not memberg

 

במאה ה-14 נצבה אישה יהודיה במוקד של פרשת הטרדה מינית. עיון מעמיק בכתבי הריב"ש מעלה את הקשיים שעברה בהגשת התלונה, את תגובות החברה ולבסוף, גם את המענה שניתן לה מהסמכות התורנית באותה התקופה.

לאחרונה עלתה דרישה לביטול התואר "רב" והכושר לרבנות במקרים בהם רבנים הורשעו בעבירות מין.[1] בדברים הבאים נבקש לעיין במקרה של הטרדה מינית והמענה שניתן לה בכלי הפסיקה ומקורות המשפט העברי. העיון שנציע צופה על המקרה מנקודת מבטה של נפגעת העבירה תוך מתן תשומת לב למצוקתה. מנקודת מבט זו ניתן ללמוד על מעמדם החוקתי של נפגעי העבירה ועל סוגיות שונות הכרוכות בכך: הקושי של הנפגעים להתלונן, הקושי הראייתי במקרים של עבירות מין ואלימות, התיישנות, שיהוי, הזכות לחסיון ופרטיות וכדומה. לסיום נציע לזהות במענה שניתן לנפגעת העבירה ביטוי ראשוני (אמנם במרומז) של ביטול התואר "רב" כלפי עבריני מין מורשעים.

המקום, הזמן והדמויות

המקום: אלגזירה (אל־אנדלוס, דרום ספרד), הזמן: המאה ה-14. במוקד הפרשה נצבת אשה יהודיה בשם אַלְגּוהַר.[2] המקורות מספקים לנו מעט מאוד פרטים על אלגוהר ומשפחתה. כל המידע שיש בידנו הגיע משאלה שהפנו בָּרורֵי העבֵרות של קהל אלגזירה לרבי יצחק בר שֵׁשֶׁת (ברצלונה-אלג'יר, 1326–1408) להלן: הריב"ש.[3]

הדמויות שלוקחות חלק בפרשה הן המתלוננת; אלגוהר, בעלה; רבי יעקב בן יוסף, ידיד או מכר של אלוגוהר; אנשמואל בן אל רויה והנילון (אדם שהוגשה כנגדו תלונה ועומדת לו חזקת החפות), שכן של אלגוהר; רבי יצחק כהן.[4] כהן, כפי שעולה מנוסח השאלה, הוא עבריין מין מורשע עם עבר מוכר של מעשי אלימות והטרדת נשים.

הקושי של נפגעות להגיש תלונה

מנוסח השאלה שהופנתה לריב"ש עולה כי אלגוהר הגישה תלונה בגין הטרדה מינית כנגד רבי יצחק כהן. היא פנתה ל"ברורים", ערכאה משפטית שתפקידה בירור עבירות בקהל אלגזירה.[5] תלונתה של אלגוהר מתייחסת לשני אירועים נפרדים של הטרדה מינית:

ראיתי כתבכם על הבקשה שעשתה לפניכם אלגוהר אשת רבי יעקב בן יוסף כנגד ר' יצחק כהן שהוא הולך אחריה פתאום באמרו אליה כי הוא אוהב אותה עד שאמר לה אם אין את עושה בעבורי תן לי נשיקה אחת שלא אמות בעבור אהבתך

לכאורה, לפנינו כתב חשדות על הטרדה מינית בעלת מאפיינים מאוד מאוד קלים. לא מתואר כאן מגע (מעשה מגונה) ולא מתוארת כאן אלימות (לפחות לא במובן הפיזי). בין אלגוהר לבין רבי יצחק כהן לא קיימים יחסי מרות. אבל, ההטרדה המינית אינה מסתכמת בבקשת הנשיקה התמימה:

וגם שפעם אחרת קרא אותה לעלות לביתו באמרו שדֶּלֶף טוֹרֵד בבית והיא הבינה כונתו כי היתה לרעה ולא רצתה לעלות

החיזור של רבי יצחק כהן אחרי אלגוהר אינו כל כך תמים.[6] אלגוהר מבינה את ההזמנה לעלות לביתו של רבי יצחק כהן כמלכודת. מלכודת שמזכירה את המלכודת שטמן אמנון לתמר (שמואל ב י"ג). במקרה של תמר ואמנון הכוונה הרעה מפורשת בתוך הפסוקים והיא אינה נתונה לפרשנות. המקרא מספר לנו על הקנוניה של יונדב ואמנון ולכן אנחנו יודעים מראש על המלכודת שאמנון מתכוון להציב לתמר באופן זדוני. במקרה של אלגוהר המלכודת, כמו במציאות, נסתרת. יש עוד כמה מקבילות מעניינות בין הסיפור המקראי למקרה של אלגוהר. בשל קוצר היריעה נציין רק כי בשני המקרים האהבה והחיבה של הפוגע אשר מופיעה בתחילת הסיפור מסתברת בסופו של דבר כשנאה ועוינות.[7] בעקבות סירובה של אלגוהר לעלות למלכודת בביתו של רבי יצחק כהן – יוצא המרצע מן השק:

ואז אמר לה דברי נבלה ושהוא מלומד לעשות כן לאחרות

כעת החיזור הפך באופן חד-משמעי להטרדה מינית (אמנם מילולית). אנחנו עדיין בתחום הפחות חמור של עבירות המין, אבל מה שעולה מהבקשה של אלגוהר כבר מתרחק מאוד מחיזור לגיטימי (אמנם חיזור אחר אשת איש). רבי יצחק כהן מתגלה לא רק כמטרידן אלא כמטריד סידרתי. לפי העדות שלו-עצמו, אלגוהר היא לא האשה היחידה שהוא הטריד. ייתכן וזה גם מה שגרם לאלגוהר להגיש את התלונה בסופו של דבר. הרבה פעמים נפגעות מחליטות להתלונן כדי למנוע את המשך הפגיעה בנשים אחרות. מנגד, רבי יצחק כהן מכחיש את הטענות:

ורבי יצחק כהן השיב על טענותיה וְכִחֶשׁ בָּהּ באמרו שמעולם לא היתה כונתו לרעה וחלילה לו אבל לפי שהיו שכנים היו משחקים דרך צחות כמו שמשחקים אהובים ושמעולם לא הורגל בזה כי הוא יהודי יושב בחזקת כשרות

הקושי הראייתי

הרבה פעמים מטרידים מינית יגדירו את התנהגותם כ"סוג של משחק" או כהתנהגות נורמטיבית והדדית. הטענה היא שלא נחצו גבולות של פגיעה, למרות המאפיינים המיניים של המעשים. האם מעשיו של רבי יצחק כהן המתוארים בעדותה של אלגוהר מהווים הטרדה מינית או משחק אוהבים? למי עלינו להאמין? לפנינו דוגמה מובהקת לקושי הראייתי של תלונות בגין עבירות מין.

בשנת 1998 נחקק בישראל החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. החוק מגדיר מהי התנהגות המהווה הטרדה מינית. "החוק למניעת הטרדה מינית בא לשנות דפוסי התנהגות שרווחו בחברה, […] החוק למניעת הטרדה מינית מחנך את הציבור להתנהג בהתאם לנורמה החדשה ומטרתו למנוע התייחסות מינית, מקום בו נדרשת התייחסות מקצועית, […] כל מגע לא מוזמן, לא מקובל ולא הדדי, הערה, רמיזה, בדיחה או תשומת לב המעליבה ופוגעת באדם המעורב וגורמת לאדם להרגיש מאוים, מושפל, נשלט או נבוך [יחשב כהטרדה מינית]".[8]

עיכוב ושיהוי בהגשת התלונה

כמו במקרים רבים, בסופו של יום זו המילה של המתלוננת מול המילה של הנילון. ולכל אחד יש את אמות המידה שלו לבחון את המעשים. לאלגוהר אין תואר ואין לה שם משפחה. הנילון הוא רבי. שם משפחתו "כהן" אף הוא מעיד על מעמדו. רבי יצחק כהן טוען לחזקת החפות ולכך שהוא יהודי כשר. ייתכן שבית המשפט יאמין למתלוננת, אבל, כפי שעולה מנוסח השאלה, החקירה של הברורים מתמקדת דווקא באלגוהר ולא ברבי יצחק כהן. את מי נדרש לחקור, את המתלוננת או את הנילון?

והברורים שאלו לה למה לֹא בָאָה לפני הברורים עד עתה מכמה פעמים שהיא אומרת שהיה ר' יצחק הנזכר הולך אחריה הסיפור של אלגוהר מגיע אלינו בגלל הקושי של הברורים להכריע האם להרשיע את רבי יצחק כהן המטרידן הסידרתי או לזכות אותו. אנחנו יכולים לחוש את ההגמוניה הגברית שעולה מן השאלה של הברורים – למה אלגוהר לא באה לפני הברורים כמו ושתי המלכה אשר לֹא בָאָה לפני המלך אחשוורוש וגרמה לכָּל-הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן? הברורים היו מסופקים בהכרעה והפנו את השאלה לריב"ש. כך השאלה והתשובה נשתמרו והגיעו אלינו. אחרת המקרה של אלגוהר היה נעלם בין דפי ההסטוריה כמו מקרים רבים אחרים.

לפני שנפנה לתשובתו של ריב"ש ראוי להתעכב על החקירה המאוד לא נעימה שהברורים ערכו לאלגוהר.[9] באופן עקרוני, הדין העברי אינו מכיר בטענת ההתיישנות כטענת הגנה על הסף, והכלל הוא ש"בעל חוב גובה לעולם". כן מוכר מושג השיהוי וההשלכות החמורות שלו על אמינות התלונה ("דין מרומה") והיכולת להתגונן במישור הראייתי. שאלות של שיהוי והתיישנות יש לברר לפני שמתחילים לדון בתלונה עצמה. מהבחינה הזו הברורים הולכים לפי סדר הדין. אלגוהר עונה על שאלת הברורים ומנמקת את העיכוב בהגשת התלונה:

וענתה ואמרה כי מפחד בעלה שלא יתקוטט עמו ויהרגו זה את זה האם אלגוהר חשה תחושת אשמה וחוסר אונים? מדוע היא פחדה לתת אמון בבעלה? האם החשש שלה היה רק מאלימות בין בעלה ובין הרב יצחק כהן? או שמא היא פחדה מהרס התא המשפחתי שלה? התשובה הקצרה של אלגוהר מבטאת את כל שלוש קבוצות הגורמים המונעים מנפגעי עבירות מין להגיש תלונה: (1) גורמים פנימיים של הנפגע: תחושת אשמה, חוסר אונים, אידיאליזציה ויצירת ערך עצמי, הסתגלות, קושי לתת אמון באחרים, התקשרות רגשית לתוקף, מנגנוני הדחקה וכדומה. (2) גורמים משפחתיים: נאמנות למשפחה, נורמות של ציות, חשש מהרס המשפחה, אווירה של טאבו כלפי נושאים מיניים, חשש מגינוי והאשמה משפחתיים וכדומה. (3) גורמים חברתיים: דחייה חברתית של הקורבנות על ידי החברה שתופסת אותם כחלשים או כאחראים למצבם הקורבני, סטיגמה חברתית על קורבנות תקיפה מינית, טאבו חברתי נגד חשיפת ניצול מיני, וחוסר אמון בתהליך המשפטי ויעילותו.[10] ואולם הברורים לא הסתפקו בתשובתה של אלגוהר ודרשו דבר מה נוסף:

ועוד אמרו לה אם יש לה שום עד על זה את הקושי הראייתי במקרים של עבירות מין כבר הזכרנו למעלה. במקרה שלפנינו, התמזל מזלה של אלגוהר והיתה לה אפשרות להביא חיזוק חיצוני לתלונתה. בהרבה מאוד מקרים עדות כזאת אינה אפשרית משום שפגיעות מיניות מתרחשות לרוב בחדרי חדרים וללא עדים. העדות שאלגוהר מביאה היא משמו של אנשמואל בן אל רויה – מכר או ידיד שהיה מספיק קרוב אליה בשביל שהיא תרגיש נוח לשתף אותו בהטרדה המינית.

וענתה כי היא אמרה הדברים ההם לאנשמואל בן אל רויה עד כמה היה אנשמואל קרוב לאלגוהר? הוא היה כנראה קרוב אליה יותר מבעלה, רבי יעקב בן יוסף. הבעל האלים שהיא פחדה לספר לו על הפגיעה מחשש שהוא ורבי יצחק כהן ינהגו באלימות זה כלפי זה. בתוך כל הבדידות והניכור שעולה מן הטקסט יש משהו מעודד לקרוא שלאלגוהר יש ידיד או מכר שהיא מרגישה מספיק נוח לשתף אותו בחוייה כל כך אינטימית וטראומתית. ואף זאת: אנשמואל אינו מחויב לסדר הדין הפלילי כמו הברורים. מבחינתו אין חובה מקדמית לדון בשאלת השיהוי. ואולם מסתבר שגם אנשמואל אינו מודע לתהליך הארוך שעוברים הנפגעים לפני שהם מסוגלים להתלונן:

והוא העיד בכח שבועתו שלא ידע ולא ראה דבר בכל אלה רק שהיא אמרה לו הדברים כאשר הם כתובים למעלה הוא אמר לה ולמה לא אמרת עד עתה וענתה אליו כדי שלא יהא קטטה לבעלה עם יהודי בעולם אם היתה לאלגוהר צפייה מהעדות של אנשמואל הרי שזו הכזיבה. חיזוק תלונתה אינו יכול להישען על עדות שמיעה אשר חוזרת על אותם הדברים שהיא טענה בעדותה. בית הדין אמנם יכול להתרשם שהתלונתה עקבית וקוהרנטית, אבל אנשמואל אומר שהוא לא ראה דבר. השאלה שלו "למה לא אמרת עד עתה?" גובלת בעדות עוינת (עדות בבית המשפט השונה מהעדות הקודמת, שינוי שגורם נזק לבעל הדין שהביא את העד לחיזוק טענתו). מסתבר שגם במעגלים החברתיים הקרובים ביותר של אלגוהר היא נשארת בודדה. היא צריכה להיות חזקה מאוד כדי שלא להישבר מהמסר שנרמז בשאלה הזו, מסר שסודק את אמינותה במקרה הקל ואף מאשים אותה, האשמת הקורבן, במקרה החמור. אבל אלגוהר כנראה קורצה מחומר חזק. כבר למדנו שהיא יודעת לזהות מצבים מסוכנים ולשמור על עצמה, בין היתר כשהתחמקה מהמלכודת של רבי יצחק כהן. העדות של אנשמואל אמנם לא סיפקה את הסחורה, אבל אלגוהר מגלה תושיה. הצענו למעלה את האפשרות שאלגוהר נלחמת את מלחמתן של הנפגעות העתידיות ולא רק את מלחמת העבר שלה. הטענה הבאה שלה בבית הדין של הברורים מחזקת את התחושה הזו: ועוד ענתה ואמרה לפני הברורים שכבר עשו לו התראה הברורים שלא ידבר עם אשת שמואל פניאל ולא לבא עמה במקום חשד

טענת ההתיישנות

בית הדין אינו חף מטעויות. מסתבר שרבי יצחק כהן המטרידן הסידרתי הוא מה שנקרא "מוכר למשטרה" – יש לו היסטוריה של הטרדות מיניות ואולי אפילו רישום פלילי, אבל הברורים העדיפו לחקור את המתלוננת ולדון בטיעון המקדמי של השיהוי במקום לבדוק את העבר החמור של הנילון. אם בית הדין היה עושה מלאכתו נאמנה, הברורים היו יודעים שרבי יצחק כהן כבר עמד לפניהם בעבר, נעשתה לו התראה ונגזר עליו להתרחק מאשה שהטריד. רק בזכות תושייתה המשפטית של אלגוהר המידע החשוב הזה עולה לדיון וחובת ההוכחה עוברת אל הנילון: ור' יצחק אומר שזה היה מחמת קטטה שהיתה לו עם שמואל פניאל הנזכר ושיש מזה יותר מששה שנים ושמאז ועד עתה לא היה לו שום חשד בעולם

על ההטרדות המיניות של רבי יצחק כהן כבר למדנו. גם על היותן סידרתיות כבר שמענו. כעת אנחנו למדים שהנילון הינו מעורב סידרתי בקטטות אלימות. כנראה שהחשש של אלגוהר מלשתף את בעלה בהטרדות מצד רבי יצחק כהן היה מבוסס. אבל התשובה של רבי יצחק כהן המטרידן הסידרתי והאלים חושפת משהו מאוד פתלוגי שמאפיין עברייני מין: עד עכשיו מימד הזמן שחלף בין המעשים החמורים הנחשדים כעבירות מין ועד הגשת התלונה נבחן לאור הבעייתיות שמעורר השיהוי, העיכוב של אלגוהר בהגשת התלונה. השיהוי הזה גרם לבית הדין לפקפק באמינותה של התלונה. אבל טענת ההתיישנות לא נשמעה. היא לא נשמעה משום שכפי שציינו למעלה, המשפט העברי אינו מכיר בהתיישנות פלילית. מי שמשמיע לראשונה את טענת ההתיישנות הוא הנילון, החשוד, רבי יצחק כהן. הטענה של רבי יצחק כהן "שיש מזה יותר מששה שנים ושמאז ועד עתה לא היה לו שום חשד בעולם" מקפלת בתוכה שני טיעונים. הטיעון הראשון הוא טיעון מוצנע: כהן מודה שהתנהגותו היתה פסולה. הטיעון השני הוא טיעון ההתיישנות (בשונה מטענת השיהוי). אחרי שהוא הודה באשמתו הוא אינו יכול לטעון לחפותו, ולכן הוא מנסה להעיד על עצמו עדות אופי. רבי יצחק כהן מספר לברורים שהוא "נקי מכל חשד" כבר שש שנים. בכך הוא מנסה לצמצם את חומרת העבירה, להקטין אותה, ולהרחיק אותה כמה שיותר אחורה במניין השנים. במושגים מודרניים רבי יצחק כהן עושה מינימליזציה למעשיו.

כאמור, בזכות הפנייה לריב"ש הגיע אלינו הסיפור המרתק של אלגוהר. קשה להעריך כמה מקרים כמו זה של אלגוהר, חמורים יותר או חמורים פחות, כלל לא הגיעו אלינו משום שהם נסגרו בשל חוסר ניסיון וחוסר רגישות של הערכאות הנמוכות או שהמתלוננות לא היו חזקות ובעלות תושיה כמו אלגוהר. מכאן ואילך תשובתו של ריב"ש. אבל בטרם נעבור לתשובה, כדי לחזור למילים בהן נפתחת השאלה: "ראיתי כתבכם על הבקשה שעשתה לפניכם אלגוהר אשת רבי יעקב בן יוסף". מה בעצם מבקשת אלגוהר? האם לפנינו תביעה אזרחית לכסף ופיצויים? האם אלגוהר מבקשת צו הרחקה שיסלק את האיומים האלימים והמטרידים מצדו של רבי יצחק כהן? האם זהו הליך פלילי שאלגוהר היא רק עדה מטעם התביעה? מהי הבקשה של אלגוהר?

בקשתה של אלגוהר

ראינו למעלה שאלגוהר מודעת לעברו המיני האלים והסידרתי של רבי יצחק כהן. היא חוותה את ההתנהגות הברוטאלית שלו יותר מפעם אחת. אלגוהר מכירה לפחות עוד מקרה נוסף של הטרדה מצידו של רבי יצחק כהן, מקרה שהסתיים בהרחקתו מסביבתה של אשת שמואל פניאל ואזהרתו שלא לבוא עמה במקום חשד. ייתכן שאלגוהר מבקשת צו הרחקה בדומה למקרה הזה. אבל באותה מידה יתכן שאלגוהר מבקשת הכרה. הכרה בכך שהיא נפגעה. הכרה בכך שאותו אדם שפל שמתהדר בתואר רב ובשם המשפחה המכובד "כהן" הוא בעצם מטרידן מיני סידרתי ואלים. אדם שטוף זימה שחודר לפרטיותן של נשים נשואות בדברי נבלה מכוערים וטומן להן מלכודות בביתו באמטלות שונות. אולי אלגוהר מבקשת לקרוע את מסך הצביעות של החברה המאפשרת את המשך הפוגענות מצדו של רבי יצחק כהן או את רשלנותו של בית הדין שלא זכר את הרישום הפלילי של רבי יצחק כהן. מאוד ייתכן שמה שאלגוהר מבקשת הינו להחזיר את השליטה על חייה. שליטה שהופרה על ידי חדירה אלימה למרחב האישי שלה. אם אכן אלו מרכיבי הבקשה של אלגוהר, הרי שלפני ריב"ש ניצב אתגר לא פשוט. למי תשובתו מכוונת? לברורים שפנו אליו, לרבי יצחק כהן הרוחץ בניקיון כפיו או לאלגוהר המתלוננת הבודדה והמיוסרת?

תשובה. מאחר שאין לאלגוה"ר עדים על טענתה כנגד יצחק כהן הנזכר אין ראוי להאמינה בדבורה לבד ולחשדו בדבר כעור ולייסרו ולהענישו אבל כדי להפרישם מאסור ראוי לצוות עליו בכח נידוי לבל ידבר עמה מטוב ועד רע וכן שלא ידורו בשכונה אחת

כדאי לשים לב לניסוח של ריב"ש. אלגוהר נשארת אלגוהר. בלי קידומת ובלי סיומת. ואולם, רבי יצחק כהן הופך להיות "יצחק כהן". התואר "רבי" שהוצמד לשמו בנוסח השאלה (4 פעמים) הושמט. בתשובת הריב"ש יצחק כהן חוזר להיות אדם ללא תואר.[xi] יתכן שתשובתו של ריב"ש המפרסמת את קלונו של יצחק כהן כעבריין מין סדרתי אינה רק אזהרת ציבור הנשים מפניו אלא גם עונש בפני עצמו. יתכן כי הסרת התואר "רבי" מערערת על הסמכות ההיררכית הכרוכה במעמד של אדם בעל תואר רב ("רבי" במשמעות אדון). [xii]

מאחר והעדות של אלגוהר נשארת בלתי מספקת מבחינה ראייתית ידיו של ריב"ש כבולות. יש הסבורים כי תשובתו של ריב"ש מבקשת לאזן בין החשש מהרשעת אדם על יסוד עובדות נסיבתיות בלבד לבין החובה למנוע השנות עברות מסוג זה והרתעת עבריינים אחרים. [xiii] תשובתו של ריב"ש מהלכת על הגבול הדק שבין הטלת האחריות גם על המתלוננת וגם על הנילון ("להפרישם מאסור") ובין הטלת האחריות רק על הנילון ("לצוות עליו בכח נידוי"). מי מהשניים נדרש לעקור מביתו? מי מהשניים יאלץ לחפש עבודה חדשה, מוסדות חינוך חדשים לילדים? מי יאלץ לשאת בהוצאות המעבר לשכונה אחרת? ריב"ש פוסק החלטה עמומה שהברורים עלולים לפרש לרעתה של אלגוהר.

אבל נדמה כי ריב"ש עושה מהלך הרבה יותר נועז. עד עכשיו כלל לא בטוח שהתשובה של ריב"ש נותנת מענה לבקשתה של אלגוהר. אבל בשלב הזה חל מפנה מפתיע בתשובה של ריב"ש. מאוד ייתכן שדווקא בחלק התיאורטי של תשובתו בה דן ריב"ש בסוגיית "לא טובה השמועה" נמצא המענה והמזור לבקשתה של אלגוהר:

וכן אם מוחזק בעיניכם בחשוד על העריות אף אם אין עדים בדבר ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה שתבדילוהו מכם לרעה ושתדחוהו בשתי ידים כמ"ש [כמו שאמרו] חכמינו ז"ל (קדושין פ"א) מלקין על לא טובה השמועה שנאמר אל בני לא טובה השבועה וגו' וכמש"כ [וכמו שכתב] הרמב"ם ז"ל (פרק כ"ד מהל' סנהדרין) וז"ל [וזה לשונו] וכן יש לב"ד [לבית דין] בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם בשמועתו רעה והעם מרננין עליו שהוא עובר על העריות והוא שיהיה קול שאינו פוסק כמו שבארנו ולא יהיו לך אויבים ידועים שמוציאין עליו שמועה רעה וכן מבזין את זה ששמועתו רעה ומחרפין את יולדתו בפניו. עד כאן

תשובתו של ריב"ש מבטלת את טענותיו של יצחק כהן אחת לאחת: ריב"ש מתעלם מממד הזמן, ואינו מתייחס לטענת השיהוי (הן זו שעולה מחקירת הברורים והן זו העולה מחקירת העד אנשמואל). ריב"ש דוחה את טענת ההתיישנות של יצחק כהן ופורץ את המגבלה הפלילית של הזמן והמרחב, ובכך מאפשר (אולי אפילו מחייב) את בית הדין לדון אדם בשמועתו "בכל מקום ובכל זמן".

תשובת הריב"ש הנסמכת על עיקרון ה"לא טובה שמועה" דוחה למעשה את טענותיו של יצחק כהן על כך שהוא "יושב בחזקת כשרות" וש"לא היה לו שום חשד בעולם". ריב"ש מערער על חזקת החפות על סמך עדות של אשה (הפסולה לעדות על פי ההלכה) בסיוע עדות שמיעה מפיו של עד בעייתי שהוא כמעט עד עוין, ומצרף לכך "דבר מה נוסף" את הרישום הפלילי (הישן אף הוא) של הנילון. בכך ריב"ש שולח מסר חשוב לפיו עדות מסוג "מילה שלה מול מילה שלו" ואף "לא טובה שמועה" גם בחלוף שש שנים הנה ברת-תוקף.

תשובתו של ריב"ש מגלה מודעות למושגים מתחום זכויות נפגעי עבירה אשר באותה תקופה טרם הומשגו ולא ניתן להם שם. יחד עם זאת, התשובה של ריב"ש עדיין חסרה. ריב"ש מציע להרחיק את החשוד, לנזוף בו, להלקות אותו אם נדרש, ולבזות אותו ואת יולדתו אבל אין בתשובתו אף מילה על המתלוננת. לא תמיכה, לא סיוע וליווי, לא הכרה, אפילו לא הגנה על שמה ופרטיותה. למתלוננת אין תואר ואין שם משפחה מכובד. אלגוהר נשארת אלגוהר. המסר היחיד שעשוי לתת מזור למצוקתה של אלגוהר ואשר עולה באופן מרומז מתשובתו של ריב"ש הוא השמטת התואר "רב" מעבריין המין הסדרתי.

הניסיון לקרוא את המקרה העגום של אלגוהר דרך העיניים של נפגעת העבירה, מבקש לדובב את מקורות המשפט העברי ולנסות לחלץ מתוכם את מה שיש בהם, וגם להצביע על מה שלעיתים אין בהם. המקרה שלפנינו מבטא בצורה מרתקת את שתי האפשרויות. ודוק, אין כאן רק עניין במקורות ישראל וסקרנות אינטלקטואלית. חוק יסודות המשפט, תש"ם-1980, מפנה את בית המשפט במקרי ספק החסרים תשובה בחקיקה או בפסיקה אל "עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל". הדיון הנוכחי בדרישה לביטול התואר "רב" מרבנים שהורשעו בעבירות מין עשוי להיעזר בתשובתו של ריב"ש במקרה של אלגוהר. באמצעות העיון במקורות המשפט העברי מנקודת מבט שמאמצת את המודעות המתפתחת לזכויות נפגעי עבירה, נחשפים רבדים חדשים בספרות השו"ת המוכרת. מתמונת הראי של זכויות נפגעי העבירה נשקפות החובות של הדיינים, השופטים, עורך הדין והחברה כולה ביחס למצוקתם של הנפגעים.

  • אורי לוין הוא עורך דין ואיש מחשבים, בוגר החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. פעיל בתחום זכויות נפגעי עבירה, כתב מספר מאמרים בנושא ושותף לקידום תיקוני חקיקה בתחום.

 

[1] איילת כהן וידר, על גבול השגעון והבדידות, פורסם בבלוג פרוש משלך באתר פסיכולוגיה עברית.

[2] המילה אלגוהר בערבית (الجوهر) משמעותה אבן חן והיא משמשת כשם יהודי-ערבי נפוץ לנשים. בתרגום הערבי לתורה של רס"ג (בגדד, המאה ה-9) אלגוהר היא תרגום למילה בדולח: "ועינו כעין הבדולח = ומנט׳רה כמנט׳ר  אלגוהר (תרגום רס"ג לתורה, שמות י"א, ז). בתשובתו של ריב"ש מופיע השם עם סימן גרשיים (אלגוה"ר) כנראה כדי לציין את מקורו הלועזי. ר' שמואל די מדינה (סלוניקי, המאה ה-16) מזכיר נערה בשם אלגוהר (או אנגוהר) אשר שודכה על ידי אמה בניגוד לרצונה (שו"ת מהרשד"ם, אבן העזר כ"ט). ר' שמואל מפיורדא (אשכנז, המאה ה-17) מונה את השם אלגוהר ברשימת שמות הנשים בשפה הערבית-יהודית ומסביר את אופן ההגיה והכתיבה של השם: "[אלגוהר] – שם העצם הוא [גוהר] שהוא שם אבן טוב ו'אל' שמוסיפים הוא במקום הא' הידוע כי כן דרך בלשון ערבי במקום הא' הידוע מוסיפין אל וכיון שנעשה מלת אל כשורש המלה צריך לכתוב גם מלת אל מהרי"ט ואם קורין הה"א בפתח יש לכתוב [אל גוהאר] אל"ף אחר הה"א ואם לא כתב אל"ף כשר ואם קורין הה"א בציר"י אין כותבין אל"ף אחר הה"א" (בית שמואל, שמות נשים, דף א עמוד ב). לגבי אופן ההגיה של השם אלגוהר ניתן להיעזר בשיר המחורז של המשורר רצון עמרם שרעבי מנגם (תימן-ישראל, המאה ה-19), שם מתורגמת אַלְגּוהאַר (גימל דגושה) "ברקת" ואֵלְגּוהַר "בדולח". אני תודה לד"ר ויקטור חיון על ההכוונה למקורות על שמה של המתלוננת.

[3] שו"ת הריב"ש סימן רס"ה. להרחבה ראו מנחם אלון (עורך), מפתח השאלות והתשובות של חכמי ספרד וצפון אפריקה [המפתח ההיסטורי], ירושלים תשמ"א-תשמ"ז [מפתח המקורות], ירושלים, תשמ"א [המפתח המשפטי], ירושלים תשמ"ו.

[4] נעיר כי כיום בית המשפט מקפיד על עילום שמות הנפגעים בעבירות מין ואלימות. זכות זו אף מעוגנת בסעיף 7 לחוק זכויות נפגעי עבירה (הגבלה על מסירת פרטים אישיים של נפגע עבירה). בשו"ת הריב"ש, בעלי הדין מוזכרים כולם בשמם. להרחבה בעניין זה ראו: דנה פוגץ׳ – "סלבריטאים על כורחם (ובחסות בית המשפט?) מחשבות על פרטיותם של נפגעי עברות בהליך המשפטי" (קרית המשפט י, תשע"ד).

[5] כך כותב הרשב"א (שו"ת המיוחסות לרמב"ן רעט): "שמנו ברורים, לבער העבירות. וכתוב בתקוני ההסכמה: שיוכלו ליסר ולענוש בממון, לפי ראות עיניהם. ויש להם עדים קרובים, או עד מפי עד, וכיוצא בהם, שנראה להם שהענין אמת, שיכולים לדון ולקנוס. שלא הצריכו עדים גמורים, אלא בדיני תורה, כסנהדרין וכיוצא בהם. אבל מי שעובר על תקוני המדינה, צריך לעשות כפי צורך השעה". להרחבה בנושא המוסדות המשפטיים בתקופת הריב"ש ראו: ר' בן שלום, חיי הקהילה בארל ומוסדותיה: שו"ת הריב"ש רסו כמקור הסטורי, מיכאל יב (תשס"א) ט-מא.

[6] מעניין לציין שהשורש ט.ר.ד מופיע בטקסט מן המאה ה-14 העוסק בתלונה על הטרדה מינית. המונח הטרדה־מינית הוא מונח מודרני. מעניין שההטרדה הנרמזת פה היא כלפי רבי יצחק כהן ולא כלפי אלגוהר. ייתכן שיש כאן ביטוי להיפוך תפקידים ותופעת האשמת הקורבן. בנוסח השאלה יש שיבוץ מקראי מהפסוק במשלי כ"ז, טו: "דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר, וְאֵשֶׁת מדונים [מִדְיָנִים] נִשְׁתָּוָה". המשך הפסוק שאינו מצוטט בשאלה רומז אולי להאשמתה של אלגוהר כאשת ריב ומדון. יתכן שיש כאן הד לטענה של רבי יצחק כהן על תלונת שוא מצד אלגוהר, אך צרה מסגרת זו מלהרחיב על כך.

[7] ריקי שפירא, "מה אפשר ללמוד על תקיפה מינית מהתנ"ך", עמודים כסלו תשס"ט וכן, א' קמיר, "אהבה עזה כמוות או הטרדה מאיימת? – הטרדה מאיימת (stalking) שירת אלתרמן וקולנוע ישראלי", בתוך 'משפטים על אהבה', תשס"ה, עמ' 475.

[8] דברי הסבר למטרת החוק מתוך פסק דינו של השופט משה רביד ע"פ 03/7654 ד"ר עמיקם קסיר נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004) 4 (7912 ,7922 '(שם נדון מקרה הקרוב במאפייניו למקרה של אלגוהר. להרחבה בנושא הטרדות מיניות מצד רבנים ובעלי סמכות דתית ראו: י.צ' שטרן "צדק שלי, צדק שלך: פלורליזם משפטי בישראל", המכון הישראלי לדמוקרטיה (ובפרט ליד הערות 58-61).

[9] בדין הישראלי נפגע עבירת מין זכאי לבחור את מין החוקר (סעיף 14 לחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001).

[10] להרחבה בנושא הגורמים לדיווח מאוחר על ביצוע עבירות מין, ראו פסק דינו של השופט י' עמית ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (ובפרט בסעיפים 94-95).

[xi] במקומות אחרים בספרות השו"ת אנחנו מוצאים ביטויים קשים ביותר כנגד עברייני מין (ראו למשל שו"ת מהרי"ט, חלק ב, אבן העזר, סימן א המכנה את הנילון ארור, רשע, כלב צורף). כאן נקט הריב"ש בלשון נקייה והשמיט את התואר "רבי". אפשר כי תשובתו של ריב"ש המפרסמת את קלונו של יצחק כהן כעבריין מין סדרתי אינה רק אזהרת ציבור הנשים מפניו אלא גם עונש בפני עצמו. וראו על כך: אביעד הכהן, "על איסור הטרדה מינית, חִפצוּן האישה וביזוי כבודה", פרשת תצוה, פורים, תשס"ז, גיליון מס' 277 (ובפרט ליד הערות 35-37).

[xii] על רכיב הסמכות וההיררכיה הקדם­־מודרנית של הנושאים בתואר "רב" ראו: אריאל פיקאר להתבגר מן הרבנות, דעות 47, סיוון תש"ע, יוני 2010. פיקאר טוען שהתואר "רב" מתאר תפקיד ולא מעמד ומציע להחליפו בתואר אחר וזאת מטעמי חינוך לזהירות, עצמאות ואחריות: "הגיע הזמן להוציא את התואר "רב" אל מחוץ ללקסיקון התארים הדתיים ולהמירו בתואר עתיק לא פחות – 'תלמידת חכמים'".

[xiii] אביעד הכהן, "על עבירות מין ואיסור הטרדה מינית", פרשת השבוע, וישב, תשס"ו, גיליון מ' 188. הכהן מנתח את המקרה של אלגוהר מנקודת מבטו של הפוסק.