מעוות (לא) יוכל לתקון? / יפה בניה
 

 

 

 

מעוות (לא) יוכל לתקון?

יפה בניה


יפה בניה היא מנהלת פדגוגית ב"ממזרח שמש" – מרכז למנהיגות יהודית חברתית, וחברת צוות "פתיח" – יוזמות לפיתוח חזון למנהיגות בחינוך" במכון מנדל.


אונס דינה כסיפור עגנוני מודרני

_____________________________________________________________________________________________________________


וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ:

וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:

וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ…

וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר:

וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ: [1]

 

פרשת דינה חרותה בזיכרון הקולקטיבי שלנו כסיפור קשה של אונס ברוטלי ושל נקמה ברוטלית לא פחות; סיפור של אלימות גברית נגד אישה, אלימותו של שכם בן חמור השוכב את דינה ומענה אותה – אלימות הנענית באלימות גברית קולקטיבית של אחי דינה, המרמים את בני עירו של שכם בהצעה שיימולו את עצמם, רוצחים את כל יושבי העיר הזכרים בעודם כואבים את המילה, גוזלים את הרכוש והבהמות ולוקחים בשבי נשים וטף חסרי ישע. הסיפור הוא במובהק סיפור של גברים. דינה איננה אלא אובייקט בסיפור הזה; אובייקט של האונס הגורר את נקמת האחים, ואובייקט בעולם גברי שבו העניינים מנוהלים בלא שקולה יישמע או יישאל, שבו נוכחותה היא סוג של היעדרות; היא האחות-של, "אחותנו" שכבודה הוא בעצם כבודנו, ועל כן נגן עליו בחמת זעם… והיא אובייקט גם בעולם הסיפורי, שהוא עולמם של האחים, ושל האב, ושל שכם (הם המדברים בו ופועלים בו), ושל המספר; ורק קולה של דינה נעדר ממנו ואיננו נשמע, והיא אינה פועלת אלא נפעלת, על אף שלמעשה מדובר בה, קודם-כל בה – מי שחוותה את התוקפנות הגברית גם בחוץ, בצאתה לראות בבנות הארץ, וגם בביתה פנימה.

הסיפור "הרופא וגרושתו" של ש"י עגנון [2] מתאר אהבה ושברה, נישואין ושברם. השבר נמצא כבר בראשית, בשורש הדברים: ראשיתו בפגיעות העצומה של הגבר, ההופך את הפגיעות הזו לפגיעה קשה ומרה באישה – באשתו. הרופא, המספר ממרחק של זמן את סיפור התאהבותו, נישואיו וגירושיו מן האחות שהכיר בבית החולים שבו עבד בווינה, משרטט (מנקודת-מבטו) אנטומיה של השבר, האובדן ושברון הלב; אנטומיה של שבר שהיא גם סיפור המפגש הקשה שבין גבריות לנשיות, סיפור הפחד שבין המינים, סיפורם של התהומות הגועשים בנפשותיהם של בני אדם, ההופכים לכוחות של הרס ברמה האינטימית ביותר של הזוגיות ושל האהבה.

לאותה אחות – אהובתו, אשתו ואחר-כך גרושתו של הרופא – קוראים דינה, ולא במקרה, שכן עגנון קורא כאן קריאה מדרשית-מטפורית את סיפור אונס דינה לתוך סיפור חייהם של גיבוריו המודרניים (הסיפור מתרחש בשלהי מלחמת העולם הראשונה), ובדרכו האירונית האופיינית הוא יוצר קו רציף בין הזמנים העתיקים ובין ה"קידמה" המודרנית – קו רציף העובר במעמקיה של הנפש האנושית באשר היא. את הקו הרציף הזה אנסה לשרטט – בעקבות סיפורו של עגנון ואחר-כך בחזרה אל הסיפור המקראי – במאמר זה.

כשהוא נכנס לשמש בבית-החולים פוגש הרופא בדינה, האחות האהובה על הכול. הוא נכבש בדמותה המלאכית והרחומה, בדימוי האם והאחות שמבטו "מזהה" בה, ובכוח שבעיני התכלת השחורה שלה – ומציע לה נישואין כבר בפגישת החיזור הראשונה (!). נישואין ממבט ראשון. דינה נענית להצעתו, אבל משהו מעיב על הימים שבין האירוסין לנישואין. התכלת השחורה שבעיניה הולכת ומשחירה כעננה העומדת להוריד דמעות. הרופא מתייסר בחשדות שונים ומשונים, עד שהיא מתוודה לפניו ש"דברים היו לה עם אחר". לבו רפה, צינה אוחזת בו, הוא שותק, "משתומם עליה, על שעשתה מעשה שאינו לפי כבודה", ואחר כך חוקר אותה לזהותו ולמעמדו של אותו "אחר": מיהו אותו אדם שהניחך ולא נשא אותך לאישה? האם הוא פרופסור? פקיד גבוה? – ומתאכזב מרה בגלותו כי יריבו (לכאורה) אינו אלא לבלר, פקיד זוטר בבית המחוקקים…

במשפט מפתח בסיפור אומר הרופא, ברגע של מודעות מפוכחת: "אנשים משכילים אנו, בני אדם מודרנים, מבקשי חופש לנו ולכל באי עולם, ולמעשה גרועים אנו מכל מחזיקי נושנות". אכן איש מודרני הוא – ולא סתם, אלא רופא, כלומר בחיל החלוץ של הקידמה המודרנית, המדעית, החילונית. ובתקופה שבה הוא חי ובחברה שהוא חי בה הנורמות והחוקים רחוקים מרחק רב ממושגים כ"כבוד האישה", "כבוד המשפחה", נקמת הדם וסקילת מי ש"זנתה" ו"יצאה לתרבות רעה".

אבל מה עם הנפש? לאילו נורמות ולאילו חוקים היא מצייתת? מה עם האיום שאישה מאיימת על גברותו של בעלה כשהיא מספרת לו שהיו לה חיים לפניו, שיש לה ביוגרפיה שאין לו חלק בה?

"אנשים משכילים אנו, בני אדם מודרנים…", אומר הרופא, וממקם אותנו בהקשר החברתי הרחב של הסיפור – הקשר שבו שינויים תרבותיים (המודרנה, החילון, האהבה הרומנטית) מתנגשים במבנים נפשיים עמוקים ומושרשים שעוד לא השתנו, ואם ישתנו זה יקרה לאט, הרבה יותר לאט מקצבם של הטכנולוגיה והמדע… גברים ונשים, שרגלם האחת עודה נטועה במסורתיות בעוד רגלם האחרת מגששת במרחב המודרני המתהווה, מוצאים עצמם מבולבלים, חצויים בין ערכים מנוגדים, ומגלים שהחופש המודרני הוא גם מבורך וגם, בו-בזמן, מסבך את חייהם במישורים האישיים והאינטימיים ביותר.

וכך, מתחת לקליפה הדקה של המודרניות הרציונלית והמדעית נחשפים המעמקים האפלים, הפורצים אל פני השטח בעיקר באהבה – הרגש החזק ביותר, והפגיע ביותר. קנאה קשה וכפייתית משתלטת על הרופא, שאיננו יכול לסבול את העובדה שלאשתו לעתיד היו דברים עם אחר; קנאה הטורפת את תפיסת המציאות שלו. תחת מבטו השופט, אותו מבט ש"העלה" את דינה לדרגת אם ואחות, נופלת אשתו נפילה חדה מן הדימוי האידיאלי (המופרך) של האם והאחות אל דימוי נגדי, מופרך לא פחות, של אישה יצרית, מופקרת, דמונית. הזמנים משתבשים בתודעתו של הרופא, העבר הופך להווה, האהוב-לשעבר של דינה הופך לנוכחות קבועה בחייהם ההווים ונעשים לחיים של עינוי, הרס עצמי, ייאוש, אהבה פצועה ופוצעת.

ואולי לא אהבה כאן בכלל, אלא פחד. פחד ונואשות וחוסר-אונים.

למרות השבר הפנימי הרופא אינו מבטל את הנישואין – אבל הוא עורך את החופה כמי שכפאו שד. ומכיוון שאיננו מודע כלל לשדים הפנימיים שלו, הוא "יודע בוודאות" שהשד הכופה אותו להינשא הוא דינה עצמה, שהוא אנוס על ידה לשאתה לאישה. וכמי שחש אנוס וכפוי ופועל נגד רצונו, הוא מארגן טקס נישואין שהוא למעשה היפוכם הגמור של קדושה וקידושין – זול, עלוב, משפיל, מחתרתי – כמי שמבקש להסתיר פשע נורא. "נכנסנו לחופה… בחשאי בלא פומבי… נכנסנו לחופה בלא קרובים ובלא קרואים, חוץ ממניין מצומצם שקראם השמש, בני אדם עלובים שלפני שעה שתי שעות נקראו להלוויית המת ולשעה זו נקראו לחופתי". ארבעה מן המזומנים העלובים האלה אוחזים בידיהם ארבעה כלונסאות שעליהם נתלית חופה רעועה ורופפת, והיא מתמוטטת תוך שהשמש מנסה לייצב אותה בידיהם. ובתוך שהרופא עומד תחת החופה, הוא נזכר במעשה באדם אחד "שכפתה אותו אהובתו שישאנה לו לאישה. הלך וכינס כל מאהביה שקלקלה עמהם קודם חופתה, כדי להזכיר לה חרפתה וכדי להתנקם מעצמו שהסכים לשאת אישה זו. כמה מכוער אותו האיש וכמה מכוער אותו מעשה. אבל אני, חביב היה עלי אותו אדם ואותו מעשה יפה היה בעיני… בשעה שאשתי הושיטה אצבעה לקראת טבעת הקידושין ואמרתי לה הרי את מקודשת לי ידעתי מעצמי אותו האיש מה היה באותה שעה". [3]

הטקסט הסמוי של הסיפור הזה, שהרופא נזכר בו וחווה אותו מעצמו, מהדהד את קריאת הזעם של אחי דינה בסיפור המקראי: "הכזונה יעשה את אחותנו"?, והוא מהדהד בחוזקה גם את נבואת הזעם האלוהית המזעזעת ביחזקאל טז (שבה נמשלים יחסי אלוהים ועם ישראל ליחסי בעל ואשתו שזנתה): "כֹּה אָמַר אד-ני ה' יַעַן הִשָּׁפֵךְ נְחֻשְׁתֵּךְ וַתִּגָּלֶה עֶרְוָתֵךְ בְּתַזְנוּתַיִךְ עַל מְאַהֲבָיִךְ וְעַל כָּל גִּלּוּלֵי תוֹעֲבוֹתַיִךְ וְכִדְמֵי בָנַיִךְ אֲשֶׁר נָתַתְּ לָהֶם: לָכֵן הִנְנִי מְקַבֵּץ אֶת כָּל מְאַהֲבַיִךְ אֲשֶׁר עָרַבְתְּ עֲלֵיהֶם… וְקִבַּצְתִּי אֹתָם עָלַיִךְ מִסָּבִיב וְגִלֵּיתִי עֶרְוָתֵךְ אֲלֵהֶם וְרָאוּ אֶת כָּל עֶרְוָתֵךְ: וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת וְשֹׁפְכֹת דָּם וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה". [4]
בהמשך המאהבים מכים אותה, מפשיטים אותה ומניחים אותה עירום ועריה, רוגמים אותה באבנים ומבתקים אותה בחרבותיהם – כל זה באקט פומבי של נקמת זעם, הרס והשמדה.

האם לא זה הדבר שעושה הרופא לאחות שהוא נושא לאישה – מחלל אותה, ובמעמד שבו הוא אמור לקדשה? אבל הוא אינו יכול לקדש אותה. הוא אינו מסוגל לבחור בה באמת. הסיפור הדִמיוני של פשיעתה וחרפתה של דינה כבר קנה שביתה ושליטה בלבו ובנפשו – ומכאן ואילך, במשך שלוש השנים של נישואיהם, יענה הרופא וייסר אותה ללא הפוגה ויהיה "שופך דמיה ועולבה ומעליבה" בכל עת ובכל שעה; בכל הזדמנות יזכיר לה בלעג ובזעם מרוסן או מתפרץ את אותו האיש, "זה שביכרה אותו עלי ונתנה לו אהבתה קודם שהכירה אותי". והיא מתייסרת וסופגת בשתיקה את ביטויי נפשו החולה והמעונה, והוא – הרופא ש"אין לפניו אלא מה שעיניו רואות", רואה מעט מאד מתוך מצוקתו הגואה, עיוור לענותה ולייסוריה הנמשכים של אשתו. עיוור לאהבתה. לבדידותה. עיוור לתהום ההולכת ונפערת ביניהם.

מוזיקת המקרה מזמנת לרופא, בשנה השלישית לנישואיו, מפגש עם אהובה לשעבר של דינה, המגיע לבית-החולים להירפא ממחלתו. באופן פרדוקסלי ולחלוטין לא מודע, הרופא מעניק ללבלר טיפול מיוחד ומועדף, מאריך שלא לצורך את שהותו בבית החולים, כאילו מתקיימת ביניהם, לטוב ולרע, ברית סמויה – בריתם של שני גברים שידעו את אותה אישה. בבואו להיפרד מרופאו-מיטיבו מטיח זה בפניו האשמות קשות: "אין אתה יודע מי אני, אבל אני יודע מי אתה. אתה הוא זה שהבאת כליה עלי ונטלת את חיי אשתי מן העולם". לא ברור מה הבין אותו לבלר מדברי ההאשמה הללו, האשמה באובדנם של שני אנשים, והוא הולך לדרכו. אבל דמותו אינה מרפה וממשיכה לרדוף את הרופא, ובלילה הוא מופיע בחלומו: "לילה אחד בא אצלי אותו אדם בחלום ופניו חולניים קצת וקצת – קצת סימפטיים. נתביישתי ממנו שאני חושב עליו רעות, וקיבלתי עלי להעביר כעסי ממנו. הרכין עצמו ואמר מה אתה רוצה ממני, וכי בשביל שאינסתני אתה מבקש רעתי…".

בפעם הראשונה בסיפור מוזכר השורש א.נ.ס באופן ישיר – אזכור החושף את עומק הפצע שבנשמת הרופא. המלה "אינסתני" שבפי הלבלר בחלום משתמעת לשני פנים: היא מכוונת אל הרופא (וכי בשביל שאתה אינסתני), או אל דינה (וכי בשביל שהיא אינסתני אתה מבקש רעתי?) – שעל פי זה אינסה את אהובה לשעבר, ממש כפי שכפתה עצמה על בעלה… כך פותח החלום לרווחה את השער אל המציאות המעוותת שהרופא ברא; "מציאות" שבה דינה, שאיננה עוד התגשמות הפנטזיה של אם ואחות, עוברת לקוטב השני והופכת לאישה יצרית, מסוכנת, בזויה, האונסת את הגברים בחייה לרצונותיה, המיניים והאחרים…

אלא שברור מי מבצע כאן מעשה אונס (נפשי, אמנם), מי כופה את מבטו השולל והאלים והמאיין על האחר. חוסר האונים מול עבר שאותו אין הרופא יכול לשנות ושפוער בתוך נפשו פנימה בורות עמוקים שכלל לא ידע על קיומם, מחריף את אובססיית השליטה שלו, והוא שולט באמצעות הסיפור שאותו הוא ממציא ועל פיו הוא פועל ומתוכו הוא בורא מציאות, של כאב ושל שבר. הוא האונס את אשתו להיות מה שדִמיונו המעוות רואה, או מדמה לראות, בחשכת עיוורונו.

דינה, אישה שיש בה כוח וסבלנות ותבונה, מחבקת אותו אחרי שהוא מספר לה את החלום, "וכך עמדנו חבוקים מתוך אהבה וחיבה ורחמים, וכל אותה שעה לא זז אותו אדם מעיני ושמעתיו מדבר וכי בשביל שאינסתני אתה מבקש רעתי". ואחר-כך, מעט-מעט, היא יוצרת מרחק, משתחררת, מאחיזתו ומן האחיזה של אהבתה אליו, כמי שהבינה שהמעוות הזה לא יוכל לתקון והחליטה להוציא עצמה ממעגל הכאב והייסורים (בכך מהווה דמותה "תיקון" לדמותה של דינה המקראית, הכפויה להישאר קורבן).

בתוך-תוכו של השבר המתמשך ובהתשת הכוחות דינה מגלה סימנים של עצמאות ושל התנגדות, ודוחה ניסיון נואש ומכמיר לב (ומאוחר מדיי) של בעלה לתיקון. עד שהיא מבקשת אותו לעשות את אשר הוא רוצה ממילא, ו"את שרשום עלינו מלמעלה".

על אף שהוא אינו רוצה בפרידה והוא מאשים את דינה שהיא כופה עליו את הגט (כרגיל…) – למרות זאת: "אמרתי על כרחי אין לנו תקנה אלא גט… מיד נתייעצתי בלבי לפטור את דינה, בנים לא היו לנו, שחששתי להוליד בנים שמא יהיו דומים לו. סידרתי את עניינינו ונתתי לה גט פטורין.
כך נפטרנו זה מזה, כדרך שנפטרין כלפי חוץ, אבל בלבי ידידי שמור חיוכה שבשפתיה ואותה תכלת שחורה שבעיניה כביום שראיתיה בראשונה. פעמים בלילה זוקף אני את עצמי ממיטתי כאותם החולים שטיפלה בהם ומושיט את שתי ידי וקורא אחות אחות בואי אצלי…".

אכן אנשים משכילים אנו, בני אדם מודרנים, ואפילו פוסט-מודרנים; אבל עד כמה גדול – אם בכלל ההבדל בינינו ובין "מחזיקי נושנות"? אין להתכחש, כמובן, להבדלים שבין הסיפור המקראי לסיפור העגנוני. אין לזהות אונס פיזי עם אלימות נפשית; מצד אחר, האלימות הנפשית כאן נמשכת זמן רב, לאורך שנים, "בכל עת ובכל שעה" – כלומר, העובדה שאיננה פיזית אינה עושה אותה אלימה פחות.

אולם עגנון עצמו מבקש אותנו (באמצעות השם "דינה" ומוטיב האונס המפלש את סיפורו לכל אורכו) למתוח את קווי הדמיון שמעבר להבדלים. שם וכאן, אז ועכשיו, הכוח המופעל על נשים ביד גברים, מתוך צורך שליטה ויצרי קניין ובעלות עיוורים והרסניים – ולמעשה, בעומק הדברים, מתוך חוסר אונים והפחד מפני הלא-ידוע שבאישה, הפחד מהאי-אפשרות לשלוט בה בשלמות, הגורר צורך שליטה שאינו בא על סיפוקו.

כוחה של הקריאה המדרשית הנועזת של ש"י עגנון את סיפור אונס דינה בכך שהיא מחלצת ומעלה מן הסיפור המקראי רבדים סמויים. בעקבות "הרופא וגרושתו" של עגנון אני חוזרת אל שכם, אל דינה, אל יעקב אביה ובעיקר אל האחים, ושואלת שאלות שהסיפור המקראי, בסגנונו התמציתי והמאופק, אינו נותן להן מענה: מהם המנגנונים הנפשיים-תרבותיים המאפשרים אלימות כזו – אם כלפי אישה יחידה, ואם כלפי עיר שלמה? כמה חוסר אונים מסתתר מאחורי כל הכוח הגברי המתפרץ והמאכל הזה? ומה גורמים לנפש הרצח הקולקטיבי, הביזה וההתעמרות בנשים וטף?

ועד כמה כולנו, גברים כנשים, היינו ועודנו לכודים באותה מהות פטריארכלית המטילה עצמה עלינו בכל הכוח, אונסת אותנו לפרש את העולם ואת עצמנו על פי דרכה שלה, וביתר שאת ותחכום, ככל שהיא חשה את מגבלות כוחה?


[1] בראשית לד, א-ג; כה-כו.
[2] ש"י עגנון, על כפות המנעול – סיפורי אהבים, הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב תשל"ח.
[3] הדגשה זו וכל ההדגשות להלן בסיפור הן שלי.
[4] יחזקאל טז, לו-לח.