מדור אמנות: “שרטוט הגנוז בעומק הנפש” – על מגבלות היצירה במכללות לאמנות / דוד שפרבר
 

 

 

 

 

“שרטוט הגנוז בעומק הנפש” – על מגבלות היצירה במכללות לאמנות
דוד שפרבר
דוד שפרבר הוא חוקר תולדות האמנות ואוצר במרכז ליבר לתערוכות באונ’ בר-אילן.
גם אחרי שנות דור של פריחה במכללות הדתיות לאמנות המתח שבין הוויה דתית לאמנות ממשיך להצר את גבולות היצירה. על ניסיונות ההתמודדות מעיב גם המתח המסורתי בין רבנים לאמנים, שמוסיף, גם כיום, להתוות את הפסיקה העכשווית. אמנות בתוך החומות.

__________________________________________________________________________________________________________

זכורני שבהיותי תלמיד צעיר בישיבת “מרכז הרב”, באחד משיעוריי הראשונים הופתעתי לשמוע מפי אחד הרבנים ש”על אף שבאנו לישיבה כדי להשתלב בזרם ה’מרכזניקים’, למעשה אין דבר כזה ‘מרכזניק”. הופתעתי עוד יותר כאשר הרב הטעים שלא באנו לישיבה כדי לפתוח את הפה ולתת לרב ליצוק את תורתו לתוכנו, אלא כדי להתמודד. הרב הדגיש כי מי שמחפש למידה על מי מנוחות והתוויית דרך בטוחה, ברורה וסלולה, בלא התמודדות עצמית קשה ומורכבת – טועה בחפשו זאת בישיבה. העיסוק שלי בכתביו של פרופ’ ישעיהו לייבוביץ’ בבית המדרש והתרעומת של חבריי על כך הביאו אותי לפנות לרב. כששאלתי אותו אם “מותר” לי ללמוד את הכתבים האלה בבית המדרש, ענה הרב שאם אני רואה בלימוד זה “תורה”, ראוי שאעשה זאת בבית המדרש. ייתכן שכוונתו של הרב הייתה לרמוז לי כי למעשה לא מדובר כאן ב”תורה” שראוי ללומדה בבית המדרש, אולם הוא בחר לנסח את תשובתו לא כהנחיה ברורה והחלטית, אלא כהתוויית דרך להתמודדות עצמית.

הדברים שלמדתי בבית המדרש, דהיינו הצורך בהתמודדות עצמית הכרוכה בעבודה קשה, נכונים על אחת כמה וכמה ביחס ללימודי אמנות. אלא שהלך מחשבתי מסוג זה אינו קיים בתשתית הפרוגרמה החינוכית של מגמות האמנות במכללות הדתיות. מתברר כי רבני המכללות ברובם, וחלק מהתלמידות, אינם מבינים את ההבדל בין החינוך בגיל הצעיר, שייעודו הקניית תשתית תרבותית, מוסרית ודתית, ובין המוסדות להשכלה גבוהה, שתפקידם לאתגר ולעורר סיעור מוחות.

תפקיד האמנות
נקדים דברים אחדים על הגותו של הרב קוק בתחום האמנות, בשל המקום המרכזי שתופסת הגותו בשיח הציונות הדתית. הרב קוק כותב:
הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האומנות להוציאו…
דבריו של הרב קוק מושתתים על מסורת הגורסת שלכל אחד מישראל היבט מסוים ואישי בתורה, וחובה על כל אדם לחשוף את ההיבט הזה כחלק מתהליך ההתגלות המתמדת. העיסוק התורני נתפס כאן כהוצאה של דבר קיים מן הכוח אל הפועל, והגילוי של “חידושי תורה” טומן בחובו אקט של “תיקון עולמות”. אליבא דתפיסה זו, העולם “מתבשם” מעצם הפצת התורה בו.

קריאה מדוקדקת בטקסט זה חושפת טענה רדיקלית החבויה בו. הרב קוק יוצר הזרה למושגים מתחום עולם התורה, ומעבירם לשדה האמנות. כך נוצרת השוואה סמויה בין גילוי חידושי תורה ובין אקט ההוצאה של יצירת אמנות אל הפועל. בגישה זו צועד הרב קוק בעקבות דון יצחק אברבנאל, שראה ביופי הישג רוחני, וממשיך את תפיסת המהר”ל, שראה ביופי גילוי של “העניין האלוהי בנבראים”. לעומת התפיסה הרווחת של האמנות בתור מוצר צריכה שנועד להיות מוצג, ובתור אובייקט שמטרתו מתממשת בעיקר בהתגלותה לעיני הצופה, אצל הרב קוק האמנות נתפסת כשדה אוטונומי שמימושו טמון בעצם גילויו. הוא מזכיר בהקשר זה את דברי חז”ל על מתן תורה: “מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב”ה נתמלא כל העולם כולו בשמים”.

בתהליך הטמעתם של רעיונות מעין אלה בשיח העכשווי של שדה אמנות ראוי לבחון אותם מתוך מבט ביקו