מאורתודכסיה ציונית דתית לאורתודכסיה חרד”לית/ יוסקה אחיטוב
 

 

א.

שתי התנועות, הציונות הדתית והציונות החרד”לית הן תנועות אורתודוקסיות. מספרו של משה סמט חדש אסור מן התורה (1), למדנו שבגינת האורתודוקסיה צמחו ועדיין צומחים זנים שונים, ולמדנו להבחין ביניהם ולזהותם. יש אורתודוקסים ויש ניאו אורתודוקסים, ויש אולטרא-אורתודוקסים ויש מודרן-אורתודוקסים, ולאחרונה אנו עומדים תוהים ומשתאים לנוכח צמיחתו והתפתחותו המהירה של זן כלאים אורתודוקסי חדש, שהוא האורתודוקסיה החרד”לית. כהיסטוריונים וכסוציולוגים הורגלנו להתבונן בתהליכים חברתיים ודתיים שונים כשהם נמשכים על פני סקאלת זמן ארוכה יחסית. והנה, זן הכלאים האורתודוקסי שלפנינו צמח לו במהירות גבוהה, תוך שנים ספורות, תוך שהוא מעצב לעצמו, בכישרון ביצועי-מעשי מרשים, אורחות חיים, סגנונות לבוש, מערכות חינוכיות, תפיסות עולם, אתוס דתי, שפה דתית בעלת קודים לשוניים ייחודיים לה, ארון ספרים, ואפילו נרטיבים היסטוריים משל עצמו.

לא אוכל כאן לפרוש את כל היריעה. אשתדל לחשוף – אם להמשיך במטאפורה הבוטאנית שפתחתי בה – כמה מהגֶנים האחראים לפיתוח זן הכלאיים המרתק והמרשים הזה, ולהצדיק חלקית גם את השימוש במונח הבוטאני “כלאים”. מטבע הדברים שאני עומד לחטוא בהכללות, משום, ששוב בגלל קוצר היריעה, קיבצתי תופעות שאינן מצויות כמות שהן ובמלוא חריפותן אצל כל חברי האורתודוקסיה החרד”לית, אלא רק אצל חלקם, במידות שונות של הקצנה או של מתינות, ואני מראש מתנצל על כך.

ב.

ממשה סמט ומחבריו המלומדים למדנו שאף שהאורתודוקסיה כולה על כל זניה השונים היא תגובה יהודית דתית לאתגרי עולם המודרני ביודעין ושלא ביודעין, – ניתן למיין את הזנים השונים שלה על פי קבוצת ההתייחסות העיקרית שלהם. עם קבוצת ההתייחסות הספציפית מנהלת האורתודוקסיה הספציפית דיאלוג גלוי וסמוי של יחסי אהבה-שנאה. דיאלוג זה כרוך בדרך כלל בקליטה סמויה של כמה מאפיינים של קבוצת ההתייחסות הזאת ובדחייה גלויה ורעשנית של מאפיינים אחרים שלה. יש אורתודוקסיה שקבוצת ההתייחסות שלה היא החברה האמנציפטורית המערב אירופית של המאה התשע עשרה, ויש שהיא החברה האנושית האוניברסלית של המאה העשרים, ויש שהיא החברה היהודית החילונית הציונית החלוצית, ויש שהיא אחת מהחבורות האורתודקסיות האחרות הצומחות באותה גינה ובשכנותה.

דומני, שהתופעה הבולטת של הטרנספורמציה המתרחשת, בחוגים די רחבים, מן האורתודוקסיה הציונית-דתית אל האורתודוקסיה החרד”לית היא במהפך המתרחש לנגד עינינו ממש, בשנים אלו וכמעט הייתי אומר בימים אלו, בפניית עורף לקבוצת ההתייחסות הציונית-כללית, הדמוקרטית והמודרנית שאיפיינה את הציונות הדתית הקלאסית ובחיזור רומנטי אחרי קבוצות התייחסות אולטרא-אורתודוקסיות. החיזור מתבטא בחיקוי של לבוש, של ציציות בחוץ, של החלפת הכיפה הסרוגה הקטנה בכיפה גדולה הזועקת לשמים, של גידול פאות וזקנים, וכיו”ב, ובמקביל באימוץ ואריאנטים בולטים מסגנון לבושה של האישה החרדית. למותר להעיר ששינוי לבוש חיצוני ומורכב זה מצביע בפומבי על היפוך המגמה. בעוד שבאורתודוקסיה הציונית-דתית הקלאסית רווחה הנטייה להידמות חיצונית ככל האפשר לציוני הכללי המודרני, בלבושו, בזקנו המגולח, -פרט לכיפה הסרוגה הקטנה- וכן בלבושה של האישה ולרוב גם ללא כיסוי ראשה, הרי האורתודוקסיה החרד”לית מייצגת בדימוייה החיצוני הזה הסתייגות בוטה מהחילוני המודרני של ימינו ואפילו שואבת מהסתייגות בוטה זו עוצמות ואנרגיות מכוננות, התומכות בתחושת הזהות הקבוצתית המיוחדת והחדשה שלה. להלן נראה שכאמור לעיל, עדיין נשמרת כלפי קבוצת ההתייחסות האולטרא-אורתודוקסית המחוזרת הזאת גם יחסים של הסתייגות ודחייה עד כי כמעט בכל מרכיב של דמיון יש גם מיניה וביה מרכיב של שוני ושל עצמאות ייחודית.

אולם מעבר למאפייני החיזור הרומנטי החיצוניים הללו ניתן למצוא באורתודוקסיה החרד”לית מאפייני דמיון מהותיים יותר. לא אוכל כאן למנות כרוכל את כולם, ואציין רק חלק מהם. בתחום שבינו לבינה אנו רואים בעליל העצמה מוגזמת של גדרי הצניעות, הפרדה מירבית בין בנים ובנות החל בגיל הגן; בתחום הזוגיות והמשפחה – נישואין מגיל צעיר ככל האפשר, התקשרויות רק בשדכנות, חיקוי להווי של החברה החרדית בטקסי האירוסין, באופי מסיבות החתונות עצמן, ועד לחלוקת התפקידים בין הבעל והאישה, הגדרת ייעודה האלוהי של האישה בהקמת המשפחה, בהסתייגות מתיכנון היילודה במשפחה, ועוד.

תחום נוסף של דמיון הוא במקומו ותפקידו של הרב בקהילה. והנקודה הבולטת ביותר היא כמובן קבלת העיקרון של “דעת תורה” מהרבנים הנחשבים בציונות הדתית. בסוגיות שהן אינן הלכתיות פרופר, ובהן הם אינם נדרשים למו”מ הלכתי כדי לאשש אותן. כהתבטאותו של הרב אברהם שפירא בזמנו, (לפני כשתים עשרה שנה): “שיש לחכמים מעמד בהערכת המציאות, כמו לנביא. משנסתלקה הנבואה ניתן כח זה לחכמים.” וכלשונו של הרב ישראל רוזן שהחרה והחזיק אחריו, וכתב, בהתייחסו ל’פסק ההלכה’ של שלושה מחשובי הרבנים מהציונות הדתית, הקורא לחיילי צה”ל לסרב לפקודת נסיגה משטחי יהודה ושומרון, אם וכאשר יידרשו לכך, את הדברים הבאים:

להוי ידוע, שהמינשר המפורסם מוכתר בכותרת ‘דעת תורה’… וכדי שדבריי יובנו מראשיתם, אבהיר כי מושג “דעת תורה” גובר ובר-תוקף הרבה מעבר ל”פסק” או ל”דין”…. “דעת תורה” לעולם איננה מנומקת, כמוה כגזירת עירין, והיא נשענת על עצמת הסמכות ואמונת חכמים. … “דעת תורה” הינה מֶסֶר הבוקע מגדולת “חכם עדיף מנביא”, ועליו נאמר: “ואליו תשמעון” וכן “השומע ישמע והחדל יחדל”.. באחת, … אין מקום להתדיין עם “דעת תורה”, וכבר מלתנו אמורה: “השומע ישמע והחדל יחדל”2.

בשנים האחרונות ממש אנו עדים בחוגים מסוימים של האורתודוקסיה החרד”לית גם לגילויים ברורים שלא ראינו כמותם בעבר של הסתגרות תרבותית וסגירות חברתית, כמו הסתייגות מקירוב חילונים מחד ופעילות אגרסיבית להחזרתם בתשובה בהקמת תנועת מעייני הישועה הפועלת בחוצות תל אביב זה כשלוש שנים מאידך; הטלת צנזורה על ספרים וחיבורים שונים (המקרה של הרב יובל שרלו); התרחקות מחינוך לביקורתיות; גלויי זלזול ועוינות לאקדמיה, כולל לאוניברסיטת בר-אילן; עוינות להלכי רוח חברתיים ומוסריים אוניברסליים, וכל מי שמזוהה עם האורתודוכסיה המודרנית נתפס כמי שאמונתו מפוקפקת ודבקותו בתורת ישראל רעועה.
משבר ההתנתקות האחרון העלה על פני השטח הלכי רוח שחלקם רחשו מתחת לפני השטח עוד לפני כן. אולי ההתבטאות הבולטת ביותר היא של הרב יעקב מדן (3) , הידוע כמי שפעל עד לאחרונה יחד עם רות גביזון על אמנה חברתית חילונית-דתית, שהכריז כי אולי טעינו וקרא לציונות הדתית לכונן מחדש ברית עם החרדים, והרב יהודה שביב שכתב לקראת יום העצמאות מאמר שכותרתו: “האשמח בחודש השני?”(4)

אחרים הכריזו במפורש שיש להעדיף את ארץ ישראל על פני מדינת ישראל, ואחרים גילו הסתייגויות שונות וברמות שונות מהמדינה וממוסדותיה הדמוקרטיים, השיפוטיים ולאחרונה גם מהצבא. הדברים טריים בזיכרוננו וידועים ואני יכול לקצר בהם.
דומה שדי ברשימת התסמינים הללו כדי להיווכח בעוצמתה של הטרנספורמציה שעבר חלק מהציבור הציוני-דתי אל האורתודוקסיה החרד”לית.

ג.

אני מבקש לדון עתה בשאלה – אם לחזור למטאפורה הבוטאנית שפתחתי בה – האם ניתן לזהות את הזרעים שהיו טמונים בגינה של הציונות הדתית הקלאסית ואת האקולוגיה שאיפשרה את התפתחותם עד לכדי הבשלת המוטאציה של האורתודוקסיה החרד”לית?

לדעתי ניתן להצביע על מוקד מתח עיקרי שהיה אכן לטנטי לפחות עד השליש האחרון של המאה הקודמת, אלא שהאקולוגיה הציבורית הכללית בחברה הישראלית עד אז לא אפשרה את חשיפתו. האקולוגיה הזאת השתנתה בעקבות מלחמת ששת הימים ואז היא פרצה ונחשפה, בשורה של תהליכים שלא על כולם נוכל לעמוד כאן.

הסיפור שלנו קשור לדעתי בֵהשהייה של התקבלות תפיסתו המיסטית והמטאפיסית והמטא-היסטורית של הרב קוק בחוגים הרחבים של הציונות הדתית עד לשנות הששים. אולי לא ידוע ברבים, אבל הרב קוק ותורתו לא היו דומיננטיים בציונות הדתית עד לאותם ימים, וזאת מבלי להמעיט בגדולתו ובהערכה העצומה שהייתה כלפיו אישית מכל מי שהכירו. חוג השפעתו היה קטן. ישיבת מרכז הרב בראשותו, למרות שמה היומרני, “הישיבה המרכזית העולמית” לא מנתה יותר מכמה עשרות בחורים. הציבור הציוני-דתי הרחב, ובעיקר בהתיישבות הדתית הזעירה של אותם ימים, כולל בני הנוער היו בעיקרם אנשי עבודה שהיו מעורים בהוויה ובעולם העשייה בארץ ישראל ולא הייתה להם הזדמנות להיחשף להגותו המורכבת של הרב קוק, וזאת בהבדל בולט לאתוס הלימוד בישיבות שפשט בימינו. יתרה מזו, ההתיישבות העובדת הדתית הפרה כמה פעמים בגלוי את הוראותיו ההלכתיות של הרב קוק, (בענין חליבה בשבת, בשאלת זכות הבחירה לנשים ועוד).

במקום אחר הראיתי כיצד הרב קוק עצמו עבר שינוי ביחסו לציונות, במהלך עשור השנים הראשון לעלייתו לארץ, מעמָדות פרגמטיות אל עמָדות מיסטיות. רק אז הולכת ומתפתחת אצלו פרשנות מטאפיזית של הציונות, ובצידה גם הצגה מיסטית נועזת למדיי של הלאומיות הישראלית. הרב “הנזיר”, מביא במבוא לאורות הקודש את עדותו האישית של הרב קוק שהכריז: “אני בונה האומה”(5). על פי דרכנו אפשר לראות בזה עדות למודעותו של הרב קוק לחידוש שלו בתפיסת הלאומיות הישראלית לעומת תפיסתו המוקדמת יותר. מעתה הלאומיות הישראלית בתורתו של הרב קוק חֲבוּרָה במושג הקבלי ‘כנסת ישראל’ ומייצגת בגופה את המימוש של ספירה אלוהית זו. ובלשונו:

כנסת ישראל היא תמצית ההוייה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה6.

הפיכתה של מורשתו הרוחנית של הרב קוק למייצגת העיקרית והדומיננטית של הציונות הדתית החלה רק בראשית שנות השישים, והפריצה הגדולה של תורתו בציבור הרחב החלה לאחר מלחמת ששת הימים, במקביל לתנופת ההתיישבות ביש”ע, אבל לא פחות חשוב, שהיא קשורה במקביל גם להתרחבות המסיבית של ישיבות בני עקיבא וישיבות ההסדר ולימים גם של האולפנות. נערים ונערות רבים שנחשפים לתורתו ולואריאציות של תורתו בידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, מאמצים – ברמות שונות של הבנה – את אופני ההתבוננות בהיסטוריה של עם ישראל ואת משמעות האירועים של ימינו בלא שהם צוידו בכלים ביקורתיים כלשהם. במקביל הם רוכשים את השפה הדתית המיוחדת הזאת. וכידוע, שפה דתית יוצרת עולמות שתחושת ממשותן איננה נופלת מזו האובייקטיבית, ואולי אף גבוהה יותר. הרב אבינר, למשל, כינה את אופן ההתבוננות הזאת בהיסטוריה ובאירועי זמננו כ”ריאליזם משיחי”(7). והוא פירש את דבריו כדלקמן:

אנו עם היודעים לקרוא את ספר ההיסטוריה, גם כשכתב המאורעות מטושטש ביותר, מכח הדרכת התורה ונביאי ישראל, תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, ואורם החי בקרבנו […] הגורמים ההתפתחותיים בדברי ימי ישראל הינם מטפיזיים: ההיסטוריה שלו קודש היא, לעומת היסטורית העמים שהיא חול. נצעד יחד עם השכל הרציונאלי שלנו , שאינו אלא תלמיד קטן של חכמת הקודש, עם מקום שרגלו מגעת, ומעבר לזה נרכב על אותיות התורה(8).

מי שאימץ לעצמו אופן זה של התבוננות באירועים הפוקדים אותנו, רואה את המציאות ככפולת משמעות וככפולת רבדים. מעבר לרובד החיצוני הגלוי הוא מונחה לראות את הרובד הפנימי הנסתר, שהוא, כאמור, אמיתי וממשי יותר מהרובד הגלוי. והוא מסוגל, למשל, לטעון, כי האדם החילוני, צה”ל והמדינה כולה יש בהם קדושה פנימית והם – בלא שהם חייבים אפילו להיות מודעים לכך – הם מונֶעים ופועלים בדיוק על פי המגמות של קידום התכניות האלוהיות. וכך, מי שעיניו בראשו לא יכול שלא להבחין בקץ המגולה. שימוש יומיומי בשיח מסוג זה כלפי המציאות הריאלית, מקנה לבני האדם את הרשות לשחק במגרש האלוהי שבו הם מרגישים כבני בית. מכאן שבשיח המשותף עם הציבור הציוני-חילוני טמונים גם זרעי הנבדָלוּת, הנפרָדוּת והייחוד הדתי.

ד.

זרעים אלו שהיו חבויים מתחת לפני הקרקע ופרצו ועלו על פני השטח והשתלטו והאפילו על כל שיח אחר, אחראים הן להופעתם ולהתפתחותם של תסמיני ההתחרדות שהצבענו עליהם אבל מיניה וביה הם אחראים גם לשונוּת הגדולה והעמוקה בין האורתודוקסיה החרדית לבין האורתודוקסיה החרד”לית כפי שאדגים להלן, עד כי אפשר לכנות את תסמיני ההתחרדות באורתודוקסיה החרד”לית כתסמינים דֶמי-חרדיים.

בראש ובראשונה, כמובן, תפיסת מציאות של ה”ריאליזם המשיחי” היא כמובן זרה לחלוטין בעולמה של האורתודוקסיה החרדית. אבל גם בתסמינים החרדיים שציינתי לעיל, חשוב לשים לב לשונוּת, לא פחות מלדמיון. כך למשל באתוס הצניעות המועצמת בעולם החרד”לי הוכנסו אל תוך שדה השיקולים ההלכתיים שיקולים הנגזרים בגלוי מן המטאפיסיקה של הקדושה הלאומית ומתחייבים במיוחד בעידן הגאולה שבו אנו מצויים. על כתפיה של האישה הועמסה האחריות הלאומית. האישה הצנועה אמורה לייצג בגופה את הקדושה של הלאומיות הישראלית. למרכיבים הלאומיים הללו בהלכות הצניעות יש – כפי שניתן להראות בעליל – גם מסקנות הלכתיות שונות.

תסמין חרד”לי נוסף הוא הדרישה להסתמכות על “דעת תורה”. אבל גם עניין זה הוא דֶמי-חרדי, משום שהדרישה היא לציית רק להוראותיהם של אותם רבנים המסוגלים לראות נכוחה את המציאות לפרש אותה, ואף להציע דרכים למימושה ולקידומם של דרכי הגאולה העקלקלות. כלשונו של הרב שפירא שאמר כי “לא כל רעבאלע מוסמך לדון בענייני ציבור”(9), בעוד שבעולם החרדי “דעת תורה” מיוחסת לכל תלמיד חכם שהוא גדול בתורה, ופונים אליו בעניינים פרטיים ואישיים לא פחות מבעניינים ציבוריים.

הסגירות התרבותית, שהצבענו עליה בחוגים חדר”ליים מסויימים גם היא איננה טוטאלית כמו בעולם החרדי, אלא נוגעת רק לאותם תחומים העלולים לסכן את הביטחון בקדושתם ובגדולתם של גדולי האומה ולגרום לפקפק במוחלטות צדקת בעלותנו על כל חבלי ארץ ישראל, כפי שעולה במפורש מהתבטאויותיו של הרב צבי טאו שפורסמו בפולמוס “המקרא בגובה העיניים”.

ההסתייגויות האחרונות שחלקן בוטות ואפילו אגרסיביות מאד מאורגאנים שונים של המדינה, כמו מבתי המשפט, מכוחות הביטחון, מחוקי הכנסת, וכיו”ב, אף שיש בהסתייגויות אלה דמיון להסתייגויות של העולם החרדי מהם, בחוגים החרד”ליים הן מעוגנות בעיקר על תחושת נבגדות וסטייה מן הייעוד האלוהי שלהם בתהליכי הגאולה, בניגוד להסתייגויות של החוגים החרדיים הקלאסיים, שמעולם לא ייחסו להן יומרה כלשהי מעבר לסטיותיהן מן ההלכה.

אני מבקש להוסיף עוד נקודה אחת של השוואה בין החרד”ליות ובין החרדיות והיא קשורה לסממני ההיבדלות החברתית הן הפיזית והן הסימבולית על ידי הלבוש השונה וכיו”ב, שתיארתי לעיל. ההיבדלות החברתית החרדית הקלאסית מעוגנת בעיקרה ברצון להישמר מפני השפעות שליליות של החברה הכללית, בעוד שלתופעות של ההיבדלות החברתית החרד”לית מצטרף נימה נוספת, שבלשון חריפה הייתי מגדיר אותה כארוגנטיות, על רקע קריסת הציונות החילונית. ניתן לפגוש בחוגים אלה ביטויים של זלזול גדל והולך בציונות החילונית שהולכת ומאבדת גובה בלבבות. רבים מהם משדרים בגלוי ובסמוי שהציונות האמיתית היא רק אצלנו, ואהבת הארץ והמסירות לכלל עם ישראל, וההתנדבות לצה”ל וכיו”ב. רק אנחנו מסוגלים לממש את מיטב החלומות הציוניים האמיתיים ולהקים את המדינה הציונית האותנטית שעליה חלמו ראשוני הציונים. בכך חוזרת האורתודוקסיה החרד”לית ומפנה את פניה אל עבר החברה הכללית, והפעם ממרומי תחושת הביטחון העצמי לאור ההצלחות וההישגים ה”ציוניים” המובהקים שלה.

____________________________________

המאמר פורסם לראשונה בדעות 24, כסלו תשס”ו, דצמבר 2005, עמ’ 18- 21. מעובד על פי הרצאה ביד בן צבי לכבוד ספרו של משה סמט “חדש אסור מן התורה”, חשוון תשס”ו

1. חדש אסור מן התורה: פרקים בתולדות האורתודוקסיה, ירושלים תשס”ה.
2. בהצופה מי’ בסיוון תשס”ד (20.5.1994).
3 ראיון עם הרב יעקב מדן בעתון הארץ 22 ביולי 05.
4. הצופה 20 מאי 05
5. הרב ד’ כהן, מבוא לאורות הקודש, ירושלים תשמ”ה, א, עמ’ 21.
6. ערפילי טוהר, מהדורת שילת, ירושלים תשמ”ג, עמ’ נו – נז, ושוב באורות, אורות ישראל עמ’ קלח – קמב.
7. הרב אבינר, מורשה ט, תשל”ז.
8. הרב אבינר, שם.
9. כך כתב הרב ישראל רוזן בשמו.