לצמצם את הדיכוטומיות / רני חזון-וייס
 

 

רני חזון-וייס היא מנהלת תיכון דרור הממלכתי־דתי בירושלים מבית האגודה לקידום החינוך, וחברת הנהלה בנאמני תורה ועבודה

בעוד שהחינוך המעורב לבנים ולבנות בבתי הספר היסודיים מדובר מאוד ונמצא בליבו של דיון ציבורי, על החינוך המעורב בתיכונים כמעט אף אחד לא מדבר. מדוע דווקא בגיל ההתבגרות, באחד השלבים שהכי מעצבים את זהותם של בני הנוער, אנחנו מנתקים אותם מההתנהלות הטבעית של החיים? הגיע הזמן לצמצם את הדיכוטומיות בין הבית ובית הספר, ולחזור לחינוך מעורב גם בבתי הספר העל־יסודיים

הבחירה ללמד במקום מעורב

מכירות את השאלה: מה תעשי כשתהיי גדולה? אז תמיד ידעתי שאהיה מורה. כבר כשהייתי ילדה ושאלו אותי מה ארצה לעשות כשאגדל, אמרתי לעצמי ולכלל שאהיה מורה. גדלתי בסביבה של אנשי חינוך ונשות חינוך, הדרכתי בסניף והייתי קומונרית בבני עקיבא. למדתי במדרשת לינדנבאום והתגייסתי במסגרת גרעין 'הדס' של המדרשה לשירות צבאי כמש"קית הוראה וכקצינה. כשהשתחררתי ידעתי שאני עם הפנים לחינוך. השאלות המרכזיות שעמדו בפנַי היו איפה אֶלְמַד ולאחר מכן איפה אֲלַמֶּד. גדלתי בציונות הדתית ולמדתי במוסדותיה. כירושלמית עמדו בפני כמה אפשרויות ללימודי חינוך, אך הראש והלב בחרו לצאת מירושלים ואת התואר הראשון שלי למדתי במכון לחינוך דמוקרטי בסמינר הקיבוצים. בחרתי בחירה מודעת לשלם את מחיר הנסיעות לתל אביב, לצאת מירושלים. הלימודים בסמינר הקיבוצים זימנו להם אתגרים רבים ומגוונים, אולם הבחירה ללמוד במקום שאינו מזהה את עצמו עם הציונות הדתית ואינו מכווין לשם את הסטודנטיות והסטודנטים להוראה, הייתה בחירה שהתבררה לי כמשמעותית לעיצוב הזהות הדתית והחינוכית שלי.

כמורה וכמחנכת לא מצאתי את מקומי במערכת החינוך הדתית. זכורה לי היטב אחת השיחות עם מורה שלי המלווה אותי בדרכי החינוכית, על הבחירה של מורות ומורים רבים מהמגזר הדתי ללמד במוסדות שאינם דתיים. התשובות לשאלה למה זה קורה היו לי ברורות. חשבתי על עצמי ועל חבריי וחברותיי שבחרו בהוראה. לא יכולתי לדמיין מקום ממלכתי־דתי שיקבל אותי כפי שאני – על הערכים, הפנימיוּת והחיצוניוּת, המבטאים בין היתר את מי שאני. לא יכולתי לראות אפשרות לגיטימית להיות מי שאני, ולהתחפש למישהי שאינה אני – לא היה סיכוי. אפילו בקשת הרחבה של מוסדות החינוך הממלכתיים־דתיים בירושלים הפלורליסטית – הרגשתי שאין לי מקום. בחרתי ללמד בתיכון ממלכתי בירושלים, בידיעה כי בו אוכל להיות אני.

הסיפור הזה אינו רק שלי. הייתי אחת מתוך מורות ומורים רבים שבחרו שלא ללמד במסגרות החינוכיות של הציונות הדתית מאותן הסיבות. לא יכולנו, ולא רצינו, לשאת את הפער שבין הבית לבית הספר.

שלב ההפרדה וצמצום הפער

דילמה מרכזית שמעסיקה אותי בהיותי אמא צעירה היא באיזו מסגרת חינוכית ילמדו ילדיי, החל בגן, דרך בית הספר היסודי ועד חטיבת הביניים והתיכון, כך שתשקף את אורח החיים ואת השקפת העולם כפי שאנחנו מחנכים אליהם. בעיניי, האתגר הגדול הוא צמצום הפער בין הבית למסגרת החינוכית. בשנות בית הספר היסודי דומה שהפער מצומצם יחסית, אך בגיל ההתבגרות, בחטיבת הביניים ובתיכון, הדיכוטומיות מתעצמות – בין בהקשר של הפרדה בין המינים, ובין בהתייחס לכללים כגון קוד לבוש, לתכניות לימודים ועוד. יש שיגידו כי אני מתעסקת בזוטות, אולם אני עומדת על כך שמדובר בהחלטות ערכיות עקרוניות, המעצבות את הזהות של הנער והנערה הדתיים.

גם כאן – אמנם נדמה כי ירושלים, העיר בה קבענו את ביתנו, היא עיר כל האפשרויות והמגוון האנושי שבה יכול למצוא את המסגרות החינוכיות המתאימות לו. אולם בעוד שיהיו בנמצא לא מעט מסגרות המאפשרות את הבחירה בחינוך מעורב לבנים ולבנות בשנות הלימודים בגן ובבתי הספר היסודיים, כאשר מגיע המעבר לכיתה ז' לא יהיו בנמצא כמעט אפשרויות לחינוך מעורב, אם בכלל. מעניין שזהו השלב היחיד הנפרד בחיי הנער והנערה, בעוד שלפניו ואחריו תימצאנה האפשרויות המעורבות – ביסודי, בתנועות הנוער, בצבא, בלימודים האקדמאיים ובוודאי בשוק העבודה. רק על פרק אחד בחיי הילדות והילדים נדמה כי יש קונצנזוס. בחטיבת הביניים ובתיכון הולכות ומתמעטות המסגרות המעורבות לבנים ולבנות, וברור כמעט לכול כי על החינוך הפורמלי להתקיים בנפרד בין המינים – אפילו במקומות הליברליים ובמקומות שבהם המסגרות הלא־פורמליות תהיינה מעורבות לכתחילה. ואם כך המצב בירושלים, עיר כל האפשרויות בחינוך – אני רק יכולה להניח כי המצב מורכב עוד יותר בערים אחרות.

מה קורה בפרק שבין כיתה ז' לכיתה י"ב שההפרדה בו היא לגיטימית? מה עומד מאחורי תפיסה זו של ההפרדה? האם היא מתאימה לכולן ולכולם? והאם ניתן לגשר על הפערים בין מערכת החינוך הפורמלית ובין זו שאינה פורמלית, בין העולם הדתי כפי שהוא בא לידי ביטוי בבית הספר ובין זה של הבית? המחשבות על ההפרדה המוחלטת בין בנים ובנות החל מכיתה ז', על קוד הלבוש המשתנה בעיקר עבור בנות והאיסור ללבוש מכנסיים בבית הספר, ומעל לכול המחשבה על הדיכוטומיה, על הפערים בין החינוך בבית ובמסגרות הלא־פורמליות אחר הצהריים ובין היום־יום הבית ספרי – כל אלו הביאו אותי לעסוק בשאלות של חינוך מעורב לבנים ולבנות במערכת החינוך. אל תוך הבלבול שמביא איתו גיל ההתבגרות, נערים ונערות נדרשים לבחור מסגרת חינוכית בה יבלו את מרב שנות ההתבגרות שלהם. לבחירה זו השלכות על הזהות האישית, הדתית והחברתית של הנער והנערה. אני מבקשת לערער על הטענות כי ההפרדה בגיל חטיבת הביניים והתיכון היא הכרחית. האם ניתן לחזק את החינוך המעורב גם בשלבים הללו? אני רוצה להזמין את ההורים, כמי שמכווינים את הילדות והילדים, לצעוד צעד נוסף ביצירת תמונה שלמה, ולבחון את החינוך המעורב גם בגיל התיכון מבלי לחשוש.

ברור לי כי החינוך המעורב אינו מתאים לכל המשפחות ולכל הנערות והנערים. אני גם מכירה את המחקרים המעידים על יתרונותיו של החינוך הנפרד, בעיקר עבור בנות. ובכל זאת – אנו חיים בעידן של מניינים משותפים, נשים וגברים מועסקים במקצועות דומים, תנועות נוער מתנהלות כחברה מעורבת, התפיסה באשר לתפקידי ההורים במשפחה השתנתה, עוד ועוד בתי מדרש מעורבים קמים, ונערים ונערות שלמדו בחינוך הממלכתי־דתי הנפרד בוחרים להמשיך למסגרות על־תיכוניות מעורבות. כל אלו ועוד מביאים אותי להבנה כי זוהי גם שעתו של החינוך הממלכתי־דתי העל־יסודי המעורב לבנים ולבנות לכתחילה, גם במערכת החינוך הפורמלית.

החיים עצמם ולא רק חינוך לחיים

כשמדובר בחינוך היסודי, הדיון על ממ"ד מעורב בעיצומו. הוא מוכר ומדובר, ונמצא בתודעה התקשורתית והחברתית. לעומת זאת, נדמה כי ההפרדה בכיתה ז' היא לגיטימית וברורה מאליה. אני מבקשת כאמור לפתוח מחדש את הדיון על החינוך המעורב גם בגיל חטיבת הביניים והתיכון, ולערער על ההנחה כי יש להפריד בין בנים ובנות בשלב הזה.

אני סבורה כי חינוך מעורב במגוון הגילים ובוודאי בגיל ההתבגרות הוא הכרחי וחשוב. המסגרת המעורבת תורמת ליצירת מערכת יחסים בריאה בין המינים, והיא מחייבת התייחסות לסוגיות של שוויון בין המינים, של חינוך למיניות בריאה, ושל עיצוב זהות אישית, דתית וחברתית עמוקה, תוך עיסוק בסוגיות דתיות וערכיות מאתגרות, ומבלי לפגוע באיכות הלמידה ובמצוינות הלימודית. החינוך המעורב מאפשר מודלים ומקורות שווים של השראה לגברים ולנשים: מפגש עם מגוון דמויות ונושאים, לימוד תורה באופן שווה של נשים וגברים יחדיו במרחב הבית־מדרשי, מגוון תפקידים בהנהגה ובהוראה, ועיסוק בשאלות של בחירה, של מפגש עם עצמנו ובין המינים.

החינוך המעורב מבוסס על הבנה עמוקה כי תפקיד מערכת החינוך איננו לחנך לחיים, אלא המערכת היא חלק מהחיים עצמם. משום כך, ודאי שחינוך מעורב הוא הכרחי וחשוב ואינו שונה מתקופת הלימודים באקדמיה או מהתעסוקה. בעוד שההפרדה היא מלאכותית – הלימוד המשותף מנרמל את המפגש בין המינים ומוריד מהדרמטיות שבו. החינוך המעורב מחזק את הזהות של התלמידים והתלמידות שלנו ובין היתר הוא מביא אותנו, את קהילת בית הספר, ללימוד, לבירור ולהעמקה בתחומים השונים על מנת להביא להצלחה מרבית.

מתוך ראיית תפקידו של בית הספר לא כמחנך לחיים אלא כחיים עצמם, ומתוך השאיפה לצמצום הדיכוטומיה שבין הבית לבית הספר, עולות שאלות נוספות מלבד שאלת ההפרדה המגדרית. אחת השאלות הללו היא שאלת ההגדרה העצמית בבחירת המוסד הלימודי. כפי שהמערכת מנוהלת היום, על מנת לבחור מוסד לימודים כל משפחה צריכה להגדיר לאיזה זרם היא שייכת. עם הבחירה, תוכל המשפחה לבחור אך ורק מוסד הנמצא תחת אותו הזרם, למעט בתי ספר משלבים – אז תידרש המשפחה להחליט באיזה צד היא, החילוני או הדתי. מה תעשה משפחה מסורתית? או משפחה שבה אחד מבני הזוג מגדיר את עצמו חילוני והשני דתי?

הדרישה להכרעה נובעת מהחלטה היסטורית שהתקבלה ערב הקמת המדינה בקרב ההנהגה היהודית, לפיה תחולק מערכת החינוך לארבעה מגזרים: ממלכתי, ממלכתי־דתי, חרדי וערבי. במבט לאחור נראה כי המהלך היה נדרש בזמנו לצורך הקמת המדינה, אולם ערב יום העצמאות השבעים של מדינת ישראל נדמה לי כי הגיעה העת לתיקון. הזרם הגדול ביותר בחברה הישראלית כיום הוא הזרם המסורתי, העשיר במקורות השראה ובאנשי ונשות רוח, אך באותה החלטה היסטורית הוא לא הוגדר כלל כמגזר. הגיעה השעה לתת מקום למסורתיות. הגיע הזמן לבטל את הדיכוטומיה גם בחלוקה למגזרים במערכת החינוך, ולאפשר יותר מקום וגמישות. בית הספר יכול לספק הזדמנות מצוינת להביט על החברה הישראלית כמגוונת יותר וכדיכוטומית פחות, לתת מקום גם למשפחות המציבות את עצמן על הרצף כמשפחות מסורתיות, ולקדם את השוויון גם בתחום הזה. אם החינוך הממלכתי־דתי רוצה להמשיך להיות רלוונטי, הגיעה השעה לפתוח את הדלת ואת הלב בתחומים שונים מתוך הכרה בכך שאין לאיש בעלות על היהדות, וזה בין היתר כוחה.

הוליסטיות בין הבית ובית הספר

בשנים האחרונות אני מנהלת את תיכון דרור בירושלים. תיכון דרור הוא תיכון ממלכתי־דתי, מעורב לבנים ולבנות, המקדם ערכים של צדק חברתי ושוויון, ופותח את שעריו לכל נער ונערה שיבחרו בכך. קהילת התיכון מגוונת ואת השוויון תוכלו למצוא בתחומים השונים: בראש ובראשונה במגוון המשפחות והצוות החינוכי, המצויים במקומות שונים על הקשת הדתית וברמה כלכלית משתנה; וכך גם במקצועות הקודש ובמודלים החינוכיים, במפגש בין המינים ובחינוך למצוינות. את תיכון דרור הקימו הורים אידיאולוגים שביקשו לחנך את ילדיהם וילדותיהם בחינוך ממלכתי־דתי מעורב לכל אורך הדרך לכתחילה, משפחות הרואות בכך ערך המְפתח את הנער או הנערה. אין דתומטר בכניסה לבית הספר, יש חינוך למיניות בריאה ולדימוי גוף, לימוד מעמיק של 'מקצועות הקודש' ושל 'מקצועות החול' ופתיחוּת למגוון כחלק מתורת חיים. אחרי שנים של חינוך ושל הוראה במערכת החינוך הממלכתית, אני שמחה שמצאתי את המקום ומאחלת אותו לילדיי הפרטיים ולחברה הישראלית.

חינוך מעורב הוא מאתגר, אבל לא פחות מחינוך נפרד ובוודאי לא פחות מהחיים עצמם. בית הספר הוא מקום לחנך בו לזהות אישית על מרכיביה המגוונים: דתית, חברתית, אישית. כשאני חושבת על המקום בו אני רוצה שילדיי יתחנכו בו, אני רוצה שיהיו בו דמויות חינוכיות שגם היו שולחות את ילדיהן הפרטיים לבית הספר בו הן מחנכות. וכדי שזה יקרה – צריך לעשות לזה מקום. הפרדה בין המינים אינה טבעית, וחלק מתפקידה של מערכת החינוך היא לייצר מפגש בריא ונכון, ולחזק כל אחד מהמינים בנפרד ואת המפגש ביניהם, כחלק מיצירת חברה בריאה, טובה, יצירתית ומתקדמת.

נדמה כי הגיעה העת להציב את החינוך המעורב הממלכתי־דתי העל־יסודי כחלק מדרך החיים הדתית, כחינוך המייצר הוליסטיות בין הבית ובין בית הספר. בואו נתחזק. בואו נחזק את הילדים והילדות שלנו. בואו נהיה שם עבורם. בואו נייצר השלמה בין תקופות החיים, בוודאי בגיל ההתבגרות, באחד הפרקים המשמעותיים של החיים. בואו נאפשר את הבחירה, מתוך אמונה כי היא לגיטימית. בואו נייצר מפגש ונחנך לחיים עצמם ולא כהכנה לחיים.