נשמע כמו רוח עוועים / מוטי פרי
 

 

 

 

 

מוטי פרי הוא משורר ומורה לספרות ומחנך בתיכון הישראלי למדעים ואומניות בירושלים

****

בחדרי הפנימייה של הישיבה התיכונית נשמעות נעימות אחרות. אסורות. הן לועזיות – ועל כן הן אסורות. האם בזה כל חטאן? בעשורים האחרונים, כלל החינוך בעולם הציוני-הדתי גם מסר חד-משמעי של הימנעות מוצהרת מ"מוזיקה לועזית". האיסור הזה לא הוביל בהכרח להצלחה חינוכית בניתוק מעולם המוזיקה ה"לועזית", אך יצר בהחלט דיכוטומיה נפשית ביחס לעולם המוזיקה שעל שפתיו שגורה האנגלית. מוטי פרי משחזר את חוויותיו מימי הישיבה התיכונית וישיבת-ההסדר, על הצלילים השונים שהיו בהן, ומנסה להבין: למה נאסרה המוזיקה הלועזית?

במסגרת הדיכוטומיה השחוקה והפשטנית של חלוקת העולם לירושלים (קודש) ולתל-אביב (חול) – ברור שהתחנכתי בירושלים לפחות עד גיל עשרים. התיכון שלי, אחת מ"ספינות הדגל" השוקעות בעשור האחרון, אמנם נכח פיזית בפרדס-חנה, אולם קברניטיו היו בעיקרם תלמידי ישיבת 'מרכז הרב' הירושלמית או הישיבות הליטאיות. אוריינטציה דומה הייתה גם לישיבת-ההסדר הנעימה שבה למדתי טרום גיוסי – מקום שם לא התקיימה אמנם הנוכחות החרדית בנגלה, ברם השפעתה נכחה גם נכחה באוויר: לצד הבלטת הפן הציוני וטפיחת-השכם העצמית אל מול החרדים, העיוורים לאיילת-השחר העולה, קיננה בשני המוסדות הערצה עצומה וסודית, תת-קרקעית אך מבעבעת, להיכלי הקודש ולמסירות-הנפש החרדית; לעולם התורה האמִתי.

אפולוגטיקה זו התבטאה גם בחזון החינוכי: התיכון נקרא "המדרשייה" ולעולם לא "ישיבה תיכונית", אף שלמעשה היה ישיבה תיכונית (הראשונה שבהן!), וזאת בשל התחייבותו של מייסדה, הרב יוגל זצ"ל, למורו ורבו 'החזון איש', להפריד בין הקודש הגמור (קודש-הקודשים, תורה בטהרתה), שרק הוא יוכל להיות מוגדר כמוסד ה'ישיבה', לבין הפשרה המאולצת נוכח אתגרי התקופה – שילוב לימודי חול. אלו זכו לשעות הקשות יותר במערכת, לעומת שעות הבוקר הרעננות שהוקדשו לתורה הקדושה, הלא היא הגמרא (מי אמר תנ"ך?). אני אף זוכר קונטרסים של הרב אלחנן וסרמן, אשר הסתובבו בבית-המדרש, והיו מלאים "דברי תורה" שכולם גידופים וחרפות על הציונות. לעג לעולמם של ה"מזרוחניקים" הפשרניים בטבורו של בית-מדרש ציוני.

בישיבת-ההסדר הייתה המשנה האידאולוגית מובנית יותר, אך רבני הישיבה שלחו לרוב את ילדיהם ל'תלמוד תורה' ול'ישיבה קטנה', כלומר למוסד יסודי תורני שבו ישנו מינימום של לימודי חול. המסר היה ברור.

בשבוע שבו נתבקשתי לכתוב על היחס למוזיקה הלועזית בציונות הדתית, פסק בית-המשפט שעל עיריית תל-אביב-יפו לבחור צד: עד כה הציעו עסקים שונים את מרכולתם בשבת, למרות החוק העירוני האוסר זאת, ואילו העירייה השיתה קנסות מגוחכים. למעשה, קבעה בכך העירייה סטטוס-קוו המכבד בהצהרה את השבת הדתית ובמעשה – את אופייה החילוני של העיר.

לאור הזרקור שהפנה בית המשפט אל השבת התל-אביבית, ייתכן שהמוסדות שציינתי לעיל לא היו ממש 'ירושלמיים', אלא השתייכו יותר למודל השבת של עיריית תל-אביב: הצהרת כוונות חרדית מצד אחד, ביחד עם הסכמה דה-פקטו לתרבות החילונית שצרך צאן הקדושים שרעו. ומה מסעיר בני-נוער (חוץ מגמרא, כמובן…)? מוזיקה. אחת העצמות הגדולות שנאלצו הישיבות לבלוע הייתה המוזיקה העכשווית: הימים ימי שנות התשעים, והסלילים מתפוצצים מרוקנרול דובר עברית ומגראנג', רוק כבד ושאר מרעין בישין דוברי אנגלית. במדרשייה – אשר לצד מעלותיה הנוספות, ראוי לציין את יכולת ההכלה הרבה של רבניה את ההטרוגניות המופלאה של תלמידיהם – שמענו בבקרים שמו"סים (שיחות-מוסר) על המוזיקה המייוונת והמנוונת, ובערב, מטליקה, נירוונה, דייר סטרייטס ופינק פלויד. השיחות היו מפעימות, מעוררות השראה, שובות בנחרצותן ומעוגנות שחור על גבי לבן. לעתים, הצטרפו אליהן עדֵי תביעה בדמות טורים פובליציסטיים של יאיר לפיד, שמואל שניצר, מאיר עוזיאל, יוסי ביילין ואחרים – שהרי עריקה ממחנה האויב היא העדות הנאמנה ביותר לצדקת דרכנו. "הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם" – ירקו דיוויד ברוזה ומאיר אריאל – "מתרבות המערב".

השיחות היו מפעימות, והמוזיקה הייתה מחייה. היא בעטה, בדיוק בגיל שבו אתה רוצה לבעוט. חייב לבעוט. הבאסים הלמו בקצב פעימות-לב והגיטרות צרחו משהו שלא תמיד ידענו מהו, אבל הייתה בו אמת. ועוצמה.

החלוקה הייתה ברורה: מה שנעשה בפנימייה, נשאר בפנימייה – אבל מחוץ לפנימייה – ירושלים. רק מוזיקה חסידית.

אולם, מדי פעם הצליחה המוזיקה הלועזית לפרוץ לחזית. כל שנדרש הוא ויתור על המלים המקוריות לטובת פסוקים: "גיור" לקולא, מבחינתנו – למראית-עין בלבד, ו"העלאת ניצוצות" מהטומאה, מבחינת הר"מים. לכל הפחות, כמס-שפתיים. דווקא בחגיגות הניצחון על המתייוונים בחנוכה ובשמחת המצווה הפורימית, ניגנו הלהקות שלנו, ברשות ובדין, בפומבי ובקול רעש גדול, את מילות "דרור יקרא" בלחן של להקת נירוונה ('Smells Like Teen Spirit'). גם אופן הריקוד השתנה באחת מהורה חסידית מאחדת לפוגו יצרי ואגרסיבי. אני זוכר שזה עבד אצלי למשך זמן מסוים. הרגשתי באמת קרבה דתית וחשתי כי זוהי גאולה של מלים עתיקות ולחן מעודכן שירד לעולם, אל טומאת סיאטל, כדי שנאסוף אותו לדבקות אמתית שהלחנים השבתיים הרדומים לא יכלו ליצור. אולם, מאחור, התנגנו מלים אחרות, שאת משמעותן לא ידעתי, בקולו המעושן, המיוסר והחופשי של קורט קוביין, בחֵרות שגם אותה לא ידעתי.

לישיבת-ההסדר בשילֺה הגעתי יחיד מבני מחזורי במדרשייה. בין שקי החפצים שלי בלטו רדיו-דיסק וארונית ובה כמה עשרות תקליטורים וקלטות. המוזיקה הלועזית כמעט שלא נכחה ביניהם, אבל זו הישראלית בהחלט דמתה לה ככל-יכולתה. בכניסתי לקרוון עצר אותי אחד מוותיקי הישיבה, סקר את הכותרות ושאל: לשם מה כל זה? אם כבר, אז מוזיקה חסידית! הוא התערב אתי בביטחון גמור כי עד שיעור ה', אפטר מכל אלה, בעזרת השם. הרי אני נראה לו בחור רציני.

דווקא שם, בין הרי בנימין היפיפיים פגשתיו שוב – את הנחש השחור, הכמעט בלתי נראה, מעטיפת 'האלבום השחור' של מטליקה. בפנימיית המדרשייה נחרש האלבום ללא-הרף, ברמקולים אדירים, אך לא בחדרי. גם אם לא הלכתי שבי אחר טעמם המוזיקלי של מחנכיי, הרתיעה ממוזיקה לועזית, ובייחוד מן המטאל האגרסיבי, חלחלה מעט. לא ראיתי שיש מקום לכנות את יובל בנאי בכינוי 'מנגן רשע' ולהחרים את תקליטיו, אבל האפלה של מטליקה הייתה לי מוחשית וסמיכה עד מאוד. וכך נוצרו אצלי קטגוריות שונות: מוזיקה "שחורה" – טמא, בלדות רוק מלודיות – טהור; פופ סכריני ודאנס – תרבות המערב (פויה!), רוק מתקדם – תרבות! עברי – מותר, מעניין, לועזי – חשוד.

בקרוון סמוך שכנו כמה 'חוצניקים', חבורה עליזה ורעשנית מדרום-אפריקה ואוסטרליה, שכנראה לא ספגה מספיק "ציונות", ולא באה עם מטען שלילי כלפי "תרבות המערב". גם בעולמנו הצברי הייתה תרבות המערב חלק אינטגרלי, אך אצל החוצניקים לא היו אלה שני צדי-מתרס של קונפליקט זהות, אלא מציאות, הוויה. קווים מקבילים שאינם מתנגשים. מדירת הארעי שלהם הגיעו לאוזניי צלילים שכבר לא היו עוינים, כבעבר, אלא היו צליליה של מנגינה נשכחת, נוסטלגיה. בגיל שבו הגבולות הנוחים של השחור והלבן מתחילים להישחק, גם במלים הלועזיות נמצא פתאום עומק, לא ריקנות דווקא. בתוך ים הסמלים הגרפיים והאיפור שהציעה הסצנה (גולגולות, מצבות, רומחים ושאר קיטש של זכרים בגיל הטיפש-עשרה), התגלו לי טקסטים העוסקים, בסופו-של-יום, בתהיות הקיומיות: הפחד מיום אחרון, סערות הנפש הנבוכה, האויב שבפנים, שאלת חופש הבחירה, עיוות הצדק והסכנה של רדיפת המלחמה.

במבט לאחור, נשאלת השאלה מדוע בעצם הייתה בישיבות התנגדות למוזיקה הלועזית? מה איים על עולמם של המחנכים?

כמובן, מעבר לפן האידיאולוגי, קיים טעם מוזיקלי. רוב הרבנים הציוניים שהכרתי שמעו רדיו – לרוב ערוץ 7 או רשת ב' – ולא כיבו בהישמע שיר עברי. להפך. כל דור ושיריו, כל דור וטעמו, ופעמים רבות שאנו מסתייגים מהחדש ומקבלים את המוכר. אמנם אין בזה הסבר ישיר להבדלת המוזיקה הלועזית, שהרי גם ממוזיקה ישראלית בעלת סגנון רוקיסטי לא הייתה הדעת נוחה, ובכל זאת מחסום השפה יוצר ריחוק נוסף וניכור.

מהפן האידיאולוגי ניתן למנות נימוקים רבים ומגוונים, שיש ביניהם רמות שונות של השקה. איני חושב כי כל אחד מהם מנמק באופן מספק את הדחייה הפדגוגית של מוזיקה זו, אלא הצטרפותם הקולאז'ית דווקא, וזאת, אף שהמכלול אינו קוהרנטי:

א.      החילוניות ותרבות המערב – המוזיקה היא מאפיין אחד מתוך רבים של תרבות בעלת מטען שלילי, אקסטטי, חילוני-אפיקורסי, או חמור מכך – אלילי. כאן, שוב, ישנו צד שווה למוזיקה הישראלית שאינה מוזיקת "ארץ-ישראל הישנה והטובה" שהתנגנה בערוץ 7. מדוע אם כן ההבחנה? הרי גם המוזיקה המקובלת שואבת, הלכה למעשה, ממקורות רוסיים, צרפתיים וכדומה?

אולי כאן טמונה חלק מן התשובה: המונח 'מוזיקה לועזית' שימש, למעשה, שם קוד למוזיקה אמריקנית. ובמה שונה אמריקה מרוסיה וצרפת? ממש כפי שתל-אביב שונה מירושלים. נכון או לא נכון, שטחי וסטריאוטיפי – זהו כוחם של סמלים. ההתנגדות למערב כבר מזמן אינה לתרבות יוון. רק בור יטען זאת. והרי בישיבות לימדו (מעט) רמב"ם והרב קוק – האם בתורותיהם לא משוקעת חוכמת יוון – הפילוסופיה? המערביות היא האיום באמריקניזציה. זוהי טענה המשותפת לפונדמנטליזם היהודי ולפונדמנטליזם המוסלמי. המלחמה הינה מלחמת קודש, או יותר נכון, מלחמת הקודש בחול. המוזיקה, אם כן, הופכת לשגריר מורעל של תרבות ריקנית, צרכנית, חילונית במובן השלילי והגס. עם זאת יסכימו, בהכללה, גם הצרפתים והרוסים.

ב.      אווירה – האווירה הייחודית והחד-פעמית, ה"נפש" של הרוקנרול, בטקסטים, בלחנים ואף באופן הביצוע – היא המרד. השחרור מכבלי הממסדיות. רוח הנעורים החופשית, החצופה. החשש של שומרי-הסף הדתיים היה צלו המאוחר של חששם של בני דור שלם נוכח ילדי הפרחים והאנרכיה המאיימת לבוא. בשפה אחרת, החשש של המודרניסטיים מפני הפוסט-מודרנה, האיום על ההיררכיה והסדר הטוב, שגם אם אינו ממש טוב, הרי הוא לפחות שואף אליו בדרכים מובנות, ידועות.
גם אופן הריקוד האינדיווידואליסטי שהתלווה למוזיקה הזו, היה זר למי שגדלו על הריקוד המעגלי, ותורות רבות נאמרו על כך, על איבוד ה'אנחנו' לטובת ה'אני'. ממתי ה'אני' במרכז? לשם מה נוצרתי בכלל, אם לא כדי לשרת דבר גדול ממני? הדבר הועצם מאוד בשל הדגש שניתן בישיבות על תורת ה'אנחנו' של הרב קוק, דרך מושגים מיתיים עמומים כמו 'כנסת ישראל', 'נשמת ישראל' ועוד.
ומהו בכלל חופש? בדור שבו כל ילד חמישי מן הציונות הדתית (על-פי מחקריו דאז של פרופ' מרדכי בר-לב) נעשה חילוני, שימש האיום בחילוניות הצדקה אותנטית להגבהת החומות. אינסטינקט הישרדותי. רוצים חופש אמתי? "עבד ה' הוא לבד חופשי" (ר' יהודה הלוי).
ומעבר לכך: לתרבות הרוקנרול, על כל קלישאת ה'סקס, סמים ורוקנרול' הכרוכה בה, ישנן הסתעפויות (אלכוהול, פריצוּת וכדומה) אשר ניתן בנקל לגנותן. לא תרבות, אלא "תת-תרבות", מרחב של סכנת התדרדרות מוסרית מהירה והתבהמות. פריקת-עול. איפה החילוניות האמתית, הערכית, מ'חורשת האקליפטוס' ו'ירדה השבת' ואיפה 'דור מזוין', העברי רק לכאורה, שכן גם אם הקול – קול יעקב, הידיים – ידי עֵשָׂו.

ג.       השפה – סוף-סוף הגענו אל השפה. זו אינה מוזיקה נכרית או מוזיקה לא-עברית, אלא מוזיקה לועזית. בתקופה מסוימת, קיבל המונח 'לעז', כידוע, מובן (השונה ממובנו המקורי) של נוטריקון 'לשון עם זר'.
את ההתנגדות למוזיקה הלועזית ניתן לפרש גם דרך המובנים האסוציאטיביים הטעונים במונח זה:

1)     טהרנות עברית, מעין ציונות לעילא (וזה בהחלט קשור לבחירת ערוץ 7 – שופרהּ הפופולרי מאוד באותן שנים של ההנהגה הציונית-הדתית המרכזית – לשדר, לצד שירים חסידיים, 'שירי חול' עבריים בלבד). בבחירה זו יש ביטוי – אחד מני רבים – לתיאוריה של דלז וגואטרי[1] בדבר דרכו של מיעוט להשתלב בשלטון. כדי לעשות כן, עליו לדבר את שפת הרוב באופן נחרץ יותר מהרוב עצמו. כך יקבל "הכשר". על ציונות דתית המפתחת יומרה להשתלבות בהנהגת העגלה הציונית, להיות "ציונית" יותר, "עברית" יותר, מהמיינסטרים הציוני הכללי.

2)     מכיוון אחר, מיתי-מיסטי, יש כאן ביטוי למוטיב אחר, ערכי, מעבר לדחיית הלעז כשפת עם אחר ורוממות העברית. לפי השקפה זו, המוזיקה הלועזית אינה רק כלי כי אם גם תוכן. תוכן שלילי, אחיזה לסִטרא אחרא. יש בכך ביטוי לתפישה חסידית מקובלת (כך אצל ברסלב, חב"ד ועוד) כי הניגון בא משורשים עליונים עמוקים, אולם כל מה שקיים כגרעין טוב, קיימת כנגדו גם קליפה, צל. החשש הוא, לדעת ר' נחמן מברסלב, אף מהמבצע; המבצע, אם אינו 'מנגן כשר', יכול להוריד את האדם לשאול-תחתיות רוחני, ולכן אסור לשמוע 'מנגן רשע'. עם זאת, לגאול את ניצוצות הקדושה הכלואים במנגינה באמצעות עיבוד חסידי – זו כבר מצווה.

3)     ומיהו 'מנגן רשע'? נוכל לסלוד מיהודי זה או אחר, אבל 'רשע'?

אני סבור כי חלק מהיחס המזלזל, במקרה הטוב, כלפי המוזיקה הלועזית, והעוין, במקרה הרע, נובע מתפישות מושרשות היטב בפילוסופיה היהודית (גם אם לא בלעדיות), הרואות את הגוי כמין שונה מזה של היהודי. גשמי וגס יותר. וד"ל ודו"ק.

ד.      ייעוד – אחת הדוגמות הדתיות המקובלות היא כי לכל דבר חייבת להיות תכלית והכול משרת – במישרין או בעקיפין – את הקודש. דוגמה זו מתקשרת למושג כגון 'ביטול תורה' וכן להתנגדות עקרונית למושגים כגון 'תרבות פנאי' ו'בילוי': בילוי הוא בלאי של זמן ובכלל הרי אין פנאי – כשיש לך זמן, קבע עתים לתורה. מה שהדיוטות ולצים קוראים לו תרבות הינו לא יותר מתרבות אנשים חטאים.

אבל רגע – מה עם הרב קוק? מה עם האיגרת למייסדי 'בצלאל' ועם פסקאות רבות המשבחות את האמנות ה'חילונית'? לא ניכנס כאן לדיון למדני בנוגע ליחסו המורכב של הרב קוק לתרבות, אך ודאי שהפרשנות השלטת – או לכל הפחות זו אשר שלטה בכיפה הסרוגה – מוציאה את דבריו מרובד היישום בעולם המעשה והופכת אותם לדברים שלעתיד לבוא. מעין 'מנגן כשר' אוטופי. ואם כבר מוזיקה, אז מוזיקה קלאסית (אך כמובן לא מיסות…) או "ערכית", דידקטית. אם הרב קוק נתן "הכשר" לרמברנדט, אין זה מתיר את אמני ("אמני"…) הפופ-ארט או הדאדא. כך, יש להבדיל בין מוזיקה עמוקה ומורכבת, המעדנת ומעלה את הנפש האלוהית, לבין מוזיקה יצרית ("מוזיקה"…) המעודדת את החלקים הנמוכים שבנפש הבהמית.

בהנחיית העורך, נתבקשתי להוסיף התייחסות לשאלה: "לאן זה הולך?" מה תהיינה ההשפעות העתידיות וההשלכות העתידיות של היחס העוין-המנוכר-המזלזל-המסתייג מן המוזיקה הלועזית, קרי, זו האמריקנית. אודה על האמת, איני יודע עד כמה השפעתו של יחס זה עודנה רלוונטית. הנוקשות המחשבתית אשר אפיינה את הזרם השליט בציונות הדתית מאז תפסו אנשי חוג 'מרכז הרב' את הבכורה בחינוך הציוני-הדתי (ובנו מפעלי חינוך לתפארת), אינה מונוליטית עוד. ההגמוניה נסדקה, וכיום יש ריבוי דעות וצבעים, גוונים וזרמים. ולראייה, הקושי הפוליטי לאגד תחת מפלגה אחת את 'הציונות הדתית', והעובדה שאף כאשר איחוד זה התרחש בבחירות האחרונות (יסלחו לי אנשי 'מימד', אך אני מתייחס כאן לציונות הדתית הדומיננטית והמיינסטרימית), אירע הדבר דווקא בהנהגתו הכריזמטית של אדם שאינו בדיוק כוס התה של הרב יעקב שפירא. יותר מכך, ייתכן מאוד כי ההסתגרות היא זו שהביאה על עצמה כריאקציה, או לכל הפחות, החישה את התהליך הבלתי נמנע של ההתפצלות והריבוי, ובעצם – של הפלורליזם הדתי המתהווה. תל-אביב. ישן-חדש. בהתרופפות האחיזה הממסדית, נפתח בפני יחידים וקבוצות הפתח למתן לגיטימציה למוזיקה הלועזית. בעידן שבו הרשת מבטלת גבולות ופורצת גטאות, הופך מקור הסמכות של רבים להיות אישי יותר ורבני פחות.

לקראת הסוף, אסייג מעט. כתבתי בלשון רבים, אך ללא כוונה או יכולת לייצג מאן דהוא פרט לחוויה האישית שלי את רוח התקופה. "ירושלים, חוזר אלייך, אל חומותייך. כי את היחידה אני נשבע" (הנה אני בא, הדג נחש).


[1] ראו, לדוגמה, ז'יל דלז ופליקס גואטרי, קפקא: לקראת ספרות מינורית, רסלינג, תל-אביב 2005.