להחזיר ממלכתיות ליושנה / תהלה פרידמן
 

 

את המונח 'ממלכתיות' טבע דוד בן גוריון, והוא סימן בראשית הדרך את ההבנה כי תיתכן מדינה שהזיקה של אזרחיה כלפיה היא שמאחדת אותם ויוצרת זיקה פנימית ביניהם, למרות ובנוסף לקיומן של זיקות אחרות המפרידות ביניהם. אולם ברבות השנים ירדה קרנה של הממלכתיות, ובמקומה עלו שתי תפיסות חלופיות – תפיסת כור ההיתוך המבקשת ליצור זהות אחידה לכל אזרחי המדינה, ומולה תפיסה רב תרבותית המפרקת כל ממד של הזדהות קולקטיבית. אל מול תפיסות אלה, הגיעה העת לשוב לתפיסת ממלכתיות מעודכנת ומותאמת לזמננו, המאפשרת לקחת אחריות על המשותף מבלי לוותר על הזהות של כל קבוצה ושבט

 

שובה של הממלכתיות

מי שעקב אחרי השיח ברשתות החברתיות סביב חגיגות השבעים למדינה, לא יכול היה לפספס את הקאמבק של המונח 'ממלכתיות': דיונים ארוכים על מידת הממלכתיות של הטקסים השונים; הבחנה בין נאומים פוליטיים אל מול נאומים ממלכתיים; נאומה המפעים של מרים פרץ ובו קריאה לאחווה, לסולידריות חברתית ולהכלת דעות שונות ללא דה־לגיטימציה, שתוייג כממלכתי. אחרי תקופה ארוכה בה לא שמעתי את המונח כמעט בכלל, פתאום הוא היה בכל מקום, בנימה חיובית ואפילו מלאת געגועים.

הדבר בלט לי במיוחד לאור סנטימנט אנטי ממלכתי שהיה נדמה לי כהולך ומתגבר: כשאנשי הפורום החילוני קוראים להקמת זרם חינוך חילוני במקום החינוך הממלכתי, מתוך תחושה שהחילוניות בישראל הפכה למגזר, שלא לומר מיעוט נרדף שצריך להגן על זכויותיו; כשבמספר טקסים במוסדות דתיים־לאומיים 'אני מאמין' תופס את מקומה של שירת התקווה, כהמנון אלטרנטיבי; כשציפייה לטוהר מידות ממנהיגים פוליטיים מותקפת בבוז כטהרנות צקצקנית וצבועה; וכשהפרטת שירותים ציבוריים, באשר היא, זוכה לתמיכה קטגורית ואילו ההצבעה על המחירים החברתיים מתקבלת שוב, כנאיביות מתייפייפת.

דיון בפייסבוק גילה לי ששימוש במונח הממלכתיות, כ'קוד' לציפייה לתמיכה של המנהיגות הפוליטית במוסדות מדינתיים ללא קשר לעומדים בראשם או למעשה ספציפי שלהם, עורר לא מעט אנטגוניזם. עוד גיליתי אז שקיימת תפיסה רווחת, דווקא בקרב כמה מחבריי הדתיים, שמניחה מתח אינהרנטי בין הממלכתיות לבין שלטון הרוב, ולפיכך הם חושדים בשאיפת הממלכתיות שהיא כלי בידי מיעוט אליטיסטי לדיכוי ביקורת ולסתימת פיות של ההמונים. במילים אחרות, ה'ממלכתיות' מזוהה ככלי נוסף בידי ההגמוניה הישראלית הישנה, האחוס"לית, לשימור כוחה אל מול הירידה בכוחה הפוליטי.

החשדנות הזו כלפי הממלכתיות מובנת בשל הזיהוי המוחלט כמעט של המונח עם 'ממציאו', ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, ובשל הזיהוי בינה לבין תפיסת כור ההיתוך המושמצת, שהזעם כנגדה עדיין משמש כדבק המרכזי לחיבור פוליטי בין קבוצות שונות מאוד בחברה הישראלית. מצד שני, היא מפתיעה כאשר היא באה מכיוונם של בני הציונות הדתית שגדלו במערכת חינוך שעוצבה על ידי תלמידי הרב קוק, שלא רק אימצו בהתלהבות את הממלכתיות אלא אף הפכו אותה, חלקם, למגדיר זהות. הרי היו תקופות שה'ממלכתיות', בהגייה מלעילית אשכנזית־ישיבתית, היא שהגדירה את הזרם הציוני־דתי המוגדר היום כישיבות הקו.

בשורות הבאות אני מבקשת לעיין בקצרה בשורשי מושג הממלכתיות ובאופן התפתחותו, מתוך הנחה כי יש לו עדיין, או בעצם שוב, רלוונטיות גדולה לחברה הישראלית של המאה ה־21, וכי מה שהחברה הישראלית בעצם זקוקה לו הוא שיבה אל הממלכתיות, תוך התאמתה לאתגרי ימינו. כמו כן אנסה לגעת בקצרה בעלייה ובירידה של קרנו של המונח בעולם הציוני דתי, כסממן לשינוי שעובר על עולם זה, ובמשמעות של שינוי זה לחברה הישראלית ככלל

איך נולדה הממלכתיות?

במחקר מרתק שערך ניר קידר על הממלכתיות כתפיסה האזרחית של בן גוריון,[1] הוא מתחיל בהתחקות אחרי שורשיו האטימולוגיים וההיסטוריים של המושג. הוא דוחה את התפיסה המקובלת לפיה טבע בן גוריון את המונח סביב הקמת המדינה, וכחלק מרטוריקה משיחית־תנ"כית, שנועדה לקשור את מדינת ישראל הצעירה לתקופות הקוממיות הגאות של מלכות בית דוד ובית חשמונאי. במקומה, טוען ומוכיח קידר שמדובר במונח שבן גוריון תרגם מרוסית, על מנת למלא את חסרונה של מילה בשפה העברית של שנות העשרים, שמשמעותה 'מדינה' במובן המודרני שלה. לצורך כך תרגם בן גוריון את המילה הרוסית 'גוסודרסטבו' (государство) – שמובנה המודרני הוא מדינה אך מילולית משמעותה ממלכה. כלומר בתחילת הדרך המונח 'ממלכתי' התפרש באופן פשוט כ'של המדינה', ושם העצם 'ממלכתיות' שימש כדי לבטא עצמאות או ריבונות מדינית.

בן גוריון בחר להשתמש במונח מהעולם הפוליטי הרוסי ולא במונחים שהיו מוכרים לו מהעולם הפוליטי המערב־אירופאי. והייתה לכך סיבה. במערב אירופה מונחים רבים מאוד המשמשים לתיאור מוסד מדינתי כוללים את המילה 'לאום' (כך למשל ה־national museum או ה־national library או ה־national parliament). הדבר אינו מפתיע כשלוקחים בחשבון את ההיסטוריה ואת תפיסת העולם המערב־אירופאית שהניחה (אז, בשנות העשרים) שקיים קשר כמעט סימביוטי בין מדינה ולאום והצמיחה את מדינות הלאום המערביות המודרניות. על פי תפיסה זו, הלאום הוא מוקד הזהות וההזדהות האתני־היסטורי, המדינה היא המסגרת המוסדית המארגנת שלו והקשר ביניהם הוא אינהרנטי ועמוק.

אלא שבאותה תקופה, בתחילת הדרך הציונית, כאשר חלום המדינה עוד היה בגדר פנטזיה רחוקה, בן גוריון התמודד עם העובדה שרוב בני הלאום היהודי בעולם לא נמנו עם בני הישוב היהודי בארץ ישראל, ולא סביר שיהיו אזרחי המדינה הנשאפת. כמו כן בכל השלבים ברור היה לו כי המציאות הדו־לאומית בארץ ישראל היא עובדה, והמדינה היהודית העתידית תכלול, בהגדרה, מיעוט לא מבוטל שאינו יהודי. לכן חיפש בן גוריון מונח שיתאר ישות פוליטית יהודית ריבונית ללא שימוש במושג הלאום. הפתרון נמצא במונח רוסי, ולא במקרה. ברוסיה, המדינה שימשה לא רק מוסד פוליטי המסדיר את החיים החברתיים אלא גם הגוף שמייצר הכלה ואינטגרציה חברתית ותרבותית. זאת בניגוד ללאומיות ולקהילתיות האתנית שנתפסה בתרבות הפוליטית הרוסית דווקא כגורם למתחים ולחוסר יציבות פוליטית.

אם כן, בתחילת הדרך, המונח 'ממלכתיות', ששימש באופן פשוט כשם עצם המתאר שייכות למדינה, טמן בעומקו גם את ההבנה כי תיתכן מדינה שהזיקה של אזרחיה כלפיה היא שמאחדת אותם ויוצרת זיקה פנימית ביניהם, למרות ובנוסף לקיומן של זיקות אחרות המפרידות ביניהם.

 

עליית הממלכתיות ודעיכתה בשיח הישראלי

בהמשך הדרך, ככל שרעיון המדינה היהודית הפך ריאלי יותר, התגבר השימוש בביטוי 'ממלכתי', ההדהוד התנ"כי תפס יותר מקום, והיתוספה לו גם משמעות ערכית. לא עוד תיאור פשוט, 'של המדינה' (כמו למשל במונח 'בית ספר ממלכתי'), אלא מונח המתאר תודעה של ריבונות ואחריות. תודעה של ריבונות שאמורה להנחות חברה המבקשת לקיים מדינת חוק בת קיימא, המושתתת על דמוקרטיה ועל אחריות אזרחית הדדית. בשלב הזה, רעיון הממלכתיות נתפס על ידי בן גוריון ותומכיו גם כתנאי להקמת מדינה יהודית ריבונית וגם כחלק ממטרת הקמתה. הם האמינו שרק תודעה ממלכתית, כלומר תודעה של ריבונות ואחריות, תוכל להניע מעשים שיביאו לכינונה של מדינה ושל חברה אזרחית שתישא אותה. רק תודעה כזו תאפשר לנדחי ישראל, הרגילים לחיות כמיעוטים נרדפים, להתכנס וליצור חברה יהודית עצמאית, שוחרת חוק וסדר המבוססת על חזון הנביאים. השינוי הזה באופי הקיום של העם היהודי היה בעיניהם גם הדרך אך גם התכלית של המהלך הציוני כולו.

לא מדובר היה בתאוריה בלבד. עם הקמת המדינה, הממלכתיות הייתה האידיאולוגיה בשמה נדרשו תנועות, מפלגות וארגונים להתפרק מתפקידיהם ומכוחם לטובת המדינה הריבונית. כל מרכזי הכוח בחברה נדרשו, בשם הממלכתיות, להכיר במונופול שיש למדינה על הפעלת הכוח ועל היותה מקור הסמכות הפוליטי והמשפטי הבלעדי. פירוק הפלמ"ח, האלימות שהפעיל בן גוריון בפרשת אלטלנה, חקיקת חוק חינוך ממלכתי שביטל את שיטת הזרמים בחינוך והלאמת לשכות העבודה – אלו הן מקצת דוגמאות לתהליכים שהיו קשים ונעשו ביד רמה, לטובת המעבר מתנועתיות לממלכתיות.

הממלכתיות היא גם זו שחייבה את אנשי השירות הציבורי של המדינה הצעירה, שעד אתמול ייצגו תנועה פוליטית ספציפית, להפנים את המעבר לייצוג ולטיפול באינטרסים ובצרכים של כלל האזרחים. כלומר, הממלכתיות התפרשה כדרישה להכרה בכך שמדינה דמוקרטית חייבת לפעול בצורה שוויונית ואוניברסלית; דרישה שגם היא לא הייתה טריוויאלית או טבעית להמוני בית ישראל.

ולבסוף, ואולי הפן הידוע מכולם, הממלכתיות היא זו שבשמה פותחה וטופחה נאמנות, הזדהות, השתתפות ואחריות של האזרחים כלפי המדינה וכלפי אזרחים אחרים. בהשראתה טופחה הדת האזרחית הישראלית. כלומר בשם הממלכתיות נוצרה מערכת סמלים וטקסים שנועדה ליצור זיקה ישירה של האזרחים כלפי המדינה שלא בתיווך תנועה אידאולוגית מסוימת. אמנם מדובר היה בדת אזרחית ציונית, כלומר לאומית יהודית, אך הייתה זו יהדות מחולנת, מתוכה נבחרו אך ורק החלקים שיש בכוחם ללכד את האוכלוסייה היהודית סביב סמליה ומוסדותיה של המדינה, תוך התעלמות מאחרים שאינם משרתים את אותה המטרה.

הממלכתיות הייתה מרכזית בתודעה ובשיח הישראלי עד שנות השישים, אז החלה דועכת. הייתה זו תפיסת המדינה כעובדה מוגמרת וכישות יציבה, שלצד ההתרגשות מקיומה ניתן גם לראות את כשליה ואת חולשותיה; היה זה המעבר הכלל עולמי מערכי הכלל והלאום לאינדיבידואליזם שלא אִפשר גיוס תמיכה אוטומטי במדינה ובשאיפותיה; והייתה זו גם ריאקציה שנבעה מתחושה ציבורית שלנוער אין שורשים יהודיים מספקים וכי עוצמת טיפוח הממלכתיות על חשבון הזהות היהודית הישנה הייתה מוגזמת. והיו סיבות נוספות: מלחמת ששת הימים והחזרה לשטחי יהודה ושומרון והמקומות הקדושים שימשו זרז משמעותי בהתעוררות של תחושות יהודיות ודתיות חזקות, על חשבון הממלכתיות; מלחמת יום הכיפורים העמיקה את התחושה כי המדינה ומנהיגותה אינן כל יכולות, וכי יש צורך בחיזוק הזיקה בין ישראל לאומות העולם, תוך מודעות לכך שישראל אינה מדינה חילונית רגילה, כפי שהאמינו חלק ממטפחי הממלכתיות; ולבסוף המהפך הפוליטי בשנת 1977 העלה לשלטון קבוצות בעלות זיקה ימנית ומסורתית, שדגלו פחות בעמדות הממלכתיות של הציונות החילונית הסוציאליסטית.

באופן מעניין, אותן הסיבות בדיוק שהובילו לדעיכת הממלכתיות בעולם החילוני, הובילו לעלייתה בעולם הציוני דתי.

 

הממלכתיות והדתיים

הציונות הדתית[2] אימצה ברובה את התפיסה הממלכתית של בן גוריון. התפיסה הציונית־דתית, לפיה יש ערך דתי לקיומה של ריבונות יהודית, התחברה בקלות לדת האזרחית שטיפח בן גוריון, ובעיקר לסיפור המסגרת המשיחי שליווה אותה: סיפור על עם שחוזר למולדתו ההיסטורית מתוך רצון לברוא עצמו מחדש, להיפטר מחיים גלותיים פסיביים, לא יצרניים, שבהם החוק והסדר הם מכשולים שמציב הפריץ ויש לעוקפם בתחבולות, ולחדש ימיו כקדם באמצעות מדינה ריבונית השואפת למימוש חזון הנביאים. בעיקר התלהבו תלמידי הרב קוק, שקראו את הממלכתיות כדומה ואפילו כזהה לתפיסת הרב לפיה:

אין המדינה האושר העליון של האדם, זה ניתן להאמר במדינה רגילה שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות שהן עטרת החיים של האנושיות מרחפים ממעל לה ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן אידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד, מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כיסא ה' בעולם.[3]

חלקים אחרים של הממלכתיות – הערך הגדול של שלטון החוק, ההכרח באוניברסליות, והעדר הלגיטימציה למגזריות – הצליחו פחות לקנות להן שביתה בתודעה הציונית־דתית. היחס המורכב (מאוד) לחשיבות קיומו של חוק בא לידי ביטוי מובהק באופן הקמת היישובים היהודים ביהודה ושומרון, ומתבטא עד היום בהקמת מאחזים. פעולה זו נעשית כאילו מקימי היישובים הם מיעוט החי תחת שלטון זר ונדרש ליישובי חומה ומגדל, ולא חלק אינטגרלי ממדינה ריבונית הפועלת על פי חוק.

גם החלק שאומץ על ידי הציונות הדתית, לא אומץ בלי קשיים. הרי הממלכתיות של בן גוריון אמנם הייתה משיחית אך גם הייתה חילונית מאוד. אלא שהחילוניות הזו נתפסה אז בעיניים הקוקניקיות כזמנית, כסוג של דתיות לא מודעת, ובעיקר כחילוניות שעתידה בעתיד להיטהר מסיגיה בהמשך תהליך הגאולה. במקומות רבים בהגות של בית מדרש משפיע זה הובהר כי הגאולה היא תהליך, שבשלב הראשון שלו מייסדים את הקומה הפיזית של המדינה, קרי מוסדות הריבונות, ובשלב השני נוספת הקומה הרוחנית, כאשר בשלב השני עתידים הכול לחזור בתשובה.

לא במקרה, כאשר תודעת הממלכתיות החלה להישחק בחברה הישראלית, היה זה הזמן שבו היא פרחה בחברה הציונית־דתית. הניצחון הניסי במלחמת ששת הימים והחזרה למקומות הקדושים חיזקו את התחושה כי חזון הגאולה הולך ומתממש בקצב מתגבר. משבר מלחמת יום הכיפורים שכנע רבים בציבור הציוני־דתי כי הממלכתיות החילונית נחלשת וזקוקה לסיוע ואפילו להחלפה בידי ציבור מאמינים שירים את לפיד תחיית האומה. אלא שתהליך אוסלו, משבר ההתנתקות, ולא פחות מכך אימוץ ערכים ליברליים מערביים בידי חלקים גדולים בחברה הישראלית – הובילו ומובילים לנסיגה משמעותית, ולעיתים אף לנטישה מוחלטת של תודעת הממלכתיות. ההתנתקות, וההתחלנות האידאולוגית שבאימוץ ערכים מערביים, נתפסים כתהליך שבו לא רק שהציונות החילונית אינה ממשיכה כמצופה לשלב הבא בתהליך הגאולה, אלא שהיא עוסקת בפירוק השלב הקיים של הבניין הפיזי.

 

היהודי החדש של ישיבות הקו

צריך לומר בשמחה כי למרות כל הנאמר ולמרות הטלטלה הקשה שטִלטלה ההתנתקות את 'המגזר', הרי שברגעי האמת ניצחה התודעה הממלכתית. רובו המוחלט של המגזר הציוני־דתי דבק בה גם בזמני כאב ומשבר. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא ההתנגדות הלא אלימה להתנתקות, שהובלה בידי הנהגה שדבקה בממלכתיות גם תחת ביקורת קשה מאוד מבפנים ומבחוץ. ועדיין, תהליכים אנטי ממלכתיים שהתרחשו ומתרחשים באזורים מסוימים בתוך המגזר ראויים לתשומת לב ולבחינה בשל ההשפעה הסמויה והגלויה שלהם על המיינסטרים.

בקצה הימני, באזורי הגבעות ותלמידי הרב גינצבורג, ניתן לשמוע דיבור גלוי על חזרה תודעתית למצב של טרום מדינה, וחתירה לכינון מדינה אלטרנטיבית. כפי שאמר במפורש הרב נריה אופן, מבכירי תלמידיו של הרב גינצבורג: "יש לראות את המצב הקיים כמצב של טרום מדינה ואת המאמצים הרבים עלינו להפנות לכיוון של כינון החלופה היהודית למדינת ישראל". חלק נוסף המזוהה בעיקר עם הרב טאו, הגיב להתנתקות בהסתגרות והתכנסות אל תוך בית המדרש, לתוך חממה סטרילית מהשפעות חילוניות, על מנת ליצור את האלטרנטיבה הקדושה יותר לציונות, כפי שתיאר זאת יואב שורק, במאמר שסקר לעומק את שינוי הכיוון של הרב טאו ותלמידיו.[4] העזיבה של מפלגת הבית היהודי לטובת המפלגות החרדיות, מבוססת גם היא על אותה נסיגה. בעצם יש כאן הכרה חדשה כי אין כל ערך ללאומיות, אפילו ללאומיות דתית, אם אין היא מיוסדת מלכתחילה על אדני הקודש הטהור; כי אין ברירה אלא "לעקור את הלאומיות המיוסדת על החול ולשתול במקומה לאומיות ישראלית אמיתית, ממקור הקודש". בית מדרש זה נטש את העמדה החותרת לשילוב קודש וחול, או לראיית הקודש בתוך מרחבי החול, ובמקום זאת הוא חותר לרדיקליזציה של הקודש.[5] תורת הרב קוק כפי שהובנה במשך שנים רבות – האמון בחברה הישראלית, ראיית הלאומיות החילונית בישראל כקדושה במהותה, מתן משקל לתבונה, למוסר האנושי – כל אלה הפכו למעין 'הלכתא למשיחא' ולתפיסות שאינן יכולות לחול על ישראל של היום, פשוט כי אין להן על מה לחול.

כל זה אינו חדש, ונמשך כבר כמעט עשור. אלא שנדמה לי כי בשנה האחרונה חל שינוי בגישת אנשי הקו, ומהסתגרות ובירור פנימי הם עברו למלחמה חזיתית כנגד ערך השוויון בחברה הישראלית – שוויון מגדרי, שוויון כלכלי, ושוויון ערך חיי אדם בין יהודי לגוי. מה שלא עשתה ההתנתקות עושה נושא שילוב הנשים. קריאות לסירוב פקודה שנשללו בחריפות אל מול פינוי ישובים, מושמעות אל מול שירות קרבי במסגרת הכוללת נשים. החוברות היוצאות חדשות לבקרים ומופצות אל הציבור הדתי הרחב הן תופעה חדשה. מבית מדרש מסתגר שאינו טורח לתרגם את עצמו להמונים, אנו רואים כיום מעבר למאבק חזיתי באויב ה'שמאלני־ליברלי', מתוך אמונה מוחלטת ש'העם איתנו'. כלומר אולי אנו עדים לאמונה מחודשת בציבור הישראלי הרחב ובבשלות שלו, ואולי גם אמונה שהגיע הזמן לשלב השני בציונות, לבניית הקומה הרוחנית על טהרת הקודש. כפי שכותב הרב טאו בחוברת עמוד האש ועמוד הענן:

הגאולה מתקדמת, ואנו נמצאים בשלב אחר. אנו נמצאים על סיפו של מהפך רוחני בישראל. הגאולה עוברת מתחיית החול אל תחיית הקודש. הדבר ניכר בנהירה הגדולה של רבבות עמך בית ישראל ליהדות, לתורה, לאמונה ולקדושה. ישנם אנשים שהנהירה לדת מפחידה אותם והם אינם יכולים להכיל את התקדמות הגאולה … גם ההשפעות החיצוניות של הגויים מתגברות ויוצרות רצון לחקות את דרכם. כל אלו גורמים לחלקים בחברה הישראלית לאבד את דרכם … אנשים אלה מנסים לעצור את תהליך הגאולה בכל מיני דרכים דמגוגיות. מדובר בקבוצה קטנה מאוד יחסית, של אנשי שמאל קיצוניים מאד … שיש להם מגמה מפורשת לעקור את הקודש מלבותיהם של ישראל. זו חבורה סגורה שתפסה בכשרון רב עמדות מפתח בכל המקומות המשפיעים על דעת הקהל, רוח הזמן ורוח הדור והיא מנסה לעצב מחדש את התרבות והנורמות של החברה. …

עם ישראל הוא עם פיקח, בעל נורמות ומסורת איתנה, יש בו נשמה וסגולה, יש בו יושר שצריך לעורר וניתן לעורר. … העם הוא כח גדול. אם אין תמיכה של העם – אין צבא ואין ממשלה. אם נצליח להראות לו באופן ברור שמוליכים אותו שולל, הוא יפנה אל הפוליטיקאים ואל אנשי הציבור ויכריח אותם לפעול ולטפל בדברים בצורה נכונה. לצורך הדבר יש לצאת אל העם. אנשים שיש להם כח דיבור והם יודעים לדבר אל הצבור בצורה בהירה ומשכנעת צריכים לצאת אל העם – לחוגי בית, אסיפות וכינוסים, לכתיבת מאמרים וחוברות וכו'. אני חושב שככל שיותר אנשים יפתחו את פיהם וידברו על כך, הדברים יכנסו ללבבות.

אלא שהרבה יותר ממה שיש כאן הצעה לממלכתיות, יש כאן אמונה ביכולת ליצור כור היתוך חדש. רק שהפעם ה'יהודי החדש' יעוצב בצלמם ובדמותם של תלמידי הרב קוק. כפי שאמר הרב אלי סדן לדנה וייס בראיון המפורסם: "אני אהיה רוב, כשיום אחד את תפקחי את העיניים ותחשבי כמוני", כשיקרה לך מה שראה לאביתר בנאי, ואז "אלה לא הדעות שלי. אלה יהיו הדעות שלך". או כמו שכתב חה"כ בצלאל סמוטריץ' במאמר "מגיע לעם ישראל שנקבל יותר" – כי "לציבור הדתי לאומי שפעילותו הערכית מובילה את עם ישראל כולו, מגיע לקבל תקציב חינוך מועדף".

לא כור היתוך ולא הפרטה

אפשר כמובן להתווכח האם אי פעם יצאה הממלכתיות מתורת האידאה ואכן יושמה למעשה. האם ועד כמה באמת נהג השלטון בימי ראשית המדינה באופן ממלכתי. עד כמה באמת פורקה התנועתיות. עד כמה נהג החוק ויושמה המדיניות באופן אוניברסלי על כלל אזרחי המדינה, ומה היה המחיר החברתי של הדת האזרחית. מי הודר, מי נרמס, מי היה במרכז ומי בשוליים. אפשר, והדבר נעשה באינספור מסגרות ובמות, ובצדק. ועדיין, גם אם יושמה באופן לקוי מאוד, ואפילו אם לא יושמה כלל, בעיניי יש לרעיון הממלכתיות משהו חשוב להציע לישראל של המאה ה־21, או בעצם שני דברים חשובים.

הראשון הוא היכולת לחשוב על חברה המכילה בתוכה שני סוגים של זיקות, בו זמנית, כשהאחד אינו מבטל את השני. העיון בשלב הראשון של מושג הממלכתיות ובשורשיו, מציע לנו בעצם פיצול בין ממלכתיות מחד ללאומיות, אתניות או דתיות מאידך. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ועדיין, כיוון שאותו לאום – בגלל קיבוץ הגלויות, בגלל ההיסטוריה, בגלל ההשכלה והחילון – מקיים בתוכו שונות עדתית, תרבותית ודתית עמוקה, אין סימביוזה פשוטה בין לאומיות למדינתיות. במילים אחרות, כיוון שהלאומיות היהודית מתפרשת באופנים מאוד מאוד שונים בידי קבוצות שונות בחברה שלנו, המחשבה שהזהות הלאומית והמדינתית יכולות וצריכות להיות דומות – אינה עובדת ולדעתי לעולם לא תעבוד. וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון את קיומם של עשרים אחוז מאזרחי המדינה שיש להם שייכות לאומית אחרת. מזרחיות מול אשכנזיות, דתיות מול חילוניות, חרדיות מול ציונות, וכמובן לאומיות יהודית אל מול לאומיות פלסטינית – החברה הישראלית מגוונת באופן עמוק מאוד ולאחרונה, כך נדמה, משוסעת מאי פעם.

הגיוון הזה נתקל, רוב הזמן, בשני סוגים של תגובות: מצד אחד עומדים הרב־תרבותיים הרדיקליים והמפריטים, המציעים לנו בעצם חברה שנותנת מקום רב מאוד לקבוצות זהות, לקהילות ולאינדיבידואלים, אך מוותרת כמעט לגמרי על מכנה משותף, ומעדיפה שהגיון השוק החופשי הוא שינהל את המרחב הציבורי. מולם עומדת אסכולת כור ההיתוך. לא משנה אם אלו אנשי 'הדתה זה אנחנו', מחפשי הבוגדים בנוסח 'אם תרצו', או קנאי הליברליזם של 'הפורום החילוני' – כור ההיתוך הוא שעומד בשורש התפיסה של כל מי שחושב שיש דרך, בהווה או בעתיד, לאכוף על כלל אזרחי המדינה פרשנות אחת לציונות או ליהדות, קוד התנהגות או תרבות או מוסר משותף, ושיום יבוא וכולם יראו את האור ויהיו כמוני. ובעיקר, כל מי שמאמין ב"אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום", ומבקש להשתמש בכוח פוליטי או אחר על מנת לאכוף את השבת שלו, הנישואין שלו או החינוך שלו על כלל אזרחי המדינה, בסופו של דבר פועל מכוח הגיון כור ההיתוך. הממלכתיות, לעומת זאת, מציעה שיווי משקל והכלה, הן של זיקה אזרחית רחבה של כלל האזרחים כלפי המדינה, וזה כלפי זה מתוקף הזיקה המשותפת למדינה, והן של זיקה פרטיקולרית יותר – קהילתית, עדתית או דתית – בלי סתירה ובלי ויתור על אחת מהן.

היה לנו כור היתוך אשכנזי, חילוני, סוציאליסטי, לאומי. הוא הצליח מאוד כי אִפשר לבנות כאן מדינה יש מאין, ולעמוד באתגרים האדירים של קליטת עליה, השתקמות ניצולי השואה והמחיר הלא נתפס של מלחמת העצמאות. אך הוא גם נכשל מאוד. ברמיסת המזרחיות, בהדרת הדתיות, וביצירת כאבים איומים שעד היום אנחנו מתמודדים איתם. הריאקציה הגדולה הגיעה בדמות חברה שהפריטה עצמה, תרבותית וזהותית, לדעת. אנחנו גרים עם אנשים כמונו, לומדים עם אנשים כמונו, קוראים את העיתון 'שלנו' וצופים בחדשות בערוץ 'שלנו'. 'הם', הופכים לפלקט במאבק פוליטי. גם ההפרטה הזו – איש לשבטיו ולאוהליו, מגיעה בימים אלה לקצה גבול היכולת שלה. המאבקים על דמותו של המרחב הציבורי, המאבק על החינוך ועל שילוב הנשים בצבא, מערכת חינוך שמעמיקה פערים כלכליים ואינה מאפשרת שוויון הזדמנויות, ויכוח פוליטי שחדל להתנהל ואת מקומו תופסת דה־לגיטימציה מוחלטת לעמדות הפוכות – כל אלה יוצרים חברה שתתקשה מאוד לעמוד באתגר בטחוני אם, חלילה, תידרש לכך. ישראל היא עדיין פרויקט, והיכולת של שבטיה השונים לעבוד יחד לטובת שגשוגה היא שאלה קיומית.

אימוץ מחודש של הממלכתיות כדגם, אין משמעותו חזרה לאופן שבו היא יושמה בימי קום המדינה. ב"ה השתננו מאוד – דמוגרפית וגם זהותית. אימוץ מחודש של הממלכתיות משמעותו יצירת מרחב ציבורי הנותן ביטוי למגוון הקהילות בישראל מתוך הכרה בנקודת האמת של כל קבוצה, וממילא בעושר שהמגוון הזה מציע, ובאותו הזמן לחזור לחתור לקיום מכנה משותף מדינתי ולא לוותר על כך. לראות את המגוון התרבותי כעובדה שאינה בת שינוי כיוון שאיש אינו עומד להיעלם או להפוך את עורו. גם אם יהיו מיליון מינהלות זהות יהודית, עדיין יפרשו היהודים השונים בישראל את יהדותם באופן שונה מאוד, וככל שנראה בכך יתרון ועושר במקום איום – כן ייטב לנו כחברה. ויחד עם זאת, אנו חייבים לגבש מכנה משותף שהוא מעבר לכללי משחק דמוקרטיים רזים, על מנת לטפח סולידריות ולכידות חברתית.

זה כמובן מסובך ועדין, אך כשאיפה, כמסגרת מחשבה, כאתוס – זה נחוץ לנו ביותר.

אחריות משותפת למען טוב משותף

הדבר השני שחיוני לשוב ולאמץ מאתוס הממלכתיות הוא זה הנלמד מהדגשת התודעה הריבונית, האחראית והרחבה, המכירה בהכרח של משרת ציבור לוותר על התודעה המגזרית לטובת ייצוג 'טוב משותף' רחב. כל כך התרגלנו לפרש את השיטה הפוליטית הקואליציונית כפשרה זמנית בתחרות הלגיטימית על תקציבים ואינטרסים בין מגזרים שונים, ששכחנו כי תיתכן תפיסה פוליטית רצינית הדורשת מנציגי הציבור התעלות מעל האינטרסים הצרים הללו. כל כך התרגלנו למציאות בה כולם רואים עצמם כמיעוטים נרדפים הצריכים כל הזמן לעמוד על זכויותיהם, שהתנהגות ילדותית ואנוכית של מנהיגי ציבור הרואים ומייצגים רק את צרכי קבוצתם, נתפסת כלגיטימית לגמרי ואף כמתבקשת. זה פעל בסדר כל עוד היה מי שראה עצמו כמבוגר אחראי. אך בחברה שהפכה לפדרציה של מיעוטים, אין מי שרואה עצמו כמבוגר האחראי ולפיכך חייבים לחזור לציפייה הממלכתית, שכל מי שמעורב בשלטון יתפוס עצמו כמבוגר אחראי, כזה שאמור לראות את כלל האינטרסים של כלל הקבוצות ובעיקר של הקולקטיב, ולקדם אותן, גם כשזה בא על חשבון האינטרס של המגזר ממנו הוא בא.

כל כך התרגלנו לפוליטיקת הזהויות, שדרישה לגילוי סולידריות ואחריות גם כלפי מי שאינו נמנה על בני הקהילה העדתית, הדתית או התרבותית שלי, נתפסת כדרישה לאלטרואיזם מרשים או כנאיביות מגוחכת. הממלכתיות נותנת לנו שפה לדרוש ממנהיגים, וגם מהאזרח הפשוט, תודעה של אחריות ונכונות לוותר על האינטרס האישי או המגזרי לטובת זה הרחב יותר. ממלכתיות מחייבת לא לקבל שיסוי קבוצות זו בזו ובמקומן מאמץ לרתימה לטובת עשייה משותפת. הממלכתיות כאתוס מאפשרת להציע גישה שאינה רואה את המדינה כהורה גדול וחזק שאפשר לבעוט בו ולמרוד בו, כמו ילד בגיל ההתבגרות. במקום זה יש לראות במדינה ילד שיש לו כמה הורים, וכולם צריכים לחוש אחראים לקיומו ולשגשוגו.

הממלכתיות המוצעת היא גם אתוס, אך גם יכולה וצריכה להתפרט לכללי 'הלכה' – הִלכות ממלכתיוּת למנהיגים, והִלכות ממלכתיוּת לציבור הרחב. הלוואי שדווקא הציבור הציוני־דתי, המחנך את בניו ובנותיו (ב"ה) לתרומה לחברה ולתודעה של אליטה משרתת, ישא על נס את האתוס הזה. לא 'עכשיו תורנו' ועכשיו נעשה לאחרים את מה שהיה שנוא עלינו, אלא עכשיו אנחנו יכולים, ולכן גם אחראים לעשות מקום לכולם. באמת לכולם. לנסות ולממש את תורת הרב קוק על חשיבות כל המחנות וכל הכוחות המתהלכים בקרבנו לעצב כאן ממלכתיות אמיתית, שרק באמצעותה נוכל, הלוואי, לממש את ייעודנו ולהיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

 

 

 

 

[1] ניר קידר, ממלכתיות: התפיסה האזרחית של דוד בן־גוריון, ירושלים תשס"ט.
[2] החלק הזה מבוסס בחלקו על סקירה מעמיקה של הממלכתיות הציונית־דתית ויחסיה עם הממלכתיות החילונית, המובאת אצל יונה גודמן, "הילכו שנים יחדיו? התמודדות עם דילמות חיים אידיאולוגיות: מקרה הזהות הממלכתית־דתית", עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשע"ו.
[3] הראי"ה קוק, אורות, עמ' קס.
[4] https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/11/ART2/678/184.html
[5] "מגמת האחדות של הקודש והחול, לא תושג אלא ברדיקליות של קודש … אדם צריך להיות כולו קודש".

 

*תהלה פרידמן היא עמיתת מחקר במכון הרטמן, מנהלת תוכניות במכון שחרית, ויו"ר עמיתה בתנועת נאמני תורה ועבודה