לדעתי – דת ומפלגות דתיות/מאיר רוט
 

 

השינוי כבר כאן, המהפכה עדיין לא
מאיר רוט
עדיין מוקדם לברך על המוגמר ואין צורך להריע בחצוצרות, אולי גם ברכת "שהחיינו", שהשמיע הרב יואל בן-נון בכנס "לביא" השלישי, היתה ברכה בטרם-עת, אבל השינוי כבר כאן – ובגדול!

"אורתודוקסיה מודרנית", "יהודי דתי מודרני", "תורה ועבודה", "תורה עם דרך-ארץ" – נושאים אלה נובעים כולם מאותו מעיין – גם אם לא תמיד זורמים באותו אפיק – והם עולים על סדר יומו של הציבור הציוני-דתי בין אם ירצה בכך ובין אם לאו. המפקפקים, החששנים וכל אלו המרגישים עצמם מאוימים, לא יעצרו מהלך זה המתרחש נגד עינינו, וגם האדישים לא יצליחו להמיתו בהבל פיהוקיהם המשמימים. יתכן אמנם שהיהודי הדתי הממוצע, מן הסוג הקרוי: "יהודי של בית כנסת", טרם הפנים את המתחולל; אבל אישתו, ולבטח בתו קלטו זאת, ועוד איך! האנרגיה הפמיניסטית היא הבולטת מבין הכוחות הדוחפים לתמורה, לשיח אחר מזה שהורגלנו בשלושים השנים האחרונות. האנרגיה הפמיניסטית-דתית, שרק עתה התעוררה, מצליחה להפיח את רוח הלחימה בשדה המערכה, ואף מספקת את המנוע לקידום שאר הנושאים מעניינה של היהדות המודרנית, שעד כה לא הצליחו לטפס לתודעת הציבור. דומה שעתה, בפעם הראשונה מאז קום המדינה, יימצאו מספיק דוברים הנחושים להציג דעות דתיות ליברליות בציבור הדתי, מבלי שייחשבו כקבוצה שולית שניתן לפטור את טענותיה בתנועת יד מבטלת .

בשורש השינוי מצוייה התביעה לחיבור התורה לחיים, לפגישה מחודשת של המוסר הטבעי עם ערכי התורה וההלכה, לחזרה לתובנות נשכחות של "דרך ארץ קדמה לתורה". זהו שינוי גדול-ממדים בסדר-יומו של הציבור הציוני-דתי אשר החליט להפנות את מרצו פנימה, כלפי עצמו ומהותו, ופחות החוצה, כלפי האחרים. לכאורה, נראה כי יש בכך הפניית עורף לתפיסה הכלל-ישראלית של הציונות הדתית, הרואה עצמה אחראית גם לקבוצות שמחוצה לה, ולא היא! בעיסוק בנושאים אלו חוזר הציבור הציוני-דתי לייעודו המקורי: להיות גשר מחבר בין חלקי החברה, ולהוות סינתזה אמיתית בין קטבים הבועטים זה בזה, בעיקר מאז תמה הפסקת האש שהשליט הסטטוס-קוו בענייני דת ומדינה.

אין צורך להיזקק לכוח נבואי כדי לחזות כמה מאבקים קשים ביחס לגבולות הארץ עוד לפנינו, ואולם, אין עוד בכוחו של נושא זה להסיט ולשתק את שאר הנושאים הדתיים-חברתיים. כבר ניתן לחזות שוב במפגש הדרמטי שבין יהדות ומודרנה – נושא שנדחק לשוליים מאז התעורר לראשונה על ידי "התנועה ליהדות של תורה" שנוסדה בראשותו של פרופ' א.א אורבך ז"ל בפסח תשכ"ו. תנועה זו נישאה על כנפי החזון המפעים של "החדש יתקדש והקדוש יתחדש", כאשר לנגד עיניהם עמדה המדינה שזה עתה קמה, וממסד רבני מפוחד ומשותק שלא הצליח להציג מענה לאתגר הגדול של קוממיות יהודית אחרי אלפיים שנה.

כדי להבין כיצד הצליח העיסוק הפוליטי-דתי בקשר לגבולות ארץ ישראל להדחיק את הבעיות הדתיות-חברתיות, אביא ציטוט אחד ממאמרו של הרב יובל שרלו בכתב העת "אקדמות" 7 (קיץ תשנ"ט) של בית מורשה, בו הוא מגנה את הביטאונים העוסקים בהתחדשות דתית:
…אחת התופעות הבולטות של העוסקים בסוגיות אלה היא ההתמקדות בשאלת התחייה הדתית בלבד. בדרך כלל, ביטאונים המייחדים מקום רב לשאלה זו, עם כל חשיבותה והשפעתה הרבה, רואים בה חזות הכל. המעיין בירחונים אלה מגלה כי על שלושה דברים עומד העולם היהודי – על מעמד האישה, על ההכרעה האישית ואי-ההתחבאות מאחורי כתפי הרבנים ועל פשרנות מדינית (ההדגשה שלי מ. ר.).
מבלי להיכנס לטענה אם ביטאונים אלו (איזה בדיוק?) עוסקים בשלושה נושאים אלו בלבד, קשה לי במיוחד הקביעה כי קיימת הלימה רעיונית בין שמאלנות מדינית לבין הדרישה להתחדשות דתית, משל רק שמאלנים חשים בסתירה שבין התורה לחיים. הטענה, כי מי שעוסק בנושאי התחדשות דתית, מי שמקפיד על המוסר האנושי בקרב הציבור הדתי, שייך בהכרח לשמאל הפוליטי – היתה אפקטיבית במשך עשרות שנים בהם היא נתפסה כמעט כמושכל ראשון בכל דיון ציבורי פנימי של הציונות הדתית. באמתחתי דוגמה הפוכה, מאוד מעניינת, שאני שמח להביאה לידיעת הציבור, בבחינת פריעת חוב לאיש יקר שהלך מכבר לעולמו: הרב ד"ר מנחם עמנואל הרטום ז"ל פרסם במשך 36 שנה, עד ראש השנה תשנ"א, כתב עת בשם "תורת חיים", שהודפס בשפה העברית והאיטלקית (132 גליונות סה"כ).
כתב-עת זה עסק בכל נושאי ההתחדשות הדתית – מסמכות חכמים ועד לבעיות חברתיות מעיקות, ובעיקר היטיב לזהות את הסכנה הלאומית שבהקצנה דתית. יחד עם פתיחותו הרעיונית בתחום הדתי, היה קנאי הרטום לארץ ישראל השלמה ואף היה מקורב לחוגים פוליטיים ימניים מובהקים. ללמדך, שאין מתאם הכרחי בין דעות פוליטיות לדרישה להתחדשות דתית. דוגמה נוספת היא עיתון "נקודה" של הישובים ביו"ש, שוודאי אינו חשוד על "פשרנות מדינית". עיתון זה פרסם בשנים האחרונות מספר מאמרים בנושאי מעמד האישה ואחרים, שבהחלט נכנסים תחת הכותרת "התחדשות דתית". מכאן שנושא זה אינו בלעדי לחוגים מסוימים בעלי גוון פוליטי מוגדר.
ועוד הערה קטנה בנידון, שרבוב הביטוי "פשרנות מדינית" לנושאים כגון מעמד-האישה וציות לחכמים, אינו מקרי. זוהי גישה סימפטומטית של חוגים מסוימים, המבקשים לנצל את סלידתו של מירב הציבור הדתי מ-"פשרנות מדינית", כדי להרחיקו מדיונים על התחדשות דתית בהם הוא יכול למצוא קירבה נפשית רבה.

אירועי השנה החולפת – כנס "קולך" שעסק בקול הנשי ביהדות, שני כנסי "לביא" שעסקו במגוון הנושאים של יהדות מודרנית ונקודות המפגש שבין תרבויות הדתית והחילונית – מבשרים אכן תמורה של ממש. לכן, אין בקביעה כי "השינוי כבר כאן" משום הפרזה כל עיקר, אך טרם ברור אם מהפכה של ממש לפנינו, או שמא, חלילה, יפוג השינוי בטרם יתרחש הבירור העמוק והאמיתי שהציונות הדתית חייבת לעצמה. החברה היהודית כמהה למסר שיכול לצאת רק מאותה קבוצה ייחודית הנטועה בתפר שבין שני העולמות.