מהחל חרמש בקמה: על חינוך אינטגרטיבי – סיפורה של מדרשיית "קמה" בירוחם / תמר ביטון
 

 

 

 

 

"מהחל
חרמש בקמה"

על
חינוך אינטגרטיבי – סיפורה של מדרשיית "קמה"
בירוחם

תמר
ביטון

תמר ביטון
היא תושבת ירוחם, מנהלת המדרשה הקהילתית לבנות "באר",

ושותפה
בהובלת מדרשיית "קמה" בירוחם

 

לפני כשלוש שנים נפתחה בירוחם מדרשיית הבנות "קמה", ששמה
לה למטרה להיות מוסד דתי חינוכי אינטגרטיבי, שאינו ממיין את תלמידותיו לפי יכולות
לימודיות או לפי רקע סוציו-אקונומי. נדמה כי בבסיס הסיפור של "קמה" ישנה
בשורה צנועה לחינוך הציוני-הדתי, המראה שגם משימות מורכבות ודיאלקטיות יכולות
להתממש.

"פיה פתחה בחכמה ותורת
חסד על לשונה

צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות
לא תאכל…"

(משלי, לא, כו)

ארבעה מפתחות ברכה לבנות קמה:

בית, לחם, חסד וחוכמה

יושבת בשלום בתוך עמה

בסוד שיבולים החוברות לאלומה

מפרי עץ הדעת טוב טעמה

ללמוד וללמד, לשמור ולעשות תורה
לשמה

כבודה בת מלך אל האופק ופנימה

מקרוב ומרחוק תביא לחמה

חברים מקשיבים לקולה הנשמע

מהחל חרמש בקמה…

לפני כשלוש שנים נפתחה בירוחם מדרשיית הבנות "קמה" (חטיבת ביניים הצומחת לתיכון),
עם רעיונות חדשים גם ישנים באשר לחינוך בנות, אינטגרציה חברתית וציונות-דתית. השם
"קמה" נולד כראשי התיבות של שלושת התחומים שהמדרשייה
עומדת עליהם – קהילה (חברה), מדע (תרבות עולם), הלכה (תורת
חיים). אך קמה היא קודם כול שדה שיבולים.

בימים אלו של ספירת העומר, שעה שמבשילים סביבנו
שדות הקמה, אנסה לפתח את פיוט הקמה שלנו, שנכתב לפני כשלוש שנים כהצהרת כוונות של המדרשייה שבדרך. זהו פסיפס של פסוקים ומדרשים ובתוכם רמוזים
כמה מפתחות. איעזר בהם כדי לפתוח מעט ממחשבותינו, תובנותינו
והתלבטויותינו סביב תהליך ההקמה של "קמה".

בית – "יושבת בשלום בתוך עמה…"

איך בית-ספר נולד? ברקע המוטיבציות של המקימים
נפגשו שתי ביוגרפיות עיקריות:

מחד גיסא, היינו חברים שגדלו בירושלים ובמרכז
הארץ ובחרו לעבור לגור בירוחם, בוגרי גרעיני הנח"ל של בני-עקיבא ומעטים
מקהילת ישיבת ההסדר בירוחם. אצל רובנו הייתה זו בחירה חברתית בחיים עשירים,
מרובדים ומגוונים, בחירה באיכות חיים גבוהה בנגב, באתגרים חברתיים מרתקים ובהגשמה
של חיי תורה ועבודה בתוך קהילה חמה ומשפחתית.

עם השנים התבססו המשפחות שלנו בירוחם והילדים
הקטנים גדלו. אנו, שלמדנו במיטב בתי הספר הסלקטיביים של הציונות הדתית, שגדלנו
להיות אנשים דתיים בוחרים ומורכבים, מצאנו את עצמנו על סף הכרעה לאן לשלוח את
ילדינו ובעיקר את בנותינו – האם למוסדות חינוכיים הומוגניים, המושכים לכיוונים
המתנגשים דתית ופוליטית עם רוח הבית, או לבתי ספר אזוריים גדולים, המתקשים לעמוד
בסטנדרטים של יחס אישי וערכי מול האופציות הסלקטיביות? בשביל משפחות לא מעטות היה
השלב של מעבר הילדים לעל-יסודי צומת של התלבטות האם להישאר בירוחם.

מאידך גיסא, היו איתנו חברים שגדלו בירוחם או
בעיירות פיתוח פריפריאליות אחרות, והרגישו שאת מסע ההצלחה שלהם בחברה הישראלית
ובציונות הדתית הם צריכים לזקוף לעזיבת הבית בגיל צעיר לטובת פנימיות, ישיבות
ואולפנות. בלי שהיו לגמרי מודעים לכך בזמנו, הרי שמוסדות אלו יצרו אצלם חלופה זהותית-דתית לבית-ההורים, ותודעה שככל שידחיקו
ו"יתגברו" על מסורות המשפחה – כן ייטב. כך גדלו רבים קרועים ומתלבטים
בין זהויות דתיות ועדתיות מתנגשות, וכעת, בבגרותם, הם מנסים לבנות גשרים חזרה
לעולם שנאלצו לעזוב בשנים המכוננות והמעצבות של התבגרותם.

ישבנו ביחד – אלו שבחרו לעבור מהמרכז לפריפריה
כבוגרים, ואלו שנאלצו לעבור מהפריפריה אל המרכז כצעירים, בשעה שכולנו הופכים
בעצמנו להורים לנוער דתי מתבגר, ורצינו לנסות ליצור בשביל ילדינו בית חינוך קרוב
לבית
, תרתי משמע: ראשית, קרוב לבית במובן הפיזי, כלומר לא חינוך פנימייתי
שמחליף את הבית, אלא במרחק של נסיעה יומית, כך שההורים והמורים שותפים מלאים לאתגר
החינוך בזמן ובמרחב עולמו של התלמיד. שנית, קרוב לבית גם בתחושה – כלומר, בית ספר
שמקיים דיאלוג מתמיד עם הערכים של הבית, שמגוון מסורות וסגנונות המשפחות משתקף
בהרכב הצוות שלו, ושהתלמידות בו מתנדבות ופעילות באופן שוטף בקהילות ההשתייכות
שלהן.

ראינו ברכה בגיוון ובריבוי הפנים של מסורות. לא
ציפינו לקבל תלמידות הדומות זו לזו, ובוודאי לא להוציאן כעבור שש שנים דומות זו
לזו; רצינו לעזור לכל אחת לחשוף את העוצמות החבויות בה ואת החיבורים הטבעיים שלה
ושל משפחתה ולייצר מנעד של אפשרויות לימוד המבוססות על בחירה, העצמה וגילוי.

לחם – "מפרי עץ הדעת טוב טעמה, מקרוב
ומרחוק תביא לחמה"

אחד המדרשים בוחר לראות בעץ הדעת חיטה, ומציג
אותו כסמל לראשית היכולות האינטלקטואליות של האדם המתפתחות במקביל לאכילת דגן.
פיוט המוטו שלנו מביע את הבחירה לראות בעץ הדעת – טוב. אנו בוחרים להרחיב את אופקי
התלמידות פנימה אל עולם בית המדרש והחוצה אל התרבות הכללית, לא לחשוש ממפגש עם
עושר ומגוון של עולמות, אלא אדרבה, לעודד חשיפה לרוחב יריעה תוך כדי ליווי והדרכה,
לפתח את היכולת לשאול שאלות ולחקור כבסיס להתקדמות, לנהל דיאלוג סקרן ויצירתי עם
העולם ולחתור למצוינות.

מחד גיסא, אנו שואפים לגדל בנות שחשקן בתורה,
שמרגישות בנות בית בתרבות היהודית, יודעות לפתוח דף גמרא ולהתמודד עם שאלת הלכה,
מחברות בין לימודי הקודש ובין עולם ומלואו, לומדות תורה לשמה מתוך אהבה ולא מיראת
הציונים. מאידך גיסא, תוכנית הלימודים שלנו מנסה להיות רב-תחומית ככל האפשר, ליצור
שיח בין תחומי דעת שונים, להתבסס על חקר ועל חשיבה ביקורתית ולאפשר בחירה בתחומי
עניין לא שגרתיים (כמו תיאטרון, מחול, פיוט, עיתונאות, זואולוגיה, אקולוגיה ועוד).

צוות ההוראה נתון גם הוא בתהליך של למידה
והפריה הדדית ומשלב ידיים כדי ליצור מקצועות אינטגרטיביים. החלטנו לקיים כל שנה
משפט מבוים כשיא של למידת חקר רב-תחומית. הפרויקט הקרוב למשל, יעסוק בדילמות
מוסריות בגנטיקה. זו הזדמנות לעיסוק עומק בסוגיות אתיות בפריזמה של ביולוגיה,
הלכה, פילוסופיה ומשפט באמצעות כלים של תיאטרון.

מלכתחילה הקפדנו להוציא עלון פרשת שבוע שבועי
שבכתיבתו היו שותפים הבנות, ההורים והמורים. היו בו מדורים מיוחדים שביטאו את
הגישה הרב-תחומית ואת החיבורים בין העולמות: מדרש ואמנות, רפואה והלכה, סוגיות
חברתיות בפרשה ועוד משבי רוח רעננים משדה הקמה. הבנות היו לוקחות את הגיליונות
לחלוקה בבתי הכנסת המגוונים שמשפחותיהן מתפללות בהם.

חסד – "בסוד שיבולים החוברות לאלומה"

בכל המוסדות הדתיים מחנכים לחסד, אך לרוב,
מושאי החסד הם ה"אחרים" – אלה שמחוץ לבית הספר שאליהם אנו נשלחים
להתנדב, להעניק, לשמח. גם אנו בקמה שותפים למהלך הנתינה החוצה אל הקהילות שסביבנו,
וכל התלמידות, לאורך כל שנות לימודיהן, נשלחות לשעתיים שבועיות של התנדבות
בגני-ילדים ומועדוני קשישים ולחונכויות שונות במקומות
מגוריהן. אך החינוך האמיתי לחסד מתחיל מבפנים, לא אל האחר השונה, אלא אל העמית
המיידי, הדומה לי, ובכל זאת שונה. מבנה המוסד חייב להתבסס על תשתיות של צדק חברתי,
שוויון הזדמנויות, אינטגרציה והכלה.

מדרשיית קמה נפתחה כמוסד אינטגרטיבי מלכתחילה, שאינו
ממיין את בנות ירוחם לפי יכולות לימודיות או לפי רקע משפחתי סוציו-אקונומי כלשהו,
כך שנוצר טווח שונות נדיר ומאתגר בתוך כל כיתה קטנה, ממש מקצה לקצה ברוב הפרמטרים.
ההרכב הכל-כך הטרוגני ברמה הלימודית דורש חשיבה יצירתית מתמדת, מרחבי בחירה
וגמישות בתוך שעות המערכת. הוא גם דורש עבודה צמצום פערים מן העבר האחד, מול עידוד
המצוינות מן העבר השני. כחלק מהעבודה הפרטנית אנו מצמידים לכל תלמידה חונכת אישית
שהיא "חברותא" בוגרת, בת מדרשת "באר" הסמוכה.

גם הגיוון הדתי והעדתי של התלמידות דורש מאיתנו
עין רגישה ופתיחות לדיאלוג רב-תרבותי. אנו נדרשים לתת את הדעת על דגשי התוכניות
הלימודית, על ציון ימים מיוחדים בלוח, על דגמי ההזדהות הגלויים והסמויים, על נוסחי
התפילה, הניגונים ומנהגי החגים – וליצור בהם הדהוד רשמי לכל אחת מן הזהויות
והקבוצות השותפות בקהילת בית הספר. לדוגמה, הקמנו מקהלת פיוטים המשלבת בין מזרח
ומערב, ומשפיעה על אופי עיצוב התפילות והטקסים.

ועם כל זאת, למרות כל המגוון, רצינו ליצור
איזונים דתיים וחיפשנו הגדרה הוגנת שתתחום את טווח
התלמידות המגיעות לקמה. כדי להימנע מן השיפוט הבעייתי איזו משפחה דתית יותר או
פחות, חיפשנו הגדרה אובייקטיבית וקרה ככל האפשר, ובהתייעצות יישובית החלטנו שאנו
מקבלים את כל בוגרות הממ"ד באופן אוטומטי, ואיננו
מקבלים כלל את בוגרות הממלכתי, שבשבילן קיים תיכון ותיק ביישוב.

אך מהר מאד גילינו שלכל כלל יש המון יוצאים מן
הכלל: מה לגבי תלמידה שמגיעה מיישוב שקרס בו הממ"ד,
והוריה נאלצו לבחור בין יסודי ממלכתי לבין חינוך תורני פרטי? ומה עם בנות הלומדות
בחינוך העצמאי שמפעילה הקהילה החרדית לילדי ירוחם עד כיתה ח', ואין להן מסגרת
המשך? ומה לגבי משפחה העוברת תהליך מבחינה דתית, ואינה בהכרח נמצאת באותה נקודה
שבה הייתה לפני שש שנים, כאשר שלחה את הילדה לכיתה א'? מתברר שההגדרה שלנו, המחלקת
בין משפחות לפי בחירתן בממלכתי מול הממ"ד, היא
דיכוטומית ולא מתאימה למקום מסורתי כמו ירוחם. עצם המושג "התחזקות",
שמשתמשים בו בשיח המסורתי-המזרחי, בניגוד ל"חזרה בתשובה" האשכנזית, מסמן
את התפיסה של תנועה על פני רצף בניגוד למהפך דרמטי. בחיים מהפכים דרמטיים הם יוצאי
דופן, אך תנועה של "התחזקות" נפוצה מאד במחוזותינו. ובכן, מי אנו שנדיר
משפחה מן הזכות ליהנות מחינוך דתי על סמך בחירה ישנה שכבר אינה רלוונטית?

בפועל מגיעות אלינו בוגרות כל הזרמים בירוחם,
לפעמים אפילו אחיות בנות משפחה אחת, שלמדו בזרמים שונים. מתברר שבכוחה של איכות
לטשטש את ההבחנות ואת החלוקות המדומות.

 

חוכמה – "חברים מקשיבים לקולה הנשמע, מהחל
חרמש בקמה…"

זו ההזדמנות לדבר קצת על מה שהתרחש מאחורי
הקלעים. הכנסה של גורם חדש לנוף החינוך האזורי היא מטבע הדברים גורם מתסיס, מעורר
חשד ואף מאתגר בשביל המוסדות הקיימים. מיד נשאלת השאלה לאן היו הולכות התלמידות
אלמלא היה קיים, וכך מסתמן מיהם המתחרים. בייחוד באזור פריפריאלי ושמרני באופיו,
נאלצת כל המערכת להתארגן מחדש לנוכח החידוש, להגדיר ולחדד את ערכיה ואת
"מרכולתה" החינוכית.

ההלכה מגבילה את ה"השתוללות" של
כוחות "השוק החופשי". לדוגמה, היא לא מאפשרת לחנווני לפתוח חנות זהה מול
חנות קיימת, שכן התחרות עלולה להפיל את בעל העסק הקודם. אך לגבי חינוך ינוקי נקוט כלל הפוך – אם למלמד תינוקות יש
"מונופול" על המקצוע, הרי הוא עלול להתרשל בתפקידו, והתלמידים הם אלה
שייפגעו. לכן תחרות חינוכית, דהיינו "קנאת סופרים", היא דווקא מומלצת,
בריאה לחברה וממילא "תרבה חוכמה" (יש לסייג שהדבר לגיטימי רק אם הגורם
החדש אינו סלקטיבי, ועל כן הוא מהווה תחרות הוגנת ופתוחה לשוק הקיים. אם לצד בית
ספר ישן אינטגרטיבי נפתח בית ספר חדש שמקבל רק אוכלוסייה נבחרת, הריהו יוצר מאבק
אבוד מלכתחילה, בלא קשר לרמתו או לדרכו החינוכית, ובכך הוא אינו מרבה חוכמה אלא
ממעטה ומחלישה).

אך מתברר שהקמת "קמה" איימה הרבה
יותר ממה שהערכנו, וכך סיפור ההקמה שלנו לווה במכשולים ובאתגרים מכל המינים, בפוליטיקות מקומיות ואזוריות, בהשמצות יצירתיות ובמאבקים
סמויים וגלויים.

הסוג הראשון של המאבק היה בריש גלי, בוטה ומוקצן, ולכן אולי היה כואב פחות. "הורים יקרים, הצילו
את נפש בנותיכן", זעקו המודעות מכל לוחות המודעות ביישוב, בערב ראש השנה.
"נפתח בית ספר רפורמי בירוחם! הרפורמים מחתנים גבר עם גבר", וכדומה. איך
זכה בית ספרנו הממלכתי-דתי בתואר "רפורמי"? כנראה בשל נסיוננו להעצים את מקומן של הבנות בעולם היהודי ולעודד אותן
למשל ללמוד גמרא (על אף שיש להדגיש כי גם זה אצלנו בתחום הבחירה, בהתאם לרצון הבת
והמשפחה). אם זה לא היה כל-כך עצוב, זה יכול היה להיות די משעשע. אך חלק מהתלמידות
שלנו הגיעו מאוד נסערות, נעלבות ונבוכות ורצו לברר אם אנחנו באמת רפורמים, וגם איך
אנחנו יכולים לחתן גברים אם זה בית-ספר רק של בנות…

הסוג השני של המאבק היה יותר מתוחכם וסמוי מן
העין, יותר קרוב למעגלים שלנו, והוא יצא לכאורה נגד עצם קיומו של חינוך דתי שהוא
הטרוגני, לא סלקטיבי, מכיל מורכבות ומעודד מגוון. מאחר שהיינו מוסד חדש הרי שנבחנו
דרך התלמידות שלנו (כמו שמוסלמי נקרא על שם בנו הבכור, כך היינו ההורים של הרך
הנולד שהוא המחזור הראשון). מהשבוע הראשון ראו בתלמידות את תוצרי החינוך שלנו.
אורך החצאית או גובה טון הדיבור היו אבני הבוחן העיקריות להצלחת הדרך. מה לעשות?
זה מה שרואים ושומעים. והיו לנו בנות שהשמיעו והראו עצמן בצורה שלעתים גרמה גם לנו
מבוכה. באופן פרדוקסלי, חלק ממרימי הגבה נגד דתיותן של
"בנות קמה" היו ממעגלי החינוך היסודי שממנו הן הגיעו אלינו זה עתה.
כלומר, אם הקשבנו היטב לטענותיהם, לא יכולנו לפרשן אלא כטרוניה על שקיבלנו את
הבוגרות שלהם…

בניגוד למוסד סלקטיבי, המנפה כבר בתחילת הדרך
את מי שאינה מתאימה לדמות הבוגרת הרצויה, אנו בחרנו לקחת אחריות על כולן. בהדרגה
אנו לומדים למקד את המבט פנימה אל העשייה החינוכית האמיתית, ולא החוצה אל התדמית.
אנו לומדים שחינוך מחייב אורך נשימה, שחייבים לשים את כובד המשקל על התהליך
החינוכי ולא רק על התוצר, שההתקדמות של כל אחת בכל התחומים היא קודם כול ביחס
לעצמה, ואי אפשר ליישר ולקצץ במיטת סדום את אישיותה כדי שתתאים לתדמית המבוקשת על
ידי המתבוננים מבחוץ.

 

פנים וחוץ – "כבודה בת מלך אל האופק
ופנימה"

הרגשנו שהמוטיב העובר כחוט השני בכל הצמתים של
ההתלבטויות החינוכיות המעסיקות אותנו הוא המתח שבין פנים וחוץ בכל הרמות: היחס בין
בית ההורים ובין בית הספר, החתירה לחיזוק הזהות היהודית מול פיתוח הסקרנות למדע
ולתרבות עולם, מקומה של הכוונה מול המעשה, העצמת נשים לפרוץ אל העולם מול חינוכן
לחיי משפחה, הנתינה למעגלים חיצוניים מול הצדק הארגוני הפנימי, המראה החיצוני של
הבנות כביטוי לאישיותן הפנימית, התדמית של בית הספר כפי שמשתקפת החוצה מול ליבת
החינוך פנימה, וכך הלאה.

החלטנו לטפל בנושא של "פנים וחוץ"
כנושא שנתי בכל הרמות של בית הספר – השתלמויות צוות, עבודות חקר של התלמידות, מדור
קבוע בעלון וימי שיא. הבנות בחרו נושאים מרתקים לעבוד עליהם, וכולנו לומדים תוך
כדי תנועה, ניסוי וטעייה למצוא את האיזונים הרצויים.

***

שלוש שנים מרתקות כבר מאחורינו, הרבה סייעתא
דשמיא, שעות חסד ועתות רצון. זכינו בעזרה רבה מהרשות המקומית בירוחם, רכשנו את
אמונו של הפיקוח הדתי במשרד החינוך וקיבלנו חיבוק חם מרשת אמי"ת.
אך אנחנו עדיין בראשיתו של תהליך, בהתמודדות יומיומית, עם הרבה שאלות ורק עם חלק
מהתשובות. נדמה כי בבסיס הסיפור שלנו יש בשורה צנועה לחינוך הציוני-הדתי, המראה
שגם משימות מורכבות ודיאלקטיות יכולות להתממש. אנחנו אמנם מהלכים על חבל דק, המתוח
בין כמה קטבים בו בזמן, ואנו צועדים עליו לפעמים בלוליינות ולפעמים בנשימה עצורה,
אך אנו בהחלט מתקדמים לאורכו. כשם שאנו מאמינים שאפשר להמשיך לחנך למחויבות לתורה
מתוך פתיחות לעולם (גם כאשר זה יותר קשה מלבחור בקוטב אחד), וכמו שנוכחנו כי
החתירה להישגים אינה עומדת בסתירה לחדוות ה"לשמה", כך עלינו להאמין כי
אפשר להמשיך להכיל את כלל ציבור הממ"ד יחד,
ואדרבא, דווקא על בסיס המגוון לייצר ייחוד, יוקרה וגאוות יחידה.