערכיות, שמתעסקת בטוהר
הנשק ובמוסר לחימה. צה"ל "חושב חינוך" ומדבר בשפה חינוכית מתוך
הבנת החשיבות של חינוך לחיזוק החוסן הלאומי, המוטיבציה, הלכידות והסולידריות של חיילים הבאים מכל קצוות תבל – מאתיופיה ועד
קזחסטן, מרוסיה ועד ארגנטינה. אתה רואה שקבוצה קטנה של אנשים יכולה לעשות הרבה
מאוד, וזה היסוד לאופטימיות.

קהילות
יהודיות חדשות

אז איך אתה רואה את עתיד המדינה? איזה סוג של
אופי יהודי היית רוצה להקנות לה?

אם ננסה לאפיין את החברה הישראלית באופן סכמטי לקבוצות עיקריות, ניתן להצביע על ארבעה מגזרים עיקריים:
חרדים, חילונים רדיקליים ליברליים, דתיים-לאומיים לגוניהם, ומגזר מסורתי/חילוני
לאומי לגווניו. לכל קבוצה כזאת יש חלום בדבר דמותה האידאלית
של המדינה, וכל חלום כזה הוא חלום הבלהות של הקבוצות האחרות. אם החלום החרדי על
מדינת הלכה היה מתגשם, הקבוצות האחרות לא היו מוצאות את מקומן; אם היה מתגשם החזון
הרדיקלי הליברלי, רוב הציבור היהודי לא היה כאן. גם החלום המיסטי המשיחי של הגרעין
הקשה של הציבור הדתי-לאומי, הרואה במדינה את "יסוד כסא ה' בעולם", מהלך
אימים על ציבור חילוני ששפה דתית זרה לו.

אך ניתן להציע גישה אחרת – תפיסה אשר יכולה
להוות מכנה משותף רעיוני-ערכי לרוב הציבור היהודי בישראל, ומגוון מגזרים יוכלו
ליטול בה חלק יחד, מתוך אחווה ושותפות אמיתית. לפי תפיסה זו מדינת ישראל איננה רק
מכשיר פוליטי לרווחת אזרחיו מחד גיסא, אך היא גם אינה ישות מטפיזית דתית מאידך
גיסא. אני מדבר על חזון המתאר את מדינת ישראל במונחים של תרבות, לא במונחים
משיחיים מיסטיים; חזון הרואה במדינת ישראל פרי המאמץ הקולקטיבי של העם היהודי אשר
אמור לשקף את ערכיו ומורשתו. שיקולים ערכיים יהודיים ומוסריים צריכים להיות חלק
בלתי נפרד בתהליכי קבלת החלטות ובעיצוב מדיניותה ואופייה של המדינה. הפוטנציאל
גדול, הכלים עצומים, היכולות והרצון קיימים אצל יחידים רבים; עם זאת, החזון הזה
עדיין לא מתורגם לזרם תודעתי שמחולל שינוי ומביא לתודעת הציבור ולשכבות המנהיגות
את הצורך לפעול ולעצב את החיים המשותפים שלנו לאורו. השלכה ישירה של חזון כזה היא
יצירת זרם מרכזי (mainstream)
יהודי ציוני שבונה ומבסס את הליבה של החברה הישראלית על מערכת ערכים משותפת. כל
מגזר ייטול חלק ברשות הרבים הרעיונית והרוחנית, יחד עם שמירת העולם התרבותי
האינטימי שלו.

למעשה יש לך חזון פרקטי בנושא זה המעודד הקמת
"קהילות מעורבות". מה המשמעות של חזון זה?

בית מורשה, בשיתוף גורמים נוספים, יוצא ביוזמה
חדשה להקמת רשת קהילות שיהפכו לקהילות פתוחות ומזמינות לציבור הישראלי הרחב
והמגוון. דתיים, מסורתיים ושאינם דתיים יהפכו לקהילה משותפת שתקיים פעילות חברתית,
לימודית ותרבותית משותפת.

הקהילה תהיה מושתתת על אותם ערכים משותפים שהם
הבסיס לקיום המשותף שלנו כאן. אלו יהיו חייבים להיות מנוסחים באופן שמאפשר את
השותפות, שעוסק במוסכם וביסודי ולא בפרטים המפרידים והמבדילים. הדבר הזה מחייב
שינוי בתודעה, בגישה, בשפה; הוא מחייב נכונות של רבני הקהילות לפעול ולהתנסח באופן
שמאפשר פנייה לציבור רחב. חברי הקהילה, רבניה ומנהיגיה צריכים לחולל שינוי מחשבתי
ולאפשר סוג כזה של היפתחות. תהליך כזה לא יכול להיעשות בלי שיתוף מלא של גורמים
נוספים בחברה שהם לא חלק מהציבור הדתי; מסורתיים, חילונים, עולים חדשים ואחרים
צריכים להיות חלק מההתהוות הזאת כבר מראשיתה, ומובן שבהיערכות חדשה של הקהילות
חייב להיות ביטוי בולט למעורבות נשים בהנהגת הציבור ובחיי הקהילה.

מהו השינוי התודעתי שצריך לקרות?

צריך להבין שהשותפים שלנו בחברה הישראלית רואים
את עצמם כיהודים טובים לכל דבר. מסורתיים, חילונים וציוניים רוצים להישאר כאלה,
ואינם רואים בעצמם מועמדים לחזרה בתשובה. הציבור הדתי, רבנים ומחנכים צריכים להבין
שאם אנו רוצים באמת לחיות עם הציבור הזה ולקיים איתו שותפות אמיתית, קהילתית, היחס
שלנו אליו אינו יכול להתבסס על הנחה שמדובר בפעולה של החזרה בתשובה או
"קירוב". חייבת להיות הכרה בלגיטימיות של צורות חיים יהודיות מגוונות,
שהיא תנאי בסיסי לשיח. אנחנו לא שופטים – וזהו דבר לא קל ליהודים מאמינים. צריך גם
לסגל לשון מתאימה שמאפשרת תקשורת אמיתית, לא מונולוגים. שינוי שפה מסמל שינוי
תודעה, שינוי השקפה. הליכה למהלך כזה כרוכה במאמץ נפשי, רוחני ואינטלקטואלי לא
פשוט.

אני חושב על הפרקטיקה דווקא, ומדמיין איך האדם
הפשוט בבית הכנסת יגיב כשחלק מהמתפללים יגיעו באוטו בשבת.

אני זוכר בילדותי שבימים נוראים בית הכנסת
התמלא באנשים שכל השנה לא ראית אותם, אך בכל זאת המסורת היהודית הייתה חשובה להם;
היו באים ל"יזכור", לנעילה. היום בבית הכנסת שלי אני לא רואה אותם. הם
נעלמו. הם מרגישים זרים, לא יודעים איך לפתוח סידור, לא מזמינים אותם לשבת. הכול
זר בעיניהם. אני הייתי רוצה לראות יהודים כאלה באים מדי פעם לבית כנסת – לא רק
ביום כיפור אלא גם מדי פעם בשבת. שירגישו שבית הכנסת הוא גם שלהם, שהם חברים
בקהילה. כשהם יבואו במכונית – שיוכלו לחנות, ואף אחד לא יעקם את האף. אנחנו צריכים
להכיל את היהודי שמגיע לבית הכנסת במכונית, לאפשר לו לעשות בר-מצווה לבן שלו ולבוא
לקראתו בכל מה שאפשר. בית הכנסת אינו רכוש פרטי.

ההיפתחות הזאת יכולה לחולל שינוי מרחיק לכת
בחברה הישראלית. הציבור הכללי הוא בעל תודעה לאומית וערכים יהודיים; הוא רוצה
לראות מדינה יהודית וחינוך יהודי, אך אין הוא מעוניין בדתיות הנראית לו כמאיימת או
בכפייה דתית. אם אנחנו כציבור דתי לא רוצים למצוא את עצמנו מנוכרים לכלל החברה
ולהתפלא בכל סיבוב של התנתקות והתכנסות שאנו בודדים בחברה הישראלית, ללא כל
אמפטיה, אנחנו צריכים להפנים בכנות את הלגיטימיות של קיום יהודי שונה. אף על פי
שהורגלנו לחשוב כי השתלבנו דרך הצבא, האקדמיה, והכלכלה, גילינו שאנחנו אמנם נמצאים
בכל מקום, אך עם זאת לא באמת השתלבנו.

בין הרבנות
לקהילה – אתגר הגיור

כיצד קם המכון המשותף ללימודי יהדות? מה היה
יחס המדינה והרבנות אליו?

המכון ללימודי יהדות קם מכוח החלטת ממשלה לפני
כעשר שנים בעקבות המלצות ועדת נאמן. הרקע לכך היה עימות חריף בשאלה "מיהו
יהודי", ודרישת הזרמים השונים להכרה בגיורים שאינם של הרבנות הראשית. בעקבות
הוראת בג"ץ לכנסת להבהיר את עמדתה בסוגיה, החלה התארגנות פוליטית של המפלגות
החרדיות לתיקון החוק בנושא הגיור כדי להבהיר שגיור הוא רק אורתודוקסי. הדבר גרם
לסערה גדולה בציבור היהודי בארצות הברית, שם הרוב אינו אורתודוקסי, ונוצר משבר
עמוק ביחסים בין הקהילה היהודית בארצות הברית ובין מדינת ישראל; למעשה, הייתה סכנה
לפגיעה עמוקה באחדות העם היהודי. ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו,
החליט על הקמת ועדה מנציגי כל הזרמים בראשות הפרופ' עו"ד יעקב נאמן, שתדון
בסוגיות הללו ותגיע להסכמה, שאכן הושגה.

הוחלט שיוקם מכון משותף ללימודי היהדות, עם
נציגי כל הזרמים, והוא יהיה הזרוע הממלכתית ללימודי יהדות ולחינוך יהודי לאותם
עולים שמעוניינים ללמוד ולהתגייר, וכי הגיור בסוף התהליך יתבצע על ידי בית דין
מיוחד לגיור שיוקם על ידי הרבנות. תוכנית המכון ללימודי יהדות גובשה ועוצבה בשיתוף
פעולה בין שלושת הזרמים באופן שהתקבל על הרבנות הראשית. זו תוכנית יסודית ומעמיקה,
ועם זאת היא מדברת בגובה העיניים – לא משפילה את העולים, לא מציגה אותם כלוח חלק,
ומעריכה את התרומה שלהם לתרבות. המכון החל לעבוד והתפתח מאוד, ואוכלוסייה שמעולם
לא הייתה מגיעה לגיור הגיעה למכון. יותר מ- 30,000 תלמידים עברו במכון. התחלנו
פעילות מאוד מוצלחת בתוך צה"ל, של קורסי "נתיב". בכל רגע נתון
בצה"ל לומדים בקורסי נתיב 2,500 חיילים, ומאות מהם מתגיירים מידי שנה.

דא עקא, גישתם של
בתי הדין המיוחדים לגיור לא הותאמה לצורך ולתנאים. היא נשארה אותה גישה שמרנית
שאפיינה את פעולתם בדור הקודם. הפער שנוצר בין גישתם ובין היקף הביקוש והמאפיינים
של העולים, הביא את הגיור למבוי סתום. פסילת אלפי מתגיירים בדיעבד לאחר 15 שנה על
ידי בית הדין הרבני הגדול, ופסילת גיוריו של הרב דרוקמן,
הם שיאו של המשבר הזה.

מה מצבו של המכון היום, ביום שאחרי פרשת דרוקמן? האם ישנה עצירה בפעילותו?

שום דבר לא נעצר והכול ממשיך לפעול: הכיתות
מתקיימות, המורים מלמדים והתלמידים לומדים. גם בתי הדין מגיירים, אלא שהם מערימים
מכשולים רבים – רק 50% במגזר האזרחי עוברים בראיון הראשון. כאשר דוחים אנשים רק
חלקם חוזרים, ואילו חלקם מתייאשים ועוזבים. באופן כללי, לפעמים הגיור הוא חוויה
מרוממת אך פעמים רבות הוא אינו; לעתים לא מגיירים בדרך נאותה מבחינת היחס והשאלות.
לא זו בלבד, הצעירים שמתגיירים מוצאים את עצמם נתקלים בסירוב של רבני רשויות וערים
לחתן אותם. אלו מעשים שבכל יום: רב מקומי של עיר המקבל משכורת מהרבנות הראשית אינו
מכיר בגיור של בית הדין של הרבנות הראשית – אותה רבנות שמגיירת לא מכירה בגיורים.
זה דבר שהוא בלתי נסבל.

אז מה הפתרון?

המצב הנוכחי מחייב שינוי גישה של הדיינים, ואם
זה לא יתרחש אזי תידרש אף החלפתם. הוא מחייב היערכות של הרשויות, של הממשלה, של
הרבנות ושל בתי הדין, לצד התגייסות של החברה בישראל, שתאמר את דברה. על החברה
האחריות לקלוט את הציבור הזה, להזמין אותו, לתת לו כתף, להשמיע את קולה למענו
ברשויות השלטון.

הציבור הזה הוא חוליה חלשה בחברה. הוא פוחד
מהשלכות של מחאה והוא אינו יודע את זכויותיו. אנחנו, החברה הכללית, והציבור
הדתי-לאומי בוודאי, צריכים להיות בראש המאבק למען הציבור של העולים שרוצים
להתגייר. אתגר ההתמודדות עם העלייה ועם הצורך בגיור הוא אתגר לאומי: מדובר
ב-300,000 עולים שאינם יהודים על-פי ההלכה. לא כולם רוצים או צריכים להתגייר,
ואולם כ-100,000 מעוניינים בגיור אם יוצע בדרך נאותה. אלו בני הדור הצעיר – הורים
צעירים, חיילים וסטודנטים, אמהות, ילדים. הם יבטיחו את אופייה היהודי של המדינה
והם יקבעו את עתידה כמדינה יהודית. הציבור הזה הוא מרכיב חיוני ומרכזי בחברה שלנו:
הם נמצאים בביטחון (כ-25% מהחיילים הקרביים הם עולים – הרבה יותר משיעורם
באוכלוסייה); הם נמצאים במדע, בטכנולוגיה, באמנות. הם חשובים לנו והם אחינו
ואחיותינו. אנו אחראים להם. הבאנו אותם ואנחנו לא יכולים להפקיר אותם. לא יכול
להיווצר מצב שבו אלפי עולים שהבאנו לארץ לא יכולים להתחתן פה והם אינם חלק מאיתנו.

 

מי יכול לשנות את המצב? איזו פעילות מתבצעת כדי
לחולל את השינוי הזה?

אנחנו מנסים לפעול בשני מישורים: מישור אחד הוא
ניסיון לשינוי ותיקון מבפנים, בתוך המערכת הממשלתית. צעדים חיוביים מסוימים נעשו
בכיוון הזה, כמו שינויים במינהל הגיור במשרד ראש הממשלה. הייתה גם ועדה בין-משרדית
שהמליצה על מינוי דיינים חדשים בהתנדבות, שיש להניח שהפרופיל הרוחני שלהם והגישה
שלהם לנושא הגיור תהיה יותר חיובית. בעבר כבר ניסחנו הסכמה הלכתית עם רבנים חרדים
ידועי שם ועם רבנים דתיים-לאומים חשובים, ונכתבו מסמכים המפרטים עקרונות, הלכות
ומקורות. הבעיה היא בגישה של אנשים מסוימים שנמצאים כיום במערכת – הן דיינים  והן פקידים. אנחנו מקווים שצעדים כאלה ייעשו
ושהם ישאו פרי.

אבל אם זה לא יעלה יפה, אנחנו לא פטורים ממאמץ
של הקהילה והחברה לקדם את הנושא וליטול עליו אחריות. על כן במקביל אנו פועלים גם
לבניית רשת של רבנים ומנהיגי קהילות לטובת הקמת בתי דין עצמאיים, בשיתוף פעולה עם
ארגונים רבניים יהודיים מן הארץ ומן התפוצות. מדובר על הקמת בית דין רבני בין-לאומי,
שיוכל לתת מענה לבעיות שאינן נפתרות כאן. אנו פועלים גם דרך יוזמות חקיקה. צריך
לפעול במגוון מישורים, ואנחנו שותפים בזה עם הרבה כוחות חיוביים בחברה הדתית
והכללית.

רבים מרגישים כי הפתרון הוא אכן רק בייסוד בית
דין עצמאי שלמעשה פועל נגד מוסדות המדינה. האם החזון שדיברת עליו, בדבר מימוש
היהדות בתוך המדינה, קרס?  

אני רואה את הצורך במהלך הזה כתוצאה של משבר
שנגרם בשל חוסר אחריות של גורמים מסוימים המובילים את הטיפול בסוגיות הללו, והם
נושאים באחריות לכך. יחד עם זאת, הצעדים החוץ-ממלכתיים הם משלימים, ולא אלטרנטיביים.
הייתי מעדיף שהמדינה תמשיך לשאת באחריות לנושאים הללו – תחוקק חקיקה מתאימה, תבנה
את הביורוקרטיה הממלכתית באופן שיקל על העניין, ותעניק סמכויות ותשלול אותן לפי
הצורך, כאשר לעיניה טובת העניין ולא טובתם האישית והאינטרסנטית של גורמים כאלה או
אחרים.

במדינה יהודית דמוקרטית למדינה יש תפקיד חשוב,
ואני תומך בו מאז שעמדתי על דעתי; אך מצד שני, הזרועות והאחריות הממלכתית אינם
חובקי כול ואינם מגיעים לכל פינה, ולפיכך יש צורך לעודד אחריות קהילתיות חברתית
אזרחית גם במקום שלזרועות הממלכתיות יש משקל משמעותי. כך, גם אם ייעשה גיור על ידי
המדינה באופן מושלם אך המתגיירים לא ימצאו מקומם בחברה – הגיור ייכשל. כדי שיהיו
רבנים ודיינים פתוחים ומקבלים, הם צריכים לדעת שיש להם קהילה תומכת; שהקהילה דורשת
ממנהיגיה מענה לצורך חברתי קריטי ולאתגר לאומי. הקול שהחברה משמיעה נועד לחזק את הממלכתיות,
להשלים אותה. אבל היום, כשיש נתק, הקהילה לא נושאת באחריות, והמדינה, שאמורה לשאת
בה, מועלת בתפקידה כי אין עליה ביקורת.

אז אתה עדיין מאמין בשינוי מבפנים? ביכולת
ליצור מנגנון שיפעל ברוח הזאת ברבנות?

אני מאמין שזה מה שצריך להיות, אך האמון שזה
מתרחש בפועל הלך ונפרם בשנים האחרונות, ולכן הגענו למשבר שאנו נתונים בו. אני מבקש
לשקם את האמון הזה בעזרת תנועת המלקחיים הזו: ממלכתית מצד אחד וקהילתית-חברתית מצד
שני.

אכן, כדי לזרז ולדרבן את המדינה חשוב שהקהילה
תפעל, ואולי אפילו תאיים קצת על תחומי החפיפה וההשקה של המערכות הללו. אולי במערכת
כזאת נגיע לתוצאות טובות יותר. אבל אם המדינה לא תיקח על עצמה את האחריות בתחום
בתי הדין, אנחנו כקהילה לא נוכל להפקיר את עם ישראל. נצטרך להקים מערכת של בתי דין
עצמאיים שתחליף את מערכת בתי הדין של המדינה. זו לא משאת נפשנו, אבל האחריות תחייב
אותנו לפעול במסגרת קהילתית במקום שהמדינה נסוגה ממנו.

 

מה לגבי סוגיה דומה – סוגיית בתי הדין לאישות?

סוגיה זו היא חלק מהמכלול שאנו מדברים עליו,
וגם בה אין התקדמות לפי שעה. הגיור הודגש כי הבעיה גדולה בהיקפה, וישנם הרבה יותר
עולים לא-יהודים שמעוניינים בגיור (עשרות אלפים לפחות) מאשר עגונות. אך שאלת
העגונות, כמו הגיור, הכשרות, השמיטה, הנישואין ושאלת טוהר המידות במערכות הללו –
כולן קשורות. הביקורת שאני משמיע היא כלפי מערכות רבות במדינה, שצריכות לעשות בדק
בית בתוכן.

 

לסיכום הדברים, איזה חצי כוס ינצח – כיצד אתה
רואה את ההמשך?

אנחנו לא בשלב של סיכומים, ואני לא יודע איזה
חצי כוס יותר גדול. אני מאמין במדינה הזאת ובעם הזה, שיש לו יכולת יוצאת דופן שעוד
לא התחלנו למצות אותה. אנחנו בשלב של מאבק ומאמץ, בשלב של בנייה; אני מתכוון
ל"אנחנו" הקולקטיבי: המכון ללימודי יהדות, בית מורשה, מוסדות, תנועות
וארגונים רבים – כל אחד במקומו. אנחנו עוסקים בחשיבה ובמחקר, בהוראה ובהעמדת
מנהיגות, ויוצרים תשתית לשינוי חברתי מרחיק לכת. בעזרת ה' יחד נעשה ונצליח. אינני
מסכם, רק מנסה לעודד ולאתגר את עצמנו. למרות הקשיים העצומים – אפשר להצליח. "איש
את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק!".