נעים להכיר: לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין – שיחה עם הרב אליהו בן דהן / יקיר אנגלנדר
 

לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין – שיחה עם הרב אליהו
בן דהן

נעים להכיר

יקיר אנגלנדר

 

שיחה עם הרב אליהו
בן דהן, מנהל בתי הדין הרבניים, על נישואין אזרחיים, אלימות כלפי נשים, סרבנות גט,
הקריאות להרחבת סמכויות בתי הדין, היחסים (הטעונים) עם הטוענות הרבניות, ובית הדין
העתידי – בית דין 'ללא נייר'. על נשים דיינות עוד אין מה לדבר.

 

הרב אליהו בן דהן, מנהל בתי הדין הרבניים

יליד קזבלנקה (מרוקו), עלה ארצה בשנת 1956 ולמד בישיבת נתיב מאיר בירושלים
ולאחר מכן בישיבת מרכז הרב. היה ממקימי היישוב חיספין ברמת הגולן, ולימים ממקימי
הישיבה התיכונית שם. את השכלתו האקדמית במינהל עסקים ובמדיניות ציבורית רכש
באוניברסיטה העברית בירושלים. בעבר שימש ראש לשכתו של הרב מרדכי אליהו, מנכ"ל
המשרד לענייני דתות ומנכ"ל הרבנות הראשית לישראל. משנת תש"ן הוא משמש
מנהל בתי הדין הרבניים. הרב בן דהן משרת במילואים בתור קצין אג"מ בדרגת רב
סרן בחיל התותחנים.

 

הרב בן דהן, מהו לדעתך האתגר הגדול ביותר הניצב בפני בית
הדין הרבני? מהו ההישג הכי גדול של בית הדין, בעיניך, ובמה בית הדין כיום שונה
מבית הדין שהיה לפני עשר שנים?

"האתגר הגדול שלי הוא להביא את בתי הדין למצב שבו כולם
יבינו שאנו מחויבים לתת לאזרח שירות טוב ויעיל. מוטל עלינו לשפר בכל יום את
השירות, כך שיהיה טוב יותר מיום האתמול. מאז כניסתי לתפקיד השתנו דברים רבים.
בשנים האחרונות עברנו תהליך של מחשוב, וכיום אנו מעמידים לרשות האזרח דו"חות של
תיאור הפעילות, הנגישים באינטרנט לכל אחד. נוסף לכך, אנו מקווים כי בתוך כשנתיים
יתפקדו בתי הדין 'ללא נייר', בדומה לבתי המשפט.

 

"בנושא העגונות שינינו בצורה מהותית את התפיסה שלנו.
לדוגמה, לפני 12 שנה היו כ-500 נשים שלא ידעו היכן נמצאים בעליהן, ואילו כיום
אנחנו מעסיקים חברות חקירה פרטיות בארץ ובחו"ל בניסיון לאתר בעלים שמסתתרים.
בדרך זו איתרנו כ-450 בעלים. עם זאת, תמיד יש נשים שבעליהן נעלמים ואי אפשר למצוא
אותם, אבל מדובר במספר קטן יחסית. כמו כן, שינינו מאוד את הטיפול במסורבות הגט.
נכנסנו לתהליך של חקיקה לשלילת זכויות מבעלים סרבני גט – 'חוק הסנקציות', שקשור
לרבנו תם. החוק נחקק ב-1995, ומאז הוצאו כבר 600 פסקי דין הכוללים סנקציות על
בעלים. לאחרונה הגברנו את הסנקציות והוספנו מענה נוסף למקרים שבהם הסנקציות
הקיימות אינן אפקטיביות. הרכב מיוחד בירושלים החל לפני כמה שנים לעסוק במקרים קשים
מכל הארץ, ובדרך זו פתרנו הרבה מקרים. היום כבר כמעט אין צורך בו, משום שהפסיקה
שלו התפשטה בכל הארץ, כך שאין צורך בבית דין ייעודי שיעסוק רק בנושא זה".

 

"תהליך מבורך מאוד"

לעתים אפשר לזהות פער מסוים בין הפסיקות של בית הדין
האזורי לפסיקותיו של בית הדין הגדול, שבאופן יחסי מקל מאוד ומשנה פסיקות – הרב
מרגיש את הפער?

"יש בהחלט פער, שנובע מכך שבבית הדין הגדול יושבים ותיקי
הדיינים, שמוכנים בדרך כלל לקחת על עצמם אחריות כבדה יותר. בבית הדין האזורי יש
יותר חילוקי דעות או הימנעות מפסיקה, מתוך ידיעה שהאישה תוכל לערער לבית הדין הגדול,
אם תרצה בכך. לעומת זאת, מי שנמצא בבית הדין הגדול יודע שזוהי התחנה הסופית
שלאחריה אין לאישה עוד פתרון, ולכן יש לדיינים שם אומץ רב יותר".

 

אבל הרי מדובר בפסיקת הלכה… אז מה הכוונה? שבית הדין
הגדול נצמד יותר לדעות המקילות? שיש לו יותר "דעת תורה"?

"אני חושב שכן. בבית הדין הגדול רווחת גם שיטת הפסיקה המקילה
של הרב עמאר ושל דיינים אחרים מבית הדין הגדול שדבקים בקו זה, ועושים עבודת קודש
בכל תיק קשה. הם עושים דברים שבית הדין הגדול בדרך כלל לא עושה. למשל, כאשר בית
הדין האזורי פוסק שאין לחייב בגט ובית הדין הגדול משנה זאת, הרי שהוא גם מוציא את
הפסק בפועל דבר לא שגרתי בכלל, שנעשה בשל האחריות הגדולה שהם חשים".

 

יש שמתלוננים על שלעתים קרובות הדיינים בבית הדין האזורי נועצים
ברב שלום אלישיב. מה הסיבה לכך? האם מדובר ב'כתפיים הרחבות' של גדולי ישראל?

"הדיינים מתייעצים. ארגוני הנשים מדגישים רק פן אחד ומתעלמים
מכל ההתייעצויות עם הרב שלמה עמאר, הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו, הרב חיים צימבליסט
או הרב אברהם שפירא, שדעתם מקילה בנושא עגונות. הדיינים בבית הדין האזורי יודעים
היטב שמדובר באחריות גדולה מאוד, שהרי אם הם טועים בהלכה הרי שיש פה בעיית ממזרות.
בסופו של דבר, אני חושב שתהליך ההתייעצות הוא תהליך מבורך מאוד".

 

האם אתה מכיר דיינים שהתייעצו עם גדולי ישראל, אך בסופו
של דבר דחו את דעתם ולא חשו מחויבים לה?

"בוודאי. זו לא דיקטטורה. הרב שוטח את הפסיקה שלו, ובעצמו
מתחבט בה ובוחן את שני הצדדים בהלכה. מדובר בדיינים ותיקים, שלוקחים את האחריות על
הפסיקה אך רוצים בחיזוק. לרוב ההתייעצות נעשית במקרים שבהם אין תקדימים או יסודות
בפסיקות קודמות. מצד שני, כמו בכל דבר, יש תמיד מקרים חדשים שלא מתאימים לפסיקות
קודמות, וטבעי שהדיינים ירצו לברר האם השוואתם נכונה והחלטתם טובה".

 

האם הרב היה מציע לייסד ארכיון של בית הדין הגדול, כדי שלרשות
בית הדין האזורי יעמדו תקדימים שיסייעו לדיינים לפסוק במקרים מסוימים לקולא, במקומות
שבהם בית הדין הגדול פסק בעבר להקל?

"ארכיון קיים כבר. באתר של בית הדין יש כבר מאות פסקי דין,
ואנו טורחים להכניס עוד ועוד פסקים. בידי הדיינים עצמם כל פסקי הדין הרבניים וחומר
ארכיוני רב, כך שבהחלט יש יסודות ברורים. אשר לתקדימים בהלכה, חשוב להדגיש שתקדים
הלכתי אינו כמו במשפט האזרחי. במשפט האזרחי כל השופטים 'מתיישרים' סביב הפסיקה של בית
המשפט העליון. בהלכה, רק הסנהדרין עשוי לקבוע פסיקה אחרונה, אולם היות ואין סנהדרין
בימינו, אין ספק כמובן שפסק של בית הדין הגדול הוא תמרור חשוב שקשה לסטות ממנו,
אבל הוא אינו מחייב לחלוטין, משום שאין תקדימים כשאין סנהדרין".

 

הטוענות הרבניות

איזה דבר חיובי ואיזה דבר שלילי הביאו הטוענות הרבניות?

"דבר חיובי הוא שהן מאוד רציניות מבחינת שיטת העבודה שלהן.
לרוב, הטוענות הרבניות מייצגות את הלקוח – אישה או גבר – בצורה נאמנה, כנה ואמיתית,
מזדהות עם הכאב ומתאמצות להכין את כל התשובות בצורה מאוד יסודית. הגישה הרצינית
והמסירות שלהן הן דברים מבורכים מאוד שמשפיעים על כל המערכת. כאשר המערכת רואה שיש
בא-כוח שנלחם ומשקיע ונאבק בכל עת כדי לקדם את התיק, זה בהחלט מוערך. עם זאת,
לפעמים קורים גם דברים לא טובים. בדיונים מול גברים הן הפכו להיות ממש עוינות כלפיהם,
והן נלחמות גם בשיטות שלא הייתי מצפה מהן לנקוט, שהן למדו בדרך כלל מעורכות דין.
למשל, הן יכולות להמליץ לאישה לטעון שהבעל גם התעלל מינית בבנות וגם איים עליה
פיזית – כאשר ידוע להן שהדבר אינו נכון או שלא הוכח עדיין – כדי לגרום לשופט
להרחיק את הבעל לשלושה חודשים. לאן ילך אדם בן 40 שנזרק מהבית? הוא שפוף וייתן
לאישה הכול. כשטוענות רבניות נוהגות כך, זה נראה לי כלוחמנות יתר נגד הבעלים".

 

כיצד אפשר לדעת אם מדובר בלוחמנות יתר?

"כל שנה מתגרשים כ-10,000 זוגות. אני יכול לומר שרק בכ-100-50
מקרים יש רק צד אחד אשם והשני צדיק תמים, אבל ברוב המקרים זה לא נכון. דבר שלילי
אחר קשור ביחסן של הטוענות הרבניות לדיינים בבתי הדין. הרצון שלהן לייצג נאמנה את
הלקוחות שלהן הגיע למדרגה מוגזמת, כך שלפעמים הן לא רואות שיש גם צד שני, מתעלמות מהדיינים
ומסרבות לשמוע כל שיקול. חלקן כבר מדברות על מציאות של שינוי ההלכה וחוסר מחויבות
להלכה. אתן לך דוגמה: בהלכה דבר ברור וידוע הוא שאישה נשואה שנבעלה למישהו בחיי
בעלה, אסורה לבעלה ולבועלה. במקרה אחד התברר לבית הדין בוודאות שהאישה חיה עם
מישהו לפני הגירושין, וטוענת אחת התלוננה בפני בית הדין: 'מה אכפת לכם מה האישה
עושה?'. כל מי שבא לבית הדין צריך לזכור שההלכה היא המסגרת החוקית היחידה שבה דנים,
כשם שבבית משפט לא ייאמרו דברים שמתנגדים לפסיקה. אי אפשר להצהיר על אפשרות לשנות
את ההלכה ועל הגבלת המחויבות להלכה. יש לי תחושה שהן הגיעו לרמת כעס כלפי פסיקות בית
הדין שאינן מתיישבות עם הדרישות שלהן לשנות את ההלכה".

 

אם היו רבנים שמסכימים עם זה, האם אז היית מציע לכונן בית
דין נוסף, חלופי במדינת ישראל?

"קודם כול, מי אני? קטונתי ואיני רואה עצמי פוסק הלכה.
אבל אפילו אם היה רב כמו הרב ריסקין, עם כל ההערכה, זה לא מספיק".

 

האם בעוד עשר שנים הרב היה רוצה לראות דיינֶת בבית הדין?

"זו שאלה הלכתית קשה שמצריכה הכרעה לא פשוטה, ואני באמת
לא יודע. אני לא מרגיש את עצמי מספיק סמכותי להתבטא בנושא הזה. אני לא בטוח שזה מה
שחסר, וגם לא בטוח שזוהי בעיה של בית הדין אם יהיה גבר או תהיה אישה".

 

אבל אולי כך הנשים ירגישו הרבה יותר טוב, שכן האחריות
תיפול עליהן?

"זו לא הבעיה. תראה, כדי שטענה כזו תיבחן, צריך 50% דיינוֹת
שהן נשים
על מנת
שתהיה להן השפעה. לצורך כך צריך שיחלפו עוד עשרות שנים, כך שאני לא רואה את
השינויים ההלכתיים הכבדים האלה קורים. כמי שמכיר את בית הדין בצורה טובה, זו לא נראית
לי הבעיה המרכזית של בית הדין, ולכן זה לא החלום שלי לעתיד".

 

"אנחנו לא קתוליים"

אם מדברים על שינויים הלכתיים: בתלמוד קוראים שרק הגבר
יכול לתת גט. האם היית רוצה שגם נשים יוכלו לתת גט, כדי למצוא פתרון גורף למסורבות
הגט?

"חשוב לזכור כי מאז חרם דרבנו גרשום כוחו של האיש לתת את
הגט הושווה לכוחה של האישה לקבל את הגט, ופסקה המציאות, שנהגה בתקופה הקדומה, שאישה
יכולה לקבל גט בעל כורחה. כלומר, אישה יכולה לסרב לקבל גט, בדיוק כמו שבעל יכול
לסרב לתת את הגט. אני יכול לומר לך, על פי מחקר שלנו, שיש 190 בעלים מסורבי גט
לעומת 180 מסורבות. יש יותר נשים שמסרבות לקבל גט ומשתמשות בכוח שלהן לעומת גברים.
זאת אומרת שלבוא ולטעון שכוחו של הגבר רב יותר, זה פשוט לא נכון; ההפך הוא הנכון:
על גבר נטיל סנקציות ונשים אותו בכלא ובצינוק, כפי שאנחנו נוהגים כל הזמן, בעוד שעל
נשים כמעט אין חיוב גט ובוודאי שלא כופים את הגט. אף אישה לא ישבה בכלא בשל כך. אז
לבוא ולטעון שיש פה מציאות חד-צדדית שבה יש כוח רק לגבר, זה לא נכון. הכוח שווה, ואם
כבר, לנשים כוח רב יותר".

 

אבל עדיין יש הבדל מהותי בין אישה לגבר: לגבר עשויה להיות
אישה במהלך תהליך הגירושין, מה שלא יתקבל מבחינה הלכתית במקרה ההפוך.

"זה נכון ואני מסכים. ההלכה לא נותנת לגיטימציה לכך. למעשה,
גם גבר נשוי שאשתו תסרב לגט והוא יחיה עם רווקה, לא יזכה להסכמת ההלכה, ואם בית
הדין יידע על כך, הוא יחייב אותו בגט. אז נכון שהילדים שלו לא יהיו ממזרים, אבל אין
לכך לגיטימציה, ובכל מקרה אנחנו מתנגדים למציאות כזאת. אחת הבעיות הגדולות היא שנשים
לא מוכנות להביא ראיות לטענת בגידה. אם את חושבת שהוא בגד, את חייבת להוכיח את זה".

 

ספרות ההלכה מחמירה עם אישה בוגדת הרבה יותר משהיא מחמירה
עם בעל בוגד. ובית הדין?

"בעשור האחרון אין שום הבדל בין בגידה של בעל לזו של
אישה. אולי בעבר זה היה שונה, קודם שדין רבנו גרשום הוטמע בקהילות ישראל. אבל היום,
אם מוכח לבית הדין שהגבר בגד וחי עם אחרת, הוא יחויב מיד בגט או יישלח לכלא".

 

יש טענה כי היום, בעקבות השחרור המיני והפתיחות לגירושין,
נשים טוענות "מאיס עליי" לא רק במקרים שהבעל חולה שחין וכדומה, אלא מתוך
מודעות לאפשרויות האחרות שעומדות בפניהן. האם הרב מסכים לתיאור הזה? האם השינוי הזה
לטובה?

"אני לא חושב שהדגש הוא על המיניות, אבל נכון שהאישה
מרגישה היום שאם בעלה פחות מוצא חן בעיניה, או שאם היא פוגשת מישהו אחר שהיא
מעדיפה, היא תיאבק יותר להתגרש. אבל לא בדגש על המיניות אלא על המודעות העצמית. אם
כן, יש פה רצון של האישה להיות עצמאית ולממש את שאיפותיה. ואם היא מרגישה שהיא לא
תוכל לעשות את זה עם הבעל הקיים, יש נטייה רבה יותר לגירושין, ואין הפחד הקמאי
מגירושין".

 

וזה חיובי?

"תלוי; זה לא פשוט. יש מקרים שבהם אנו רואים רק רצון לגט,
בלי סבלנות ובלי סובלנות. אני אומר ביטוי שלא יאהבו, אבל המונח 'שלום עכשיו' חדר
לכל תחומי החיים. הכול רוצים 'עכשיו'. ואני אומר: קצת סבלנות, לא צריך לעשות הכול
מיד. אדם היה נחמד הרבה שנים, פתאום מצאתי מישהו אחר, אז נזרוק אותו? ואני אומר את
זה לשני הצדדים. יש לזכור שהתא המשפחתי הוא התא היסודי שמבטא את חוסנו של העם, ואם
הוא מתפורר אז אנחנו בבעיה. כל המחקרים מראים שילדי הורים גרושים הם חלשים יותר מבחינה
חברתית והישגית. אז לפעמים זה מוצדק ואנו לא קתוליים, אבל יש לעשות את זה לאחר
נשימה מאוד ארוכה".

 

ואז אתם חותרים ל"שלום בית", מתוך עמדה חינוכית?

"כן, בהחלט. אבל יש לזכור שב-2006 שישה אחוזים מתביעות
שלום בית התקבלו על ידי בית הדין, והשאר נדחו. כלומר, בית הדין מבין שבמקרים רבים לא
מדובר בתביעה כנה ואמיתית, אלא בניסיון להשהות את התהליך או להשיג דברים בבית
המשפט האזרחי וכדומה, ולכן האחוז נמוך מאוד. ובששת האחוזים הללו בית הדין משוכנע
שיש סיכוי לשקם את הנישואין והוא מציע להם אפשרות לעצור ולבחון את בעיותיהם לפני
הגירושין".

 

כידוע, בבית הדין יש קופה המיועדת לתשלומים לבעלים מסרבי
גט כדי שימסרו את הגט. למעשה, משלם המיסים קונה את הגט של האישה מידי סרבני הגט,
חוץ מהכספים שהאישה משלמת לבעל כדי שייתן את הגט. מדוע הדיינים לא קשוחים עם הבעל?

"יש עכשיו בג"צ של 'מרכז צדק לנשים' לבטל את ההסדר הזה.
בעקבות מחקר שעשינו התברר שברוב השנים מדובר בלא יותר מעשרה מקרים בשנה במהלך
העשור האחרון. בהתחשב בכך שיש 10,000 מקרי גירושין בשנה, אי אפשר לומר שמדובר
בהרבה מקרים. ועל מה מדובר? מדובר במקרים שבהם על פי ההלכה אי אפשר לחייב את הבעל
בגט, כי האישה לא הוכיחה את טענותיה או שאין לה טענות. חשוב לזכור שאם אישה תבוא
ותאמר שהיא רוצה גט, זה בלתי אפשרי בלי ראיות. אז אין שם ביסוס ואי אפשר לחייב
בגט. אם בית הדין יודע שאין סיכוי לחייב גט ואין סיכוי לשלום בית, אז הדיינים
אומרים לבעל: 'מה אתה רוצה'? והבעל אומר: 'תראו, קניתי לה תכשיטים. שתחזיר לי!'.
אז אם אפשר שהאישה תחזור, מה טוב, אבל במשפחות שמעמדן הסוציו-אקונומי נמוך, אנו
משלמים בממוצע כ-5,000 שקל לבעל. מדובר באנשים מסכנים. הבעל אומר: 'אני משאיר לה
את הדירה', ומדובר על דירה מ'דיור ציבורי', והאישה נשארת בגלל הילדים, אז אומרים:
'תראה לשנה ראשונה, אנחנו נשלם לך שכר דירה'. אז זה דבר שיש לצאת נגדו? הדבר נבדק
בכמה רמות, ובפועל אני יכול לומר שהבג"צ הוגש לפני כשנה, וכנראה בג"צ
עצמו מבין שאין פה טענה, ולכן גם לא ניתן צו ביניים. אין לי ספק שבג"ץ ידחה
אותם".

 

"בגלל השלחן ערוך"

באחד התיקים שהגיעו לידיי ביקשה האישה גט בטענה שבעלה מכה
אותה. הדיינים אף היו עדים להכאת האישה בידי בעלה, אולם זו הייתה הכרעתם:

ואף על פי שנמצא
הדבר אמת שהיכה אותה פעם או פעמיים… רק כאשר
האלימות גובלת בסכנת נפשות ממש, אין צורך בשלב ההתראה
, וניתן לחייב את האיש
או האישה בגט… לאור האמור, אין ספק שצודק בא כוח הבעל, שהאישה לא הביאה שום
ראייה על אלימות מלבד אותו אירוע. ולא הייתה התראה לבעל שאם יוסיף להכות יחויב
לגרש. לכן, גם אם נקבל את גרסת האישה במלואה, עדיין אין בכך כדי לחייבו במתן הגט.

מה קורה? הרי אלימות-היא אלימות-היא אלימות. למה צריכים
את ההתראות היום?

"אני לא מכיר את התיק הזה, אז אני לא יכול להשיב. באופן
כללי, ברגע שברור שיש אלימות, הדיינים מחייבים מיד בגט ללא ספקות והיסוסים. זה
נכון שעל פי ההלכה צריך התראה, ורק אם הוא לא מפסיק אפשר לחייבו בגט, אבל אני יודע
מהרבה פסיקות לאחרונה שבית הדין הבין שאין צורך בהתראה. אני יודע על מקרה אחד שהובא
לרב אליהו, והוא אמר שמכיוון שיש חוק למניעת אלימות במשפחה, אז כל אדם הוא בחזקת מותרה
ועומד. זאת אומרת, האדם יודע שהוא מותרה ואין צורך בהתראה מפורשת. כשמתברר שמדובר באלימות
ממש, בית הדין תמיד מחייב. אם זאת, לצערי הרב יש ריבוי של טענות לאלימות, ובמקרים רבים
מתברר שזה לא נכון, מה שיוצר תחושה של חוסר אמינות".

 

נכון, אבל אין פה בעיה פיזית, אלא בעיה ברמה פשוטה יותר.

"גם ברמה הזו יש פוסקים שמחייבים, אך פה ה'שולחן ערוך'
פסק כרבנו תם ולא כרמב"ם, שכפה לתת גט במקרים אלו. על פי ה'שולחן ערוך',
שמחייב אותנו ואת כל עם ישראל, אי אפשר לכוף בגט. אבל במקרים הללו, כשלא מחייבים
בגט, אז יש אפשרות לסנקציות או לפעול בהדרגה. יש מקרים שבהם הטענה היא לא בלעדית
ואפשר לצרף אליה עוד טענות, ואז יש ניסיונות לפעול כלפי הבעל כדי שייתן גט. לומר
לך שההלכה תשתנה כך שבטענה כל כך פשוטה יחייבו? לא נראה לי…".

 

האם הרב היה רוצה שהפוסקים יחזרו לפסוק כמו הרמב"ם בנושא
זה, ולחייב ישר בגט?

"הלוואי. לוּ היינו יכולים, הלוואי. אבל כאן, בגלל ה'שולחן
ערוך', שלא פסק כרמב"ם, יש קושי גדול. אבל כפי שאמרתי, בחלק גדול מן המקרים
גם אם לא כופים, מחייבים בגט, ואז אפשר להטיל על סרבן הגט סנקציות רבות".

 

נישואין אזרחיים, "בעיה מסוימת"

האם הרב לא היה רוצה הפרדת דת ומדינה, כך שיהיו כאן כל
מיני סוגי נישואין?

"אני חושב שבגלל בעיה מסוימת אי אפשר לשנות דברים כאלה,
שיש להם אחריות על כלל האומה. יש בעיה וצריך לפתור אותה על ידי כל מאמץ לפתרון
ראוי, אבל אסור בגלל זה לגרום נזק כל כך גדול, כי זה ייצור שני עמים, ותהיה קבוצה
שלא תינשא עם קבוצה אחרת. קח יהודי כמו אורי זוהר, שהחליט לחזור בתשובה, והיה לו
קל להיכנס לציבור היהודי הדתי. אם היו נהוגים בישראל נישואין אזרחיים, אז גם מי
שירצה לחזור בתשובה לא היה מתקבל, כי לא נוכל לדעת עם מי מותר להתחתן ומי הם פסולי
החיתון".

 

ובארצות הברית, שם יש הפרדה בין הדת למדינה, קשה לחזור
בתשובה?

"אני לא יודע, אבל ברור שבכל העולם כולו, ברוב הקהילות,
אחוז נישואי התערובת הוא מעל 50%. בצרפת זה כבר 70%, ובישראל אין בכלל, כך שאפשר
לומר הרבה דברים ולטעון טענות, אך המציאות מוכיחה אחרת".

 

על אף שזוג מעורב מישראל לא יוותר על הנישואין, אלא פשוט ייסע
לקפריסין ויינשא שם.

"אז זוג אחד אולי ייסע, ואולי חלק לא ייסעו. אבל אנחנו
מדינה יהודית ואיננו יכולים לתת לגיטימציה לנישואין מעורבים. צריך גם לזכור שזה
נותן מבט על כל העולם היהודי. בכל העולם יודעים שפה אין נישואי תערובת, אז אנשים
יכולים לשקול לעלות לארץ. אבל אם פה יהיו נישואי תערובת, משפחות מצפון אמריקה, למשל,
ישקלו שוב אם לעלות לארץ".

 

הרחבת סמכויות בתי הדין

קיים סטטוס-קוו שלפיו דיני אישות נדונים בבית הדין, והיום
יש לבית הדין הרבני רצון בהרחבת סמכויותיו. הרב היה רוצה לשנות את הסטטוס-קוו הזה?

"זו דמגוגיה זולה. זה לא נכון. במה מדובר? מדובר בזוג אחד
שהגיע לבית הדין ועשה הסכם גירושין בבית הדין. המדיניות עד היום הייתה שבית הדין
נתן תוקף להסכם, והתגרשו בהתאם לו. כעבור שנה-שנתיים, אם מישהו חשב שיש לשנות את
ההסכם בגלל השתנות האירועים או הוצאות חדשות או אי-ביצוע ההסכם, הנושא נדון בבית
הדין גם לאחר הגט. ואז באה השופטת אילה פרוקצ'יה ושינתה את המדיניות, כך שמהיום
ואילך בית הדין אינו מוסמך לדון יותר בשינויים בהסכם הגירושין או בטענות ביחס
לאי-ביצועו. יש לכך היגיון רב. בית הדין מכיר את בני הזוג ואת ההיסטוריה שלהם, כך
שהוא ידע גם מי צודק ומי טועה בכל הטענות שהועלו סביב ההסכם. עתה השופטת אמרה
שמהרגע שבית הדין אישר את ההסכם, אין לו כבר זכות לשנות. ומה יקרה אז? הם יתגרשו
על פי ההסכם, ושבוע לאחר
מכן בית המשפט יחליט לשנות אותו בטענה שבית הדין אילץ אותה
לחתום ולשנות את המאזן, כדי להשיג דברים שלא הושגו בבית הדין. הדבר מעלה בעיות עם
הגט: הם התגרשו על סמך הסכם מסוים, ואם האישה הייתה יודעת שהבעל צפוי להוריד את המזונות,
היא לא הייתה מתגרשת. אבל עכשיו נתנו לה פתח לרוץ לבית המשפט, ולהפך. שבוע לאחר
הגט פתאום ה'ילד' הפך לישות עצמאית, למרות שהוא בן שנה, והיא הולכת לבית המשפט
ותובעת בשמו את הגדלת המזונות. יש פה בעיה אמיתית וקשה מבחינת הגט, כי הזוג התגרש
על פי זה".

 

למה שבית המשפט ישנה את זה?

"תשאל אותם. אבל אפילו שופטים אמרו לי שכך התפתחה
הפרקטיקה. בעיניי, משתמשים בהם ככלי. גם לבית המשפט יש דברים שהוא מקובע בהם. קח
למשל את התפיסה שהילד הוא ישות עצמאית, גם אם הילד הוא בן חצי שנה; אם אישה תטען
שההסכם הוא בינה לבין בעלה והילד לא קשור, אז בבית הדין יאמרו לה: 'אל תבלבלי את
המוח', כי הילד אינו ישות עצמאית לפחות עד גיל 13. לעומת זאת, שיטת המשפט הישראלית
מאפשרת גם לילד קטן להיות ישות עצמאית, ואנשים מנצלים את זה. בית המשפט יאמר: 'נכון,
ההסכם זה בינך לבעלך, ומגיע לילד עוד'".

 

אולי זה נובע מהתנגדות לתפיסת בית הדין, ובית המשפט משמש
מפלט לאישה?

"יכול להיות, אבל אין פה הרחבת סמכויות של בית הדין. זה
היה כך גם לפני 50 שנה. יש כאן טענה אמיתית שלנו, שהיא גם לטובת האישה. כי מה יקרה?
גבר שיתגרש יטען שהוא רוצה ערבויות בנקאיות לכך שהאישה לא תתבע אותו בבית המשפט.
ואם לא הגברים, אז הטוענים שלהם. בסופו של דבר, לנשים יהיה יותר קשה להגיע להסכם
גירושין ולקבל את הגט. יש פה הסתה על ידי כל מיני גופים, בלי לצפות את הנזק שזה
עושה".

 

דרושים שינויים מהותיים יותר – יפעת פרנקנבורג

 

הרב אליהו בן דהן
אמנם הביא לשינויים מינהליים מרעננים, ושמחתי לקרוא על מחויבותו למתן שירות טוב
ויעיל לכלל האזרחים, אולם לא לשינויים האלה פיללנו. יתירה מזאת, הגם שלרב בן דהן
כוונות טובות ורצויות, אני חוששת כי הוא עצמו לא יוכל לחולל את השינויים הרבים
הנדרשים בבית הדין. מערכת בתי הדין צריכה לעבור שינויים מהותיים, לא רק בתחום המינהלי
אלא גם בתחום התוכני בתפקוד שלה. בהיותה שולטת בחייהם של כלל האזרחים היהודים
במדינת ישראל בענייני גירושין, היא מוכרחה להיות דמוקרטית יותר, שקופה יותר ומעורה
יותר בחייהם של האנשים שבעבורם היא פוסקת. כדי לתקן את הפער בין מעמד האישה
במציאות חיינו ובין מעמדה בהלכה המקובלת בבתי הדין הרבניים, בית הדין זקוק לדיינים
בעלי אומץ לב ותעוזה הלכתית גדולה. שינויים אלה לא יקרו כל זמן שהרב אלישיב שולט –
אפילו בעקיפין – במה שנעשה בבתי הדין הרבניים, וזהו המצב נכון להיום.

 

במאה ה-21 צריך
לאפשר לנשים להתגרש על פי רצונן, שהרי לא ייתכן לכפות על אישה לחיות לצדו של גבר
שאין היא רוצה בו, אולם הרב בן דהן סבור שאי אפשר לחייב בעל לתת גט בטענת
"מאיס עלי" בלבד; במאה ה-21 צריך להיות ברור שאישה יכולה להתגרש מאדם
שהוכח שהיה אלים כלפיה. הרב בן דהן סבור שבתי הדין נוהגים לחייב בעל אלים באופן
מידי גם ללא התראה, אולם אנחנו מכירים מציאות אחרת; אנו סבורים שיש לפעול להכנסת
נשים לבתי הדין ולהכיר בכך שהן יכולות וצריכות לקחת חלק בפסיקה ההלכתית, אולם הרב
בן דהן מבקש להתחמק מן הדיון בסוגיה חשובה זו; אנו סבורים שצריך לשאוף לפתרון
בעיית מסורבות הגט והעגונות על ידי שימוש בפתרונות הלכתיים חדשים-ישנים שכבר
הוזכרו במקורותינו בעבר, אולם לצערי הרב בן דהן דוחה את הפתרונות האלה באופן גורף.

 

עו"ד יפעת
פרנקנבורג עובדת בארגון "מרכז צדק לנשים".