נגיעה בין בני זוג בזמן לידה – עיון הלכתי-חברתי / אילעאי עופרן
 

 

סוגיית הנגיעה בין בני זוג בשעת הלידה היא מוקד של קונפליקט בין האדם לבין ההלכה – בין הצורך האנושי לתמיכה ולסיוע לבין איסור המגע. עיון במקורות ההלכה מראה כי ניתן להתיר מגע בין בני זוג בזמן לידה, וכי האיסור גורר מחירים רוחניים וחברתיים לא קלים

 

איסור נגיעה בזמן לידה: שלוש תגובות

לפני כשנתיים שודרה באחד מערוצי הטלוויזיה תכנית ריאליטי שהציגה את הנעשה בחדר הלידה בזמן אמת. אחד מפרקי הסדרה עורר דיון ואף סערה זוטא, לאחר שהציג את חוויית הלידה של זוג דתי שנמנע לאורך כל הלידה מכל מגע. התגובות לשידור היו שונות ומגוונות – החל מהערכה עמוקה להקרבה ולמחיר הכבד שבחרו בני הזוג לשלם כדי להישאר נאמנים לעקרונותיהם, עבור בביקורת על הניכור, הפער והעדר התמיכה בין בני הזוג כתוצאה מההקפדה ההלכתית שבה נקטו, וכלה בלעג גמור להלכה ולשומריה המקפידים על ענייני צניעות וחוששים מפריצות אפילו בחדר הלידה.

בשיחות שקיימתי עם חברים דתיים באותם ימים פגשתי שלוש תגובות עיקריות: הראשונה, "ייקוב הדין את ההר" – זוגות האומרים כי על אף הקושי הנפשי שבהימנעות ממגע בין בני הזוג במהלך הלידה, זהו הדין ואין לערער עליו. השנייה, "אחטא ואשוב" – זוגות המעידים כי על אף שברור כי זהו הדין, ולמרות נאמנותם העקרונית להלכה, אין בהם הכוחות והיכולת לעמוד בדרישה הלכתית כה נוקבת, ולכן הם נכשלים ומפרים אותה בסיטואציה הקיצונית של לידה. השלישית, "אחטא ולא אשוב" – זוגות החיים בדרך כלל על פי ההלכה, אך קובעים כי בסוגיה זו אין הם מקבלים את הדין, הנתפס בעיניהם כאבסורדי, ולכן הם עוברים עליו במודע ובמפגיע.

כל אחת משלוש התגובות הללו מכירה בקיומו של קונפליקט חריף בין עולם ההלכה לבין הצורך האנושי שבמגע בין בני זוג במהלך לידה. התגובה הראשונה, הבוחרת בנאמנות להלכה, והתגובה האחרונה, הבוחרת לעבור על ההלכה, פותרות את  הקונפליקט, בעוד התגובה השנייה, המעידה על עצמה כי היא מונעת מתוך "חולשה", אינה מתירה את הקונפליקט אלא חיה את הדיסוננס עם כל הקושי הנפשי הכרוך בכך. אך הצד השווה לכולן הוא שהן עסוקות בפער שבין צורך אנושי קיים לבין הדין ההלכתי שבידינו. בשולי הדיון קיימות שתי תגובות אפשריות נוספות – זו שאינה מכירה כלל בקיומו של הצורך במגע של בן הזוג וזו שאינה מכירה כלל בחובה ההלכתית. שתי תגובות אלו אינן חוות כל קונפליקט סביב הסוגיה, ולכן אין הן מענייננו כעת. מאז אותן שיחות, מטרידה אותי השאלה האם ישנה דרך אחרת להתיר את הקונפליקט. היש אפשרות לגשר על הפער הכה חריף שבין הצורך האנושי הפנימי למרחב ההלכתי המחייב?

 

האיסור ההלכתי ודין "יישוב הדעת" ביולדת

לכאורה, הדין פשוט: כתב השולחן ערוך – "יולדת אפילו לא ראתה דם, טמאה כנדה".[1] ובמקום אחר כתב: "אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה".[2] מחיבור שתי ההלכות עולה ההבנה הפשוטה כי מרגע שהתחילה הלידה (מבלי להיכנס כרגע למחלוקת ההלכתית מאימתי חל על האישה דין "יולדת"), חל איסור הלכתי על מגע בין איש לאישה.

דין מיוחד ביולדת, המובא בגמרא ופסקוהו הראשונים הלכה למעשה, מתיר איסורים הלכתיים חמורים בזמן לידה, לא רק מן הדין הפשוט של "פיקוח נפש", המתיר לבצע פעולות מצילות חיים במסגרת סיוע ללידה, אלא אף בכל דבר שיש בו משום "יישוב דעתה" של היולדת, גם אם אין בו משום סכנת נפשות. כך היא לשון הרמב"ם:

היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומה מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה.[3]

הדוגמה התלמודית, המובאת בדברי הרמב"ם, על כך שהתירו להדליק את הנר בשבת לבקשתה של היולדת אפילו אם היא עיוורת, מציגה באופן ברור את עצמת החידוש שבדין "יישוב הדעת". הדלקת הנר הוא חילול השבת האולטימטיבי – מה לנו חמור יותר מאיסור התורה המפורש "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".[4] ואף על פי כן, התיר הרמב"ם ביצוע פעולה שאיסורה כה חמור, אף שאין בה כל צורך אובייקטיבי ליולדת, שהרי היא עיוורת ואינה נהנית כלל מאור הנר. הנימוק להיתר הוא החשיבות הגדולה שראו חכמים בצרכיה הנפשיים של היולדת, מה שכינה הרמב"ם "שדעתה מתיישבת עליה בנר".

פוסקי זמננו החילו והרחיבו את דין "יישוב הדעת" על מציאות חיינו המודרנית. כך למשל כתב הרב אליעזר ולדינברג בתשובה לשאלה אם מותר להזמין ליולדת רופא ממקום רחוק, גם כאשר ישנו רופא קרוב יותר:

נראה בעליל מראש שיש להתיר, דהרי גבי יולדת עושין לה כל דבר שיש בה משום יתובא דעתה, אפילו דברים שלמעשה לא צריכים להם … ואם כן מהאי טעמא יש להתיר נמי בנידוננו להביא הרופא המקובל עליה יותר … מותר לקרוא להמומחה ממקום אחר אשר האשה רצונה בכך, אף על פי שהדבר כרוך בחילול שבת, ואעפ"י שגם בכאן נמצא מי שיילד אותה, בהיות והאשה סומכת ביותר על המומחה שנמצא במקום אחר.[5]

וכן כתב הרב פרופ' שטיינברג באנציקלופדיה ההלכתית-רפואית:

יולדת רשאית לנסוע לכתחילה לבית החולים שנרשמה בו ללידה, ואפילו אם יש בית חולים קרוב יותר, אם היא סבורה שהטיפול יהיה טוב יותר בבית החולים שנרשמה בו.[6]

אמנם היו פוסקים שערערו על הרחבת ההיתר והדגישו שיש להשתמש בדין "יישוב הדעת" רק במצבים חריגים ונדירים וכשמדובר ביולדת הנמצאת בהיסטריה של ממש, וביקשו לוודא כי מדובר בצורך ממשי ולא ב"פינוק גרידא".[7] אך דומני שמנהגם של שומרי מצוות רבים עולה בקנה אחד עם הוראת הפוסקים הנ"ל, וכי מנהג נפוץ הוא, במקרה של לידה בשבת, לנסוע לבית החולים הרצוי ליולדת גם כשאינו הקרוב ביותר וגם כשאין לו עדיפות אובייקטיבית, וזאת על אף שהארכת נסיעה שכזו היא חילול שבת דאורייתא לכל הדעות.

זאת ועוד, בשם הנימוק של "יישוב דעתה" של יולדת הפליגו חלק מפוסקי זמננו להתיר הזמנת דולה בשבת, שתגיע לבית החולים בנסיעה ותסייע ליולדת בסעד נפשי וגופני שאיננו צורך מוחלט ואובייקטיבי, שהרי רוב ככל היולדות אינן נעזרות בדולה. כך פסק למשל הרב אברהם יוסף:

תומכת לידה – יולדת שיש ליָדה "תומכת לידה" זהו מצב מצוין ומותר לתומכת לחלל שבת כדי לסייע. ההיתר לתומכת לידה אינו רק בלידה ראשונה, ששם זה בא לידי ביטוי מוחשי מחמת הפחדים הגדולים והתומכת לידה מיישבת את דעתה. גם בלידות מתקדמות, פעמים שיש תסבוכות בהריון, התומכת לידה אמורה לשחרר ממנה את הפחדים, אמורה להדריך אותה כיצד לנשום נכון ואת התנועות הנכונות. תומכת לידה זה מצב נפשי, ואף על פי כן מותר לה לחלל את השבת כדי ליישב את דעתה.[8]

הנה דוגמה נוספת להיתר מופלג שהותר מפני צרכיה הנפשיים של היולדת.

 

דין "יישוב הדעת" לגבי נגיעה בזמן לידה

אף על פי שפוסקי ההלכה הרחיקו לכת בהתירם חילול שבת דאורייתא מפני צרכיה הנפשיים של היולדת, כמעט ולא מצאנו בקרב פוסקי ימינו פוסק שכתב דברים דומים על מציאות שבה היולדת מביעה צורך במגע מסייע ומחזק מצד בעלה. אמנם הוראת הלכה למעשה דורשת היכרות מעמיקה עם כל מקרה לגופו וראוי שתיעשה מתוך התייעצות עם מורה הוראה, אך בחשבון ההלכתי הפשוט נראה שאם הותר לחלל שבת באיסורי תורה משום יישוב דעת היולדת, קל וחומר שיש להתיר נגיעה ביולדת במקרה שהיא רוצה בכך, וסבורה שמגע שכזה הוא אשר ירגיע אותה ויסייע לה. שהרי לדעת הרמב"ן, איסור נגיעה בנידה וביולדת אינו אלא איסור דרבנן.[9] אף לדעת הרמב"ם, שסבר שאיסור נגיעה הוא איסור דאורייתא,[10] הרי שאינו חמור מאיסור כרת של חילול שבת. זאת ועוד, היו מן האחרונים שכתבו כי "אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה",[11] ונראה לי פשוט וברור לומר כי לא שייך לדבר על "דרך תאווה" או על "חיבת ביאה" בחדר לידה. אין להעלות על הדעת כלל את הטענה כאילו איסור נגיעה חמור מחילול שבת בהיותו "אביזרייהו דעריות" שעליו נאמר "ייהרג ואל יעבור". וכי חס וחלילה יעלה על הדעת שאדם שאשתו הנידה נוטה ליפול מהגג לא יושיט לה ידו בנימוק הלכתי כלשהו?

מן האמור לעיל עולה כי הדרך ההלכתית להתיר מגע בין איש לאשתו היולדת במקרה שהאישה רוצה בכך לצורך יישוב דעתה, סלולה וקיימת. אף על פי כן, קשה למצוא פוסק שיורה כך הלכה למעשה. אדרבה, בספרי ההלכה שבידינו נמצא בדרך כלל פסיקות הפוכות בתכלית. כך למשל כתב הרב מנשה קליין בשו"ת משנה הלכות:

ומה שהביא באשה הסובלת מחולשת עצבים רח"ל ודורשת מבעלה שיחזיק בידה בשעת לידה … אין דברי האשה אלו אלא פטפוטי דברים וישתקע הדבר וח"ו ליתן יד לפושעים בדבר כזה ואדרבה בשעה כזו שהוא שעת סכנה תחשוב על השם ותורתו וגם הוא ילך ויתפלל לה' שתלד בנקל ויתן להם ה' בן צדיק או צדיקת ולא יחשבו אז על עניני הבל ותאות ח"ו.[12]

אמנם הרב שלמה דייכובסקי פתח פֶתח להיתר הנגיעה בין איש לאשתו היולדת:

נראה לי שאם האשה הכורעת ללדת, דורשת בתוקף שבעלה יחזיק בידה בעת הלידה ונראה לעין שהיא זקוקה לכך, לצורך רגיעתה הנפשית, אזי יש מקום להתיר לו ולה. הדברים אמורים במקום שנראה בעליל, שלא מדובר בפינוק יתר, אלא בחרדה אמיתית ובחשש לשלומה. עצה חכמה בנושא זה … היא חבישת כפפה רפואית דקה על ידו של הבעל, בדרך זו, הבעיה ההלכתית קלה בהרבה. מובן שאין להתיר מגע מסוג זה שלא לצורך רפואי, כאמור לעיל.[13]

על אף ההיתר הדחוק שבדבריו, באותו מאמר עצמו מתאר הרב דייכובסקי את הביקורת שנמתחה עליו בגין היתר זה. כאמור, עמדה זו אינו נפוצה כלל ועיקר בקרב פוסקי ימינו. וכאן הבן שואל – מדוע כה שכיח ההיתר לחלל שבת משום יישוב דעתה של היולדת וכה נדיר ההיתר למגע בין בני הזוג בשעת הלידה מאותו נימוק ממש, למרות שכפי שהראנו, איסור נגיעה חמור פחות לפי רוב מוחלט של הדעות?

 

המחיר החינוכי של ההימנעות מההיתר בעת הצורך

נראה כי במבט מעמיק, ניתן להבין מדוע נמנע רוב מניין ובניין של פוסקי ההלכה מלהתיר מגע בין יולדת לבעלה כאשר היא זקוקה לכך. המדרונות הפרוסים למרגלות היתר שכזה חלקלקים שבעתיים מן המדרונות הקיימים בהיתרים אחרים. לא דין "יצר חילול השבת" כדין היצר המיני. לאור כוחה הסוחף של התשוקה המינית, אך טבעי הוא שהצבת הגדרים והסייגים באיסורים בתחום המיני תהיה נוקשה וחריפה יותר מאשר בסוגיות אחרות. אף על פי כן, נראה שהכרעה מחמירה שכזו, שוברה בצדה, וכי ישנם מחירים חינוכיים וחברתיים חמורים הנובעים מהכרעה זו שיש לתת עליהם את הדעת. מחירים חינוכיים אלו אינם מנחים את הדיון ההלכתי ואינם חלק ממנו, אך אף על פי כן, מי שההלכה היא הבריח התיכון של חייו הרוחניים אינו יכול שלא לתת דעתו על השפעות אלו:

  1. אשליית חומרה: כפי שהצענו לעיל, הימנעות מהיתר נגיעה ביולדת משום "יישוב דעתה" אינו נובע מחומרת האיסור (שהרי חילול שבת, החמור שבעתיים, הותר מאותו נימוק ממש), אלא מכוחו הסוחף של היצר המיני. אך למרות זאת, ציבור לומדי ההלכה ושומריה עשוי שלא לרדת לעומקו של דיוק זה ולחשוב בטעות כי דין נגיעה ביולדת חמור מאיסורי שבת. העצמת חומרת האיסור מעבר למעמדו ההלכתי האמתי קושרת בעיני הלומד את היצר והמגע המיניים עם מושגים שליליים של אשמה, בושה ותסכול. מושגים אלו קשורים בתרבות שלנו בעולם המיני גם בלא העצמה שכזו, כנראה מכוחה הרע של ההשפעה הנוצרית שספגה התרבות שלנו בתחום המיני. דומני שזוג שעובר על איסור נגיעה בזמן לידה עשוי לחוות אשמה ובושה גדולים שבעתיים מאשר זוג שנוסע בשבת לבית חולים רחוק משיקולים קלושים. אשמה ובושה זו גוררות נזקים רוחניים, חברתיים וזוגיים בלא כל תועלת.
  2. שפה גופנית דלה: הימנעות מהיתר נגיעה בזמן לידה, על אף האפשרות ההלכתית להתירה, מונעת את ההבחנה בין סוגים שונים של מגע וכוללת את כולם בחדא מחתא. ברור כשמש בחצי השמים שהמגע שזקוקה לו היולדת כשהיא יושבת על המשבר אינו המגע המיני שעשוי להביא לידי תשמיש. אין מדובר במגע של תשוקה ותאווה אלא של תמיכה, חיזוק וסיוע. לחוסר הנכונות להבחין בין סוגי המגע השונים יש מחיר חינוכי חמור, בכך שהוא מעצב שפה גופנית בין בני הזוג שבה כל סוגי המגע אינם אלא השביל המוביל אל חדר המיטות. דומני שקיימת חשיבות גדולה לעיצובו של מגע מכיל ורגיש בין בני זוג שאינו מוביל ליחסי אישות. אינני קורא חלילה לערער כהוא זה על דיני הרחקות או על איסור נגיעה, אך ההימנעות מהבחנה שכזו אפילו בסיטואציה הקיצונית של לידה מכריזה למעשה ש"הכול או כלום", ועלולה ליצור בקרב לומדי התורה את המחשבה המעוותת כי לא ייתכן מגע בין בני זוג שאינו מוביל לתשמיש. קושי זה מגיע לכדי אבסורד לא רק במציאות המשמחת של לידה, אלא גם במציאות עגומה של מחלה קשה, ונראה שגם מציאות שכזו קובעת דיון לעצמה.
  3. קונפליקט מיותר בין האדם להלכה: כפי שנכתב לעיל, זוגות רבים חווים פער וקונפליקט חריפים בין הצורך האנושי, הפשוט והטבעי במגע התומך בזמן לידה לבין ההלכה הפסוקה האוסרת זאת מכול וכול. העדר הקול המתיר זאת בשעת צורך גדול מעמיק את הפער הזה וגורר, בקרב חלק מהציבור החווה זאת, את התחושה כי הדרישה ההלכתית אינה עולה בקנה אחד עם הקול המוסרי הפשוט הדורש מאיש לסייע לאשתו כשהיא כאובה וסובלת. בהינתן חשבון הלכתי הפותח פתח מרווח להיתר, נראה לי כי טעות היא לאטום את הלב מפני זעקתה של האישה הזקוקה לכך עמוקות, ברוח דבריו הידועים של הראי"ה קוק כי "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה".[14]

*הרב אילעאי עופרן הוא רב קבוצת יבנה ופסיכולוג

לידים

 

זוגות רבים חווים פער וקונפליקט חריפים בין הצורך האנושי, הפשוט והטבעי במגע התומך בזמן לידה לבין ההלכה הפסוקה האוסרת זאת מכול וכול. העדר הקול המתיר זאת בשעת צורך גדול מעמיק את הפער הזה וגורר, בקרב חלק מהציבור החווה זאת, את התחושה כי הדרישה ההלכתית אינה עולה בקנה אחד עם הקול המוסרי הפשוט

 

בחשבון ההלכתי הפשוט נראה שאם הותר לחלל שבת באיסורי תורה משום יישוב דעת היולדת, קל וחומר שיש להתיר נגיעה ביולדת במקרה שהיא רוצה בכך, וסבורה שמגע שכזה הוא אשר ירגיע אותה ויסייע לה

 

קיימת חשיבות גדולה לעיצובו של מגע מכיל ורגיש בין בני זוג שאינו מוביל ליחסי אישות. אינני קורא חלילה לערער כהוא זה על דיני הרחקות או על איסור נגיעה, אך ההימנעות מהבחנה שכזו אפילו בסיטואציה הקיצונית של לידה מכריזה למעשה ש"הכול או כלום", וכי לא ייתכן מגע בין בני זוג שאינו מוביל לתשמיש

[1] שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קצד.

[2] שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קצה סעיף טז.

[3] משנה תורה, הלכות שבת, פרק ב הלכה יא.

[4] שמות לה, ג.

[5] שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג סימן נה

[6] אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך ו', ערך "לידה".

[7] ראו למשל דברי הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה, שבת, פרק כז.

[8] דברים שנאמרו בכנס "חידושים ברפואת נשים" של מכון פוע"ה בשנת תשס"ט. הובאו באתר ישיבה –  http://www.yeshiva.org.il/midrash/9590

[9] ראו השגות הרמב"ן לספר המצוות, מצווה שנג.

[10] ספר המצוות לרמב"ם, מצווה שנג.

[11] ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קצה סעיף יז.

[12] שו"ת משנה הלכות, חלק יג סימן קלח

[13] הרב שלמה דייכובסקי, שו"ת בנושא "הרגעת היולדת" באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה: http://98.131.138.124/articles/ASSIA/ASSIA75-76/ASSIA75-76.09.asp

[14] הראי"ה קוק, אורות הקודש, חלק ג, ראש דבר, עמוד כז.