"לעשות רצונך אלוהי חפצתי" – על פמיניזם וקהילה מתפללת / אלי הולצר
 

 

 

 

 

"לעשות רצונך אלוהי חפצתי"

על פמיניזם וקהילה מתפללת

 

אלי הולצר

אלי הולצר הוא בעל תואר שלישי במחשבת ישראל מהאוניברסיטה העברית ומוסמך לרבנות. שימש ר"מ בישיבת הסדר וכיום מרצה בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן, וחוקר בכיר בתחום החינוך היהודי במרכז מנדל באוניברסיטת ברנדייס שבבוסטון. חוקר ומפרסם בתחום החינוך הדתי.

 

לפני כעשור הופיעה ב"דעות" כתבה על מניין צעיר וחדשני בירושלים – "שירה חדשה". בזמן שחלף מאז, הפכו המניינים השוויוניים לתופעה מוכרת. אלי הולצר, שרואיין אז בתור אחד ממקימי המניין, דן בדרך שעברו המניינים השוויוניים ובדרך שעוד מצפה להם. לדעתו, ניתן לפתח מניין שוויוני שבו תודגש העמידה לפני האל ותתעצם חווית התפילה, וזאת דווקא בהשראת מודלים פמיניסטיים רדיקליים

 

יש המכנים אותם "מניינים שיוויוניים" או "מניינים שותפיים". הם הופיעו במהלך העשור האחרון בעיקר בישראל ובארצות הברית. באחדים מהם אנשים מתכנסים אחת לכמה שבועות לתפילות שבת ומועד; באחרים הפכה התכנסות זו לדבר של קבע, ובמיעוטם חבריהם אף התבססו לכדי קהילה של ממש. בעיני הצופה מן הצד המניינים מתבלטים בעיקר – ולעתים אף בלעדית – בהשתלבותן היחסית של נשים בנעשה בבית הכנסת, ובייחוד בתפקידים הקשורים למעמד התפילה בציבור: בהשתתפות בקריאת התורה, בנשיאת דברי תורה, ובשליחות ציבור. מבחינה סוציולוגית, המניינים מורכבים מאנשים המשתייכים ברובם הגדול לציבור האורתודוקסי. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בהצהרתם על כך, אלא גם בחברותם במוסדות המזוהים כאורתודוקסיים, כמו בתי ספר, ישיבות ומדרשות. באותו מבט חטוף מן הצד המתבונן המשכיל ישים לב כי שלושה דברים מפרידים בין מניינים אלה לסדרי התפילה המוכרים במניינים של התנועות הליברליות: קיומה של מחיצה המפרידה בין עזרות הגברים והנשים, העובדה כי נשים נושאות רק בחלק מהתפקידים (למשל, אין הן משמשות שליחות ציבור בתפילות שחרית ומוסף), והיעדר שינויים בנוסח הכתוב של סידור התפילה ובסדר התנהלותה.

לרגל פרסומו של גיליון זה התבקשתי לדון באתגרים ובכיוונים אפשריים להמשך התפתחותם וצמיחתם של מניינים אלה. בתור הקדמה אני מבקש להבהיר את נקודת המוצא שממנה נכתבים הדברים. ראשית, עד כה לא נערך מחקר מקיף ושיטתי על אופיים, התפתחותם וסדר היום הנוכחי של מניינים אלה, כך שלא מעט מהידוע לי, מקורו בהתרשמות ובידע אישי שצברתי ובמגעים עם אנשים מהמניינים השונים. שנית, מעבר לדמיון במאפיינים שציינתי לעיל, כל מנין נושא בנרטיב שלו על אודות המניעים להקמתו, ייעודו, התפתחותו, זהותו הנוכחית ושאיפותיו לעתיד. שלישית, אני סבור כי תופעת המניינים האלה עשירה ביותר. היא מזמינה התייחסות רב-ממדית מכיוון שהיא נוגעת לרבדים רבים של אתגרי החיים הדתיים בימינו. ברם, בדברים הבאים אבקש להתייחס רק למעט המעיד על הרב. [1]

הערה מקדימה אחרונה: לא ארחיב בנושא הדיונים ההלכתיים המלווים את המניינים האלה משום שלכך ראויה במה מתאימה כשלעצמה, ויתרה מזאת, משום שעם כל החשיבות שאני מייחס לדיון ההלכתי, אני סבור כי הגבלת החשיבה והעשייה לגבולות הדיון ההלכתי בלבד, תוחמת ואף כובלת במידה רבה את אופיו ואת ייעודו של המניין. הדברים הבאים מבקשים דווקא להרחיב את היריעה.

***

הפמיניזם והשלכותיו הוא אחד ממקורות החיות וההתחדשות המשמעותיים ביותר שפועלים בציבור האורתודוקסי בחמישים השנים האחרונות, ובייחוד בתוך מה שמכונה "הציבור האורתודוקסי המודרני". אנו חבים לפמיניזם תופעות ברוכות כמו מהפכת לימוד התורה לנשים ועל ידי נשים, לא מעט תיקון עולם מול תופעות של חילול השם (כמו למשל מסורבות גט), ובכלל, שורה של שינויים דרמטיים הקשורים לאמנציפציה של נשים דתיות – בחינוך והשכלה, בעצמאות כלכלית ובנשיאה בתפקידים ציבוריים. וכל זאת, רבים הם עדיין הנשים והגברים המוסיפים להתייחס לפמיניזם כאל תופעה שלילית.

ואולם, בניגוד ליתר תחומי הפעילות וההשפעה של הפמיניזם הדתי, הרי שזירת בית הכנסת והקהילה המתפללת היא הזירה הבולטת וכנראה הבלעדית שבה גברים ונשים מבקשים לשתף פעולה ביצירת מרחב משותף, כדי להפוך אותה לראויה יותר. כתבתי "ראויה יותר", ונשאלת השאלה, כיצד מבינים הנוגעים בדבר את הביטוי הזה? לשון אחר: מהם המניעים והמטרות המפורשים הבוקעים הן מהשיח ,הן מדרכי העשייה של מניינים אלה?

במקום ניתוח אמפירי של המתחולל במניינים השונים, אבקש לתאר שתי דרכים עקרוניות לענות על שאלה זו באמצעות תיאור של שני מודלים אידאליים. אי-שם על הרצף שבין שני המודלים הללו מתמקמים מרבית המניינים הפעילים כיום. תקוותי היא שהעמדתם של שני המודלים הללו תסייע לבחון את הדרך שעברו המניינים השוויוניים עד עתה, ובעיקר – שתהיה בכך תרומה צנועה לבחינת המשך הדרך של המניינים הללו, בהתאם לכיווני ההתפתחות שיבחרו.

פמיניזם דתי-ליברלי

ככלל, ובלי להיכנס לניואנסים היסטוריים ומושגיים, הפמיניזם הליברלי ביקש לעקור את האפליה ולהשיג שוויון לנשים באמצעות שינוי נגישותן והשתלבותן במרחב הציבורי שהן הודרו ממנו – למשל דרך רכישת השכלה גבוהה, רכישת מקצוע ועצמאות כלכלית ונשיאה בתפקידים ציבוריים. במאבק הארוך הזה נעשה מאמץ ניכר לשינוי החוקים המסדרים והמכוננים במידה רבה את ערכי החברה, ואכן עיקר ההצלחה של המאבק נמדד בשינויים שהחברה האזרחית עוברת, עד כדי הכלתן של נשים בצורה שוויונית.

ההעתקה של דגם זה למרחב בית הכנסת מולידה את המודל הראשון, שאני מכנה אותו פמיניזם דתי-ליברלי. מובילים אותו גברים ונשים כאחד, המתנהלים בחיי היום-יום במרחב ליברלי מעין זה, והפנימו לא מעט מאותם ערכים ליברליים. החיץ בין עולמם היומיומי  ובין ביטויי ההדרה של נשים בבית הכנסת קשה להם מנשוא מבחינה מוסרית-דתית. תיקון המצב נעוץ אפוא בניסיון לכונן שוויון גם במרחב בית הכנסת.

כמו בפמיניזם הליברלי בחברה הרחבה, גם כאן האמצעי העיקרי מצוי ב"חקיקה", אלא שבמקרה דנן ההלכה מחליפה את התפקיד המיועד לחוק בחברה. מכאן שהדיון ההלכתי והאפשרויות שהוא מזמן הם שתוחמים את מידת השינוי המעשי בכל הנוגע להשתלבותן של הנשים במרחב בית הכנסת. הנה כי כן, נשים וגברים היודעים ספר, חלקם עם ידע תורני והלכתי מעמיק ורחב, מבקשים לבחון סוגיות כמו קריאת התורה, דברי תורה ושליחות ציבור על ידי נשים. הם נוכחים לדעת כי במסגרת ההלכה קיימות יותר אפשרויות מעשיות מאלה שהם הורגלו אליהן וגדלו עליהן. חלקם אף התמחו בסוגיות הקשורות לפילוסופיה של ההלכה, ולמדו כיצד ובאילו תנאים זו עשויה להתחדש, ומה אפשר ללמוד על האופן שבו נעשו הדברים במהלך הדורות.

אמנם יש להודות כי תיאור זה אינו ממצה: כוח ההרגל, שיקולים שאינם הלכתיים בהכרח, החשש מפני תוויות חברתיות והשלכותיהן, ועוד כמה משתנים בעלי משקל – כל אלה קובעים אף הם לא מעט את המוכנות, את הקצב ואת ההיקף של השינויים הנעשים במניינים אלו; אך על כל פנים, אפשר לומר כי המוטיבציה השולטת בהם היא השגת שוויון בפרקטיקה הדתית במרחב בית הכנסת, ואם לא שוויון הכרוך בשינוי "דה יורה" (למשל בפסיקה כי נשים ייחשבו להשלמת מניין), אז לפחות בשינוי המצב "דה פקטו" (למשל בדרישה לנוכחות של עשרה גברים ועשר נשים גם יחד).[2]

בשיח הרווח במקומות אלה נשמעים ביטויים מוכרים כמו: "אנחנו גם דתיים וגם פתוחים", "אנחנו מחויבים גם להלכה וגם לפמיניזם", או "ההלכה תמיד התפתחה והתאימה את עצמה למציאות". האמת צריכה להיאמר: על פי תיאור זה, מניינים אלה הם עוד ביטוי – מרתק וחריף למדי – של אידאולוגיות דתיות מודרניות כמו "תורה עם דרך ארץ" ו"תורה ועבודה": הזירה דומה ("בין [פוסט]מודרנה למסורת דתית"), והשיח אף הוא דומה להפליא לסוגיות שנידונו בעבר; נוכל למשל לשמוע על הניסיון "לחבר" ו"לשלב" בין עולמות שונים, המתוארים כשרויים ב"מתח".

אין ספק כי אחרי כמה שנים של עשייה, התמונה המצטיירת מרשימה. ברוב המקרים המניינים פורחים, והם השכילו לאמץ קצב של שינויים שהביא את מרבית חבריהם להפנים את המציאות החדשה שנוצרה ולהתרגל אליה. הדור הצעיר גדל במרחב שבו מובן מאליו כי גם נשים משתתפות באופן פעיל במרחב של התפילה בציבור, ואין ספק כי הפוקדים מניינים אלה עוברים שינויים חשובים ועמוקים במישור האישי, הקהילתי והחברתי. לרוב, דומה כי התחושה הרווחת היא של שביעות רצון, עשיית צדק ותיקון.

כמו הפמיניזם הליברלי בחברה הכללית, כך גם מאבקו של הפמיניזם הדתי הליברלי במרחב בית הכנסת: כאשר השוויון מושג בפועל, הרי שהפמיניזם אינו תובע מהחבר או מהחברה יותר מאשר השתתפות ותמיכה במסגרת, במניין עצמו. ודוק – אין הוא תובע תביעה אישית ומערכתית להתפתחות מתמשכת, אלא השתתפות בשמירה ובביצורו של הקיים שהושג בעמל רב. לשון אחר:  יותר מכול, המניין החדש נועד למלא את הפונקציות המוכרות של בית הכנסת – מסגרת לקיום חובת התפילה בציבור, מקום התכנסות והשתייכות חברתית, ולעתים קרובות אף מקור לעזרה הדדית ולימוד תורה. אלא שבניגוד לבית הכנסת של הוריהם, החברים במניינים אלה מבקשים לממש גם את ערך השוויון (כאמור, תוך כדי הקפדה יתרה שהנוהגים החדשים יעוגנו בהלכה). מעבר לכך, אין כאן שאיפה לבחון מחדש את הנורמות המפורשות והסמויות הרווחות בבית הכנסת בכלל ובתרבות התפילה בפרט, או עיסוק בציפיות הרוחניות המוכרות מבית הכנסת המצוי.

ואולם, כאן אנו עומדים בפני פרדוקס מרתק ומפתיע, שכן מחד גיסא, בעצם המאמץ לממש את ערך השוויון בבית הכנסת ישנה אמירה חזקה בדבר חשיבותו של מרחב זה והנעשה בו; אך מאידך גיסא, בציבור שבו אנו עדים לתופעה זו, התפילה בכלל, והתפילה בציבור בפרט, אינה נמנית בין המצוות שעליהן אפשר לומר כי הן זוכות לחיות, להתלהבות של ממש או ל"פופולריות" היוצאת מגדר הרגיל. בחלק מהמקרים יש שיודו כי היבטים מסוימים של התפילה אף מביכים אותם מעט. פרדוקס זה מורגש כל כך, עד כי לעתים אפשר לתהות שמא זוהי אחת הסיבות להתנגדותם של אנשים לפמיניזם הדתי במרחב בית הכנסת. כפי שאמר לי פעם אקדמאי דתי מכובד: "מה קרה לכם שאתם לוקחים את התפילה כל כך ברצינות?!".[3]

אפשר לומר כי התפילה – בתכניה, ואולי אף יותר מכך, באופי הפרקטיקה שהיא דורשת (חובה, הכרה, התייצבות, נוכחות תודעתית וגופנית, דיבור בלשון "אני" ובלשון "אנחנו") – היא מצווה המובילה ישירות ובמלוא העוצמה לממדים הרליגיוזיים של העשייה הדתית.[4] ואולם, אי אפשר להימנע מהרושם כי בלא מעט מקרים התפילה בציבור היא בעיקרה עניין של יציאה ידי חובה ומצוות אנשים מלומדה – לא רק בימות החול הלוחצים והלחוצים, אלא אף בשבת ובמועד.[5] בהקשר זה אפשר לציין את המונח "נפקדות רוחנית", שבו השתמש א"י השל כדי לאפיין את מצבם של רבים מבאי בית הכנסת.

יש אפוא משהו מעט רדיקלי בתביעה הפמיניסטית הדתית הנוגעת למרחב בית הכנסת של ציבור אורתודוקסי מודרני. מתביעה זו משתמעת טענה בדבר המרכזיות הראויה של התפילה בחיינו, למרות, ואולי דווקא בגלל האתגרים שהיא מציבה בפני האדם בימינו. נקודה זו היא שמובילה אותנו אל תיאור מודל אחר של הקהילה הדתית הפמיניסטית.

קהילה מתפללת

כהקדמה לתיאור השני של היחסים בין קהילה, תפילה ופמיניזם, בשורות הבאות ברצוני ללכת בעקבותיו של הרב סולובייצ'יק ולעמוד על דמותה של "הקהילה המתפללת"; קהילה אשר התפילה ניצבת במרכז הווייתה.

בדברים שכתב הרב סולוביצ'יק במסתו הידועה "איש האמונה הבודד" הוא מתאר את "קהילת ההדר", המתנהלת בעיקר על פי קודים ונורמות של כבוד, תועלת, מעמד והישגים כלכליים וחברתיים. השותפות בקהילה זו מונעת בעיקר על ידי האינטרסים המשותפים של חבריה. לעומתה מציב הרב סולוביצ'יק את "הקהילה המתפללת", שבה מורגשים הממדים הקיומיים שמתקיימים בין האדם לקונו, בין האדם לעצמו, לתודעתו ומצפונו וכן בין חברי הקהילה השותפים במחוות התפילה. לדידו, ב"קהילה המתפללת" המתפללים נקראים לטפח גם ממד של תפילה עם ועבור אחרים, מתוך שותפות והזדהות קיומית (לעתים על-מילולית) עם הזולת. זהו ביטוי לממד המוסרי של התפילה, המהווה גם את המסד להיווצרותה של האינטימיות של הקהילה המתפללת, שעשויה להיות מקור חשוב לחייהם הדתיים של חבריה.[6] בקהילה מתפללת מעין זו התפילה יוצאת ממקומה הצר והממודר. בקרבה עשויה להיווצר הפריה הדדית בין העבודה שבלב מזה ובין ההעמקה בקיום מצוות בין אדם למקום ובן אדם לחברו, מזה.

והנה, לקראת סוף מסתו מזהה הרב סולוביצ'יק בין קהילת ההדר ובין הקהילה הדתית המצויה, שגם בה שוררות הנורמות של קהילת ההדר. כלומר, לדידו תיתכן בהחלט קהילה דתית שבה הכול מתקיים "כהלכה", אך תרבות התפילה מתקיימת בה בעיקר לפי הנורמות והאווירה של קהילת ההדר : אינטרסים משותפים, מעמד חברתי או כלכלי, ועוד אלמנטים המשרתים את הפרט. בלי משים, קהילה דתית זו ייבאה לתוך בית הכנסת נורמות, ערכים ודפוסים של החברה המודרנית הסובבת שאינם עולים בקנה אחד עם מה שנדרש לעבודה שבלב ולממדיה הקיומיים והחווייתיים של התפילה.

אכן, בגלל כמה ממאפייניו הסוציולוגיים של הציבור האורתודוקסי-מודרני, טיפוחה של קהילה מתפללת בקרבו אינו דבר של מה בכך. החיים המודרניים תובעניים, וסדרי החיים השתנו לבלי הכר. פיטר ברגר משתמש במושג "חילון התודעה", שבאמצעותו אנו יכולים להסביר מדוע בחברה היהודית של ימינו קיום מצוות (בין אדם למקום) הוא לעתים קרובות לא יותר ממדור סגור ומבודד מחיי היום-יום. נשאלות אפוא שאלות כמו: באילו דרכים עשויות הקהילה המתפללת והתפילה המתקיימת בתוכה להנכיח ולהעמיק את חוויית השבת והמועדים עבור כל אחד ואחת? כיצד עבודת התפילה עשויה לזמן רגעים שבהם נפתחים ממדי עומק של הזמנים הקדושים והמקודשים? כיצד למשל, למרות חילון התודעה, עשויה הקהילה המתפללת לזמן מרחב השראה רוחני ומעשי גם יחד, כהכנה לימים הנוראים במהלך חודש אלול?

ועוד: כיצד הקהילה, והעבודה שבלב שבמרכזה, עשויות לפתוח את לבם של המתפללים לדאגה המעשית למען הזולת, ומצד שני – כיצד המעורבות המעשית הזו עשויה להזין את העבודה שבלב?[7] כיצד נלמד לדבר שפה דתית המתאימה לשאיפות מעין אלה? כיצד תישמע שפה דתית מעין זו (בדברי תורה למשל) כאשר חלק גדול מחברי המניינים האלה אינם מזדהים עם שפה דתית קדם-מודרנית כפשוטה?

הנה כי כן, בכינון קהילה מתפללת ישנו אלמנט חתרני המבקש לערער ולו במעט על מידור החיים הדתיים, על חילון התודעה, ואולי אף על פינות מעט בורגניות שאליהן נדחקו חלקים של החיים הדתיים. רעיון הקהילה המתפללת עומד גם בסתירה למגמות אינדיבידואליסטיות המאפיינות לא אחת את החיים של חברי הקהילה. הוא דורש מהם התייצבות במרחב העשייה הדתית הציבורית (תפילה במניין, למשל), וכן תרומה לאחרים, לעתים על חשבון הנוחות האינדיבידואלית. בהקשר הפמיניסטי, בקהילה כזו במקום "שילוב בין ערכים שונים", או "רצון להיות גם מחויב להלכה וגם ליברלי-פמיניסטי", השיח עובר לביטויים כמו: "בהינתן מי שאנחנו, כיצד אפשר להעצים, להעשיר ולהעמיק את עבודת ה' שלנו, את חיינו הדתיים?".

 

פמיניזם רדיקלי והקהילה המתפללת

ובאמת, כיצד משתלב הפמיניזם בכל זה? טענתי היא שסוג מסוים של פמיניזם (או לפחות תובנות עומק שהוא מכיל), לא זו בלבד שאינו עומד בסתירה לקהילה המתפללת, אלא יש בו אף כדי להפרותה ולעודד את היווצרותה. יתרה מזאת, ברצוני לטעון כי המקום הפורה והמבטיח ביותר במגע שבין החיים הדתיים ובין הפמיניזם מצוי דווקא בכמה מהתובנות הביקורתיות והרדיקליות שהוא יצר, קרי: במה שמכונה "פמיניזם רדיקלי".

במבט כוללני אפשר לומר כי הפמיניזם הרדיקלי (שכידוע, כולל מגוון רחב של תפיסות סותרות ומתחרות) אינו רואה את חזות הכול בהשגת שוויון פורמלי לנשים; הוא פונה לחברה בכללותה, לקהילה, אך גם לכל אדם. הוא תובע מהם בחינה ביקורתית ובדיקה יסודית של הנורמות התרבותיות ושל דרכי החשיבה והעשייה הנהוגות בתחומי החיים השונים. נקודת המוצא של הפמיניזם הרדיקלי היא כי דווקא אלה עשויים להסתיר את שורשי האפליה והדעות המעוותות על נשים ועל גברים כאחד. לשון אחר: כל עוד לא תישמע ביקורת משמעותית ולא יחול שינוי בדרכי החשיבה והעשייה המזוהות באופן כללי כ"גבריות", ובנורמות התרבותית המפלות – הרי שהמטרה לא תושג. ואולם יש להוסיף ולהדגיש: הפמיניזם הרדיקלי, כמו מסורות אחרות, נושא ביקורת ומעורר מודעות לשלל הרבדים של התרבות והארגון החברתי שאנו חיים בהם. במקרים רבים הוא מבקש לעזור לנו לתקן ואף לאמץ נורמות ודרכי חשיבה ועשייה ראויות יותר.

בקהילה מתפללת כמו זו שתוארה לעיל, שבה גם הפמיניזם הרדיקלי תופס מקום חשוב, חברי הקהילה אינם מסתפקים בעצם הקמתו והתנהלותו של המניין על פי נוהגים שוויוניים. אחרי הכול, הם יטענו, גם אם הפרקטיקה של בית הכנסת תהיה שוויונית, הרי שהדבר כלל לא מבטיח כי תרבות התפילה תזמן יראת שמיים, מידה של שמחה בקיום מצוות ומעט רגעים של משמעות, או באופן כללי יותר – כי הנעשה בבית הכנסת יזין את החיים הדתיים של חברי הקהילה. לאמיתו של דבר, חברי הקהילה מבינים כי שינויים באיכותה של תרבות התפילה הנהוגה במקום הם מבחינות רבות אתגר גדול אף יותר מאשר הכנסת שינויים כמו שילובן של נשים בקריאה בתורה  ובתפקיד שליחות ציבור.

במניינים אלו הפמיניזם אינו ניכר רק בדרישה לשוויון "לשמו" בבית הכנסת, אלא יותר ברצון להפוך את התפילה בציבור למוקד של עבודת ה' ולהחיות את השלכותיה של עבודת ה' על חייהם הדתיים של חברי הקהילה. לפי תפיסתם הסובייקטיבית של חברי קהילה זו, זוהי המוטיבציה העיקרית המכוננת את הצורך בשוויון במרחב של בית הכנסת. לפי ראייה זו, המניינים הללו הם ביטוי מעשי וארגוני לחיפוש של אנשים המבקשים להעצים את עבודת ה' שלהם במציאות החיים של ימינו. זהו חיפוש דתי פוסט-ביקורתי; גרסה מעודכנת של מה שעקיבא ארנסט סימון כינה "תמימות דתית שנייה" עבור הפרט, המשפחה והקהילה.

כאמור, דווקא הבחינה הביקורתית ואף הערעור הרדיקלי על דפוסי חשיבה ועשייה "מקובלים" שמציע הפמיניזם הרדיקלי, עשויים לתרום תרומה חיונית לבחינתה של הקהילה הדתית מחדש ולהסבתה ההדרגתית לכדי קהילה מתפללת. נושא זה דורש הרחבה יתרה, אך פטור בלא כלום אי אפשר, ועל כן אציין כמה דוגמאות:

א.      הפמיניזם הרדיקלי עשוי לעזור לנו לחשוף ולבחון, ואולי אף להגדיר מחדש, את הקריטריונים שעל פיהם נוהגים במושגי הכבוד והכיבוד בקהילה הדתית. אילו תפקידים נתפסים מכובדים ומהן הציפיות של האנשים כדי להיות ראויים להם? האם למשל שליחות ציבור נתפסת כ"כיבוד", או לחלופין כתפקיד מחייב, המניח שהנושאים בו מעורים עם הבריות בקהילה, הן בצורה בלתי אמצעית, הן בעשייה, כך שהביטוי "לשמש שליח/ת ציבור" בתפילה יקבל משמעות עשירה יותר?

ב.      לא מעט בזכות הפמיניזם הרדיקלי, אנו מיטיבים להבין באיזו קלות ובאמצעות אילו מנגנונים סמויים נשים נעשו בלתי נראות בחברה הגברית במהלך ההיסטוריה. השאלה היא אפוא, כיצד אנו עשויים לתרגם ולו מקצת התובנות האלה באופן מעשי לגבי כל מיני אנשים שעלולים להיות בלתי נראים במרחב הקהילה המתפללת, מסיבות שונות? כיצד עשויות התובנות האלה להעשיר ולהעמיק את הממד המוסרי של התפילה בציבור?

ג.        אפשר ללמוד מתפיסות אפיסטמולוגיות פמיניסטיות המערערות על ההבחנה הרדיקלית בין האדם כסובייקט מבצע ובין האובייקט של פעילותו, כאשר אנו מבקשים להתחדש ביחסנו לעבודת התפילה בכלל, ובזיקתה של זו לחיינו בפרט.

ד.      קיימות תאוריות של פמיניזם רדיקלי המערערות על התפיסה הזהותית האוטונומית של האינדיבידואל, ובמקומה הן מציבות דגמים של זהות המכוּננת מתוך היחסים עם אנשים אחרים. אפשר ללמוד מדברים אלה על טיפוח היחסים הבין-אישיים ועל קיום מצוות בין אדם לחברו במסגרת קהילה מתפללת.

ה.      נדרשת עבודה עם שפת התפילה כדי שזו לא תהפוך לשפה "מגשימה" (את האל ובכלל). מה אפשר ללמוד מהתובנות הביקורתיות על אודות כוחה של השפה בעיצובן ובקבעונן של דעות קדומות, כפי שהדבר נידון בפמיניזם?

ומעבר לכל אלה, הפמיניזם הרדיקלי פוגש את האדם הדתי בתביעתם המשותפת והבלתי פוסקת – הן מהיחיד, הן מהכלל – ליתר מודעות, מעורבות, אחריות, עשייה ודין וחשבון. בלשונו של א"י השל:

"We come closer to an understanding of religion by defining its roots as a sense of personal indebtedness … Religion begins with the certainty that something is asked of us, that there are ends which are in need of us".[8]

***

צריך לחשוב איך לשלב מבחינה גרפית את ההערה הבאה – אולי בסוף המאמר, בפונט קטן יותר:

התפתחותה והתהוותה של קהילה מתפללת דורשת הפריה הדדית בין עשייה זהירה ואחראית, למידה משותפת ומאתגרת, וכמאמר חז"ל – גם "דיבוק חברים". המעוניינים להשתתף בצורות שונות במאמץ מעין זה מוזמנים ליצור קשר עמי: [email protected]


[1] דעותיי ניזונות מהמחשבות ומהמניעים שעמם יצאתי לדרך לפני כעשור. אלה התעשרו בעקבות העשייה, ההתנסויות ושיחות משמעותיות רבות שהתקיימו מאז כאן ומעבר לים, עם אנשים ו… עם ספרים בתחומי דעת רלוונטיים. יותר מכול אבקש לציין את השילוב בין עשייה והמשגה, שהיה לי עם ידידתי טובה הרטמן. שותפות זו התחילה בכנס JOFA בניו יורק בפברואר 2000, בעקבות הרצאות שכל אחד מאיתנו נשא על אודות מאמרים שביקרו את תופעת תפילות הנשים. באותו כנס הגינו לראשונה את הרעיון שלימים קרם עור וגידים והיה לקהילת "שירה חדשה".

[2] יש לציין כי אף לא אחד מאותם המניינים אימץ עד כה פרקטיקה שוויונית מלאה בתחומי התפילה. אין פירוש הדבר שלא קיימות אפשרויות הלכתיות עקרוניות למרבית הסוגיות. חלקן נידונות בעל פה, חלקן נוסחו בכתב בשנים האחרונות, וחלקן נידונו על ידי פוסקי הלכה בתנועה הקונסרבטיבית. על כל פנים, מצב העניינים הזה מאפיל ואף מציב סימן שאלה על עצם השימוש בשם התואר "שוויוני" כדי לאפיין את המניינים האלה.

[3] בנימה שונה אמר לי פעם הוגה יהודי ידוע: "איזה מזל שיש לבתי הכנסת של האורתודוקסיה המודרנית נושא כמו השתלבותן של נשים לדון בו ולהתווכח עליו. לפחות העניין מכניס מעט חיות למקומות שלרוב כבר איבדו כל חיוניות דתית-רוחנית".

[4] לצד העובדה כי במסורת היהודית קיים מגוון רחב למדי של תפיסות בשאלה מהי התפילה ומה כרוך במחוות התפילה, הרי שאפשר להניח כי דווקא הצוהר הישיר לממדי הרליגיוזיות הטמונים במצווה זו הוא אחד הגורמים למבוכה שהיא מעוררת אצל אנשים בעלי מרכיבים זהותיים חזקים של תודעה מודרנית.

[5] ההעמקה בתופעה זו דורשת התייחסות מזוויות שונות באמצעות תחומי דעת שונים: סוציולוגיה, פילוסופיה, תאולוגיה, פסיכולוגיה ותרבות.

[6] בענין החשיבות והאתגר הטמונים בקהילה מעין זו בחברה המודרנית בכלל ובחיים האורבניים בפרט, ראוי לחזור ולעיין בהבחנות של הסוציולוג פרדינד טונייס, שהבחין בין חברה (Gesellschaft) ובין קהילה (Gemeindshaft). לדעתי לדברים אלה השלכות רבות לקיומן של מצוות, המניחות את ההשתייכות למרחב קהילתי.

[7] נזכיר לדוגמה את אמרתו של האר"י הקדוש כי לפני תחילת התפילה בציבור על האדם לומר ולקבל על עצמו את מצוות "ואהבת לרעך כמוך".

[8] A.J. Heschel, Who is Man? Stanford University Press, 1965, p. 109