ניגון של נשים – לומדות תפילה מֵחַנָּה / ענת ישראלי ודבורה עברון
 

 

 

 

 


ניגון של נשים – לומדות תפילה מֵחַנָּה
ענת ישראלי ודבורה עברון

מסורת חדשה של תפילה, שיחה ולימוד מתפתחת בבית המדרש החילוני-דתי "ניגוני נשים", ומעוררת שלל אתגרים. תפילתה של חנה עשויה לסייע בהתמודדות עמם. דתיות וחילוניות מתפללות יחד.

א. מלימוד לתפילה
בארבע השנים האחרונות הולכת ומתפתחת מסורת חדשה מתוך בית המדרש החילוני-דתי "ניגון של נשים", הפועל במדרשה באורנים זה כשמונה שנים – סוף שבוע משותף לנשים יהודיות מכל הזרמים, המוקדש למפגש, לימוד ושיחה, ובעיקר לתפילת נשים משותפת. התפילה המשותפת שזורה לאורך כל השבת, והיא גולת הכותרת שלה. זוהי התנסות מיוחדת ומשמעותית ביותר לכל המשתתפות. יש בה ממדים חלוציים, לצד נאמנות להלכה והתחשבות במנהג המקובל. נוסף על הנאמנות לנוסח של הסידור הרגיל, היא מלווה בקריאת התורה של שבת ובשפע של הסברים והתייחסויות מילוליות, המאפשרים לנשים שאינן מורגלות בתפילה מסורתית להשתלב ולהרגיש בנוח. כמו כן, משולבות בה המנגינות מוכרות, טקסטים מודרניים ותוספות אישיות של המשתתפות. כל אלה הופכות אותה לתפילה "אחרת", מרגשת ומיוחדת, עבור המשתתפות כולן – דתיות, חילוניות ומסורתיות כאחת. השותפות הדתית-חילונית מאפשרת לנו ליצור מסגרת חדשה לתפילה, שאלה עיקר חידושיה:

ראשית, כדי שזו תהיה חוויה משמעותית לכולנו, לצד התפילה המסורתית אנו משבצות טקסטים עדכניים יותר, כאלה שנכתבו בדרך כלל כשירה. חלק מהנשים המשתתפות בשבתות חברות בקהילת "ניגון הלב", שהיא קהילה מתפללת בעמק יזרעאל. ל"ניגון הלב" יש סידור לקבלת שבת. בסידור זה יש חלקים מהתפילה המסורתית ולצדם שירה עברית וקטעי תפילה שחוברו על ידי חברי הקהילה. תפילת קבלת שבת בשבתות שלנו מתקיימת לפי הסידור הזה, ונשים המעוניינות להשלים את קטעי התפילה המסורתית עושות זאת לאורך התפילה. התפילה מתקדמת כך שיש מספיק זמן להשלים ולהצטרף בחזרה. תפילת שחרית מתקיימת מתוך הסידור המסורתי, אך גם בתפילה זו משובצים קטעי שירה ותפילה שנשים, דתיות וחילוניות, מכינות בדרך כלל מראש.

שנית, הקריאה בתורה היא שיאה של התפילה. נוסף לפרשת השבוע, שנקראת בטעמים, הנשים מוזמנות לציין אירועים משמעותיים בחייהן. חברותיהן מכינות מראש "מי שברך" אישי לכל אחת, והברכות האלה מצטרפות לברכות המסורתיות לשמחה, לרפואה, לשלום החיילים והחיילות בצה"ל ולשלומן של העגונות ומסורבות הגט.

הכנה מראש ומחשבה רבה מוקדשות לשבתות שלנו ולתפילה המשותפת, מתוך תקווה שכל אחת מהנשים תמצא דרך לתת ביטוי לעצמה, ושהקהילה המיוחדת שלנו שנוצרת בכל שבת כזו תבוא לידי ביטוי ביצירת תפילה מיוחדת לה – תפילה המשלבת ישן וחדש, עולם דתי וחילוני כאחד.

השותפות הדתית-חילונית שהשבת מתבססת עליה היא רבת ערך ולמעשה הכרחית לעצם היתכנותה של השבת: הדתיות מביאות עמן את ההיכרות האינטימית עם התפילות והטקסים, את המחויבות ההלכתית העמוקה שלהן, ואת סימון המקובל והלגיטימי. החילוניות מביאות איתן התלהבות וסקרנות ואת הערעור הבלתי פוסק על המקובל והמוסכם – ערעור שמאפשר שינוי וחידוש במקומות שבהם אלה מתבקשים, כלומר במקומות שברגיל הם סגורים בפני נשים.

הגבלתה של ההשתתפות בשבת לנשים בלבד איננה ברורה מאליה, והצדקתה, כמו ההתנגדות לה, מעסיקות את המשתתפות לא מעט. מצד אחד, ברור שדווקא פורום שהוא נשי בלבד עשוי לפרוץ, ולו לרגע קט ובאין רואים, את ההדרה שלנו בתור נשים בריטואל ההלכתי הקיים, והוא נתפס כנינוח ומאפשר. מצד אחר, פורום חד-מגדרי טומן בחובו סכנת הדרה הפוכה, והוא עלול להיתפס כמחמיץ הזדמנות לשיח בין-מגדרי משמעותי. ההיעדרות מהמסגרת המשפחתית הרגילה למשך שבת שלמה היא ויתור לא קל ומהלך לא שגרתי עבור המשתתפות, והוא דורש בירור, הכנה ועזרה מוקדמים – הן אישית, הן זוגית או משפחתית.

הצורך לשתף ציבור רחב יותר בחוויית השבת שלנו ובתפיסה העומדת מאחוריה נולד בנו מתוך הבנה שתהליכי צמיחה והעצמה זקוקים לתיבת תהודה רחבה ולדיון ציבורי שיחרוג ממעגל המשתתפות המצומצם שלנו.

ב. מתפילה ללימוד
בעקבות השבת האחרונה שלנו חזרנו לסיפור המקראי על תפילת חנה, ועסקנו בלימוד קטע מהגמרא העוסק ב"הלכות תפילה שנלמדו מחנה". מתברר שהטקסט המקראי, ובעקבותיו הטקסט התלמודי, מרמזים על סוגיות היסוד שמעסיקות אותנו בנוגע לתפילת הנשים פורצת הדרך שהתנסינו בה:
…וַתָּקָם חַנָּה, אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה; וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל יְהוָה. וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְהוָה וּבָכֹה תִבְכֶּה. וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר: יְהוָה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ. וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה, וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ; וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי: עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין? הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ. וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר: לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי; וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְהוָה. אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל: כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה. וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר: לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ. וַתֹּאמֶר: תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ. וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד.

הסיפור המקראי על חנה מציג בפנינו אישה הסובלת קשות מעקרותה ושרויה במשבר משפחתי. חנה תופסת את בעיית העקרות שלה כבעיה בינה ובין אלוהיה. לכן פתרונה של הבעיה נעוץ אף הוא לא בינה ובין בעלה, לא בינה ובין סביבתה, ולא בינה ובין הסמכות הדתית האנושית, אלא רק בפנייה – ישירה, אמיתית וכנה, מרירה וכועסת, מתמקחת, נטולת עכבות ממסדיות – לאל עצמו. ואכן, הפנייה נושאת פרי. אבל, באופן פרדוקסלי לכאורה, הפנייה עצמה לא נעשית במרחב הפרטי או המשפחתי: חנה זקוקה להתנתקות זמנית מבני ביתה ולכניסה למרחב ציבורי מקודש כדי להצליח להתפלל בעוצמה ובקדושה אופטימליים. חנה מבקשת אפוא להתפלל במשכן, כלומר במרכז הדתי של עמה, ובנוכחות הכהן הגדול, שעומד בראש הממסד הדתי בימיה. מלכתחילה, תפילתה של חנה זקוקה למרחב ציבורי ולהכרה ממסדית כדי להיות בת-תוקף.

אפשר שסביר שהתפילה רבת העוצמה של חנה נהגתה עוד קודם לכן פעמים רבות מספור בחדרי-חדרים, באין רואה ובאין שומע. אך עד שלא יצאה לאור העולם בפרהסיה הדתית, לא נשאה פירות ולא התקיימה משאלתה של חנה לפרי בטן. למרות אופייה הפרטי והאינטימי מאוד של תפילתה, חנה זקוקה למקום שקדושתו מקובלת על הכול ולנוכחותו של בעל סמכות דתית מוכרת כדי לשאת את תפילתה וכדי שלתפילה יהיו תוצאות ברורות. כך מדגים לנו הסיפור על חנה את חשיבותה של ההתכנסות הקהילתית המקודשת, המהווה הדהוד חיוני והכרחי לכל יחיד ויחידה בנפרד.

מן המסופר עולה שמשהו באופן שבו חנה נוהגת אינו מקובל, שכן עלי הכהן חושד בה בשכרות. זהו חשד מעליב ובוטה לאור כוונות לבה של חנה, שפורטו לפני כן. אבל בתגובתה חנה מבליגה על העלבון, מוחלת על כבודה, ומסבירה את עצמה בפירוט ובכוח שכנוע רב. מאמצי השכנוע שלה נושאים פרי, והפגישה, שבראשיתה חנה הייתה זרה שנחשדת בשכרות, מסתיימת בהיכרות ובהכרה של המנהיג הדתי בה, ואף בברכתו, שהיא אולי תנאי הכרחי להתקבלות תפילתה.

המסר האקטואלי של הדברים אינו מובן מאליו: יצירות נשיות-דתיות וחידושים עכשוויים זקוקים לעתים קרובות ל"תנאי חממה" ראשוניים כדי לנבוט ולצמוח, בחשאי ובשולי החברה. הצמיחה האישית והעצמת הזהות היהודית-נשית הפרטית שלנו זקוקה לתיבת תהודה קבוצתית כדי להתבסס ולשמש מצע לצמיחה נוספת. אך גם אם כוונתה טהורה ורצויה ואופייה משובח ומובחר, ההתחדשות הדתית-נשית שלנו לא תישא פרי ולא תאריך ימים, אם לא תגיע בסופו של דבר לתוך החלל הציבורי המשותף ותיחשף לעיני המנהיגות הדתית. כמו בתחום החברתי והפוליטי, עשייה שממוקמת מחוץ לכל ממסד נידונה להיוותר עשייה שולית, שהשפעתה מוגבלת ביותר.

אלה ששואפים לחולל שינוי מקיף ומשמעותי, נדרשים לקיים דיאלוג גם עם בעלי הסמכות ולהיאבק על דרכם גם לנוכח ומתוך מרכזי הכוח וההכרעה, ולא רק מחוץ להם. אין לצפות ממנהיגות זו, האמונה על שמירת הקיים והמוכר, להכרה מיידית בכל רוח חדשה. העוז לחדש כרוך לעתים קרובות באי-הבנה ובהתמודדות עם תגובה ממסדית עוינת. תהליך הלגיטימציה מצריך ענווה ויראת כבוד מחד גיסא, ונחישות, מודעות, וכישורי הסברה טובים מאידך גיסא.

חידושים ויצירות דתיות-נשיות עכשוויים אינם מוצאים תהודה מתאימה גם במרחב הציבורי החילוני, שנוטה להתנער כליל מהשיח עם המסורת ומהצורך לקיים דיאלוג עמוק עם המקורות היהודיים. לתפיסתנו, צורך זה אינו דתי בלבד. זהו צורך זהותי-תרבותי המשותף לכל יהודי ויהודייה (ולכל איש ואישה) באשר הם.

הדינמיקה הנגלית כאן בין האישה האלמונית וה"מוזרה" ובין המנהיג הדתי המוכר והנכבד מלמדת אותנו שיעור חשוב וקשה בהלכות תפילת נשים בימינו. מבחינה זו, דומה שהניסיון שלנו ליצור תפילת נשים במקום מבודד ובלא דיאלוג עם מרחבים דתיים וחילוניים, הוא שלב ראשוני ביותר בתהליך ההתקבלות והלגיטימציה של תפילה כזו. הצעד העיקרי, קרי התייצבות בתוך המרחב הציבורי תוך כדי דיאלוג עם הממסד, עדיין לפנינו. אבל המאבק החברתי הוא רק תוספת חיונית והכרחית למאבק האמיתי: העמידה המלאה, האמיתית והעמוקה של נשים בימינו, לנוכח פני האל, בתביעה לשותפות מלאה ול"פרי בטן" רוחני.

* * *
הגמרא במסכת ברכות עוסקת בהכנות ובדרישות הרוחניות הנדרשות לתפילה, בסוגיה הפותחת במילים: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש". דיון ארוך מוקדש שם לתפילת חנה, ואנו נתמקד כאן בשלושה חלקים מתוכו:

1. "אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברתא איכא למישמע מהני קראי דחנה [=כמה הלכות גדולות אפשר לשמוע מאותם המקראות של חנה (שמ"א א, יג)]:
(א) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ – מכאן למתפלל שצריך שיכוין את לבו;
(ב) רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת – מכאן למתפלל צריך שיחתוך בשפתיו;
(ג) וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ – מכאן למתפלל צריך שתהא תפלתו בלחש;
(ד) וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה – מכאן שהשיכור אסור להתפלל".

2. "(א) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין וגו' (שם, יד) – אמר ר' אלעזר: מכאן הרואה דבר בחבירו שאינו הגון – שצריך להוכיחו. וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי – אמר עולא ואי תימא רבי יוסי ברבי חנינא: אמרה לו: לא אדון אתה בדבר הזה ולא רוח הקודש שרויה עליך שדנתני לחובה ולא דנתני לזכות, כי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי.
(ב) וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי (שם, טו) – אמר רבי אלעזר: מכאן החושד את חבירו בדבר ואין בו – צריך להודיעו.
(ג) אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל (שם, טז) – אמר רבי אלעזר: מכאן ששכור המתפלל כאילו עובד עבודה זרה…
(ד) וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם (שם, יז) – אמר רבי אלעזר: מכאן החושד את חברו בדבר ואין בו – צריך לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לברכו, שנאמר: וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ".

החלק הראשון עוסק בביטוייה של תפילת חנה. חז"ל במדרשיהם מעצימים מאוד את ממד החידוש שחידשה חנה: מתברר שאותה התנהגות עצמה, שעלי חשד שהיא אינה תקנית, היא הבסיס לתקנות תפילת היחיד ולהגדרת מאפייניה הבסיסיים: כוונת הלב, רחש השפתיים והקריאה בלחש. הגמרא מעצבת את התפילה כנתונה במעין מצב ביניים בין דיבור לשתיקה. לא נשמעת, אך נראית, ובעיקר מלווה בהתכוונות רבה. למהפכת "התפילה הדמומה" של חז"ל נמצא במקרא מודל אחד ויחיד – חנה. מול עדויות מקראיות על תפילות רמות ולעתים צועקות של גברים רבים, נמצאה עדות אחת ויחידה על תפילה דמומה, ודווקא של אישה.

דומה שהאפיונים האלה יפים גם למצבה העכשווי של תפילת הנשים שלנו ושל מתפללות נוספות: קיימת-לא קיימת, גלויה-נסתרת, מרחפת בין התכוונות גדולה לאיון גמור…

החלק השני עוסק בדינמיקה שמתפתחת בין עלי לחנה לאחר תפילתה. לאחר ארבעת הדברים שרב המנונא לומד מחנה – דברים הנוגעים לעיצובה הבסיסי של תפילת העמידה – מצוינים ארבעה דברים שלומד ממנה ר' אלעזר . אלה דברים שאינם קשורים לתפילה, אלא ליחסים בין-אישיים ולאחריות ציבורית: מלבד הסעיף השלישי, העוסק שוב באיסור להתפלל בשכרות, שלושת הסעיפים האחרים של חלק זה עוסקים בהתנהגות הנכונה במצבים של חשדות ואי-הבנות בין בני אדם. עורך התלמוד הבבלי עושה כאן חיבור ישיר בין הגדרתה של התפילה הראויה להגדרתה של התנהלות בין-אישית בפרט ושל מעורבות חברתית וציבורית בכלל.

דומה שהקשר הנוצר כאן בין תפילה "נכונה" ואמיתית ובין התנהלות חברתית, איננו מקרי כלל. התפילה זקוקה מעצם טיבה לשותפות עדינה ומורכבת בין היחיד ובין המרחב הציבורי בכלל, ומרחב מקודש בפרט. תפילת אמת מאפשרת קירבה ואינטימיות עם האל דווקא מתוך מעמד ציבורי. הזיקה הזו בין תפילת היחיד ובין המרחב הציבורי כורכת לבלי הפרד את סוגיית התפילה עם סוגיית ההתנהגות הציבורית, כפי שמדגים לנו הסיפור המקראי, וכפי שהסוגיה הבבלית חוזרת ומדגישה אף היא בדרכה.

בפיתוח המדרשי של הדיאלוג בין חנה לעלי בסעיף א' אומר ר' אלעזר: "מכאן הרואה דבר בחבירו שאינו הגון – שצריך להוכיחו". שמא "הדבר שאינו הגון" שבדורנו אנו הוא הדרת הנשים בכלל, והדרתן מעבודת ה' בפרט, ושומה עלינו להוכיח את חברינו-שותפינו עד שנזכה בתיקון? בהמשך מפורטים דברי חנה לעלי. בחלק מהנוסחים של קטע זה, וכן בנוסח הדפוס המקובל מוצעות שתי גרסאות – דומות אבל שונות – של דברי ההסבר שלה. דומה שההבדל בין הגרסאות הוא בטון המשתמע מהן: טון תקיף ומתפלמס בגרסה הראשונה, וטון שואל ומבקש בגרסה השנייה. הצעת שתי האופציות מרמזת ששתיהן קיימות, ושתיהן לגיטימיות: יש זמן ומקום לפולמוס ותקיפות להדיפת התנגדויות והכפשות, ויש זמן ומקום למענה רך ומפייס, המתגלה לא פעם כיעיל לא פחות לצורך שכנוע מתנגדים ומלעיזים. בהמשך ישיר למצוות ההוכחה מוסיף ר' אלעזר בסעיף ב' את הדברים הבאים: "מכאן החושד את חבירו בדבר ואין בו – צריך להודיעו". כלומר, החובה לפזר את ענני החשד הבלתי מוצדק חלה בעיקר על הנחשד עצמו!

מעשים חריגים ולא מובנים דיים, דוגמת הניסיונות העכשוויים לייסד תפילות נשים, מחייבים אותנו להבהירם ולהסבירם היטב, ויותר מכך – ליצור סביבם דיאלוג פתוח, שיאפשר פוריות והמשכיות. המשימה להפוך את הדיאלוג מ"דיאלוג של חשד" ל"דיאלוג של חסד" מוטלת קודם כול על כתפינו.

***

הלקח עבורנו עצום ומשמעותי: ההעזה לחדש מסגרות וצורות עשויה לגרור אחריה חידושים תוכניים מפליגים, תובנות דתיות והארות גדולות. הלוואי שנזכה לחידושים שהם בבחינת צירופים ומיזוגים – הן של צדדיו השונים של האדם הבודד, הן של צדדיה השונים של הקהילה היהודית בפרט ושל החברה האנושית בכללה, הן של צדדיה השונים של האלוהות.

לבסוף נשארת התמיהה על סדר הדברים בסוגיית הבבלי: סדר הדברים שנוצר כאן הוא כזה: ראשית נידונות הלכות תפילה שנלמדו מחנה, אחר כך נידונים פרטי שיחתה עם עלי, ורק אז נידונים פרטי "שיחתה" של חנה עם האל, כלומר תוכני תפילתה. מדוע חוזרת הגמרא לתוכני התפילה ולדבריה של חנה לאלוהיה רק אחרי שמיצתה את עיסוקה בשיחתה עם עלי שבאה לאחר מכן? האם בדרך זו מנסה הגמרא ללמדנו שאותן תביעות וטענות קשות שרוצה חנה להפנות לנציגיו של האל עלי אדמות, ואינה מעיזה או אינה יכולה, הרי היא מפנה כלפי האל, הנענה לה?

אפשר שהלקח עבורנו הוא שאותו שיח כואב ומתרעם, אך חסום ומושתק, על מקומן של נשים בתפילות הציבור בפרט ובריטואל היהודי בכלל, שלא ניתן לקיימו עם "שומרי החומות" שאוטמים אוזניהם מלשמוע את מצוקת נשות דורנו – אפשר ואפשר לקיימו בתפילותינו לאל. האם סופי השבוע המשותפים שלנו יוכלו להכיל את תפילותינו, טענותינו ודרישותינו מאלוהים ואדם?

ג. סוף דבר: בחזרה לתפילה
המדרשה באורנים בכלל, ובית המדרש "ניגון של נשים" בפרט, הן מסגרות שצמחו וביססו עצמן בשנותיהן הראשונות על המפגש הלימודי, האישי והאינטלקטואלי של משתתפיהם – זה עם זה ועם זהותם היהודית. בשנים האחרונות חלה התרחבות משמעותית של צורות המפגש במסגרות אלה, והיא כוללת יותר ויותר אלמנטים של תפילה ו"עבודת הלב", למרות אופיים החילוני-מלכתחילה של רוב חברי המדרשה והמשתתפים בפעילויותיה. הצורך החילוני של אנשי המדרשה בתפילה מצא לו שותפות בציבור הדתי, בדמותן של נשים אורתודוקסיות שמוטרדות יותר ויותר מהדרתן מהחיים הדתיים והציבוריים, ותובעות לקחת חלק מלא ומשמעותי יותר בעבודת ה' בבית הכנסת ובמרחב הציבורי כולו. אין מדובר כאן בניסיונות להחזרה בתשובה או בשאלה. המשתתפות החילוניות נותרות בעולמן החילוני, והמשתתפות הדתיות נותרות אף הן בעולמן הדתי. דומה שיש כאן תופעות מקבילות שמתרחשות בקרב שני ציבורים שהודרו בדרכים שונות מהריטואל הקהילתי. המשותף להם הוא צורך עז וצמא גדול לחוויה של תפילה והתכוונות משותפת, המאפשרת רגעים של התעלות והתקדשות גם למי שלא הורגלו בכך מנעוריהם, או שהורגלו להיות מודרות.

דומה שזהו הצומת שמתוכו נולדו והחלו לצמוח סופי השבוע שלנו ב"ניגון של נשים". ימים יגידו אם אמנם מדובר בצורך אמיתי ועמוק, המשותף לציבורים שונים מסיבות שונות. האנרגיה הגדולה וההתרגשות העצומה שהן מנת חלקן של רבות מהמשתתפות בשבתות האלו נותנות מקום להאמין שהתפילה והחוויה המשותפת שלנו אכן נוגעות בנקודות מפתח רגישות ומרכזיות של הזהות הנשית היהודית-ישראלית העכשווית.