מדרש אגדה – פגימת הלבנה / מאיר רוט
 

not memberg

 


פגימת הלבנה


מאיר רוט


בדרך כלל נוטה המחקר האקדמי העוסק בפרשנות של מדרשי אגדה להעדיף את הפירוש המתקרב ביותר לפשט הכתוב, דבר זה נעשה באמצעות השוואת מקבילות הקרובות לטכסט או פנייה למקורות חיצוניים, בתנאי שניתן להניח שהייתה זיקה חברתית תרבותית ישירה או עקיפה בין מחבריהן. לעומת זאת הפרשנות המסורתית, לרוב מנימוקים תיאולוגיים ורעיוניים-דתיים, הרבתה להשתמש באלגוריה כאשר בחנה את המשמעויות של מדרש אגדה, והרבתה להציג את הרמזים והמטפורות שנמצאו לדעת הפרשן בטכסט, וכך יצא מתחת ידי הפרשנים הרחבות למשמעויות החורגות הרבה מעבר למה שניתן לזהות תוך כדי קריאה “תמימה” של הטכסט.


מכל מקום אין לדחות את הפירוש האלגורי בטענה שרב בו הפיתוי להלביש על הטכסט את השקפת העולם של הפרשן, שהרי אף שיטה פרשנית אינה חסינה מפני טענה זו וניתן להניח שגם הפשטנים אינם נקיים לחלוטין מחשד זה. הדרך המוצעת להלן היא הערכת הפרשנות על פי קריטריון אימננטי שבו יבחן הפירוש עד כמה הוא עונה על הקשיים הפנימיים המתעוררים בטכסט עצמו ובאיזה מידה הפרשנות מצליחה להציג סיפור שלם ולכיד ולא אוסף של רעיונות שנתקבצו באותו מדרש אגדה.


אחד ממדרשי האגדה המעוררים התלבטות מעין זו הוא סיפור “מיעוט הלבנה” כפי שמובא בבלי מסכת חולין דף ס, ע”ב, שבהמשך נכנה אותה הגירסה הבבלית. להלן האגדה כפי שהיא מובאת במקור ובגרשיים מרובעים תרגום של החלקים הארמיים.


רבי שמעון בן פזי רמי,[שואל]


כתיב: ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים


וכתיב: את המאור הגדול ואת המאור הקטן!


אמרה ירח לפני הקב”ה: רבש”ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?


אמר לה: לכי ומעטי את עצמך!


אמרה לפניו: רבש”ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?


אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה,


אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני? [נר בצהרים – מה זה מועיל]


אמר לה: זיל, לימנו [יקבעו] בך ישראל ימים ושנים,


אמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא,[השמש גם, אי אפשר שלא יקבעו באמצעיתה את תקופות השנה] דכתיב: והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים,


זיל, ליקרו [לך, יקראו] צדיקי בשמיך: יעקב הקטן שמואל הקטן דוד… הקטן.


חזייה דלא קא מיתבא דעתה,[ראה שאינה מתיישבת דעתה]


אמר הקב”ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח!


והיינו דאמר ר”ש בן לקיש:


מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר לה’ –


אמר הקב”ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.


הסבר


פעם כתוב ששני המאורות היו גדולים, כלומר בגודל זהה, ופעם כתוב שאחד המאורות הוא הגדול ואלו השני הוא הקטן. כבר רש”י על התורה [1]מביא חלקים מהמדרש הנ”ל בניסיון ליישב את הסתירה שבין שני התיאורים של המאורות. מדרש אגדה זה מסביר את פשר השינוי במימדי הירח, באמצעות סיפור שבו מתלונן הירח על תפקידו בעולם, הוא סבור שאין זה יאה שהוא והשמש ישמשו כשני מלכים בכתר אחד. כתוצאה מן התלונה הקב”ה מבקש מן הירח, “לכי מעטי את עצמך”. הירח נעלב ומרגיש שהוא נענש אע”פ שטען טענה נכונה. מכאן מתחילים שלושה דיאלוגים של ניסיונות פיוס של הקב”ה ודחיותיהם על ידי הירח הפגוע שדעתו אינה מפוייסת עליה גם אחרי שלושת הניסיונות..


פיוס ראשון: הירח ימשול ביום ובלילה – לכאורה, עדיפות על השמש השולטת רק ביום


דחייה: אור הירח ביום זה כמו נר בצהרים –סמלי, מדומה וחסר משמעות


פיוס שני: תאריכי החגים של השנה יצויינו לפי שנת הלבה.


דחייה: אך עדיין אין ממשלה לירח בנושא, כי בחישוב תאריכי החגים יש להתחשב גם בתקופות השנה, וזה הלא נקבע על פי שנת החמה.


פיוס שלישי: צדיקים יקראו של שמו, כמו : יעקב הקטן, שמואל הקטן ודוד הקטן[2].


הירח אינו מגיב על הפיוס האחרון ונותר שקוע בעלבונו.


הסיום של האגדה הוא בפניה של הקב”ה המבקש שיביאו כפרה עליו “שמעט את הירח”. דברים אלו מתקשרים למדרש אחר המובא בשם רבי שמעון בן לקיש, העומד על יתור המילה “לה'” המופיע בקורבן שעיר של ראש חודש ואינה מופיע כלל בשאר השעירים המוקרבים בחגים, ומילה זו נדרשת לא קורבן לשם השם [לשם שמים] כמקובל בדרך כלל לפרש ייתור כזה במקרא, אלא בשביל ה’ ולמענו, כמו אדם הזקוק לכפרה.


שאלות הקשורות בהבנת הסיפור


מה חטא הירח שנגזר עליו למעט את עצמו? מדוע אין הוא מקבל תשובה ממין הטענה על שאלתו?לשם מה נבראו המאורות הגדולים ואח”כ נגזר אחד מהם למעט את עצמו? לכאורה יש בזה ניגוד למה שמצטייר כמגמה התפתחותית של הבריאה, מן היצורים הנמוכים כמו צמחים ועד ליצורים הגבוהים יותר כמו החיות והאדם, זאת ועוד, גם יצורים שלא נבראו במידתם ובקומתם[3] הראויה כמו הדשא ועצי פרי מתוארים כיוצאים מן האדמה ומגיעים לשלמותם ביום בריאתםאם אכן הירח חטא למה צריך לפייסו ולמה הקב”ה מבקש כפרה על מעשהו באמצעות שעיר של ראש חודש?


כאמור, אחת הטכניקות הנפוצות במחקר הוא להזדקק למדרשי אגדה מקבילים, להשוות בין המדרשים ולנסות למלא את הפזל החידתי באמצעות המידע המצוי במקומות אחרים. הכלל הפרשני שתקף לגבי המקרא הטוען: “דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר”, תקף גם לגבי מדרש אגדה, ולעיתים ניתן לגלות מידע חשוב במדרש אחר הקשור לסיפור שלפנינו. ואכן יש מקבילה ארצישראלית למדרש זה בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה ו ד”ה (טז) [ויעש אלהים), שבהמשך נכנה אותה גירסה ישראלית.


ר’ תנחום ר’ פינחס בשם ר’ סימון


מאחר שהוא קורא אותן גדולים אתמהא


הוא חוזר ופוגם אתמהא


את המאור הגדול וגו’ [ואת המאור הקטון] אתמהא,


אלא על ידי שנכנס בתחום חבירו,


אמר ר’ פינחס בכל הקרבנות כת’ ושעיר עזים אחד חטאת


ובראש חודש כת’ ושעיר עזים אחד לחטאת לה’ (במדבר כח טו),


אמר הקב”ה אני הוא שגרמתי לו להיכנס בתחום חבירו,


ומה אם זה שנכנס ברשות כך פגמו הכתוב,


הנכנס שלא ברשות אתמהא על אחת כמה וכמה אתמהא.


פרופ’ יונה פרנקל מעמת את שתי האגדות ומצרפן לכדי עלילה אחת שלימה ומציע את הפירוש הבא:


תשובות לשאלות


“לדעת מספרי התלמוד, האדם מועד לחטוא מפני שהוא אוהב את עצמו וחותר להגדיל את כבודו ורכושו, ולפיכך גם מועד להזיק לחברו, המסכן את מאווייו ומטרותיו ….. הירח משתמש במשל של המלכים והכתר, וזה בעצמו מעיד כמאה עדים על כיווני מחשבתו וריגשתיו, הוא מרגיש את עצמו כמלך ואינו רוצה לחלק כבוד זה עם אחר”.


“לכן נפרש בסיפור הירח, כי הקב”ה –שמיעט אחר כך את הירח למעשה, כלומר הקטין אותו עד שהיה ‘מאוד קטן’ – רוצה שהמיעוט יעשה על-ידי הירח עצמו, כפעולה נפשית-פנימית: מי שמדבר על מלכות וכתר חייב ללמוד ‘למעט את עצמו’, להיות קטן ועניו ולברוח מן הגדולה והכבוד.הסכמתו של הקב”ה שיש צורך במאור קטן הוכיחה לירח, ובצדק, כי הגון מתאים וראוי שככה יהיה העולם בנוי – ‘מאור גדול ומאור קטן’, ולכן לא הבין מדוע הוא הצודק, האומר דבר הגון, צריך לשאת בעונש”.[4]


“אילו נבראו המאורות גדול וקטן מתחילה, כפי שראוי והגון, לא היה צריך למעט את מישהו, ולא היתה דעה בלתי מיושבת לאף אחד, שהרי הרבה אילנות נבראו כארזי הלבנון ואחרים כשיח הסנה. הקב”ה ברא את שני המאורות גדולים, כדי שאחד יעמוד בניסיון ויצליח למעט את עצמו, וכל הצדיקים בכל הדורות שבכל הדורות שיבואו יוכלו ליטול דוגמה ממנו ולהיקרא על שמו”[5]. “ניסוי – ניסיון זה לא הצליח וגרם לחטאו של המאור הקטן שהוא ממועט ולא מעט את עצמו, בזה מאשים את עצמו הממעט. הרגשת חטא זאת – היא גדולתו”[6].


פרנקל אינו בונה פירוש אלגורי אלא רואה באגדה זו רק הנפשה (אנימציה) של הדמויות הפועלות, וזה כדי להפיק את לקחים החינוכיים, שבלעדיהן ללא תתכן שום אגדה חז”לית. בהתאם לכך יש להבין, את החטא של הירח ואת הניסיונות לפייסו, וכך גם יש לפרש את טיב הכפרה שהקב”ה מבקש לאחר כשלון הירח לעמוד בניסיון. הלקח של הסיפור הוא לימוד הדרך הראויה בהתנהגות אנושית, כאשר כמו בהרבה מדרשי אגדה, העונש גלום בחטא עצמו ואף נובע ממנו ישירות. האגדה מעלה דרישה נורמטיבית גם כאשר לכאורה אין עבירה מפורשת אלא עשייה ברשות שמונעת על ידי רצון לעצומה וסילוק היריב המסכן את מאווייו ומטרותיו של האדם.


הסבר אליגורי


נציג עתה פירוש אחר שלא כדרך הפשט, אך תחלה נברר שתי נקודות הראויות לדיון בתוך הסיפור, בכל דיון פרשני:


בירור משמעות המושג “למעט עצמו” על פי מקבילה שיש לה קשר אסוציאטיבי לסיפורנודבר הפיוס השלישי נותרים בכל מקרה תמוהים ואולי אף יכולים לזרות מלח על פצעי אדם פגוע, מה נחמה ניתן למצוא בכך שיהיו צדיקים שאף הם יקראו קטנים כדוגמת הירח?


נציג מדרש אגדה אחר שניתן לקשור אותו לניסיון הפיוס השלישי שבספור הלבנה.


אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר בר’ שמעון: כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה עשה אזניך כאפרכסת:


לא מרבכם מכל העמים חשק ה’ בכם, כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז’, ז’), אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני,


נתתי גדולה לאברהם – אמר לפני, ואנכי עפר ואפר (בראשית יח ), למשה ואהרן – אמר, ונחנו מה (שמות טז ), לדוד – אמר, ואנכי תולעת ולא איש (תהילים כב ).


אבל עובדי כוכבים אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד – אמר, הבה נבנה לנו עיר (בראשית יא ), לפרעה – אמר מי ה’ (שמות ה ), לסנחריב – אמר, מי בכל אלהי הארצות וגו’ (מכלים ב, יח ), לנבוכדנצר – אמר אעלה על במתי עב (ישעיהו י”ד ), לחירם מלך צור – אמר, מושב אלהים ישבתי בלב ימים (יחזקאל כ”ח ). (מסכת חולין דף פט עמוד א )


מדרש זה מתמקד בפסוק ” לא מרבכם מכל העמים חשק ה’ בכם, כי אתם המעט מכל העמים”, שמכיל בתוכו סתירה מעניינת : סיבת הבחירה של עם ישראל על ידי הקב”ה היא, לכאורה, בגלל קטנותם ביחס לאומות העולם. בחירה זו אומרת דרשני, שהרי אין שום סגולה במספר מתי ישראל המועטים, ואולי עדיף לבחור עם גדול אשר יכול לכבוש את העולם ולהפיץ דעת ה’ בחלד ביתר קלות; מסיבה זו מבצע המדרש טרנספורמציה דרשנית על מילת התואר “מעט” לפועל “ממעט”, במובן של “ממעט את עצמו”. מיעוט זה כפי שמתבאר בהמשך על ידי מספר רב של דוגמות ודוגמות הפוכות, משמעו צניעות וענווה. זאת ועוד, ה’ חושק בעם ישראל דווקא כאשר בניו ממעטים את עצמם בשעה שהקב”ה משפיע עליהם גדולה ומעניק להם עוצמה. מדרש זה כאילו נכתב כדי להסביר את הפיוס השלישי שבסיפור הראשון שלעיל . עכשיו שהתברר הקשר עם הצדיקים המכונים קטנים, כלומר אלו הממעטים את עצמם אף בזמן שזוכים לגדולה, הרי עדיין נותרה לנו החידה, מה משמעות מיעוט הירח וניסיונות הפיוס שבסיפור?


בילקוט שמעוני מובאים שני מדרשי אגדה על “מיעוט הלבנה”, הן זו המציגה את הגירסה הישראלית והן זו המציגה את הגירסה הבבלית שהובאו לעיל, אלא שבאופן קצת מפתיע המדרש ממשיך ומביא בהמשך הסבר אליגורי, ממש בצמידות למדרש בגירסתו הבבלית. ילקוט שמעוני מפתח בצורה מטפורית את משמעות הטענה “אפשר לשני מלכים בכתר אחד?” ומעמיד אותה בקונטכסט היסטורי של יחסי ישראל ואומות העולם.


דרך ארץ הוא הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן


עשו מונה לחמה שהיא גדולה, מה חמה זו שולטת ביום ואינה שולטת בלילה


כך עשו יש לו חלק בעוה”ז ואין לו חלק לעוה”ב


ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה, מה הלבנה הזו שולטת ביום ובלילה


כך ישראל יש לו חלק בעוה”ז ובעוה”ב,


כל זמן שאורו של גדול מבהיק בעולם אין אורו של קטן מפורסם,


שקע אורו של גדול נתפרסם אורו של קטן.


כך כל זמן שאורו של עשו מבהיק בעולם אין אורו של יעקב מפורסם


שקע אורו של עשו נתפרסם אורו של יעקב (הדגשה שלי מ. ר.)


(ילקוט שמעוני תורה פרשת בראשית רמז ח)[7]


אף שעשו משמש כדמות טיפולוגית לקיסרות רומי, הרי ניתן לראות בו נציג מובהק לאומות העולם, אשר מצרות לישראל בתקופותיהם השונות. בהמשך לדברי ילקוט שמעוני ניתן אפוא להבין את הסיפור על מיעוט הלבנה כסיפור של הקונפליקט המר בין ישראל לאומות העולם המלווה את ההיסטוריה היהודית מאז היו בני ישראל לעם. בעל האגדה רואה את מצבם הקשה של ישראל, הנאנקים תחת עול שיעבוד מלכויות מחד ואת השלטון החזק של אומות העולם מאידך. בעל המדרש רואה את שלטון הגויים כשלטון שאינו מאפשר חיים של מליאות יהודית (“כל זמן שאורו של עשו מבהיק, אין אורו של ישראל מפורסם”), חיים כאלו יתכנו כשישקע השלטון הזר ואז יבהיקו החיים היהודיים בזוהרם המלא. לפי זה ניתן להבין את הדיאלוגים של הפיוס והדחייה המובאים בסיפור באופן הבא:


ניסיון פיוס ראשון: עם ישראל נוחל חיי עולם הזה וחיי עולם הבא ואלו הגויים זוכים רק להצלחה בעולם הזה בלבד


דחייה: החיים החומריים בעולם הזה דומים לנר בצוהריים ביחס לאומות העולם העושות חייל בעולם הזה ומצליחות לבנות תרבויות חומריות המעוררות קנאה, ואלו ליהודים יש רק חיים חיוורים בחסות האומות.


ניסיון פיוס שני: לישראל יש חגים ומועדים בהם הם מצטווים לשמוח,


דחייה: גם לגויים יש חגים ומועדים בהם הם שמחים ואף מתהוללים


ניסיון פיוס שליש: הקב”ה חושק בעם ישראל על כן הוא יכול להמשיך להתקיים כעם קטן, שרידי חרב, המסוגלים להתחדש כלבנה, בעוד אימפריות שכבשו את העולם נופלות ונעלמות ללא יכולת קימה והתחדשות.


אך מדוע אם כן הקב”ה זקוק לכפרה? לכאורה זו שאלה שהיא בבחינת “היתפאר הגרזן על החוצב בו?!” [8] איך יעלה על הדעת שבורא העולם שהוא שלם בתכלית השלמות יהיה זקוק לכפרה?! ניתן לראות שאלה זו בקשר להתבוננות כללית בגורל העם היהודי, שהוא רצוף טרגדיות אישיות ולאומיות. קורות העם היהודי מתומצתים בעוצמה רבה במילים המעטות שמציגים בפני גר המביע את רצונו להתגייר: “ישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם[9]. את בקשת הכפרה של הקב”ה עצמו, ניתן להבין כדברי הטחה רמוזים כלפי הקב”ה אשר מביא צרות על עם ישראל ללא מידה ושיעור לגודל עוונותיו, כמו שמתאר זאת הנביא: “לקחה מיד ה’ כפלים מכל חטאותיה”[10]. בתחכום רב מסווה בעל המדרש את ההטחה כלפי שמים באמצעות סיפור אלגורי המעמעם כוונות, הוא משמיע את טענתו הקשה כנגד הקב”ה, באופן שקשה למצוא לכך מקבילה בחז”ל ואף לא בדברי הנביאים שהרבו להטיח דברים כלפי שמים וזעקו כנגד העוול והצלחת הרשע בעולם הזה במר ליבם וביגון נפשם. הלבנה אינה מתפייסת ואינה משלימה עם גורלה, כך גם העם היהודי ממאן להתנחם בחלקו הדל בעולם הזה, בעוד אומות העולם מדבירות ממלכות בכוח הזרוע, נוחלת הצלחות חומריות בלא במשפט, ואלו עם ישראל הוא מושא ללעגם ויעד לביזויים.


פשר פגימת הלבנה


אין ספק כי ברכת (קידוש) הלבנה הנערך לאחר חידושה מיידי חודש בחודשו מכיל את האלמנט המטפורי של ישראל שנמשלו ללבנה, יתירה מזו הדברים הנאמרים בהזדמנות זאת יוצרים אנלוגיה בין מצב הלבנה לבין מצבו של עם ישראל שעתיד “להתחדש כמותה”. בקידוש הלבנה מצטטים מתוך מדרש אגדה המופיע בסנהדרין דף מ”ב ע”א.


וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן,[11] שהן עתידין להתחדש כמותה


המושג פגימת הלבנה מופיע בתלמוד ביחס לברכת הלבנה. במסכת סנהדרין דף מ”א ע”ב נחלקו שני אמוראים: “עד כמה [מתי] מברכין את החודש?”, האם עד שבעה ימים או עד שישה עשר ימים, כאשר יסוד המחלוקת הוא משך ימי מילוי פגימת הלבנה לאחר המולד, האם מספיק מילוי חציה או שיש להמתין עד מילוי כל הגלגל שלה. אך מילוי זה נתפס במסורת כמילוי של דבר חסר, שהרי הפגימה האמיתית קשורה למיעוט שנגזר עליה בששת ימי בראשית וקידוש לבנה נוהגים לסיים בתקווה למילוי אמיתי של פגימה זו כמו שהייתה הלבנה קודם מיעוטה.


יהי רצון….. למלאות פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מעוט כלל, ויהי אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית, כמו שהייתה קודם מיעוטה .(מתוך תפילת קידוש לבנה)


ברכת הלבנה מסתיימת בתפילה להשבת אור הלבנה למה שהיה קודם מיעוטה. הסיום נבנה סביב הפסוק:


וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה’ אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא: (ישעיהו פרק ל’ פסוק כ”ו)


הפסוק מציג באופן ברור את האנלוגיה בין מצב הלבנה למצבו של עם ישראל והוא מצמיד תיקון פגימת הלבנה לחבישה של ה’ את מכת עמו. נראה אם כן, שהתקווה לגאולה ההולכת בד בבד עם תיקון פגימת הלבנה יש לה שורשים עוד מימי הנבואה, לכן קשה להניח שפסוק זה לא עמד בפני מחברי מדרש האגדה בבואם לספר את קורות הירח בששת ימי בראשית. עכשיו אולי מובן מדוע הירח מכל הנבראים עובר תהליך של מיעוט, ולא נבראה בגודלה הסופי מלכתחילה, בעוד כל הנבראים נבראו בקומתם בימי הבריאה. מיעוט זה מקבל את משמעותו שהוא מגלם את הגאולה הפוטנציאלית שנבראה באור של ששת ימי בראשית אשר נגנז לעתיד לבוא. זוהי אולי התקווה המשיחית האולטימטיבית אליה יחלו היהודים בעתות מצוקה, כאשר מצבם בהווה עמד בניגוד משווע למה שהיה ראוי ליפול בגורל מי שמתקרא, עמו של ה’.


סיכום:


מדרש אגדה זה על פגימת הלבנה יש לו מקום חשוב בתודעה היהודית ובתפילה הנאמרת פעם בחודש כאשר מברכים (מקדשים) את הלבנה . ניתן למצוא את עקבותיו של סיפור זה במספר אגדות ומדרשים, אשר יכולים לשמש כמפתחות לעולמם של חז”ל בהבנת הסיפור עצמו. הראנו באמצעות מספר מדרשים, שפירוש אליגורי ל”מיעוט הלבנה” אינו המצאה פרשנית מאוחרת אלא מושרש עמוק במסורת המדרשית עצמה ומשם חדר לתפילת ברכת הלבנה הנאמרת חודש בחודשו עם חידוש הלבנה. פירוש אליגורי לעיתים מסוגל לחדור עמוק יותר למשמעות הסמוייה של הסיפור, מאשר פירוש מחקרי החותר למיצוי הפשט, והמתרחק מהדרש על המדרש.


[1] שווים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד: (רש”י בראשית א’, טז)


[2] ביחס ל- עמוס ודוד יש פסוקים מפורשים:


וְהָיָה אִם כִּלָּה לֶאֱכֹל אֶת עֵשֶׂב הָאָרֶץ וָאֹמַר אֲדֹנָי יְדֹוִד סְלַח נָא מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא (עמוס ז’, ב)


וְדָוִד הוּא הַקָּטָן וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל: (שמואל א, יז’, יד)


ביחס לשמואל כוונת המדרש להתייחס למצבו של שמואל שהחל לשרת בקודש עוד בהיותו ילד רך בשנים


[3] יש מדרש הסובר שכל היצורים נבראו בקומתם השלמה:


וכל מעשה בראשית בקומתם נבראו שנא’ (/בראשית/ ב) הארץ וכל צבאם ( במדבר רבה (וילנא) פרשה יב ד”ה ח ביום, הה”ד)


[4] יונה פרנקל, מדרש ואגדה, האוניברסיטה הפתוחה 1996, כרך ב עמ’ 318


[5] שם עמ’ 319


[6] שם עמ’ 320


[7] מדרש זה הוא קדום והוא מופיע בגרסה זו בפסיקתא דרב כנהא פרשה ה’, ד”ה החודש הזה לכם.


[8] ישעיהו י, ט”ו


[9] יבמות דף מ”ז ע”א


[10] ישעיהו מ, ב


[11] עטרת תפארת, ועמוסי בטן הם כינויי חיבה לעם ישראל, ראה, ישעיהו ס”ב ג’ , וכן מ”ו ג’