"נאמני תורה ועבודה" – מעין חשבון נפש / אביעזר ויס
 

 

 

 

 

"נאמני תורה ועבודה" –
מעין חשבון נפש

 

אביעזר ויס

ד"ר
אביעזר ויס הוא מחנך ואיש הגות;

סיים בימים
אלו קדנציה בת עשר שנים כראש המכללה האקדמית לחינוך "גבעת ושינגטון"

 

לאורך שנות פעילותה נחלה תנועת "נאמני תורה ועבודה" הצלחות והישגים לצד כישלונות והפסדים
במאבקיה השונים. כיום, לאור השינויים שחלו בחברה הישראלית, על התנועה להמשיך את
מאבקה במגמות ההסתגרות וההתבדלות, אך תוך הצבת מטרה חדשה, מרחיקת לכת: הפיכת
הציונות הדתית לאליטה המנהיגה את החברה הישראלית, במקום האליטה הפוסט-ציונית

 

 

צייטלין" כמשל

זכיתי להיות חבר פעיל בתנועת "נאמני תורה
ועבודה" בעשור הראשון לפעילותה, ובחלק גדול מתקופה זו אף להיות חבר במזכירות
הפעילה והלוחמת של התנועה, בראשותו של ד"ר יחזקאל כהן. במקביל, באותן שנים הייתי
מחנך, הוריתי באוניברסיטה וניהלתי את בית הספר התיכון העירוני ב' ג' ("צייטלין")
בתל אביב. לא היה זה קל באותם ימים, ונראה לי שאף לא היום, לעמוד בראש מוסד חינוכי
גדול ואף יוקרתי, ועם זאת להיות פעיל ב"נאמני תורה ועבודה". "צייטלין"
היה כמעט המוסד החינוכי היחיד שבו האידאולוגיה המוצהרת של התנועה יושמה הלכה למעשה
תוך כדי מאבק מתמיד בזירות רבות.

בבית הספר התקיימה חברה מעורבת. 50 אחוז מהבנות
התגייסו לצה"ל – ולא רק ליחידות החינוך – בליווי והדרכה של סגל בית הספר.
בבית הספר הועסקו רק מחנכים שהשקפת עולמם תאמה את ערכי הציונות הדתית, כפי שהובנו
על ידי הנהלת בית הספר, ורבנים חרדים, ששימשו בו לפני שנכנסתי לתפקידי, פרשו במהלך
השנים הראשונות בזה אחר זה. כמנהל בית הספר נקראתי לא אחת לבירורים בפני הממונים
על החינוך הממלכתי-דתי, כיוון שלא הסכמתי ליישר קו עם מגמות ה"התחרד"לות"
דאז.

שיעור התלמידים שהגדירו את עצמם "לא-דתיים"
בסקרים של סוף תקופת לימודיהם, נע בין 20 ל-25 אחוז – שיעור שהיה אז מקובל במערכת החמ"ד
בכלל; החטיבה העליונה, לאחר הפרק החינוכי של חטיבת הביניים, הייתה נקייה מסמים
ומאלימות.

מעל לכול, בבית הספר התקיימה אינטגרציה חברתית שאפשר
היה להתגאות בה. לאחר שנים אחדות של קשיים משך בית הספר אוכלוסיות
"חזקות" של תלמידים מהשכונות הצפוניות של תל אביב, יחד עם אוכלוסיות
"מוחלשות" משכונות הדרום. היחס היה בדרך כלל: 65 אחוז מהדרום ו-35 אחוז
מהצפון ומאזורים "חזקים" בפריפריה של תל אביב.

כמובן, אינני מביא דברים אלו כדי לספר על עצמי,
אלא כדי לומר שאת האידאולוגיה של "נאמני תורה ועבודה", שנשמעה תמיד
פשטנית משהו, היה אפשר ליישם ולממש. שנים רבות לפני שהגעתי לבית הספר היה החינוך
בו מופת של "תורה עם דרך ארץ". רבנים שידעו ללמד דף גמרא בשיטה
"ליטאית" כפי שרמי"ם מעטים יודעים היום, ידעו גם לצטט קטעים ארוכים
מ"פאוסט" לגיתה. מורים למתמטיקה ידעו ללמד דף גמרא, וגלריית הבוגרים,
שיש בה רבנים, שופטים, שרים, כלכלנים בכירים, מזרחנים ידועי שם, רופאים מהשורה
הראשונה ואלופים בצה"ל – תעיד שהמשימה הייתה אפשרית. השאלה המתבקשת היא
כמובן, מדוע הקו החינוכי הזה לא הפך לנחלת הכלל, ומדוע בתי ספר כאלו אינם בנמצא
היום.

על מה היה המאבק

מטבע הדברים, מאמר זה אינו יכול להיות מחקר.
הוא כתוב מנקודת מבט של מי שעסק עשרות שנים בחינוך ממלכתי-דתי – מהוראה ועד ראשות
מכללה אקדמית להכשרת מורים – מתוך תשומת לב מתמדת למתרחש בשדה זה. אין הדברים
הבאים אלא התרשמות, אך למיטב שיפוטי זו התרשמות אמינה.

בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים העסיקו את
"נאמני תורה ועבודה" חמישה נושאים שהיו משולבים זה בזה ונחלקו לנושאי
משנה שלא אמנה אותם כאן מטעמי קיצור.

שירות צבאי מול תלמוד תורה – ל"נאמני תורה ועבודה" הייתה אמירה
חד-משמעית בנושא זה. היא לא הסתפקה אף בתוכנית ההסדר, ותבעה שירות צבאי מלא
ומשמעותי לבנים. ישיבות הקיבוץ הדתי בעין צורים (שנסגרה לאחרונה) ובמעלה גלבוע הם
הביטוי לאותה דרישה, שקבעה כי לימוד התורה אינו יכול לבוא על חשבון השירות הצבאי,
ועם זאת – יש לטפחו ולחנך אליו.

מעמד האישה – בשלבים שעליהם אנו מדברים כאן, הביטוי הבולט של
המאבק על השוויון במעמד האישה היה הדרישה לחינוך בחברה מעורבת והמאבק על החברה
המעורבת בתנועת הנוער בני-עקיבא. את המאבק הוביל מזכ"ל בני-עקיבא דאז, אמנון
שפירא, שזכה לתמיכה מעשית ונחרצת של "נאמני תורה ועבודה".

המאבק על מעמד האישה התבטא גם בדרישה ממערכת
החינוך הממ"ד לאפשר גיוס לשירות צבאי מלא ומשמעותי לבנות החפצות בכך לשרת.
התנועה הייתה מודעת למשמעות המעשית של דרישה זו: צה"ל של אז טרם הפנים את
האתוס של האיסור על הטרדה מינית, ומפקדים נטו להטריד חיילות; בבסיסים רבים היו היחסים
בין חיילים לחיילות מופקרים, וככל שקשה היה לצעיר דתי להתנהל במסגרת של כלל
צה"ל – לצעירה דתית היה קשה פי שבעה לעשות זאת, ואין מדובר רק ביחסים בין
המינים ובצניעות, אלא גם בשמירת שבת, כשרות ועוד. אך עם כל זאת, בנות רבות חשו
שהשירות הלאומי אינו עונה לרצונן לשרת באופן משמעותי.

רבנים בבתי ספר ובאולפנות נהגו "לרדת"
לחייהן של בנות שהודיעו על רצונן לשרת בצה"ל. הן זכו לתגובות בלתי הולמות –
מהטרדה בלתי פוסקת בשיחות "חינוכיות" שמטרתן לשנות את דעתן, ועד הגדרתן בתור
"לא-דתיות" והוצאתן אל מחוץ לחברת התלמידות. עמדת "נאמני תורה
ועבודה" הייתה שעל מינהל החינוך הדתי להורות שאין לנהוג כך; אדרבה, יש להדריך
בת הרוצה לשרת בצבא כיצד ניתן לעשות זאת למרות הקשיים. לאחר מאבקים רבים הוציא
מינהל החינוך הדתי חוזר למחנכים ברוח זו, ואולם המציאות לא השתנתה בהרבה.

האינטגרציה החברתית – מחד גיסא, בנושא זה קיימה "נאמני תורה
ועבודה" מאבקים רבים; מאידך גיסא, ועוד אדבר בזאת בהמשך, היא לא הייתה נחרצת
בעניין זה בהיקף הארצי.

זו הייתה התקופה שבה החלו לקום חדשות לבקרים
בתי ספר "ייחודיים" תחת הכסות ה"תורנית". הם סיננו את
המתקבלים, כביכול בהתאם לרמתם הדתית, ואולם למעשה הייתה זו דרך להימנע מלקיים
אינטגרציה חברתית בין ילדי עדות שונות ובין ילדים משכבות סוציו-אקונומיות שונות.
התנועה קיימה מאבקים מקומיים נגד פתיחת בתי ספר כאלו, לרוב בלא הצלחה. מינהל
החינוך הדתי, מחשש שההורים יפנו אל החינוך החרדי, תמך בדרך כלל בהקמת בתי ספר כאלו
בפועל, גם אם במוצהר התנגד להם. מאוחר יותר מגמה זו אף קיבלה כסות אידיאולוגית, ולפיה
בחינוך הדתי יהיה מגוון שיאפשר לכל הורה למצוא בו את בית הספר המתאים לילדו. אך זו
הייתה דרך לכסות על חוסר היכולת להתמודד עם הבעיה.

היחס ללימודי חול – התנועה התאמצה לציין את הקשר בין תחייתו של עם ישראל
בארצו ובין הצורך בלימודי חול. צמצומם בישיבות, ואף היעלמותם כמעט לגמרי במוסדות
מסוימים הביאו לשפע של מאמרים ודיונים בתחום זה.

הציות לרבנים – המאבק נגד ציות אוטומטי לאוטוריטה רבנית ב"מילי
דעלמא" היה מאבק הדגל של "נאמני תורה ועבודה". חופש המחשבה של
הפרט, התביעה לאוטונומיה שלו והחשש מפגיעה בדמוקרטיה על ידי כפיפות לסמכות תורנית
גם בנושאים שאינם הלכתיים, הביאו לשלל מאמרים וימי עיון בפורומים שיזמה התנועה.
המושגים "דעת תורה" ו"אמונת חכמים" הועמדו לביקורת מהותית.
ניכר היה שבנושא זה התנועה רואה את שורשה של ההתחרדות של המחנה הציוני-דתי. לפי
תפיסת התנועה אז, ההתייחסות אל האוטוריטה הרבנית כאל סמכות קובעת-כול, היא העומדת
בשורש ההשתמטות משירות צבאי, או בקיצורו, בשורש היחס לאישה ולנערה והדרתה מחברת
הגברים, ובשורש ההסתייגות מהאינטגרציה החברתית. מובן שהציות לסמכות הרבנית נתפס גם
כסיבת המגמה להתרחק ככל האפשר מלימודי החול ומהתרבות הכללית. התנועה גם חששה מאוד
מאובדן הקשר של התלמיד עם ביתו בעקבות זיקתו החזקה לסמכות הרב, והביאה בסקירותיה
דוגמאות רבות לניתוק הקשר עם ההורים ואף לזלזול בהם וב"דתיותם".

הצלחות וכישלונות

במבט לאחור קשה מאוד לקבוע מה הייתה השפעתה של
"נאמני תורה ועבודה". כיוון שבשנות ראשית פעילותה לא היו תנועות אחרות
ואף לא אישים בולטים שהובילו מאבק אידאולוגי בנושאים שהיא חרתה על דגלה, הדעת
נותנת שהשינוי שחל בתחומים אלו נובע מהזרע שזרעה התנועה, גם אם מי שהובילו את
השינוי מעולם לא השתייכו אליה.

הנושא הבולט שבו חל שינוי בכיוון שאליו שאפה
התנועה הוא השירות הצבאי של הבנים. הקמתן של המכינות הקדם-צבאיות הדתיות כאנטיתזה
ל"הסדר", נשאה את הפירות הרצויים. צעירים דתיים השתלבו בכלל-צה"ל,
הוכשרו לתפקידי פיקוד, והתחילה להתגבש מנהיגות ציונית-דתית בתוך הצבא. ואולם אליה
וקוץ בה: ככל שגדל מספרם של המפקדים הדתיים בצה"ל, הלך הצבא ואיבד מיוקרתו,
ובמידה רבה גם הודר מהקונצנזוס החברתי הישראלי. אמת הדבר שמי שמחריג את הצבא
מהקונצנזוס ומנמיך את יוקרתו היא קבוצה קטנה בחברה הישראלית (המכונה "שמאל
ליברלי" או "פוסט-ציוניים" או "מדינת תל-אביב"), ואולם
היא הקבוצה המשפיעה על עיצובה של דעת הקהל ה"רשמית" בישראל. לכאורה, תהליך
זה אינו תלוי בציונות הדתית ובמה שתעשה, שכן יוקרתם של מוסדות יורדת מסיבות של
מוסכמות חברתיות, אף אם אין מודים בכך. אך כמו שאפרט בהמשך, לדעתי בהחלט יש מה
לעשות בעניין זה; תפקידה של הציונות הדתית, אם באמת ובתמים היא רוצה להוביל את
החברה הישראלית, הוא לפעול לכך שהימצאותם של בניה בתחום מסוים או בארגון בארגון
מסוים לא יפגע ביוקרתם.

בסוגיית מעמד האישה ההצלחה שרשמו מאבקי התנועה
הנה פחותה. הנושא אמנם צבר תאוצה, וגופים נוספים (ובראשם "קולך") פעלו
בו והובילו להישגים רבים; דעתן של נשים נשמעת, ויותר נשים מהחברה הציונית דתית
מתבלטות בהשפעה ובמעמד בתחומים רבים – אך המציאות היא שרוב רובן של הנשים בחברה
הציונית-דתית עדיין אינן משמשות בעמדות השפעה מעבר למשפחתן.

נוסף לכך, בניגוד למאבק המקורי של "נאמני
תורה ועבודה", הכיוון הפמיניסטי שבו נרשמו ההצלחות לא זוהה עם הרעיון של חברה
מעורבת; לא הובלט שהאפשרות של האישה לבטא עצמה ולמצות את הפוטנציאל שלה יכולה
להתרחש בעיקר בחברה שבה גברים ונשים פועלים אלו לצד אלו. המבנה החברתי ש"נאמני
תורה ועבודה" קראו לו "חברה מעורבת צנועה", הוכרז בלתי אפשרי. יותר
ויותר מופעי תרבות נפרדים לגברים ולנשים עולים על הבמות; אמניות דתיות שמופיעות
בפומבי (שמספרן, כאמור, עלה באופן ניכר) מופיעות בעיקר בהופעות לנשים; יותר ויותר
אבות אינם מורשים להיות נוכחים בהופעות של בנותיהם בבתי הספר; מתגלים יותר ויותר
קשיים בהיכרויות ובמגעים החברתיים בין בנים לבנות, ו"דעות" אף נתן על כך
את הדעת בהרחבה פעמים אחדות.

גם בתחום האינטגרציה החברתית לא קרה דבר, או,
נכון יותר לטעמי – קרה אסון. את האסון אין לתלות כמובן בתנועת "נאמני תורה
ועבודה", שכך או כך כוחה לא היה גדול דיו כדי להצליח במאבק זה; זהו תחום חשוב
ותשתיתי שלא זכה לטיפול אף פעם בקרב הציונות הדתית. אך עם זאת, כיוון שהתנועה חרתה
אותו על דגלה במוצהר וקיימה כמה מאבקים סביבו – יש לתת את הדעת על סיבות הכישלון
הזה ועל החסרונות שבניהול המאבקים. כך למשל, התנועה נאבקה תמיד על כך שלא תתקיים סלקציה
בחינוך, אבל באופן מעשי היא תמכה בבתי ספר שפעלו להגשמת חזונה בתחומים אחרים, גם
אם לא הקפידו על אינטגרציה חברתית. נוסף לכך, התנועה עצמה לא השכילה בעשור הראשון
לפעילותה לספח אליה דמויות מהמגזר המזרחי והתעלמה מכך שתפיסת הציונות הדתית של
קבוצת אוכלוסייה זו שונה לחלוטין מתפיסת הוגי הציונות הדתית באירופה.

המחיר ששילמה הציונות הדתית כולה על ההתנשאות
האשכנזית במערכת החינוך שלה בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, הנו יקר מנשוא.
יש להזכיר כי בשנות השבעים המאוחרות היה המצב במוסדות החינוך הממ"ד ברור:
בבתי הספר היסודיים של החמ"ד 84 אחוז מהתלמידים היו בני עדות המזרח. לעומת
זאת, בישיבות התיכוניות היוקרתיות (כפר הרא"ה, נחלים, נתיב מאיר והמדרשייה) 78
אחוז מהתלמידים היו אשכנזים. משמעות הדבר פשוטה: מזרחים לא התקבלו לישיבות שהוציאו
מבין כותליהן את האליטה של הציונות הדתית. אפשר עוד להרבות בנתונים ממחקרים רבים
שנעשו אז (ובעיקר ממחקריו של פרופ' מרדכי בר-לב ז"ל), ואולם השורה התחתונה
ברורה: הדחייה של אוכלוסייה זו על ידי מוסדות הדגל של הציונות הדתית יצרה את הדינמיקה
שהביאה לעולם את ש"ס – המפלגה שלטעמי חיסלה באחת את הקולקטיב הישראלי והביאה
עוד רעות רבות על הציונות בכלל ועל הציונות הדתית בפרט. ברור שהקמתה של ש"ס
דלדלה את מוסדות החינוך של הציונות הדתית, ולמעשה חיסלה את כוח ההשפעה הפוליטית
שלה.

האתגר הבא

כיום, כמה וכמה עשורים מאז החלה פעילותה של
"נאמני תורה ועבודה", מצבה של החברה הישראלית השתנה לבלי הכר. רוחות
רעות נושבות במרחב הישראלי (על אף שמשקלן האמיתי קטן מהמשתקף באמנות ובתקשורת):
פוסט-ציונות, נטישת רעיון המדינה היהודית הדמוקרטית, איבוד חסר תקדים של צה"ל
מיוקרתו הציבורית ומתחושת ההצדקה שבפעילותו, פירוק המפעל הציוני מערכיו, ועוד.
לאור זאת נדמה לי שכיום על תנועת "נאמני תורה ועבודה" להעמיד לנגד עיניה
מטרה אחרת, מפליגה יותר מזו שבה החזיקה בתחילת דרכה: יצירת אליטה של מנהיגות
ציונית-דתית שתוכל להוביל את כלל החברה הישראלית מתוך מחויבות לערכי תורת ישראל,
ובכלל זה לערכים האנושיים שהם תשתיתה של תרבות המערב. על כתפיה של הציונות הדתית
מוטל להחליף את האליטה הפוסט-ציונית, ודבר זה עשוי להתרחש רק בעזרת פעילותן של תנועת
"נאמני תורה ועבודה" והדומות לה בתוך המרחב הציוני-דתי, שכן תנאי מקדים להצמחת
אליטה הוא תשתית תרבותית, המתבססת על השכלה – הן יהודית, הן כללית. אי אפשר לכהן בעמדת
הנהגה בלא הבנה של תהליכים חברתיים והיסטוריים, בלא אוטונומיה אינטלקטואלית של
היחיד ובלא יכולת לשונית מעמיקה ומדויקת. אלו עשויים להתפתח רק בחוגים דתיים
הפתוחים להשכלה כללית, לשילוב בין קודש לחול; חוגים שבהם המושג "דעת
תורה" אינו קיים, שבהם היחיד יכול לפתח את רעיונותיו בעצמאות ובחופשיות,
וההזדמנויות פתוחות באופן שווה לנשים ולגברים.

ניתן לומר כי לאנשים המרכיבים אליטה מובילה יש שלושה
מאפיינים: שליטה מוחלטת בשפה על כל עושרה ורבדיה, התנהגות כבני תרבות (במקרה
שלפנינו התרבות שמדובר בה היא גם היהדות וגם התרבות הכללית), ועניין וסקרנות כלפי
הסובב. אדם אינו יכול להיות מוביל תרבותי אם עולם האסוציאציות הלשוניות והתרבותיות
שלו אינו מקיף יותר מהעולם הממוצע של אלו שאותם הוא מתכוון להוביל. האליטה
החילונית של הציונות – ח"נ ביאליק, אחד העם, דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי,
מנחם בגין, ברל כצנלסון, זאב ז'בוטינסקי  – שמות אקראיים המייצגים גלריה שלמה – היו
אנשים כאלו. כאלו היו גם הרב קוק, הרב ריינס, הרב סולובייצ'יק, יוסף בורג, משה אונא
ואחרים. שפתם הייתה חדה, עשירה ואותנטית, תרבותם הקיפה מכלול עשיר מאוד של מקורות,
והתעניינותם בכל המתרחש הייתה מלאה.

כיום, גם אם אנשים כאלו מופיעים זעיר פה זעיר
שם בקרב האינטליגנציה הציונית-דתית, הם נעדרים לחלוטין בחינוך הציוני-דתי
(הם נעדרים, למרבה הצער, גם בחינוך הכללי, ואולם לא בו אנו עוסקים כאן). בשנים
האחרונות שוחחתי וראיינתי מאות בוגרות של אולפנות החמ"ד בארץ, ביניהן גם
היוקרתיות ביותר. את דבריי שלהלן אני מתאר בעקבות מפגשים אלו, ואף שאינני סבור כי
המציאות שונה בקרב בוגרי הישיבות התיכוניות, עליהם אינני מוסמך להעיד. נוסף לכך,
חשוב לציין שדבריי הם בגדר הכללה שיש לה, למרבית השמחה, גם חריגים רבים.

למרות לימודי היהדות ה"מתוגברים"
כביכול, במפגשים עם בוגרות החמ"ד כמעט לא מצאתי יכולת ואף לא רצון להתמודד
עצמאית עם טקסט, לנסות לתת לו פרשנות אישית, להבין אותו לפני ש"הרב"
ייתן את הפירוש, שלא לדבר על הרתיעה עד כדי הרמת קול ולמעלה מזה מכל פירוש שנראה
על פניו סותר את דברי חז"ל בפרשנותם של הרבנים המחנכים. נוסף לכך, לא מצאתי
חשיבה ביקורתית מכל סוג שהוא, אף לא יכולת ביקורתית של התרבות החילונית, כיוון
שאין כל ידע, ולו הקלוש ביותר, בתכנים וברעיונות של התרבות העולמית.

בקרב התלמידים של מערכת החינוך הדתית אין אפילו
עניין ואף לא שמץ של סקרנות, שהיא המפתח לבניית עולם אישי ולהעשרתו. מה שעמד בעבר
תחת הכותרת "פילוסופיה יהודית" הפך כבר במחצית השנייה של המאה עשרים
ל"מחשבת ישראל"; בעשורים האחרונים נעלמו אף שיעורי "מחשבת
ישראל" והפכו לשיעורים ב"אמונה". אין צורך להרחיב את הדיבור על
משמעותם החינוכית של שינויים "סמנטיים" אלו. מדובר בשטיפת מוח מתמדת
במתק לשון, שמעקרת כל התמודדות אינטלקטואלית וכל יכולת של חשיבה ביקורתית – לא רק
בתחומי היהדות אלא בכל התחומים. זוהי גישה חינוכית (אם כינוי זה בכלל ראוי לה)
שמקורה בפחדים ובחרדות, והיא מנוגדת למעשה החינוכי של תלמוד תורה אמיתי.

חמור יותר המצב בתחום התרבות הכללית בחברה
הדתית-ציונית בכללה. מספר חובשי הכיפות שניתן לראות באולמות קונצרטים, בתיאטראות,
במוזיאונים לאמנות, בהקרנות של סרטים איכותיים, ואפילו בהרצאות רציניות לציבור
הרחב בנושאי פילוסופיה, היסטוריה, מדע וחברה – נמוך במידה ניכרת מחלקם באוכלוסייה
הישראלית. כבר בשנות השמונים, שאותן ציינתי כשנים שבהן הסתמנו המגמות הללו, הופתעו
החוקרים כץ וגורביץ במחקר תרבות הפנאי שלהם לגלות ששיעור הקוראים הפעילים נמוך
באופן משמעותי בקרב משכילים דתיים לעומת חילונים. כמעט 80 אחוז מן הנשאלים הדתיים העידו
אז כי הם אינם הולכים לתיאטרון (מספר שלדעתי לא השתנה מאז), 80 אחוז מהם העידו כי
הם אינם הולכים לקונצרט, ועוד 16 אחוז העידו כי הם הולכים לעתים נדירות. אז נזרעו
הזרעים לניתוקה של קבוצת המשכילים של הציונות הדתית מהיכולת להשפיע תרבותית על
עיצובם של החיים במדינת ישראל. אותם אנשים שלחו את ילדיהם לישיבות ולאולפנות שבהם
החרימו כל מגע עם תרבות כללית, ושבהם אף לא לימדו ספרות עברית, ודאי לא לימדו את אותה
ספרות תוססת שבעקבותיה גובשה הציונות – זו של ביאליק, אחד העם, מנדלי מוכר ספרים
וברדיצ'בסקי, ואפילו לא של זאב ז'בוטינסקי. כך, לא נשאלה השאלה איפה וכיצד הונחה
התשתית של הציונות החילונית, וממילא – לא הוצגו האפשרויות להתמודד עמה.

אפילו בתחום המוזיקה הדתית, שיוקרתה הולכת
ועולה, אפשר להבחין במציאות זו: גדולי היוצרים הישראלים בתחום זה הם אלו שהורתם
בבתים חילוניים. בפתיחת בית הספר למוזיקה "מזמור" ב"גבעת
ושינגטון" בתחילת שנת הלימודים הזו דיבר המנהל האקדמי של בית הספר, נגן הג'אז
והיוצר דניאל זמיר. זמיר הוא היום חבדני"ק "חרדי". הוא נחשב לאחד
מהטובים שבנגני הג'אז והיוצרים בתחום, והשנה אף זכה בפרס ראש הממשלה בתחומו.
בדבריו ציין זמיר את העובדה שאילולא גדל בבית חילוני, לא היה מעולם מצליח להגיע
למה שהגיע ואף לא ליצור מוזיקה דתית איכותית ואמיתית – זוהי דוגמה מייצגת לכך שלא
ניתן להשתלב היום בחברה הישראלית בשום תחום, ודאי לא בתחומים של תרבות וקביעת טעם
תרבותי, אם המטען שהאדם נושא עמו הוא רק זה שרכש במערכת החינוכית הדתית.

נדמה כי הציונות הדתית ויתרה מזמן על השאיפה
לייצר אליטה תרבותית, לטובת הסתגרות, התחרדות והתבדלות. על תנועת "נאמני תורה
ועבודה" והדומות לה, המבקשות זה כמה עשורים להילחם במגמות אלו, להמשיך את
מאבקן בהסתגרות ובהתחרדות, אך מתוך פרספקטיבה חדשה ואופק מרחיק לכת יותר מזה שניצב
בפניהן עד כה: להפוך את הציונות הדתית לאליטה. רק כך יהיה למגזר זה מקום בחברה
הישראלית. אחרת -הציונות הדתית נידונה להיות מגזר קטן, הולך וכלה.

המהפכה צריכה להתחיל, לדעתי, מהמכללות להכשרת
מורים, ואולם זה כבר נושא למאמר אחר.