“סורגי החלון נחרתו בעורי” – הבית הפרטי והלאומי במשבר / אפרת ביגמן
 

 

 

 

 

“סורגי החלון נחרתו בעורי”

הבית הפרטי והלאומי במשבר

 

אפרת ביגמן

 

*אפרת ביגמן היא משוררת, מטפלת בביבליותרפיה ומנחה סדנאות לכתיבה. גרה במעלה גלבוע. מוזמנים לבקר באתר החדש שלי!  

“חורבנו של המרכז הרוחני של העם והיציאה לגלות הופכים בשירהּ של דליה רביקוביץ למעגל הרחב שמושפע מחורבנו של הhttps://www.efratbigman.com/blank-3תא המשפחתי הגרעיני. כשקודש הקודשים הזוגי מופרע ונפרץ, ומקדש הפרט, שהוא הבית, נבקע – גם חיי הכלל לא יוכלו עוד לשמר את האיזון העדין שמאפשר את קיומם”.

 

 

היסטוריה של הפרט

דליה רביקוביץ

ליצחק לבני

תֵּשַׁע מִילִים אָמַרְתִּי לְךָ

אַתָּה אָמַרְתָּ כָּכָה וְכָכָה

אַתָּה אָמַרְתָּ: יֵשׁ לָךְ יֶלֶד

יֵשׁ לָךְ זְמָן ויֵשׁ לָךְ שִׁירָה.

סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי

לֹא תַאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אֶת זֶה.

מַמָּשׁ לֹא הָיִיתִי חַיֶבֶת

לַעֲמוֹד בְּזֶה בְּמוּבָן אֶנוֹשִׁי.

בְּי’ בְּטֵבֵת הוּטַל הַמָּצוֹר

בְּי”ז תַּמּוּז הָבְקְעָה הָעִיר

בְּט’ בְּאָב נֶחְרַב הַבַּיִת.

בְּכָל אֵלֶּה הָיִיתִי לְבָד.

 

תימת הבית הִנה אחת התימות השכיחות ביותר בעיסוק הספרותי. אנו פוגשים בה יום-יום במובנים וברבדים אינספור. הבית הנו המיקרוקוסמוס שלנו, מקום ההשתייכות, הנינוחות, תחושת הביטחון, המוגנות והאינטימיות. בשפתנו שגור הביטוי “להרגיש בבית” – ביטוי שטעון בתחושות החיוביות של מושג ה”בית”, לצד האמונה הרווחת כי כשאנו בבית אנו מתנהגים באופן האותנטי ביותר. מנגד, הבית משמש מרחב שמאפשר גם מגע ומפגש עם החוץ, דוגמת הזמנה של אורח או אף צירוף אדם מן החוץ אל תוך התא המשפחתי שבבית.

גם בשירה העברית ובמחקרה קיים עיסוק נרחב ב”בית”, על היבטיו השונים. במידה רבה אפשר לראות את הקשר הסימבולי שספרות זו משרטטת בין הבית הפרטי – בית ההורים, הבית הזוגי הריאלי או האוטופי – ובין “הבית” בה”א הידיעה: הבית הלאומי והמרכז הרוחני. קשר זה משקף את מנעד הרבדים הרחב שהאנושות משתמשת בו בהתייחסותה לבית, מהיבטיו החומריים והקונקרטיים ועד למטענים של רגשות, זיכרונות וחוויות.

אחד השירים המרגשים ביכולתם לנוע בעדינות מתעתעת בין שני מחוזות החפץ האלו, הדרים בכפיפה אחת, הוא שירהּ של דליה רביקוביץ היסטוריה של הפרט. כותרת השיר מרמזת על קשר בין המושג הכללי “היסטוריה”, שמציין תיאור של התרחשויות עבר של קבוצת התייחסות כלשהי, ובין הפרט, שמטיבו הנו ייחודי, חד-פעמי ובלתי ניתן להכללה. הקשר שרביקוביץ שוזרת בין שני התחומים הנפרדים האלו נעשה מורכב ורב-ממדי במהלך השיר.

השיר נפתח בדיאלוג של הדוברת עם נמען גבר כלשהו. בשיר עצמו לא מוגדר הקשר בין הדוברת לדמות זו באופן חד-משמעי. עם זאת, הקדשת השיר ליצחק לבני, שרביקוביץ הייתה נשואה לו במשך שלוש שנים (ושמרה עמו על ידידות קרובה עד מותה), מאפשרת לראות בדיאלוג זה שיח אינטימי וזוגי בעל בסיס ביוגרפי. בשיח שמתואר בין השניים הדמות הגברית נוקטת מעשיוּת שמזכירה חלוקת רכוש האופיינית לרגעים של פרידת בני זוג. פרקטיות זו ננקטת כאן כלפי נכסים שאין להם שיעור או ערך כספי מדיד:

אַתָּה אָמַרְתָּ: יֵשׁ לָךְ יֶלֶד / יֵשׁ לָךְ זְמָן ויֵשׁ לָךְ שִׁירָה.

היכן ניצבים “נכסים” אלו, שהקול הגברי מייחס לדוברת, ביחס להתמודדות עם משבר פירוק הבית? לאמיתו של דבר, הם ניצבים על שני קצוות שונים: מצד אחד, שלושתם משמשים כר להתמודדות, לשיקום וליציאה מן המשבר, שכן כל אחד מהם מכיל פן של חיוּת והמשכיות: הילד בחיוניותו מאפשר עיסוק בעתיד, בצמיחה ובהתבוננות במבט נאיבי ואופטימי אל הבאות; הזמן מאפשר פניוּת, השתהוּת והדרגתיות ביציאה מן המשבר וראייתו כחלק המשובץ ברצף תקופות החיים השונות; והשירה היא כלי לביטוי הלכי הנפש, פורקן הקושי ומציאת מזוֹר והקלה מן הכאב; מנקודת מבט זו אפשר לראות בדברי הגבר פנייה מרוככת שמיועדת לנחם את הדוברת, להדגיש את ה”יֵש” החיובי שנותר, ולהקל עליה את קושי הפרידה.

מנגד, אפשר למקם את שלושת המרכיבים הללו גם בקצה ההפוך, שכן שלושתם הם גם מחויבויות עמוקות הלופתות את הדוברת ותובעות ממנה כוחות ומאמצים רבים, שבשעת משבר הם דלים בלאו הכי. כך, מול ה”יֵש”, המלאות והאיזון שהציג קודם לכן הקול הגברי, משיבה הדוברת:

סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי / לֹא תַאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אֶת זֶה. / מַמָּשׁ לֹא הָיִיתִי חַיֶבֶת / לַעֲמוֹד בְּזֶה בְּמוּבָן אְֶנוֹשִׁי.

תשובתה מתייחסת אל הבית הממשי והנפשי, שכולל בתוכו את המחויבות לגידול הילד ולהמשכיות המשפחה, לצד המחויבות הפנימית להתפתחות ולצמיחה האישיים של הדוברת. תשובתה צובעת לפתע את הבית באור אחר, והופכת אותו ממחוז מוגן ואינטימי לכלוב ולבית כלא, שתשוקה עזה להימלט ממנו חרותה בעור ובנפש האסורים בו. מול הטון המעשי שנשמע מדבריו של הגבר בתחילת השיר, מוסרת הדוברת וידוי רגשי כואב שנותן ביטוי לקשייה ולמחיר המופקע שנגבה ממנה במשבר זה.

ההשוואה שיוצרת הדוברת בין כאבה, סבלה הפרטי ואופן התמודדותה ובין ה”מובן האנושי”, מכינה כבר את הקרקע להרחבת מושג “הבית” וחורבנו:

בְּי’ בְּטֵבֵת הוּטַל הַמָּצוֹר / בְּי”ז תַּמּוּז הָבְקְעָה הָעִיר / בְּט’ בְּאָב נֶחְרַב הַבַּיִת.

ההיסטוריה הלאומית נרתמת כאן לטובת המחשת החוויה הפרטית הסובייקטיבית. דרך תהליך המצור – ההסתגרות והבדידות שנגזרו על העיר – משרטטת רביקוביץ בקווים עדינים את הבדידות, את תחושת האין-האונים ואת חוסר המוצא שמאפיינים בית ערב גירושים. הבקעת העיר וכניסתו של האויב ברגל גסה אליה מתורגמת כאן לתא משפחתי בקוע, שסוע ופרוד, שמעין רעידת אדמה מפלגת אותו ופוגעת באחדותו. התחנה האחרונה והקשה מכולן היא חורבן הבית, כלומר פירוק התא המשפחתי, על תחושת הביטחון וההגנה שהכיל, והצפתו בתחושות אובדן וכיליון.

השיר, שנפתח בדיאלוג ובשִֹיחַ – גם אם שיח של חירשים – מסתיים בבדידות:

בְּכָל אֵלֶּה הָיִיתִי לְבָד.

סיום עגום זה הנו גם סיומו של תא משפחתי שנבנה מתוך תקווה ואמונה בדבר יצירת חיק חם ואוהב, מכיל ובטוח – אמונה שנתבדתה עם חורבנו.

***

מודל הזוגיות והתא המשפחתי משמשים תכופות משל ומטפורה ליחסי העם עם האל. בספר ירמיה מתוארת ההליכה במדבר כחסד נעורים וכאהבת כלולות, ומנגד, חטאי העם ופשעיו מדומים לאישה שזנתה אחר בעלה: “וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא כִּי-אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ” (ירמיהו ב, כה). גם קנאת האל לעמו החוטא מדומה פעמים רבות לקנאת בעל נבגד, ובנבואות הנחמה על שיבת העם לארצו ולדרך הטוב, שב השימוש בביטויים מעולם המושגים הזה. כך, לדוגמה, נכתב בהושע ב, טז-כב:

לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל-לִבָּהּ… וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, נְאֻם ה’, תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי… וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה’.

רביקוביץ משתמשת בשיר זה בהשוואה המוכרת בין הזוגיות האנושית ובין יחסי העם והאל, אולם היא הופכת את המשל והנמשל ומשעבדת את יחסי האל והעם לתיאור הבית הפרטי; היא משנה את נקודת המבט והופכת את בית האל, המקדש, לכלי לתיאור החשוב מכול – הבית האנושי.

שינוי זה כולל בתוכו גם היפוך בהערכתם של המאפיינים הנלווים למקדש ולבית המשפחתי-האנושי, שביניהם הבדלים עקרוניים: המקדש הנו סמל לקדושה ורוחניות, ומתקיימים בו פולחנים דתיים קבועים בתוך מרחב גברי, שבו משמשים כוהני הדת; לעומת זאת, הבית האנושי נתפס כמקום חולין שבו מתבצעות הפעולות היומיומיות, השגרתיות ונטולות החשיבות והחגיגיות. מרחב זה נתפס באופן מסורתי כמרחב נשי, המתוחזק ומתקיים על ידי בעלת הבית.

במקום להעצים את גודלו של האל ואת נשגבות היחסים שבין האדם והאל, בוחרת המשוררת לכוון את אלומת האור ליחסים האנושיים שבין גבר ואישה, ובכך להעמיד אותם במקום גבוה יותר במדרג החשיבות (מהלך זה, של העצמת האדם והנמכת האל, מקובל מאוד בשירה העברית החדשה – ואכמ”ל על כך). בכך היא אומרת כי קודש הקודשים אינו שמור עוד לבית האל, כי אם נמצא בתוככי הבית המשפחתי האנושי. כפועל יוצא מכך, חורבן הבית הפרטי הופך לטרגי אף יותר מחורבנו של בית המקדש הכללי, ובאובדנו אובדת גם משמעותו של הבית הלאומי והאמוני.

ההיסטוריה של הכלל, חורבנו של המרכז הרוחני של העם והיציאה לגלות, הופכים בשירהּ של רביקוביץ למעגל הרחב שמושפע מחורבנו של התא המשפחתי הגרעיני. בכך כמו אומרת רביקוביץ כי כשקודש הקודשים הזוגי מופרע ונפרץ, ומקדש הפרט, שהוא הבית, נבקע – גם חיי הכלל לא יוכלו עוד לשמר את האיזון העדין שמאפשר את קיומם. עצם קיומו של המקדש תלוי בחיי המשפחה התקינים ונשען עליהם, ועם ערעור יציבותם עשוי העם כולו לחוות טרגדיה ואובדן שייכות ומקום. בכך מוציאה רביקוביץ את הבית הפרטי מן המצור האישי, מן התחושה שהמשבר העובר עליו היא בעיה נקודתית של זוג או של משפחה אחת בלבד. פירוק הבית הפרטי הופך להשמטת היסודות שהבית הלאומי והרוחני כולו נשען עליהם, ולעניין מהותי שעל כל הציבור לענות בו.