מרווקות לנישואים – המרה רוחנית לא מדוברת
שרה סגל-כץ
שרה סגל-כץ היא בוגרת תוכנית "רביבים",
תלמידת "בית מורשה" בירושלים וכותבת מחקר על ספר הזוהר.
"פעם הייתה התאולוגיה קרובה יותר. היה זמן לתפילות, לשיעורים ולחברותות. ופעם היית יכולה ללכת באמצע הלילה למעיין ולומר דברים לכוונון הנפש, ויכולת לטייל בעולם ולקרוא לו בכל מקום". זוגות צעירים מכירים את ההתמודדות עם הצורך לתרגם את רוחב המחיה הרוחני של הרווקות למרחב חדש לגמרי לאחר הנישואים. על אף שלא מדברים על כך, הנוף הרוחני של שבילי הרווקות לא יכול להימחק בקלות
פתיחה
***
איכשהו בתרבות שסביבך, שמורכבת ממערב וקדושה יחד, לכולם ברור שלבחוּר לא פשוט לבחוֹר. כשזה קורה, מניחים שהוא צריך להסתגל למסגרת, למחויבות ולקצץ במרחבים שבהם חי קודם לכן. משהו חסר; לא מדברים על ההתמודדות של הרווקה ההופכת לנשואה ונושאת עיניה לפעמים לחיי היחידוּת שהיו לה. אבל הנוף של שבילי הרווקות לא יכול להימחק בקלות, הוא ליווה אותך זמן לא קצר והשפעתו נמשכת גם כשנכנסת אל חיי הקבע.
זוגות צעירים בוותק (אך לא בגיל) מכירים את ההתמודדות, את השיחות בבית וגם את השיחות עם זוגות אחרים. אולי העובדה שדיבור שכזה איננו שגרתי ברמה הכתובה ואיננו מתקבל בשוויון נפש במרחבים סוציולוגים שונים, היא הדורשת כתיבה על כך.
***
זו הסתכנות.
מן הקוטב האחד עומד טאבו על הדיבור בנושא זה, כיוון שעל האישה (רק) להודות על כך שנישאה והיא סוף-סוף יכולה לממש את ייעודה ולהיות "בית" במובנים פיזיים ורוחניים כאחד. מן הקוטב השני עומד הטאבו ההופכי, שאינו מאפשר עיסוק ב"מחיר" של אישה בחיי זוגיות ומשפחה – הרי היא יכולה לנהלם לצד כל שאר הממדים שבחייה, וכיצד היא מקטינה עצמה אל מרחב הבית והשיח הקשור בו בלבד? בין שני הקטבים יש תווך שאינו רוצה להיות מקוטלג כשמרנות, פמיניזם, פוסט-פמיניזם או כל מינוח חדש אחר.
***
כל שידוע הוא שישנה מציאות סוציולוגית של רווקות הממירה עצמה בשלב כלשהו למצב של נישואים. מעבר זה מעלה מבט של זיכרון ומציאות של התמודדות, וכך מתוך חיי הנישואים עצמם עולה התמונה הכפולה – של שנות הרווקות ושל ההתאקלמות אל היחד. המציאות מספרת שישנה זירה של חיי רווקות שאינה אוסף של חווית עראיות בלבד או חוסר מתמשך שהנישואים ממלאים אותו; ועם החתונה, פתאום רוחב המחיה הרוחני של הרווקות צריך לתרגם עצמו למרחב חדש לגמרי.
ההתמודדות איננה מחייבת תחושה של קיפוח והפסד, אלא הבנה בוגרת וריאלית שכל התרחשות שמתקיימת בעולם בודאי דוחקת אינספור התרחשויות אחרות שהיו יכולות לבוא באותו הזמן.
תמונות
***
חושבים שנוצר ואקום. אומרים לך, תחיי בתודעה שהרווקות היא פרוזדור לשלב הבא, הנישואים. ואז את מוצאת עצמך שם זמן רב. במשכורת הראשונה את קונה מכונת כביסה, כי פרוזדור פרוזדור, זה לא מחייב טלטלות למכבסה השכונתית בדצמבר הקר. ומתחילה שגרה. ציפייה וניסיונות ותחושה שאת ממש בונה עצמך ומתקדמת מקצועית, אנושית, ותוך כדי אפילו עובדת על המידות, ובטח כל זה מתנקז אל החפץ הברור – אחד ויחיד לחיות איתו. אחרי שכל זה הופך לרוטינה את מגלה שבעיקר הגיל הוא שמתקדם והחופה לא מתקרבת, והלחיים נעשות נמוכות מן הלסת.
***
ואז זה באמת מגיע ואת עומדת תחת החופה, וההוא שהיה כימהון עכשיו הוא נוכח, יציב וממשי. ואוהב. ואת גם כן. אין שמחה כהפרת שגרת האופציות והבלבולים; המדבריות והעומסים של דייטים.
***
אך פתאום המונותאיזם שלך עומד בפני אתגור. האינטימיות עם האל שעימו שוחחת תכופות, נמוגה. את כבר לא באה בתפילה רכה, בדרישה נחרצת או במילים טבעיות ולא מסוגננות, את גם כבר לא אומרת לפני השינה דבר של מחילה לההוא במרומים על זה שגם היום לא השיא אותך, כי בדיוק היום זה דווקא כן קרה. והדיבור שבבית נהיה משמעותי כל כך, עד שחשבון הסלולרי שלך מתכווץ, וכך גם דפי הסידור שהיה לח ועכשיו הוא עזוב מעט. את מגלה פתאום שברכות השחר מחיות אותך כמו תפילה שלמה; שלא מפריע לך לא להשתכר בפורים. את מגלה שטוב לך לשמוח במילה אחת שממש יצאה ממך וכוונה שוב אליו, אל האל. פתאום את חושבת: אולי כל ההתעלויות שהיו ברווקות היו רק כדי להציל את היומיום ולחוות שמחה שאינה נמצאת באופן טבעי. אולי הייתה לך מערכת יחסים מיוחדת עם הקב"ה כי אפילו הוא עצמו התקרב כדי להפיג את הבדידות, ועכשיו הוא מצטמצם כדי לתת מרווח לאיש ולך.
עבודת ה' נהייתה אחרת. את עוד מנסה לקרוא לה בשמות, ללמוד את המפה.
***
פעם הייתה התאולוגיה קרובה יותר. כך זה נראה. היה זמן לתפילות, לשיעורים ולחברותות, ואפילו לעמוד בשישי ולהחליט להדליק הפעם רק נר אחד (לא כטרוניה על הזכור-ושמור, אלא על זוג הנרות שישב באמצע המטבח בזמן שאת תרבצי שם לבדך). והייתה קבלת שבת של הזדהות, ובקשות עלייך ועל הכלל שהן בעצם כאן, יושבות לידך, רחוצות, נאוות ועדיין לא נחפצות. ובקבלת שבת אחרת לא רצית לקחת את התפקיד של כנסת ישראל, רצית שהמודלים הללו יימחקו ויהיה פשוט החיבור, אפילו האפור. ולפעמים הלכת לארוחה של עוד רווקים ורווקות ולפעמים היית רק עם חברות או דווקא עם זוגות נשואים, ולפעמים נשארת בבית לבד ועשית הכול כמו שהיית עושה אם בן-הזוג היה, או שדווקא היית מצעקת ואבלה כי הכול חרך בעשרים וחמש השעות הללו.
***
ופעם היית יכולה ללכת באמצע הלילה למעיין ולומר דברים לכוונון הנפש עם חברות, או לבד. או ללכת לכותל ארבעים יום ולהגיע למקומות אחרים ברוח שלא קשורים רק לבקשת הבן-זוג. ויכולת לטייל בעולם ולקרוא לו בכל מקום.
***
את כבר לא שומעת את השותפה שלך קמה באישון ליל, אומרת תיקון חצות בגרסה שיצרה לעצמה, מדליקה נר וקמה בבוקר הגיוניות לגמרי. את גם לא שומעת שוב את השותפה השנייה נפרדת מהדייט הרביעי שלה השבוע בנעימות, ובבוקר מספרת שהיה זוועה והיא איבדה תקווה. את גם לא תוהה מי במעמד ה"אבדה", את או האיש שלך, שספק אם בכלל נולד. ואז – הוא בא, ופתאום היומיום שהיה ביתי ונראה כבלתי רצוי וממש זמני וגם מאוס, מתברר כחתום בך, ולא בכדי.
***
את מבינה שבדרך אל החתונה הייתה חירות שלא תמיד ראית. לא שעכשיו את משועבדת, אלא שהייתה זו אפשרות למציאות שאין לה כבר קיום; עכשיו הכול זוגי. והכי קשה זה בעצם לפנות לאֲהוּב מקום – כי את רגילה להדליק נרות, לעשות קידוש, לבצוע את החלה שאת אפית, להתפלל לבד-לבד ולשיר כאוות נפשך. ופתאום הכול מתהלך ביחד ונשאלות שאלות על מה התפקיד של כל אחד במערכת, ואת כל כך ידעת להיות לבד ובכלל – להיות לבד עם ה', כי מי יפריד ביניכם. הרי כל כך הפנמת את החינוך לדבקות, שחיי הרוח והגוף של הזוגיות נדמו לך כהפרה של הקשר הקרוב-קרוב ומאוד גבוה שטווית עם ה'. ה' של הרווקות, ה' שהוא שיקוף שלך והשלכות שלך, ועכשיו – איך תשליכי יהבך מהמקום הזוגי החדש, השלם, השלו?
***
את מגלה ששם, בחיים ההם, פיתחת שפה. הייתה למדנות ורוחניות עילאית, והתחלת ללכת לשיעורים של אנשים שמפגש ביניהם לאו דוקא היה מייצר דיאלוג, אבל את לקחת ויצרת מהם דיאלוג משלך, רכיבים-רכיבים שהם את. ולפעמים ישבת בבית קפה, והשיחה מתהומות הנפש של חמישי בתשע בערב עם בחור לא מוכר יצאה מהפה שלך ונשמעה אצל זוג בשולחן ליד. איזו רוח-זמן של חיפוש ובקשה, בנייה עצמית מאוד מדוקדקת, ובכל זאת בעלת שכפולים שלא מדעת.
***
אבל דווקא שם, בטרום-נישואים שלך, הניסיון של הקפדה על ההלכה ביחסי בינו-לבינה (או כמו שקרא לזה הר"מ שלימד אותך: "הלכות אישות לבגרות") גם יצר מצב פרדוקסלי שאי אפשר להכחיש: הארוס הומר במילים לא ישירות, המתח התורני ו/או האינטלקטואלי החליף מתח טבעי. כך יצא שבדייט אחרי דייט מצאת את עצמך מנהלת שיחות גבוהות. גבוהות מדי, כי כבר איך אפשר לדעת אם זו את עצמך והוא, או הרעיון מהספר או ההרצאה האחרונה. רומחי השפה היו נתונים בידייך ובידי הדייט התורן, וזה מאוד מרשים, אבל לא בטוח שאלה הדברים שיפתחו את שערי הלב. שמעת ממנו על דיוקי רגשותיו ביחס ל"מי השילוח", ביחס לנשמת הדור ולהתנוצצות ספירת נצח בחייו, והוא היה רציני ולא מתכוון להסתיר ולהוביל ל"מקח טעות", אבל הוא רחוק מאוד מהשדה של עצמו, מהקרקע שלו, ואת לפעמים ראית בבהירות שהוא לא יהיה כך בשגרה. (ואולי בכלל הסיטואציה של זירה שמותר בה באמת דיבור, מכריחה לעמוד על המשמר ממצב של התערטלות נפש שאולי היא שלב רחוק יותר ממעשים שבגוף).
***
ועכשיו, בנישואים השרירים והקיימים יש נועם, הנועם שכה קיווית לו. באמת. ואת מגלה שאין מילים לספר לעולם על המציאה, על האבדה שרק התברברה בניווט ובסוף נחתה אל חייך. נפתחת אפשרות לדיבור שהוא אחרי הפואטיקה של שני זרים מהורהרים, דיבור של היכרות עצמית. אמת פשוטה נוכחת ומספרת את עצמך, ואותו, כי יש דיאלוג שהוא לפעמים צבעוני ונוסק ולפעמים שגרתי ונטול הילה, אבל את יודעת שישנם הקולות שלכם ופחות רעש לבן. אין הצטעצעות ויש חיבור, כי אחד הפריד את הנשמות ואחד ידע לזווגן לאחר החיפוש. והאיש שלך הוא מאוד מקבל דווקא, והשנה הראשונה מצוינת.
***
ואחר כך חוזר הגילוי שאת בגלות מהֵרגלים שהיו, שחשבת שלא תרצי בהם ולא ראית את הקבע שתפסו בחייך, ושאת נפרדת ומסתגלת למרחבים לא מוכרים. וחברות בונות עלייך בתור הגבאית של שמחת תורה ואת לא שם, במניין שלכן. את שוכבת בבית עם הרגליים למעלה, הבצקות של חודש תשיעי מטרידות. ואת תוהה – זאת אני במקום הזה? ואיפה התפילה מבוקר עד צאת הכוכבים והריקודים והתורה? איפה הכוונות מהאר"י על הזיווג שבתפילת הגשם? אה, בדיוק נרדמת.
***
ויש ימים שאת עומדת מול עצמך ואומרת – קודם תחזרי להתפלל בקביעות כמו פעם, כשהיית צועקת אליו. ומצד שני, את יודעת שעכשיו התפילות הן הכי מדויקות ואין כמו המילים שיוצאות מהמקום שבו את מונחת; זה אחרת ממה שחשבת ומהאינטנסיביות שהיית בה, אבל הרבה יותר נכון. וכך, לפעמים את יכולה לוותר בקלות ולא רק להרגיש משוללת מכל החירות ההיא, שהייתה כשהיית לבד, אבל הייתה רצופה גם בכאב.
***
כרווקה היה לך מרחב של לבוש ייחודי ולא מחויב, וידעת שהוא קשור במחויבות שלך ושלא יאמרו לך איך להתלבש. היו לך ניסיונות משלך, תפילה עם צעיף שבעצם יש לו תפקיד, סיפורי בדים רליגיוזיים. ואז שמת כיסוי ראש וגילית שזה דגל. ופתאום חברה רוצה ללכת איתך בשעת לילה מאוחרת, בחזרה מהקפה של פעם-בחודשיים-שלכן ברחוב סלמה בתל אביב, כי היא אומרת שרק איתך היא בטוחה, שאותך לא רק שלא מטרידים אלא נוהגים בך בכבוד; "יש לך מחיצה של הגנה", היא אומרת.
וישנה הסביבה שבטוחה שאת כנועה, ומישהי מתקדמת-עלק אומרת לך: "את יודעת, את השיער את בעצם מסתירה כי זה קשור במיניות שאת מצניעה עכשיו"?! ואת רוצה לומר לה מה את חושבת על הבנה כה גסה ובסיסית יחד, ועל הבחירה שלך בכיסוי אחרי הכול. ואת שותקת כי יש בית, והנחת חשובה לך יותר מפולמוס.
***
ואת שואלת אותו-אותך, באיזה בית תפילה הילדים שלכם יגדלו. כבר בגיל ההתבגרות נתת גט כריתות לפקידי הדת המרחיקים אותך מזה שלבך ובשרך מרנן אליו; בגילאי העשרים סימנת את כל בתי הכנסת שמתחילים חזרת הש"ץ כשאת לפני "מודים", והכי התרחקת מאלו שמדדו את מספר הפעמים שמותר להוסיף, ני-ני-ני אחרי הניגונים. אז התפללת בבית לבד או עם חברות, ועכשיו את שואלת על הילדים ובית הכנסת כי בכל זאת, את דתייה עם סוציולוגיה. ופתאום הרבה יותר חשוב לך שיידעו להתפלל בבית, ביחד, בצוותא, ושיחכו כבר עם הקהילתיות ויבנו תאולוגיה מציאותית ורוחנית יחד, שתהיה להם בפרקי החיים שעוד נכונו להם. שיגלו את ה' שלהם וישכחו את השמות העתיקים שבהם השבעת את מגן הרווקות והמצפות.
***
כשאתם יושבים בערב והילד ישן והחלון משיב עליכם רוח צחה, את מביטה וזוכרת – יש עולמות שלמים שהתקיימו לפני העולם המוכר.
היו חסרים בהם איזון, וזוגיות. יש שבר שנוכח אצל מי שעוד לא מצאה, או לא מצא, והמציאות בוודאי מתקינה להם את זה שראוי, זה ששייך. נִפְרַדְֵת מהם רק כי במקרה לך הסתדר, וגם הזמן שלהם יגיע.
את יודעת שאת בשבת קיומית והיית מספיק בימי חול של כמיהה לקדושה, לחיבור.
את במקום שלך, ופתאום האור חוזר מכל ההקפות שעשית אל מקום מכונס שקוראים לו אהבה. ואחד. וזה כל שצריך.
