מנועי חיתון תחילה / תני פרנק
 

 

מאות אלפי אזרחים בארץ מוגדרים בחוק כ’חסרי דת’, ואינם יכולים להינשא בארץ. לא ייתכן שבמדינה דמוקרטית יש אזרחים שאינם יכולים לממש את זכותם האזרחית לנישואין במדינתם. הפתרון המתבקש הוא כינון נישואין אזרחיים עבור מנועי החיתון תחילה

אין כניסה

עשרות אלפי זוגות מוחזקים כשבויים על ידי מדינת ישראל, עד שאחד מבני הזוג (אם לא שניהם) יעברו גיור דרך מערך הגיור הממלכתי. בתחילת שנת 2019 פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי כ־54% מהעולים שהגיעו לארץ בשנת 2018 נחשבים ‘חסרי דת’, קרי – לא־יהודים על פי ההלכה. הם מצטרפים לעוד כ־400,000 אזרחים בסטטוס זה בארץ.

אותם ‘חסרי דת’ אינם באמת חסרי דת לחלוטין, אלא עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, שעלו מכוח חוק השבות ויש להם זיקה ליהדות. חשוב לעמוד על הפער הזה: חוק השבות וחוקי האישות בישראל מייצרים הלכה למעשה שני מעמדות שונים של יהודים. ‘יהודים על פי המדינה’ – קבוצה הכוללת את כל מי שעולה לארץ מכוח חוק השבות, ו’יהודים על פי הרבנות’ – קבוצה הכוללת את מי שאמו יהודייה והוכיח את יהדותו מול פקיד הרישום לנישואין או מול בית דין רבני, וכן את מי שנתגייר בהליך מוכר על ידי הרבנות הראשית.

הפער הזה בין שתי הקבוצות יוצר למעשה אפשרות של ‘נישואי תערובת’ בישראל. הוא ניתן לגישור בכמה דרכים, ובמאמר זה אציע אחת מהן, שמתמקדת בהיבט של הרישום לנישואין. אין במאמר זה משום תמיכה בתופעה של נישואין בין יהודים ולא־יהודים; הוא יוצא מנקודת הנחה שהתופעה קיימת, ושהתעלמות ממנה לא רק שלא תבטל אותה, היא רק יוצרת בעיות אחרות.

הבעיה המרכזית של קבוצת ‘חסרי הדת’, שכאמור הם יהודים על פי המדינה אך לא־יהודים על פי הרבנות, איננה ב’דלת היציאה’ – הגירושין; הם אינם מורשים להיכנס כלל בדלת. הם מנועי חיתון. מאחר שבישראל מותר על פי חוק להינשא בנישואין דתיים בלבד, יש להם בעצם שתי אפשרויות כשהם באים למסד את הזוגיות שלהם ורוצים להיות מוכרים כזוג בישראל: לעבור את תהליך הגיור, או להירשם בחו”ל.

ישראל אינה המדינה היחידה בעולם המתירה נישואין דתיים בלבד. אנו דומים בכך למדינות רבות בעולם, כמו מלזיה, סוריה ופקיסטן. אך ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שאינה מאפשרת לחלק מאזרחיה להירשם לנישואין. המדינה בעצם מבקשת מאזרחיה שנחשבים מבחינת הרבנות וההלכה ‘מנועי חיתון’, לקנות בכסף את רישום נישואיהם. קנו כרטיס טיסה, סעו לקפריסין, שלמו אגרה מקומית לפקיד בלימסול, בניקוסיה או בפאפוס, ואז תוכלו ‘לקנות’ את זכויותיכם כזוג נשוי במדינה שלכם.

שלוש אפשרויות בעייתיות

ומה קורה אם הזוג המאושר, יהודייה ולא־יהודי (על פי ההלכה) נניח, איננו מעוניין בטיול קצר לקפריסין? כמה אפשרויות עומדות בפניו: גיור, רישום כידועים בציבור, או ניהול משק בית משותף ללא רישום כלל.

על האפשרות הראשונה לא נרחיב הרבה. רק נציין שהליך הגיור הרשמי בישראל, המוכר לצורך רישום לנישואין ברבנות, דורש דרישות לא רק מהמועמד לגיור, אלא מכל המשפחה. בן או בת הזוג נדרשים גם הם לעמוד בסטנדרטים הלכתיים־דתיים גם אם הם בעצמם אינם שומרי תורה ומצוות. ילדיהם בהווה או בעתיד נדרשים להתחייב ללימודים במסגרת דתית. רבים אינם מעוניינים בתהליך הזה, אינם מעוניינים להתחיל לשמור מצוות, וחשים שהם עושים שקר בנפשם בתהליך גיור שמניעיו ביורוקרטיים בלבד.

האפשרות השנייה לכאורה נותנת מענה משפטי לזוגות שרישום הנישואין שלהם נמנע. בני זוג המוכרים כידועים בציבור זוכים כיום לזכויות המקבילות כמעט לגמרי לזוגות נשואים, למעט הכרה בנישואין אלו במדינות זרות. ובכל זאת, המסלול אינו פשוט; הוא כרוך בהכרה שונה על ידי מוסדות שונים של המדינה. הוא מאופיין באי־בהירות משפטית לגבי הרגע בו הופכים זוג חברים המתגורר בשותפות לידועים בציבור. בפועל, זוגות הנחשבים כידועים בציבור יכולים להישאר עדיין בגדר ‘פנויים’, משום שאין מרשם מסודר למוסד זה. ההשלכה היא שאדם יכול להיות מוכר עם אדם אחר כידועים בציבור גם כאשר הוא נשוי לאדם שלישי.

המצב הזה, בלשון המעטה, מורכב ובעייתי מבחינה הלכתית, שכן הוא פותח פתח לממזרות. אותו חשש שמניע רבים להתנגד לנישואים אזרחיים, הוא דווקא זה שהיה צריך להניע אותם להתנגד למצב המשפטי הקיים של ‘ידועים בציבור’. התנגדות כזו מופיעה בבסיס טענותיהם של פרופסור רות גביזון והרב יעקב מדן, באמנת גביזון־מדן.[1] פנחס שיפמן ואבישלום וייסטרייך, בהצעתם להביא למסגרת אזרחית בנישואין וגירושין, עומדים על הקשיים הרבים שמעורר קיומו של המוסד הזה, שהלך והתפתח כתחליף לנישואין הדתיים בלית ברירה:

להצהרתם של בני זוג על עצמם כנשואים יש השלכות רבות, לאו דווקא משפטיות: חברתיות, פסיכולוגיות, השפעה על יחסי בני הזוג, על טובת הילדים ועוד. בני הזוג המעוניינים בכך מצפים שגם להם יוענק סטטוס שכזה, לפי בחירתם ומכוח פעולותיהם הגלויות והמוצהרות. מוסד הידועים בציבור איננו נותן מענה מלא לציפייה משמעותית זו. לכך יש להוסיף גם את ההבדלים שעודם קיימים בחוקים אחדים בין זכויותיהם של זוגות נשואים לבין אלה של ידועים בציבור, ובעיקר את הדרישה המוטלת על ידועים בציבור להוכיח באופן פרטני את טיב יחסיהם, דרישה שיש בה לעתים פגיעה באינטימיות, בניגוד לראיה הפורמלית של זוגות נשואים.[2]

האפשרות השלישית היא של חיים משותפים ללא רישום כלל. זוג כזה, מנוע חיתון, הגיע למצב של חוסר ברישום לאחר שהבין שאין לו דרך להירשם לנישואין בישראל. בני הזוג בחרו במודע שלא לנסוע לחו”ל כדי ‘לקנות’ את זכויותיהם, וגם לא להיטלטל בין הביטוח הלאומי למשרד העבודה על מנת לקבל הכרה כידועים בציבור. כאשר נולד בנם הראשון לא היו מודעים לכך שיש צורך בהצהרת אבהות, וכך נוצר מצב אבסורדי בו אישה שהייתה יכולה לחיות במסגרת נישואין מלאה, הוכרה כחד־הורית. כשנולדה הילדה השנייה, כבר ביקשו בני הזוג להצהיר על אבהות מטעם בן הזוג, אך לגבי הילד הראשון הם נאלצו לעבור מסכת משפטית ארוכה עד שהוכרה האבהות. זאת משום שהצהרת אבהות אפשרית עד שנה מלידת הילד.

המצב הקיים, של העדר פתרון לרישום לנישואין עבור מנועי חיתון, לא רק פוגע פגיעה מהותית בזכות הדמוקרטית של רישום לנישואין ומאלץ זוגות רבים לבחור בין מעמד משפטי נחות לבין ‘קניית’ זכויותיהם באמצעות נישואין בחו”ל. הוא אף פוגע בנישואין בחברה הישראלית, ובקשרים בין בני הזוג. הוא מחזק ומרחיב את מוסד הידועים בציבור, שמוליד קשיים רבים, הן ביורוקרטיים והן הלכתיים.

אזרחים סוג ב

כאן המקום להתייחס לשתי התנגדויות משמעותיות לכינון פתרון אזרחי למנועי חיתון תחילה: מהצד החילוני ומהצד הדתי. מהצד החילוני הטיעון הוא שפתרון למנועי חיתון בלבד פותר בעיות חלקיות, ועצם ההסכמה על פתרון חלקי מחזק את קיומו של המונופול הדתי על נישואין וגירושין לכלל אזרחי המדינה.

עצם היותו של הפתרון חלקי הוא נכון, אך הוא חלקי לא במובן שהוא פותר חלק מהבעיה לכל האזרחים, אלא הוא פותר לחלוטין בעיה מהותית עבור חלק מהאזרחים. בתחום הנישואין ניתן לדבר על מדרג מסוים של בעיות, והבעיה של מי שאינו מורשה להיכנס בדלת כלל היא ללא ספק בעיה בדרגת חומרה אחרת מאשר של מי שמורשה להיכנס באותה הדלת, אך מתעוררות לו בעיות בכניסה.

לגבי שאלת חיזוק המונופול, הרי שכבר הוצע ויושם פתרון חלקי אחר, ואפשר לבחון את מידת השפעתו על חוזק המונופול של הרבנות על דיני האישות. בשנת 2010 נחקק חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, שנועד לאפשר רישום אזרחי לנישואין ולהתרת הנישואין באמצעות מרשם זוגיות במשרד הפנים. הפתרון חלקי מאוד ונועד רק לבני זוג אשר שניהם רשומים כ’חסרי דת’, דהיינו אינם מוכרים כיהודים על ידי הרבנות ואינם בעלי דת אחרת. אמנם זוגות מעטים נעזרו בו במהלך השנים, אך ברור שעצם קיומו לא חיזק את המונופול, ולא החליש את המאבק בו. אין כל סיבה שזה יקרה במקרה דנן.

מהצד הדתי ההתנגדות המרכזית היא לכך שתינתן אפשרות מטעם המדינה, כמדינה יהודית, לנישואי תערובת בפרט ולנישואין לא־הלכתיים בכלל. סגן השר הרב אלי בן דהן, לשעבר סגן השר לשירותי דת, אמר לאחרונה בכנס בנושא שירותי הדת בישראל שבתקופתו היו לכל היותר חמישים אנשים ונשים שאינם יכולים להינשא לאף אחד. מבחינתו, אדם יהודי שבוחר להתחתן עם לא־יהודייה, עושה זאת מבחירתו ויש לו אפשרויות אחרות.

התשובה לכך היא שהנחת הבעיה לפתחו של האזרח היא בעייתית תמיד. הזכות להקים משפחה ולהירשם לנישואין אינה אמורה להיות תלויה בדבר, ודאי שלא במדינה יהודית ודמוקרטית. המציאות הזו היא גם לא־דמוקרטית וגם מרחיקה את אותו אדם ואת כל משפחתו העתידית מהיהדות. בנוסף, כאמור לעיל, המצב הקיים מעורר גם קשיים הלכתיים.

חשוב לציין כי הזוגות שבוחרים באפשרויות השונות שהמדינה מציעה להם עושים זאת מברירת מחדל, ואין כאן ביקורת כלפיהם או כלפי ארגונים המסייעים להם במימוש זכותם להקים משפחה ולקבל זכויות משפטיות הנובעות מכך. הטענה כאן היא כלפי מדינת ישראל, שבזרוע אחת שלה מעלה אלפי עולים מכוח חוק השבות שאינם יהודים על פי ההלכה, אך בזרועות אחרות שלה מונעת מהם זכויות אזרחיות משמעותיות, ובמקביל פוגעת בדימוי של היהדות בעיני אותם אזרחים מזרע ישראל.

אנו עומדים בתקופת הבחירות לכנסת ה־21. ראוי שהמפלגות והמתמודדים השונים בבחירות יתנו דעתם על פתרונות אפשריים למשבר לאומי זה, שהולך ומייצר אזרחים סוג ב במדינת ישראל גרסת 2019.

[1] יואב ארציאלי, אמנת גביזון־מדן: עיקרים ועקרונות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2003, פרק “מעמד אישי – נישואין והתרת נישואין”, עמ’ 31–40.

[2] אבישלום וסטרייך ופנחס שיפמן, מסגרת אזרחית לנישואין וגירושין בישראל, מרכז מציל”ה, ירושלים תשע”ג, עמ’ 27.

 

*תני פרנק הוא ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ופעיל בתחום דת ומדינה בישראל